משנה למלך/נזירות/ג

משנה למלך ‏ נזירות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני כו'. תנן בפ"ק דנזיר (דף ז') אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפילו מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. מתוך דברי רש"י נראה שגירסתו היתה אחת קטנה אחת גדולה אפילו כו' אך גירסת התוס' ושאר המפרשים היא כגירסתנו. וראיתי לתוס' ז"ל שכתבו בפירושא דאחת קטנה כלומר דלא טריחא עלי כלל ע"כ. ולא ידעתי למאי איצטריכו לטעם זה דאף דנימא שלא כיוון לפירוש זה אפ"ה הוי נזיר ל' יום מידי דהוה האומר הריני נזיר יום אחד דהוי נזיר שלשים יום ובשלמא באחת גדולה איצטריך לפירושא דלא נימא דנזירות יותר משלשים יום קביל עליה אבל באחת קטנה לא איצטריך לפירושא. ובגמרא הקשו עלה דמתני' אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ותירצו ה"ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם ופירשו בתוס' דאזלינן לקולא דהכי מישתמע טפי דאם הוא ר"ל מכאן ועד סוף העולם היה לו להזכיר מנין סוף העולם דידוע הוא שפיר דהעולם יש בו ת"ק שנה מהלך והיה לו לומר ת"ק שנים ולפיכך אזלינן לקולא ע"כ. נראה מדברי התוס' דדוקא משום דפירוש זה מישתמע טפי אזלינן לקולא דאי לאו הכי היה לו לומר הריני נזיר ת"ק שנה הא לאו הכי אזלינן לחומרא ויהיה נזיר כל ימיו. ונפקא מיניה שאם הנודר אומר שאינו יודע שהעולם יש בו מהלך ת"ק שנה דאזדא ליה הכרח התוס' יהיה נזיר כל ימיו ואע"ג דקי"ל ספק נזירות להקל וכל היכא דמספקא לן אם כיוון לנזירות מרובה או למועטת אזלינן לקולא ובגמרא אמרינן דמתני' דאומר הריני נזיר מלא הבית כו' דרואין את הקופה כאילו מלאה היא חרדל דר"ש היא דאזיל לחומרא בספק נזירות אבל לר"י רואין את הקופה כאילו מלאה היא קשואין ודלועין. אפשר דהתוס' רצו ליישב משנה זו אף לר"ש משום דחזינן דאידך מתני' דמלא הקופה מוקמינן לה כר"ש אבל לעולם דלדידן בלאו האי טעמא דתוספות אזלינן לקולא ואפילו אומר דאינו יודע מהלך העולם כמה שנים הוא אזלינן לקולא, ועוד י"ל דדברי התוס' הם אליבא דכ"ע משום דפשטיה דלישניה ומשמעות דבריו משמע דנזירות מכאן ועד סוף העולם קביל עליה וכמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה ולחזייה כאילו היא מלאה קשואין ומש"ה דוקא משום הכרח התוס' הוא שאנו עוקרין הדברים מפשטן הא לאו הכי הוי נזיר כל ימיו אפילו לר"י. עוד יש לומר דע"כ לא קאמר ר"י אלא היכא דלא נחית לנזירות אבל הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקיה מיניה, וחילוק זה כבר הוזכר בגמרא עלה דמתני' דמלא הקופה ולפי זה במתני' כיון דעל כל פנים הוי נזיר שלשים יום אי לאו הכרח התוס' היה נזיר כל ימיו אף לר"י דכיון דנחית לנזירות במאי לסלוקיה מיניה. באופן שכפי שני תירוצים הללו כל היכא דאודא דאזדא ליה הכרח התוס' כגון שאומר הנודר שאינו יודע מהלך העולם כמה שנים הוא הוי נזיר כל ימיו אף לר"י:
עוד הקשו בגמרא מההיא דתנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדים כו' ואי לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מלתא כמכאן ועד מקום פלוני ומשני אמר רבא שהחזיק בדרך ע"כ. ויש לדקדק כפי דברי התוס' אימא דמתני' כמכאן ועד מקום פלוני מיירי בשאינו יודע מהלך המקום כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני ומש"ה אזלינן לחומרא דאין הכרח בדבריו לומר דפירוש דבריו הוא טריחא לי אבל מתני' דמכאן ועד סוף העולם דיודע שהעולם יש בו מהלך ת"ק שנה אנו מפרשים דבריו דטריחא ליה קאמר דאי לא הוה ליה למימר הריני נזיר ת"ק שנה, וי"ל דמאי פסקה דחד מתניתין מיירי ביודע ואידך מתניתין מיירי באינו יודע או כולהו מיירי ביודע או באינו יודע. אבל תירוץ רבא דמוקי לה בשהחזיק בדרך ניחא דבמתני' דמכאן ועד סוף העולם לא שייך אוקימתא זו ומש"ה נקט חדא מתני' מכאן ועד סוף העולם דלא שייך החזיק בדרך ואידך מכאן ועד מקום פלוני דמיירי בשהחזיק בדרך אבל אם החילוק היה בין יודע לאינו יודע הוה מצי למינקט הני תרתי מתני' בחד גוונא או באומר מכאן ועד סוף העולם או באומר מכאן ועד מקום פלוני. ובפירושא דהחזיק בדרך פירש"י ז"ל דהואיל והחזיק בדרך וקאמר מכאן ועד מקום פלוני מוכחא מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהיה בדרך קאמר ועוד כיון דהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא מכאן ועד מקום פלוני דהא חזינא דלא אריכא ליה דרך דהחזיק בדרך כבר ע"כ. ולכאורה נראה דלפירוש אחד דרש"י לא קבל זה נזירות אלא בזמן שילך בדרך. אך נראה דליתא להדין פירושא אלא הכוונה היא שזה קבל עליו נזירות שיעור הזמן שיהיה בדרך ויותר נראה לי לגרוס בדברי רש"י כל זמן שהיה בדרך והכוונה היא שבשביל הנס שנעשה לו שהלך לשלום קבל עליו נזירות בזמן שהיה בדרך. והתוס' ז"ל כתבו ומשני כשהחזיק בדרך וקבל עליו דמסתמא מפני אונס הדרך קבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לכך אומדין מהלך הימים עד מקום פלוני ע"כ. ובד"ה וליהוי כתבו דטעמא הוי משום דהחזיק בדרך אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך ע"כ. והנראה אצלי בכוונת דבריהם דלא ס"ל כפירוש רש"י דמיירי בשהחזיק בדרך כבר אלא מיירי ברוצה להחזיק בדרך שרוצה לשום לדרך פעמיו לאותו מקום וקבל עליו דמסתמא מפני אונסי הדרך קבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך ולפיכך אינו נזיר כי אם השיעור שיהיה בדרך. עוד עלה בדעתי לפרש פירוש אחר בדברי התוס'. אך מה שכתבתי הוא הקרוב בעיני ודברי רבינו בפ"ג מהל' נזירות אין בהם הכרע לאחד משני הפירושים ואפשר לפרש דברי רש"י כפי פירוש התוס' ודוק:
עוד הקשו בגמרא וליהוי כל פרסה ופרסה. והנה בקושיא זו נחלקו התוס' ורש"י דהתוס' פירשו דקושיא זו היא אמתני' דמכאן ועד סוף העולם היא דכי אמר מכאן ועד סוף העולם נחשוב כמה פרסה יש עד סוף העולם למנין שהעולם ת"ק שנה ומנין נזירות קבל עליה כמנין פרסה לחומרא ולא מצי לפרושי רישא להקל דאל"כ היה לו לומר מנין סוף העולם דניחא ליה טפי שיהיה כל פרסה ופרסה בפני עצמה שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום ע"כ. כלומר טעמא מאי דחקינן נפשין ואמרינן דפירוש דבריו הוא טריחא לי מילתא ולא אמרינן דדברים כפשטן ונזירות דת"ק שנה קבל עליה משום דאם איתא דנזירות דת"ק שנה קבל הל"ל הריני נזיר ת"ק שנה אימא דכוונת דבריו היא דכמנין הפרסות שיש עד סוף העולם קבל עליו נזירות וכי תימא אם כוונתו היא להיות נזיר עולם הל"ל הריני נזיר ת"ק שנה הא ליתא משום דניחא ליה טפי שיהא כל פרסה ופרסה בפני עצמו שיוכל לגלח עצמו בסוף כל שלשים יום כלומר דדברים הללו שאמר מכאן ועד סוף העולם סובלים ג' פירושים או שקבל עליו נזירות דת"ק שנה או שקבל עליו נזירות כמספר הפרסות שיש עד סוף העולם או שלא קבל עליו כי אם להיות נזיר שלשים יום ובשלמא הפירוש הא' ניחא ששללו אותו משום דא"כ הול"ל הריני נזיר ת"ק שנה אבל הפירוש הב' ניתן ליאמר משום דניחא ליה טפי האי לישנא כדי שיוכל לגלח בסוף כל שלשים יום. ונראה שיש להכריח מכאן דמה שהקשו בגמרא בתחלה דניזיל לחומרא ויהיה נזיר ת"ק שנה אע"ג דקי"ל דספק נזירות להקל הוא משום דרצו ליישב משנה זו אף לר"ש דאית ליה ספק נזירות לחומרא או משום דס"ל לסתמא דתלמודא דפירוש זה דאריכא לי הוא דחוק ואינו במשמעות דבריו. אבל הפירוש האחר דאף לרבי היכא דנחית לנזירות אזלינן לחומרא לא ניתן ליאמר דא"כ מה הקשו בגמרא וליהוי כל פרסה ופרסה הא לגבי פירוש זה אזלינן לקולא וכדאיתא בגמ' עלה דמתני' דרואין את הקופה דפריך אמאי לא ליחזייה לקופה כאילו מלאה קשואין ודלועין ותהוי ליה תקנתא דהא ס"ד נזירות הוא דקביל עליה. והכריחו התוס' דקושיא זו דוליהוי כל פרסה לא קאי למתני' דמכאן ועד סוף העולם דכיון דטעמא הוי משום דהחזיק בדרך אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך ותירצו בגמרא באתרא דלא מנו פרסה דליכא למימר דכמנין פרסה קביל עליה:
עוד הקשו בגמרא וליהוי כל אוונא ואוונא מי לא תנן הריני נזיר כעפר הארץ וכשער ראשי וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום ופירש אוונא פי' רש"י מחוז של כרך שכולן תלויין לכרך ולשם פורעין המס כו' וכמו תאנת שילה וכמו תאנתה מי ישיבנה ע"כ. ורש"י בפי' פסוק דתאנתה פירש שהוא נגזר מתנין ובתאנת שלה לא פי' כלום והנראה שהוא שם מקום. ולי נראה לפרש שכל מהלך יום אחד נקרא אוונא וכההיא דאמרינן בפ' השוכר את הפועל דף ס"ה דשכיח למיטרח ולמיזבן מאונא לאונא ופי' רש"י ממסע למסע ממהלך יום אחד למהלך יום אחד וכן פי' התוס' שם וכן הוא דעת התוס' כאן שכתב כמנין מהלך ימים שעד סוף העולם קביל עליה נזירות:
עוד כתבו התוס' מי לא תנן הריני נזיר כו' אלמא נזירות הרבה קביל עליה ולא מפרשינן למילתיה לקולא למימר הריני נזיר שלשים יום וכשער ראשי דקאמר כלומר אריכא לי האי מילתא כאילו אמרתי הריני נזיר כמנין שער ראשי ע"כ. ויש לדקדק דראיה זו למה דהא מעיקרא טעמא דמפרשינן מילתיה לקולא הוא מהכרח מדלא הזכיר מנין סוף העולם דהיינו ת"ק שנה וא"כ בקושיית פרסה ואוונא דאזדא ליה הכרח זה וכמו שכתבו התוס' בקושיית ולהוי פרסה אין צריך לראיה דפשיטא דאזלינן לחומרא ולא מפרשינן מילתיה באנפי דחיקי ובדברי הגמרא ניחא דלא הביאו ראיה אלא לומר דכי היכי דהתם לא אמרינן חדא נזירות אריכתא קבל עליה אלא אמרינן דכמנין השערות קבל עליו נזירות אף שלא אמר הרי עלי נזירות הכי נמי נימא דכמנין אוונות קבל עליו נזירויות. אך מדברי התוס' נראה דהקושיא היא דכי היכי דהתם לא אמרינן פירוש זה דאריכא לי הכא נמי לא נימא אותו. והנראה דס"ל לתוס' דראיה זו הביא המקשה להכריח דאף דקי"ל דספק נזירות להקל מ"מ היכא דפירושא דקולא הוא פירוש דחוק אזלינן לחומרא דנהי דמעיקרא הוה ס"ל דטעמא דמפרשינן למילתיה לומר דכוונתו היא אריכא לי הוא משום דאל"כ היה לומר מנין סוף העולם ולפי הנחה זו נופלת הקושיא של ולהוי פרסה ופרסה ולהוי אוונא ואוונא דלפי פי' זה אזדא ליה ההכרח וכמו שכתבנו, אך עדיין היה אפשר לדוחה לדחות דליתא להדין כללא אלא אף בלא שום הכרח אנו מפרשים דבריו לקולא אף שהוא פירוש דחוק ולפי זה ליכא קושיא לא מפרסה ולא מאוונא לזה הביא ראיה מאידך מתני' דע"כ כל היכא דליכא הכרח אין אנו מפרשים דבריו לקולא היכא דהפירוש הוא דחוק מדלא מפרשינן למילתיה התם לקולא דה"ק הריני נזיר שלשים יום ואריכא לי האי מלתא כאילו אמרתי הריני נזיר כמנין שער ראשי וא"כ הדרא קושיין לדוכתה מפרסה ומאוונא:
אך עדיין יש לדקדק לכל הפירושים דלמה לא הביא ראיה זו המקשה כשהקשה מפרסה. עוד כתבו התוס' ומשני כל מילתא דאית ליה קצבתא לא קתני פירוש האומר הריני דעד סוף העולם אית ליה קצבתא דמהלך העולם ת"ק שנה ואם איתא דנזירות במנין קביל עליה הו"ל לפרש בהדיא אחרי שיש להם מנין ולכך י"ל דחד נזירות קביל עליה אבל שער ראשי ועפר הארץ וחול הים אין להם קצבה ומנין ורוצה לומר דכמנין שער ראשו קבל עליו נזירות ומה שלא פירש לפי שלא ידע מנין השיער ע"כ. וכוונת דבריהם הוא דהמקשה היה סבור דהכרח זה מדלא הזכיר מנין השנים לא יצדק אלא להכריח שלא נפרש בדבריו דחד נזירות ארוך קביל עליה אבל אם נפרש בדבריו דכמנין הפרסאות או האוונות שיש עד סוף העולם קבל עליו נזיריות אין כאן הכרח לשלול פירוש זה, והמתרץ השיב דגם פירוש זה יש לשלול אותו מהכרח זה דמאחר שיש קצבה אם איתא דנזיריות קבל עליו היה לו לומר בהדיא כך וכך נזיריות קבלתי ומאחר שלא פירש אנו מפרשים דבריו דחד נזירות קבל עליו ואריכא ליה כמכאן ועד סוף העולם. ועוד נראה לומר דאין הכוונה דהיה לו לומר הרי עלי נזיריות כך וכך כמספר האוונות שיש עד סוף העולם אלא הכוונה הוא דמאחר דאיכא קצבה היה לו לפרש בהדיא ולומר הריני נזיר כמנין האוונות אבל גבי עפר ושיער לא יצדק תיבת מנין מאחר דאין להם מנין. ודע דבתירוץ זה איתרצה לה קושיא קמייתא דולהוי כל פרסה ופרסה ולא איצטרכינן לומר דמתני' איירי באתרא דלא מנו פרסה וכן כתב מרן בכ"מ יע"ש:
עוד כתבו התוס' והתניא בניחותא שיש חילוק בין קצבתא ובין לא קצבתא דתניא הריני נזיר כל ימי חיי או נזיר לעולם אין לו קצבה שאינו יודע ימי חייו והרי זה נזיר לעולם כאבשלום ומקל ומביא ג' בהמות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואם אמר אפילו מאת שנה אפי' אלף שנה ומסתמא לא יחיה כל כך וה"ל כל ימי חייו ואפ"ה חלוק בדינו דאין זה נזיר לעולם כאבשלום להקל אלא נזיר עולם ארוך עד יום מותו. וא"ת כיון דמדמה מתני' דאיכא קצבתא לאלף שנים דאית להו קצבתא א"כ גם במתני' יהיה נזיר ארוך עד יום מותו כמו באלף שנים. וי"ל דשאני הכא דאמר הריני נזיר אלף שנים ולא אמר מכאן משמע נזירות ארוך קביל עליה אבל במתני' אמר מכאן ועד סוף העולם דמשמע טפי אריכא לי מילתא כמכאן ועד סוף העולם וליכא למימר דנזירות ארוך קביל עליה מדלא אמר הריני נזיר עד סוף העולם ולא מייתי מהך ברייתא אלא דאיכא חילוק בין מלתא דאית ליה קצבתא למלתא דלית ליה קצבתא וג' עניני נזיר הם אמר כשער כעפר כחול נזיר לעולם נזירות אחר נזירות ומגלח כל שערו בין נזירות לנזירות ומביא קרבנותיו אמר כל ימי חייו או נזיר לעולם הרי זה נזיר לעולם כאבשלום ואינו מגלח לגמרי אלא מקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמר מאת שנה או אלף שנים הרי זה נזירות ארוך עד יום מותו ואינו מגלח ולא מקל ולא מביא קרבן כל ימיו ע"כ. והן אמת שדמיון זה שהביאו בגמרא מברייתא זו לא יכולתי להולמו דמה שחלקו בברייתא בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה הוא משום דלא גמרינן מאבשלום דנזיר עולם מקל אלא דוקא דומיא דאבשלום שלא נתן לו קצבה לנזירותו אבל כל שנתן קצבה אף שהוא יותר מכדי חייו מקרי דבר קצוב ולא הוי נזיר עולם ומצינו כיוצא בה גבי גט דקי"ל דע"מ שלא תשתי יין לא הוי גט משום דלא הוי כריתות דכל ימיו אגידא ביה ואם אמר ע"מ שלא תשתי יין אלף שנה הוי גט אע"פ שכל ימיו אגידא ביה הכא נמי גבי נזירות הוי דכוותיה. אבל מה שתירצו כל מלתא דאית ביה קיצותא לא קתני טעמא אחרינא אית ביה דכיון דאית ביה קיצותא אם איתא דקבל נזיריות כמספר האוונות היה לו לומר בהדיא וכמו שכתבו התוס' וכעת צל"ע. ובמה שהקשו התוס' דגם במתני' יהיה נזיר ארוך עד יום מותו כמו באלף שנים ונדחקו בתירוץ קושיא זו לא ירדתי לעומק דבריהם דהא טעמא דבמתני' לא אמרינן דחד נזירות אריך קביל עליה הוא משום דיודע הוא דהעולם יש בו מהלך ת"ק שנה והיה לו לומר שקבל ת"ק שנים ומדלא פירש בהדיא אמרינן דכוונתו היא דאריכא ליה מלתא כמכאן ועד סוף העולם דכי היכי דמהני לן האי אומדנא מדלא פירש לקושיית ולהוי כל אוונא ואוונא מכל שכן דמהני האי אומדנא לקושיית והא מכאן ועד סוף העולם קאמר. ובמה שתירצו התוס' דשאני ברייתא דאמר הריני נזיר אלף שנים ולא אמר מכאן משמע דאם אמר מכאן ועד אלף שנים היינו מפרשים דבריו דחד נזירות דשלשים יום קביל עליה והכי קאמר אריכא לי הדין נזירות כאלו קבלתי מכאן ועד אלף שנים ובמתני' נמי אם היה אומר הריני נזיר עד סוף העולם היה נזיר עד יום מותו דומיא דאומר הריני נזיר אלף שנה יש לדקדק כפי חילוקים אלו דמעיקרא כשהקשו ולהוי כל אוונא ואוונא למה לא תירצו חילוק זה דשאני הכא דאמר מכאן ומשמע טפי אריכא לי מלתא כמכאן ועד סוף העולם מלומר דנזירות אחר נזירות קבל עליו אבל התם גבי הריני נזיר כעפר וכשער ליכא משמעות טפי לאריכא מלתא מלומר נזירות אחר נזירות קבל ומשום הכי לא דחקינן נפשין לפרש דבריו ולומר דאריכא ליה כשער וכעפר. וי"ל דדוקא לגבי הצד שאנו מצדדין דאפשר דחד נזירות ארוך קבל עליו התם יש לחלק בין אומר מכאן לאומר עד סוף העולם ואינו אומר מכאן דכשאומר מכאן משמע טפי אריכא לי דאל"כ למה אמר מכאן אבל לגבי הצד שצדדו דדלמא כמספר האוונות קבל עליו נזיריות זה אחר זה כפי צד זה צריך לומר מכאן דפירוש דבריו הוא כמספר האוונות שיש מכאן ועד סוף העולם ואם היה אומר הריני נזיר עד סוף העולם היה משמעות דבריו דחד נזירות ארוך קבל עליו ואע"ג דלא אמר כמכאן ועד סוף העולם בכ"ף הדמיון דומיא דכשער וכעפר. הא לא קשיא דהא אף כפי הצד דאריכא ליה צריך להוסיף בדבריו כ"ף הדמיון דהכי קאמר אריכא לי כמכאן ועד סוף העולם ומש"ה הקשו דאימא דכוונת דבריו היא הרי עלי נזיריות כמכאן ועד סוף העולם דומיא דאומר הריני נזיר כעפר וכשער. עוד תירצו בגמ' רבא אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו ומש"ה איכא למימר דנזיריות קבל אבל אוונות אינם מובדלות ופריך גבי יומי הא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד משמע דלהבדילו משאר ימים קא אתי וא"כ מהלך הימים מובדלים גם הם ומשני הכי קאמר יממא וליליא חד יומא פירוש הערב שלפני היום לענין שבת ויו"ט ולא לאפוקי מיומא דבתריה קא אתי אלא כל הימים נוגעים זה בזה. עוד תירצו בגמרא רבא אמר למה לך אקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ופירשו בתוס' דמשמע ליה דקאי ארישא דקתני הריני נזיר אחת גדולה או אם אמר הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם וכיון דאמר הריני נזיר אחת אמרינן דטריחא ליה ואריכא ליה מלתא כמכאן ועד סוף העולם ואמוראי קמאי לא משמע להו דקאי מכאן ועד סוף העולם אאחת ע"כ. והנה כפי תירוץ זה אם לא אמר אחת הוי נזיר כמספר האוונות שיש עד סוף העולם לכל אוונא חד נזירות דומיא דכעפר וכשער וליכא למימר שיהיה נזיר חד נזירות ארוך דת"ק שנה דהא פירוש זה כבר דחו אותו התוס' מדלא אמר הריני נזיר ת"ק שנה אך לקושיית ולהוי כל אוונא ואוונא דאזדא ליה הכרח זה כמו שכתבו התוס' איצטריך רבא לומר דשאני הכא דקאמר אחת:
אך אני מסתפק אם כפי תירוץ זה אין אנו צריכים למאי דקאמר רבא בתחלת הסוגיא דמתני' דמכאן ועד סוף העולם מיירי בשהחזיק בדרך משום דקושיא מעיקרא ליתא דשאני התם דלא קאמר אחת אבל הכא דקאמר אחת אמרינן דאינו נזיר כי אם שלשים יום ורבא רצה לתרץ בין קושיית והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ובין קושיית ולהוי כל אוונא ואוונא וזהו דשני רבא בלישניה בתירוץ זה למה לך אקשויי כולי האי שכיוון לתרץ גם הקושיא הראשונה ומאי דאוקי רבא אידך מתני' בשהחזיק בדרך הוא כפי התירוץ שתירץ שאני שערות הואיל ומובדלות דלפי תירוץ זה לא ס"ל דמכאן ועד סוף העולם קאי אאחת, ולפי שיטה זו תירץ בתחלה דאידך מתני' מיירי בשהחזיק בדרך אך כפי דבריו האחרונים דס"ל דמכאן ועד סוף העולם קאי אאחת איתרצא ליה נמי קושיא קמייתא ומתני' דמכאן ועד מקום פלוני מיירי בכל גוונא. ויותר היה נראה לי לומר דלא גרסינן בכולהו רבא אלא אי גרסי' בתחלה רבא גרסינן בסוף רבה או בהפך ועוד היה אפשר לצדד ולומר דמלת אחת אינה שוללת אלא שלא נפרש דהרבה נזיריות קבל עליו דמלת אחת סותר פירוש זה אבל הפירוש האחר דהיינו דחד נזירות דת"ק שנה קבל עליו אין מלת אחת סותר פירוש זה דאפשר דאיצטריך לומר מלת אחת כי היכי דלא נימא דנזירות אחר נזירות קבל עליו ולפי זה אנו צריכים לתירוצא דשהחזיק בדרך:
ועוד י"ל דאף דנימא דמלת אחת שוללת גם כן הפירוש האחר שיהיה נזיר חד נזירות ארוך דת"ק שנה וכמו שנראה מדברי רש"י בפירוש הסוגיא אפ"ה אנו צריכים לאוקמתא דשהחזיק בדרך דאי לא אכתי קשה דאמאי לא אמרינן דנזירות אחר נזירות קבל כמנין האוונות שיש מאותו מקום עד מקום פלוני דומיא דמתני' דכעפר אבל השתא דמוקמינן לה בשהחזיק בדרך אין לומר דנזירות בתר נזירות קבל דכיון דמיירי בשהחזיק בדרך אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך וכמו שכתבו התוס' ומה שתירץ רבא בשהחזיק בדרך אף שלאותה קושיא לא הוה צריך לאוקמתא זו מ"מ קושטא דמלתא קאמר רבא דמתני' דמכאן ועד מקום פלוני מיירי בשהחזיק בדרך דאי לא היו עליו נזיריות כמספר האוונות שיש מאותו מקום עד מקום פלוני:
הכלל העולה מדברי התוס' דאם אמר הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני והחזיק בדרך אליבא דכ"ע חד נזירות ארוך כמספר הימים שיש מאותו מקום עד מקום פלוני קבל דלומר דפירוש דבריו היא אריכא לי הא ליתא ולא מיבעיא למאן דס"ל דמכאן ועד סוף העולם קאי אאחת ומש"ה אמרינן אריכא ליה אלא אף למאן דאית ליה דהריני מכאן ועד סוף העולם לא קאי אאחת מ"מ כל שהחזיק בדרך לא אמרינן אריכא ליה ולומר דכוונתו היא לקבל נזיריות הרבה כמספר האוונות שיש עד מקום פלוני הא ליתא חדא דבמלתא דאיכא קיצותא לא אמרי' הכי ועוד דשאני שערות דמובדלות זו מזו ואף למאן דאית ליה דטעמא דלא אמרי' דנזירות קבל עליו כמספר האוונות שיש עד סוף העולם הוא משום מלת אחת דקאמר כשהחזיק בדרך אף שלא אמר אחת אינו נזיר נזירות הרבה דמסתמא אין בדעתו להיות נזיר כי אם בהיותו בדרך וכמו שכתבו התוס' ואף שיש לדחות ולומר דדוקא למאן דאית ליה דאם לא החזיק בדרך לא היה נזיר כי אם שלשים יום והיינו מפרשים דבריו דאריכא ליה מלתא התם הוא דכתבו התוס' דאם החזיק אינו נזיר כי אם כמספר הימים דכיון דמשום דהחזיק הוא דאמרינן דהוי נזיר יותר משלשים יום וא"כ ממקום שבאתה דהיינו משום דהחזיק מסתמא אין בדעתו להיותו נזיר כי אם בהיותו בדרך אף כפי הצד שצדדנו לעיל דלרבא דטעמא דמתני' הוא משום מלת אחת אף אם לא החזיק לא היינו מפרשים דבריו דאריכא ליה כיון דלא אמר אחת נמצא דחזקה זו אינה מעלה ומוריד וא"כ אף שהחזיק נזירות אחר נזירות קבל כמספר האוונות שיש עד מקום פלוני, וכי תימא והא מתני' קתני אומדין כמה ימים כו' אפשר לומר דההיא מתני' רבי היא דאית ליה דאינו מגלח אחת לשלשים יום אלא האומר הרי עלי נזירות אבל אליבא דת"ק דאית ליה דאומר הריני נזיר כעפר מגלח אחת לשלשים יום הכי נמי באומר הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני מגלח אחת לשלשים יום כמספר האוונות שיש עד מקום פלוני. אך כד מעיינינן שפיר יראה דליתא להאי מלתא ואפושי פלוגתא לא מפשינן אלא כל היכא דהחזיק בדרך אליבא דכ"ע חד נזירות ארוך קבל עליו והיכא דלא החזיק בדרך אליבא דמאן דאית ליה דמכאן ועד סוף העולם לא קאי אאחת פשיטא דבאומר מכאן ועד מקום פלוני ולא החזיק בדרך דחד נזירות דשלשים יום קבל עליו ומאי דקאמר עד מקום פלוני הכוונה היא דאריכא ליה דומיא דמכאן ועד סוף העולם אבל למאן דאית ליה דמכאן ועד סוף העולם קאי אאחת דוקא היכא דאמר אחת אמרי' דאריכא ליה קאמר כי היכי שלא יהיו דבריו סותרים אלו את אלו אבל היכא דלא אמר לא אמרי' דאריכא ליה קאמר אלא נקטינן דברים כפשטן. וכל זה הוא כפי הצד שצדדנו לעיל דרבא רצה לתרץ קושיא קמייתא דוהא מכאן ועד סוף העולם קאמר וס"ל דטעמא דמתני' הוא משום דאמר אחת אבל כפי הצד האחר דרבא לא בא לתרץ כי אם קושיית ולהוי אוונא ואוונא אבל קושיא קמייתא במקומה עומדת משום דס"ל דמלת אחת אינה שוללת הפירוש שיהיה נזיר ארוך ת"ק שנה א"כ גם לרבא היכא דאמר מכאן ועד מקום פלוני ולא החזיק בדרך אמרי' דפירוש דבריו הוא דאריכא ליה. ועוד אפשר לומר דאף דנימא דרבא ס"ל דמלת אחת שוללת שני הפירושים אפשר דס"ל דאף דלא קאמר אחת פירוש הוא אריכא לי מדלא קאמר הריני נזיר ת"ק שנה ומאי דקתני במתני' אחת הוא משום קושיית ולהוי כל אוונא ואוונא. ועכשיו נבאר כל החלוקות אם נאמר דרבא בא לתרץ קושיא קמייתא ג"כ וס"ל דטעמא דמתני' דאמרינן אריכא לי הוא משום דקאמר אחת א"כ כל היכא דלא קאמר אחת לא אמרינן אריכא ליה ונראה דנזירות אחר נזירות קבל דומיא דכשער ראשי דלרבא לית ליה שיש חלוק בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה וכן לא ס"ל דשאני שערות ואומדנות התוס' ליכא דהא לא החזיק בדרך ואם נאמר דרבא לא בא לתרץ קושיא קמייתא משום דס"ל דמלת אחת אינה שוללת הפירוש שקבל עליו נזירות ארוך דת"ק שנה א"כ גם לדידיה כל שלא החזיק בדרך אמרינן דחד נזירות דשלשים יום קבל ומאי דקאמר עד מקום פלוני פירושו הוא דאריכא ליה ואם נאמר דרבא ס"ל דלעולם מלת אחת שוללת כל הפירושים אלא דס"ל דאף אם לא אמר אחת לא היינו מפרשים דחד נזירות ארוך קבל מההכרח שכתבו התוס' מדלא קאמר הריני נזיר ת"ק שנה ומאי דאיצטריך במתני' למיתני אחת הוא משום קושיית ולהוי כל אוונא ואוונא א"כ היכא דלא אמר אחת נזירות בתר נזירות קבל כמנין האוונות והיכא דאמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם אם אמר אחת אליבא דכ"ע אינו נזיר כי אם שלשים יום דוקא ואם לא אמר אחת הרי זה דומה לאומר הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני ולא החזיק בדרך. וכל החלוקות שכתבנו לעיל בדין זה שייכי לאומר מכאן ועד סוף העולם אין צורך לכפול הדברים. ואם לא אמר מכאן אלא הריני נזיר עד סוף העולם או עד מקום פלוני אם אמר אחת אליבא דכ"ע אינו נזיר כי אם שלשים יום ואם לא אמר אחת מדברי התוס' נראה דכל שלא אמר מכאן לא מפרשינן דבריו דאריכא ליה אלא אמרינן דנזירות ארוך קבל ואליבא דרבא יש להסתפק אי אמרינן דנזירות ארוך קבל או דלמא נזירות בתר נזירות כמספר האוונות וכמו שכתבנו לעיל. ואם אמר הריני נזיר מכאן ועד אלף שנים מדברי התוס' נראה דאינו נזיר כי אם שלשים יום ופירוש דבריו הוא דאריכא ליה כאילו אמר הריני נזיר אלף שנים ואליבא דרבא יש להסתפק כיון שלא אמר אחת וכדכתיבנא:
ודע שרש"י פירש פירוש אחר בסוגיא זו וס"ל דקושיית ולהוי כל פרסה ופרסה וקושיית ולהוי כל אוונא ואוונא היא עלה דמתני' דהחזיק בדרך ואמר מכאן ועד מקום פלוני. והנראה דס"ל דבמתני' דמכאן ועד סוף העולם ליכא קושיא דכיון דאמרינן דפירוש דבריו דאריכא ליה אין כאן קושיא כלל אבל באידך מתני' דמכאן ועד מקום פלוני דאמרינן דנזירות ארוך קבל התם הוא דפריך דנימא דנזירות בתר נזירות קבל דומיא דהריני נזיר כעפר הארץ אלא שדברי רבא שבאו בסוף הסוגיא דקאמר למה לך אקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת לא יכולתי ליישבם דכפי שיטת רש"י הלזו צ"ל שדברי רבא לא באו כי אם לתרץ קושיא קמייתא ואין להם שייכות כלל עם קושיית ולהוי כל אוונא ואוונא והוא דוחק גדול בעיני וצ"ע:

ז

האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה וכו'. (א"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י"ח):

יב

ומה בין נזיר עולם לנזיר זמן קצוב כו'. תנן בפ"ק דנזיר (דף ד') מה בין נזיר עולם לנ"ש כו' ופירש"י הריני נזיר עולם הרי זה נזיר כל ימי חייו דכי אמר הריני נזיר עולם משמע דנזירות קבל עליו עד עולם לפיכך כיון שהכביד שערו מקל בתער ומגלח כל שלשים ושלשים ע"כ. והנראה שדברי רש"י הם דברי הגמ' דקאמר האומר הריני נזיר עולם הרי זה נזיר דמשמע דהוה ס"ד דלא להוי נזיר כיון דלא אמר הריני נזיר לעולם אבל נזיר עולם ס"ד דלא להוי נזיר כלל משום דלא הוי דבור קמ"ל דכי אמר הריני נזיר עולם משמע דנזירות קבל עליו עד עולם. ובמאי דתנן מקל בתער כתבו בתוס' ולא מגלח לגמרי כאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו ע"כ. אך ראיתי לרש"י שכתב מקל בתער ומגלח כו' כנראה דס"ל דמקל בתער לאו דוקא ורבינו בפ"ג מהל' נזירות העתיק דברי הגמ' יע"ש, אך בפירוש המשנה כתב מקל בתער ר"ל שמותר לו לגלח בתער, ובמה שכתב רש"י ומגלח כל שלשים ושלשים לא ידעתי למה סתם דבריו כר' נהוראי דאמר מגלח אחת לשלשים יום. שוב ראיתי לרש"י שפירש בסוגית הגמ' עלה דפלוגתא דרבי ור' נהוראי פירוש מחודש וז"ל רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה שנאמר כו' ומגלח היה אבשלום לי"ב חודש דבכך הוה ליה כובד ובבציר מהכי לא הוה ליה כובד דכאיש גבורתו אבל שאר נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום דהוו ליה בהכי כובד ע"כ. ולא ידעתי מי הכניסו לרש"י בתגר זה לומר דאף לרבי סתם נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום ומאי דפליג הוא באבשלום דלא נפקא לן מידי דמאי דהוה הוה. וראיתי עוד לרש"י שכתב דאף לר' יוסי דאמר מגלח מערב שבת לערב שבת הוא דוקא באבשלום שהיה בן מלך אבל בשאר אינשי מגלח אחת לשלשים יום וז"ל עלה דההיא דאמרי' איכא בינייהו כו' ואי קשיא לך ולר' יוסי מאי שנא אבשלום משאר נזיר עולם דמסתפרים אחת לשלשים כו' רבי מתרץ לטעמיה דאבשלום הואיל ובעל כח הוה לא הוה כובד לדידיה עד י"ב חודש כי כאיש גבורתו ולר' יוסי הואיל וארחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחין אבל לשאר איניש ליכא כובד עד שלשים ע"כ. נמצא לפי דבריו דרבי ור' נהוראי ור' יוסי לא פליגי לענין דינא דכולהו ס"ל דסתם נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום ופלוגתייהו הוא דוקא באבשלום באיזה זמן היה מגלח. ומלבד שפירוש זה הוא תמוה מאד שיהיה מחלוקת תנאים הללו בדבר דלא נפקא מיניה מידי לענין דינא עוד אני תמיה דבגמ' הקשו לרבי ואימא ב' שנים כו' ואי אמרת דרבי לענין דינא קא אתי ניחא שקלא וטריא זה אך כפירוש רש"י לא ידעתי שקלא וטריא זה למה. ודע שכעת לא מצאתי חבר לרש"י בסברא זו ורבינו פסק דנזיר עולם מגלח אחת לי"ב חודש וכן הוא דעת התוס' דמחלוקת תנאים הללו הוא בסתם נזיר עולם וכמו שכתבו בדף ז' ד"ה והתניא ודברי רש"י צריכין אצלי תלמוד:
תו אמרינן בסוף פ"ק דנזיר ת"ר הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם ע"כ. ובדף ז' הובאת ברייתא זו ופירש"י שם אין זה נזיר עולם שיהיה מגלח אחת לשלשים יום ע"כ. ולשיטתיה אזיל דס"ל דנזיר עולם מגלח אחת לשלשים. אך התוס' שם וכאן פירשו הרי זה נזיר עולם כאבשלום ומקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"כ. ומפשטה דברייתא זו נראה שיש חלוק בין אומר נזיר עולם לאומר נזיר לעולם דהכי אמרי' אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם, ולפי זה האומר הריני נזיר לעולם יהיה דינו כדין האומר אלף שנה שאינו מקל לעולם והיינו דבתחלת הברייתא אמרו הריני נזיר עולם משמע דוקא האי לישנא. אך לא מצאתי דבריו מתיישב לחלק בין נזיר עולם לנזיר לעולם ורבינו בפ"ג דין י"א לא חילק כי אם בין נודר לזמן קצוב לנודר לזמן שאינו קצוב וכתב בפירוש שהאומר הריני נזיר לעולם דינו שוה לאומר הריני נזיר כל ימי חיי והראב"ד כתב שם שגירסת רבינו היא גירסת התוספתא והירושלמי וגירסת תלמוד שלנו אינה כן והיא מבולבלת מאד ע"כ. ומרן כתב שם שגרסת רבינו בתלמוד שלנו היתה כגירסת תוספתא והירושלמי:

יד

ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול לישאל על נדרו כו'. (א"ה לענין אשה שנדרה בנזירות שמשון אי מצי בעל להפר עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ב מהלכות אלו דין י"ז ע"ד מהרימ"ט):

יז

האומר הריני נזיר מלא הבית כו'. (א"ה עיין בסמוך דין ח"י):

יח

האומר הריני נזיר כשער ראשי כו'. תנן בפ"ק דנזיר דף ח' הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים וכו' (עיין בכ"מ). ויש לתמוה לפי מה שכתבנו לעיל בשם רש"י דנזיר עולם אליבא דכ"ע מגלח אחת לשלשים יום א"כ היכי קאמר רבי אין זה מגלח אחת לשלשים דהן לו יהי שלא יהיה פירוש דבריו דנזירות בתר נזירות קבל אלא נזירות ארוך כמנין שער ראשו מ"מ הוי דינו כדין נזיר עולם שמגלח אחת לשלשים. וסבור הייתי לומר דאליבא דרבי האומר הריני נזיר כעפר הארץ דינו כדין האומר הריני נזיר אלף שנים שאינו מגלח לעולם וטעמא דדוקא האומר כל חייו או לעולם אין קצבה לנזירותו לפי שאף אם יצוייר שיחיה האדם אלף שנים הרי זה אמר כל חייו ונמצא שאין קץ לנזירות אבל האומר הריני נזיר אלף שנה הוא כבר נתן קצבה לנזירותו אלא שהדבר הוא מהנמנע שיחיה האדם אלף שנה נמצא דמה שאין קצבה לנזירות זה אינו מצד לשונו וכן האומר הריני נזיר כשער ראשי הוא נתן קצבה לנזירות אלא שהדבר נמנע לפי ששערות ראשו מרובין משני חייו. אך ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב דאליבא דרבי האומר נזיר כשער ראשי מגלח אחת לי"ב חודש כדין נזיר עולם הרי דס"ל דכשער ראשי הוי דבר שאין לו קצבה וסמך יש לדבריו בדף ז' דמדמו בגמ' האומר הריני נזיר כשער ראשי לאומר הריני נזיר כל ימי חיי דכולהו הוו דבר שאין לו קצבה. אשר על כן נ"ל לומר דרש"י ז"ל ס"ל כסברת התוס' דנזיר עולם דוקא מקל אבל אינו מגלח לגמרי ובגילוח הוא דפליגי ת"ק ורבי דת"ק סבר דנזירות בתר נזירות קבל ומש"ה מגלח לגמרי אחת לשלשים ורבי ס"ל דנזירות ארוך קבל ואינו מגלח לגמרי אלא מקל בתער כמו נזיר עולם והיינו לא אמרו אלא דין הגילוח ולא הזכירו הבאת הקרבנות וטעמא משום דלהבאת קרבנות אין חילוק ביניהם דאף אם נאמר דנזירות קביל עליה מ"מ כל שלשים יום מביא קרבן תגלחת:
תו תנן התם הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה וכו' רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ופירש"י דאמרי' נזירות כמנין גרעיני חרדל שבו קבל עליו ואין להם הפסקה כל ימיו. נראה דפירשה לבבא זו כת"ק דרבי דאמרי נזירות אחר נזירות קבל והתוס' כתבו ונזיר כל ימיו לרבנן דלעיל נזירות אחר נזירות ולרבי נזירות ארוך ובגמ' הקשו עלה דהך בבא ואמאי וליחזייה כאילו מלאה קשואין ודלועין ותהוי ליה תקנתא ותירצו אמר חזקיה במחלוקת שנוייה ור"ש הוא דאמר מכניס את עצמו לדבר שספקו חמור מודאו דתניא הריני נזיר ע"מ שיהיה בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר"ש אוסר שספק נזירות להחמיר ור' יהודה מתיר שספק נזירות להקל ע"כ. והנה ברייתא זו דכרי הובאת בפ"ב דנדרים דף י"ט ואמר רבא גבי כרי קסבר כל שספקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ועל ספקו לא מצי מגלח ע"כ. ופירש שם הר"ן דעל ספקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויי דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה וכי תימא נהי דחטאת לא מצי לאתויי בתנאי שאין חטאת בא נדבה לייתי עולה ושלמים וליתני אם נזיר אני הרי אלו לחובתי ואם לאו יהיו נדבה דהא קי"ל דאם גלח על אחד משלשתן יצא. י"ל הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח אלא אם כן הקריב חטאתו עולה ושלמים הלכך לית ליה תקנתא לנזירות הבאה על הספק וכן כתבו שם רש"י והרא"ש דטעמא דספק נזירות חמור מודאו הוא משום דאינו יכול לגלח משום דלא מצי אתויי קרבן מספק דלמא עייל חולין לעזרה. ואני תמיה דלמה איצטריכו לומר דטעמא דאינו מגלח הוא משום דלא מצי אתויי קרבן מספק תיפוק ליה דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו ולא מצי עבר עליה מן הספק ואולי איצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן וכדאיתא בפ"ד דנזיר דף כ"ט. ומ"מ עדיין קשיא לי דאף דנימא דאין איסורו כ"א מדרבנן מ"מ הוי ספיקו חמור מודאו דלא מצי עבר אדרבנן מן הספק ואולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזור רבנן.
שוב ראיתי לתוס' שכתבו בשם ר"י דטעמא דלא מצי מגלח הוא משום דעביד הקפה וכמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה דמספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה הלכך הוי ספיקו חמור מודאו ע"כ. שוב התבוננתי בזה ולא ירדתי לעומק דברי ר"י דהן לו יהי דלא מצי עביד הקפה משום הכי לא מיקרי ספיקו חמור מודאו דבשלמא אי אמרי' דלא מצי לגלח כלל ניחא דמיקרי ספקו חמור דאילו ודאי משלים ימי נדרו ומביא קרבנותיו ומגלח ואילו ספקו לא מצי לגלח כיון שאינו יכול להביא קרבנותיו מן הספק משום דהוו חולין בעזרה אבל אליבא דר"י דיכול לגלח לפי שיכול להביא עולה ושלמים בנדבה ויכול לגלח עליהם דקי"ל אם גילח על אחד משלשתן יצא כי לא עביד הקפה מאי הוי וכי משום דלא מצי עביד הקפה הוי ספקו חמור מודאו וכי תימא דטעמא דמלתא הוא משום דכיון דלא מצי עביד הקפה א"כ לא קיים מצות תגלחת דהא קי"ל דאם שייר ב' שערות לא עשה כלום וכיון דלא קיים מצות תגלחת לא הותר ביין ומש"ה הוי ספקו חמור מודאו שהרי אינו יכול לשתות וליטמא לעולם הא ליתא שהרי פסק רבינו בפ"ח דין ה' שאין התגלחת מעכבת ומשנזרק עליו אחד מהדמים הותר וכי תימא דר"י סבר דהלכה כסתם מתני' דפ' ג' מינים דאית ליה דלא הותר הנזיר אלא אחר מעשה כולם ולדידיה תגלחת מעכבת וכבר ראינו למרן כמה יגיעות יגע ליישב דברי רבינו דלא פסק כסתם מתני'. גם בזה לא נחה דעתי דאי ר"י ס"ל כר"א דבעי מעשה כולם למה ליה לטעמא דהקפה אף דנימא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה מ"מ לא הותר הנזיר ביין ובטומאה אלא אחר כל הכתוב בפרשה דהיינו אחר שיביא כל הקרבנות וחטאת אינו יכול להביא מספק לפי שאין חטאת בא בנדבה. ונראה דאליבא דר"א כל הכתוב בפרשה מעכב משתיית היין ומן הטומאה דהא אפי' תנופה דלא הוי כ"א שיירי מצוה אמרינן בגמ' דלר"א מעכבת ואף דפירש"י אחר מעשה כולם אחר קרבן ואחר תגלחת, קרבן הוא שם כולל לכל הקרבנות שחייב הנזיר. ובסוף פ' ג' מינים תנן מי שנזרק עליו אחד מהדמים ונטמא ר"א אומר סותר את הכל וכתבו התוס' ושאר המפרשים דר"א לטעמיה אזיל דאית ליה דלא הותר הנזיר ביין אלא אחר כל המעשים כולם אחר הבאת כל הקרבנות ובפ' האומר משקלי עלי דף כ"א אמרינן אמר רב פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותם בחטאות נזיר דאמר מר כו' ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים משמע דלר"א דלית ליה האי דינא אין ממשכנין בחטאת דליכא למיחש לפשיעה כיון שאינו יכול לשתות יין. ומלבד כל זה עוד אני תמיה בדברי ר"י הללו דאמרי' התם אמר רב הונא בר יהודה לרבא הריני נזיר עולם מאי אמר ליה נזיר עולם נמי ספקו חמור מודאו דאילו ודאו הכביד שערו מקל בתער ומביא ג' בהמות ואילו ספקו לא ע"כ. ולדברי ר"י דטעמא דספקו חמור הוא משום הקפה הא בנזיר עולם לא שייך הקפה שהרי כתבו התוס' בפ"ק דנזיר דף ה' דנזיר עולם אינו מגלח לגמרי אלא מקל וא"כ לא שייך הקפה. וסבור הייתי לומר דדוקא לגבי תגלחת טהרה הוא דקי"ל דאם גלח על אחד משלשתן יצא אבל בנזיר עולם שאינו תגלחת טהרה אלא שהותר לו להיות מקל אחר שיש לו כובד אפשר שלא הותר אלא בתנאי שיביא קרבנותיו בשלמות וזה א"א שהרי חטאת אינו יכול להביא בספק שהרי אינו בא בנדבה ור"י לא איצטריך לטעמא דהקפה אלא בנזיר לזמן קצוב דקי"ל דאם גלח על אחת משלשתן יצא ויכול להביא עולה או שלמים בתנאי שאם אינו נזיר יהיו נדבה ומש"ה איצטריך לטעמא דהקפה אבל בנזיר עולם תיפוק ליה דאינו יכול להקל לפי שאינו יכול להביא חטאת ולא מצאתי גילוי בדין זה כלל. אך כבר כתבנו שדברי ר"י יש בהם מן התימה מצד עצמם ומש"ה איצטריך הר"ן לחלק בין לכתחלה לבדיעבד. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמחלוקת זה דר"ש ור"י בהל' נזירות תלוי במחלוקת אחר שכתבנו דר"א ור"ש דר"ש אית ליה דואחר ישתה הנזיר יין הוא אחר מעשה יחידי ואית ליה שכיון שנזרק אחד מהדמים הותר וכמבואר במתני' דסוף פ' ג' מינים ומש"ה אית ליה דספק נזירות להחמיר דאין ספקו חמור מודאו שהרי יכול לקיים נדרו מספק ובהשלים הזמן היה מביא עולה או שלמים והיה מגלח עליהם והיה מותר לשתות יין ולהטמא למתים אבל ר"י סבר דאחר מעשה כולם הותר וא"כ ספקו חמור מודאו מתרי טעמי חדא דלא מצי עביד הקפה דכיון דלא מצי עביד הקפה לא הוי תגלחת ולמ"ד אחר מעשה כולם תגלחת מעכבת וכמבואר ועוד וכיון דלא מצי אתויי חטאת לא הותר ביין וטומאה וא"כ הוי ספקו חמור מודאו ומש"ה אית ליה דספק נזירות להקל אבל מה אעשה שרבינו פסק דספק נזירות להקל ופסק דואחר ישתה הנזיר הוא אחר מעשה יחידי:
ומ"מ אני תמיה לכל הפירושים דאי משום דספקו חמור אזלינן לקולא עדיין יש תיקון בדבר שיאמר אם היה בכרי זה מאה כור הריני נזיר חובה משום דבורי הראשון ואם לא היה בו מאה כור הריני נזיר נדבה והשתא בהשלים ימי נדרו יכול לגלח ולהביא קרבנותיו ויצא מכל החששות ומצינו בפ"ב דנזיר דף י"ג עלה דהפילה אשתו דאינו נזיר ואמר ר"ש יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה ואם לאו הרי אני נזיר נדבה וכדאי דלר"ש בכל ספק נזירות אית ליה שיעשה תיקון זה והתוס' כאן הקשו קושיא זו ותירצו דיכול לבוא לידי חומרא כגון אם נטמא קודם שהתנה דהשתא הוי ספק נזיר טמא ואין לו תקנה דלא יוכל להביא אשם טמא על הספק שמא לא היו בו מאה כור וקא מייתי חולין בעזרה ואסור ביין ובתגלחת לעולם דנזיר טמא הוא ואינו יכול ליפטר מנזירותו אם לא בהבאת אשם וזה אין בא על תנאי אבל נטמא אחר שהתנה אז היה ודאי נזיר טמא ומייתי אשם טומאה והדר משלים נזירותו ע"כ. ולפי דברי התוס' הללו מאי דאמרינן בגמ' דספקו חמור מודאו הוא מטעם זה דשמא יטמא ולא יהיה לו תקנה לפי שאינו יכול להביא אשם מספק ונזיר עולם נמי הוא מהאי טעמא דשמא יטמא ואינו יכול להביא קרבנותיו להקל בתער:
תו אמרינן בגמ' ר"י אמר אפילו תימא ר"י התם לא נחית ליה לנזירות הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקיה מיניה ופריך אמאי לא ליחזייה לקופה כאילו מלאה קשואין ודלועין ותהוי ליה תקנתא דהא ס"ד נזירות הוא דקביל עילויה ומשני ר' יהודה סבר לה כרבי דתנן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ע"כ. והמתבאר מדברי רש"י והתוס' הוא דר"י ס"ל דע"כ לא קאמר ר"י ספק נזירות להקל אלא כשהספק הוא אם חל עליו נזירות מעיקרא או לא דומיא דכרי אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שאנו מסופקים במספר הימים כמה ימים קבל עליו נזירות אז מודה ר' יהודה דאזלינן לחומרא דהא כיון דחל עליו נזירות אינו יכול להסתלק ממנו לפי שאינו יכול לגלח ולהביא קרבנות דשמא לא שלמו עדיין ימי נזירותו והיינו טעמא דמתני' דאמרינן דרואין כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ולא אמרינן רואין כאילו מלאה קשואין ודלועין לקולא ודוקא אליבא דרבי דאית ליה דנזירות ארוך קבל כמלא הבית הוא דאזלינן לחומרא אבל לת"ק דאית ליה דנזירות כמנין מלא הבית קבל אז רואין את הקופה כאילו מלאה קשואין ואזלינן לקולא לכל שכל נזירות ונזירות הוא דבר בפ"ע ובהשלימו שיעור מלא הקופה דקשואין מספק לא נחית עוד לנזירות. וא"ת אף דנימא דנזירות ארוך קבל ניזיל לקולא דהא את"ל דהוי נזירות ארוך דינו כדין נזיר עולם שמגלח כל י"ב חדש או כל שלשים אליבא דרש"י ומביא קרבנותיו וא"כ נימא רואין את הקופה כאילו מלאה קשואין ובסוף י"ב חודש יגלח ויביא קרבנות דגלוח זה הוא היתר גמור ממ"נ ושוב לא נחית לנזירות מספק דטעמא דאמרינן דכיון דנחית לנזירות לא מצינן לסלוקיה הוא משום דלא מצי לגלח דדילמא עדיין לא שלמו ימי נזירותו ואינו יכול לגלח דקא עבר אלאו דתער לא יעבור אבל היכא דגלח והביא קרבנותיו בהיתר גמור נימא דשוב לא נחית לנזירות מספק הא ודאי ל"ק כלל וק"ל. וראיתי לרבינו בסוף פ"ג מהל' נזירות שכתב האומר הריני נזיר מלא הבית כו' רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו ויש לו לגלח מי"ב חדש לי"ב ע"כ. נראה דפסק כרבי דאית ליה דנזירות ארוך קבל ובסעיף שאחריו כתב האומר הריני נזיר כשער ראשי כו' ה"ז כמי שאמר הרי נזירות עלי כמנין שער ראשי ע"כ ודין זה הוא לת"ק דפליג עליה דרבי ודבר תימה הוא איך פסק להני תרתי דסתרן אהדדי וכבר נתעוררו בזה הרב בעל ל"מ והרב בעל תיו"ט והניחו הדבר בצ"ע יע"ש. ולפי חומר הנושא נ"ל לומר דרבינו הוקשה לו בפשטא דמתני' דהריני נזיר מלא הבית דבמאי מוקמת לה אי כר"ש קשה דהכא סתם מתני' כר"ש ובמס' טהרות סתם דספק נזירות להקל ואי כר' יהודה ומתני' רבי היא קשה ג"כ דסתם כסברתו וברישא דמתני' סתם כסברת החולק. עוד דקדק רבינו במתני' דברישא נקט כשער ראשי בכ"ף הכנוי ובמציעתא נקט מלא הבית והוה ליה למיתני כמלא הבית או ברישא נמי שער ראשי ומכח זה ס"ל לרבינו דכי היכי דלר' יהודה ס"ל דמנין שאני הכי נמי ס"ל לת"ק דיש חלוק בין אומר בכ"ף הדמיון לאומר בלא כ"ף דס"ל דאומר כשער הוה ליה כאומר כמנין דזהו משמעות הכ"ף אבל באומר בלא כ"ף אף ת"ק מודה דנזירות ארוך קבל והשתא ג' מחלוקות איכא ר' יהודה סבר דדוקא אמר מנין הוא דאמרינן דנזירות אחר נזירות קבל אבל אם לא אמר מנין אף שאמר בכ"ף אמרי' דנזירות ארוך קבל ונפקא לן הדין מלתא מדתניא א"ר יהודה הריני נזיר מנין הילקטי קייץ כו' משמע דדוקא משום דאמר מנין הא אם לא אמר מנין אף שאמר כהילקטי קייץ היינו אומרים דנזירות ארוך קבל ות"ק ס"ל דאומר בכ"ף הרי הוא כאומר מנין ואמרי' דנזירות אחר נזירות קבל אבל אם אמר בלא כ"ף כגון הריני נזיר שער ראשי או מלא הבית אף ת"ק מודה דנזירות ארוך קבל. ורבי ס"ל דאפי' אמר מנין אמרי' דנזירות ארוך קבל ומאי דאמרינן דר' יהודה סבר כרבי ומוקמי למתני' דמלא הבית כרבי הוה מקמי דידעינן דיש חלוק באומר מנין וכיון דלא הוה ידעינן חילוק זה לא היינו מחלקים ג"כ בין אומר בכ"ף אבל לאחר שידענו שיש חילוק באומר מנין יש לחלק באומר בכ"ף ולפי זה מתני' דמלא הקופה דברי הכל היא ומאי דאמרי' בגמ' סבר ליה כותיה בחדא נזירות קבל עליה כו' לא קאי עלה דמתני' דמלא הקופה דההיא ד"ה היא וכדכתיבנא אלא עלה דברייתא דמנין הילקטי קייץ דמשמע דוקא משום דאמר מנין הא אם לא אמר מנין אף שאמר בכ"ף אנו אומרים דנזירות ארוך קבל על זה הוא דקאמר דסבר ליה כותיה בחדא דאף שאומר בכ"ף ס"ל לר' יהודה כרבי דנזירות ארוך קבל ופליג עליה באומר מנין בפירוש אבל לעולם דמתני' דמלא הקופה ד"ה היא ומש"ה רואין אותה כאילו היא מלאה חרדל אף לר' יהודה דאית ליה דספק נזירות להקל דכיון דנזירות ארוך קבל במאי לסלקיה וכדאיתא בגמרא:
תו אמרינן בגמ' ור' יהודה מי סבר לה כרבי והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה א"ר יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת אי אמרת בשלמא נזירות קביל עילויה היינו טעמא דכיון דהשלים מת אלא אי אמרת חדא נזירות קבל עילויה מי הוי השלמה כלל ע"כ. והתוס' פירשו בהכרח זה ב' פירושים הא הוא דלא שייך לשון השלמה אלא היכא דקבל עליו הרבה נזירות אבל היכא דהוא נזירות ארוך לא שייך השלמה כלל ועוד כתבו דמדהביאו דברי ר' יהודה עלה דמלתא דת"ק משמע דהשלמה דר' יהודה הויא דומיא דת"ק דאי לא הוי מעשה לסתור. ורש"י פירש דלרבי האומר הריני נזיר כמנין ימות החמה צריך להיות נזיר שס"ה פעמים שס"ה יום וכן פירש לקמן עלה דההיא דהריני נזיר מנין הילקטי קייץ וכו' דלרבי אי הוו התם מאה לקיטים צריך להיות מונה נזירות ארוכה מאה פעמים מאה יום ע"כ. ומלבד שהדבר מצד עצמו הוא תימה בעיני להעמיס פירוש זה בדברי הנודר לא ידעתי היכן נרמז דבר זה בדברי רבי. עוד כתב פירוש אחר דהאומר הריני נזיר כמנין ימות החמה הכוונה היא כל זמן שהחמה זורחת דהיינו עד סוף העולם מונה נזירות כמנין ימות החמה כלומר כל ימיו יהיה מונה נזירות של שלשים ומגלח ומביא קרבן ע"כ. ולרבי הוי נזיר כל ימיו נזירות ארוך וגם פירושו הוא תמוה בעיני ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים ולא לאחרונים שיפרש כן וצ"ע:
ודע דמסקנת ההלכה היא דרבי יהודה סבר כרבי בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה בחדא נזירות קבל עילויה ופליג עליה בחדא דאילו ר"י שאני ליה מנין ורבי לא שאני ליה מנין ע"כ. וראיתי להרב בעל תוי"ט שכתב דר"י ס"ל דת"ק דהכא ואלא מיהו איכא בין מתני' דהכא לת"ק דרבי דאילו הכא אמר כמנין ולפיכך סבר ר"י ותנא מתני' דנזיריות חלוקים קבל עליו אבל היכא שלא מנה דלא אמר כמנין סברי כרבי דנזירות חדא אריכא קבל עליו וכו' והשתא איכא תרי סתמי הך דהכא ודמתני' דקופה ותרוייהו דלא כת"ק דרבי ורבינו והרב פסקו שם אין הלכה כרבי משמע אלא כת"ק וא"כ אפי' בלא מנין אמרי' נזירות חלוקות קבל עליו והכא פסקו דהלכה כרבי יהודה ומבואר דלדידיה דוקא היכא שהזכיר מנין והוו תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע עכ"ד. והנה מלבד דברי רבינו שבפירוש המשנה עוד יש להקשות בדברי רבינו שכתב בפ"ג מהל' נזירות דין ז' האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה כו' משמע דאיצטריך לומר מנין ובסוף הפרק פסק כת"ק דרבי. והנראה אצלי דרבינו ס"ל דאליבא דכ"ע בהך דימות השנה איצטריך לטעמא דמנין שאני והכריחו לזה מאי דאמרי' בפ"ק דנזיר דף ז' ולהוי כל אוונא ואוונא מי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי כו' ותירצו שם ב' תירוצים הא' הוא דשאני דבר שיש לו קצבה ורבא אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו ומתבאר שם באותה סוגיא דימים אינם מובדלים זה מזה. והנה בין לפירוש רש"י ז"ל דס"ל דקושית הגמ' היא עלה דמתני' דמכאן ועד מקום פלוני בין לדברי התוס' דהיא למתני' דמכאן ועד סוף העולם אליבא דכ"ע שמעינן מאותה סוגיא דכל דבר שיש לו קצבה ואינם מובדלים זה מזה לא אמרי' דנזירות חלוקות קבל עליו וא"כ קשיא מתני' דאומר הריני נזיר כמנין ימות החמה דאמרי' דמונה נזירות כמנין ימות החמה אף שהוא דבר שיש לו קצבה ואינם מובדלים זה מזה וכדאיתא בגמרא אלא ודאי ע"כ אית לן למימר דמנין שאני וכשאומר מנין אף שהוא דבר שיש לו קצבה ואינם מובדלים אמרי' דנזיריות חלוקים קבל וכי תימא א"כ מה הקשו בגמ' ור' יהודה מי סבר לה כרבי והתניא כו' הריני נזיר כמנין ימות החמה כו' והא ע"כ אף לת"ק דרבי צריכין אנו לומר דמנין שאני וא"כ גם לר' יהודה נאמר דמנין שאני ומפשטה דתלמודא נראה דפירוש זה דמנין שאני לא נתחדש כי אם אליבא דרבי יהודה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה. י"ל דהך סתמא דתלמודא ס"ל כתירוצא בתרא דרבא דקאמר למה לך אקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת ע"כ, ולפי תירוץ זה לא שאני לן בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה וכן בין דבר המובדל לדבר שאינו מובדל אלא דבכל גוונא אמרי' דנזירות חלוקים קבל וטעמא דמתני' דמכאן ועד סוף העולם דלא אמרינן דנזירות חלוקים קבל הוא משום דאמר אחת ולפי זה הוה ס"ל דלעולם תיבת מנין אינו מעלה ומוריד כלל ות"ק דרבי ס"ל דאף דלא אמר מנין נזירות חלוקים קבל ומש"ה הקשה לר"י מדידיה לדידיה וחידש המתרץ דמנין שאני אבל לעולם דלמאן דס"ל כאידך תירוצא אף לת"ק דרבי צ"ל דמנין שאני וכדכתיבנא. עוד נ"ל דלעולם דהך סתמא דתלמודא אתיא ככולהו תירוצי אלא דהוה ס"ל דתיבת מנין אינה מועלת אלא לעשותו כדברים חלוקים או כדבר שאין לו קצבה ומש"ה הוה ס"ל דדוקא לת"ק דרבי דאית ליה דבדברים חלוקים כגון שער ראשו אמרי' דנזירות חלוקים קבל לדידיה דוקא אמרי' דהיכא דלא הוו דברים חלוקים ואמר מנין הוי כדברים חלוקים שהרי חלקן ואמר כמנין אבל לרבי דאית ליה דאף בדברים חלוקים אמרי' דנזירות ארוך קבל אם אמר מנין לא יוסיף תת כחו לו דנזירות חלוק קבל ומש"ה הקשו ומי סבר לה כרבי וכו' והמתרץ תירץ מנין שאני כלומר דמנין הוי מלתא אלימתא ואף למאן דאית ליה דבדברים חלוקים חד נזירות ארוך קבל מודה באומר מנין דנזירות חלוקים קבל:
ודע שמדברי רבינו בפירוש המשנה יראה דס"ל כתירוצא דרבא דאמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו ומתוך מ"ש יתבאר שמ"ש בעל תוי"ט והשתא איכא תרי סתמי הך דהכא ודמתני' דקופה ותרוייהו דלא כת"ק דרבי ע"כ, ליתא אלא תרוייהו אתו כת"ק דרבי דדוחק גדול הוא שיהיו תרי סתמי סמוכים זה לזה חולקים זה לזה אלא ההיא דקופה שאני משום דאמר בלא כ"ף הדמיון וכדכתיבנא לעיל והך דימות השנה איצטריך לומר מנין משום דימים אינם מובדלים זה מזה. ודע שרבינו לא הביא בחיבורו ההיא דהריני נזיר מנין הילקטי קייץ ומנין שבלי שמטה וטעמא דמילתא משום דהך ברייתא אתיא דלא כת"ק דרבי משום דהילקטי קייץ ושבלי שמטה הם חלוקים נפרדים זה מזה ואין צ"ל מנין והוה ליה כאומר כשער ראשי ולא דמי לימות השנה דלא מפסקי אהדדי וההיא דהילקטי קייץ ר' יהודה היא דס"ל כרבי באומר כשער ראשי ומש"ה איצטריך לומר מנין:
שוב ראיתי בפ"ב דערכין דף ט' שהביאו ברייתא אחת דקתני הריני נזיר כימות החמה מונה נזירות שס"ה כמנין ימות החמה כימות הלבנה מונה נזירות שנ"ד כמנין ימות הלבנה ע"כ. ולפי מ"ש דאף ת"ק דרבי מודה דבימות השנה בעינן שיאמר מנין הך ברייתא כמאן מיתוקמא. וראיתי לרש"י שם שכתב הריני נזיר כימות החמה או שאמר כמנין ימות החמה ע"כ. ולכאורה דברי רש"י הללו אין להם מובן כלל דמנין מאן דכר שמיה וסבור הייתי לומר שתיבת או היא ט"ס וס"ל לרש"י דמאי דאמרינן כימות החמה הכוונה היא שאמר כמנין ימות החמה אלא שתירצו בברייתא במובן ולפ"ז דברי רש"י הללו מסייעים לכל מ"ש דס"ל לרש"י דכל שלא אמר מנין אליבא דכ"ע חד נזירות ארוך קבל לפי שהימים אינם מובדלים זה מזה. שוב ראיתי שדברי רש"י רוח אחרת אתם והוא שברייתא זו אינה שנויה בדקדוק בנוסחתנו וכך היא שנויה בתוספתא פ"ק דנזיר הריני נזיר כימי החמה כמנין ימות החמה נזיר שס"ה נזירות ונוסחא זו היתה כתובה לפני רש"י ומש"ה כתב או שאמר כו' וזה פשוט והברייתא שהביאו בסוף פ"ק דנזיר היא זאת ולא הביאו שם חלוקת האומר כימות החמה לפי שכוונתם שם לא היתה אלא להכריח דרבי אף באומר מנין חולק ומש"ה לא הביאו אלא החלוקה האחת דהיינו אומר מנין. העולה מכל זה דאיכא תנא דאית ליה דבאומר כימות החמה אף שלא אמר מנין אמרינן דמונה שס"ה נזירות ולפי מ"ש צריכים אנו לומר דהאי תנא פליג את"ק דרבי ונמצאות ד' מחלוקות בדבר והדבר צריך אצלי תלמוד:
כתב מרן בפ"ג מהל' נזירות בדין ז' יש לתמוה דהא בירושלמי ספ"ק דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס"ה נזיריות אם כמנין ימות הלבנה שנ"ד אם כמנין ימות השנה צריכה וכיון דבירושלמי אמרו צריכה היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ"ב דטהרות ספק נזירות מותר ע"כ. ואני תמיה על זה שהרי דברי רבינו ברור מללו דעתו הוא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכמ"ש ואין קורין כל העם שנה סתם אלא לשנת הלבנה ונפקא מינה טובא בין טעם זה לטעמיה דמרן והיינו היכא דלא אמר מנין דקי"ל דחד נזירות ארוך קבל דלטעמיה דמרן הכא לא אמרי' ספק נזירות להקל דכיון דנחית לנזירות במאי לסלוקיה וכדאיתא בסוף פ"ק דנזיר ולטעמיה דרבינו הכא נמי הוי נזיר שנ"ד יום משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועוד אני תמיה על מרן דבפ"ק דר"ה (דף י"ב) אמרינן המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום הרי דשנה סתם היא שנת הלבנה והתם לא שייך תירוצא דמרן דהא קי"ל ספק נדרים להחמיר. והנראה אצלי דרבינו דחה הירושלמי הזה מהלכה משום דס"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל דבנדרים אזלינן בתר לשון תורה לחומרא וכמ"ש הר"ן ריש פ' הנודר מן המבושל בשם הירושלמי ובשנה האמורה בתורה נחלקו רבי וחכמים בפ' בתרא דערכין (דף ל"א) אם היא שנת החמה או שנת הלבנה ואף דהתם נראה דרבי דאית ליה שהיא שנת החמה מיתורא דקרא דכתיב תמימה קא מפיק לה מסוגית הגמ' דפ"ק דר"ה נראה דלרבי אף במקום שלא נאמר תמימה כי אם שנה סתם היא שנת החמה וזהו שאמרו בירושלמי אם כמנין ימות השנה צריכה כלומר שהדבר ספק דלרבי הוי שנת החמה ולחכמים היא שנת הלבנה אבל לדידן דקי"ל דלא אזלינן בנדרים בתר לשון תורה אף שהוא להחמיר פשיטא דהאומר כמנין ימות השנה היא שנת הלבנה משום דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף