אור שמח/נזירות/ג

אור שמח ‏ נזירות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שאין נזירות פחותה משלשים יום.

נ"ב סוף פ"ק דבכורות (דף י"ב). ובתוספתא סוף פ"ק דערכין, ולכן כי אמר הריני נזיר יום אחד לפני מותי הוי נזיר ומספק אסור לעולם [לקמן פ"ד ה"י] אף שאין לנזירות להתפשט ולא שייך לומר דכיון דחל יום אחד מנדרו תו לא פקע עד שלשים יום דהא יום אחד לפני מותו אמר ובמותו תפקע רק משום דאין נזירות לפחות משלשים יום הוי כאומר שלשים יום לפני מותי דאל"כ לא חל נזירות כלל דאין נזירות פחות מל' יום ויעוין בנדרים בר"ן בשם רשב"א גבי אמר לאשה היום את אשתי כו' והוי כמו אין נזירות לחצאין דנודר מחרצן אסור בכולן:

נ"ב ובספרי שאם נדר יום אחד כו' שאם נדר יום אחד אסור שלשים יום כו' יעו"ש.

ד

אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת ה"ז נזיר אחד ושלשים יום. הריני נזיר שלשים יום ויום אחד ה"ז נזיר נזירות אחת של ל"א יום.

פסק רבינו דלא כרב דסבר דהוי נזיר שתים, וטעמו משום דבירושלמי רב אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים דהוי יכול מימר שלשים ואחד יום [ולישנא יתירא לטפויי אתי] מתניתא פליגא על רב לא נחלקו רי"ש ורע"ק על האומר הריני נזיר כו' ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד שר"י אומר נזיר שתים ורע"ק אמר נזיר אחת ופסק כר"ע דירושלמי. והגם דפסק דלישנא יתירא לטפויי אתי זה דוקא להעדיף כח בעל הלשון וכמו המשייר לעצמו בור ודות שאינו צריך אמרינן דלטפויי אתי שאינו צריך ליקח לו דרך, וכן בערכין (דף י"ט) דאם אמר מלא קומתי נותן שרביט הנכפף הוא להעדיף כח בעל הלשון אבל לגרע כחו לאמר שכוון לנדור שתים לא אמרנו. והא דגבי שכ"מ ב"ב (דף קל"ח) אמר דמשום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו אע"ג דהוא לגרע כח בעל הלשון, נראה משום דלאו לנפשיה רק ליורשיו נפ"מ תו לא איכפת ליה אם מגרע כוחן ודרשינן לישנא יתירא להעדיף כח המקבל מתנה וכמו שאמרו בפרק האשה שנפלו אפ"ה במקום ברתא נפשה עדיפא לה, ואמרו בפרק האשה רבה אקלקולה דידה חיישא אקלקולה דזרעא לא חיישא ואמרו כי אמרי אדם עשוי שלא להשביע כו' הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא, חזינן דלא דמיא קפידא דידיה לקפידא דלאחר מיתה ולכן דרשינן לישנא יתירא להעדיף כח המקבל מתנה נגד היורשין ודוק. ועיין בית יוסף סימן ס"א בשם הרשב"א דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי רק במקום שאמרו ז"ל יעו"ש:

ויש לעיין לרב דהוי נזיר שתים לשיטת רבוותא דר"ן (דף ט') בנדרים וכן שיטת תוספות בריש נזיר דבאומר הריני אף אם נזיר עובר לפניו לא חייל נזירות יעו"ש. ולא דמי לאומר אהא בנזיר עובר לפניו, א"כ כי אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הוי כאומר הריני יום אחד אע"ג דאיהו נזיר בעצמו מתחלת דבורו והוי טפי מנזיר עובר לפניו בכ"ז לא מועיל, וא"כ בכה"ג אמרו בפרק המנחות והנסכים דאומר הרי עלי מנחה עשרון וחצי עשרון דשדי תיבת מנחה על עשרון ונשאר חצי עשרון בלא מנחה והוי כאומר הרי עלי חצי עשרון ולאו כלום וצריך לומר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון יעו"ש, והכא נמי לא יהא נזיר רק אחת דהוי כאומר הריני יום אחד בלא תיבת נזיר, ויש ליישב כמובן ודוק:

ח

אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת ה"ז נזיר אחד ושלשים יום. הריני נזיר שלשים יום ויום אחד ה"ז נזיר נזירות אחת של ל"א יום.

פסק רבינו דלא כרב דסבר דהוי נזיר שתים, וטעמו משום דבירושלמי רב אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים דהוי יכול מימר שלשים ואחד יום [ולישנא יתירא לטפויי אתי] מתניתא פליגא על רב לא נחלקו רי"ש ורע"ק על האומר הריני נזיר כו' ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד שר"י אומר נזיר שתים ורע"ק אמר נזיר אחת ופסק כר"ע דירושלמי. והגם דפסק דלישנא יתירא לטפויי אתי זה דוקא להעדיף כח בעל הלשון וכמו המשייר לעצמו בור ודות שאינו צריך אמרינן דלטפויי אתי שאינו צריך ליקח לו דרך, וכן בערכין (דף י"ט) דאם אמר מלא קומתי נותן שרביט הנכפף הוא להעדיף כח בעל הלשון אבל לגרע כחו לאמר שכוון לנדור שתים לא אמרנו. והא דגבי שכ"מ ב"ב (דף קל"ח) אמר דמשום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו אע"ג דהוא לגרע כח בעל הלשון, נראה משום דלאו לנפשיה רק ליורשיו נפ"מ תו לא איכפת ליה אם מגרע כוחן ודרשינן לישנא יתירא להעדיף כח המקבל מתנה וכמו שאמרו בפרק האשה שנפלו אפ"ה במקום ברתא נפשה עדיפא לה, ואמרו בפרק האשה רבה אקלקולה דידה חיישא אקלקולה דזרעא לא חיישא ואמרו כי אמרי אדם עשוי שלא להשביע כו' הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא, חזינן דלא דמיא קפידא דידיה לקפידא דלאחר מיתה ולכן דרשינן לישנא יתירא להעדיף כח המקבל מתנה נגד היורשין ודוק. ועיין בית יוסף סימן ס"א בשם הרשב"א דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי רק במקום שאמרו ז"ל יעו"ש:

ויש לעיין לרב דהוי נזיר שתים לשיטת רבוותא דר"ן (דף ט') בנדרים וכן שיטת תוספות בריש נזיר דבאומר הריני אף אם נזיר עובר לפניו לא חייל נזירות יעו"ש. ולא דמי לאומר אהא בנזיר עובר לפניו, א"כ כי אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הוי כאומר הריני יום אחד אע"ג דאיהו נזיר בעצמו מתחלת דבורו והוי טפי מנזיר עובר לפניו בכ"ז לא מועיל, וא"כ בכה"ג אמרו בפרק המנחות והנסכים דאומר הרי עלי מנחה עשרון וחצי עשרון דשדי תיבת מנחה על עשרון ונשאר חצי עשרון בלא מנחה והוי כאומר הרי עלי חצי עשרון ולאו כלום וצריך לומר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון יעו"ש, והכא נמי לא יהא נזיר רק אחת דהוי כאומר הריני יום אחד בלא תיבת נזיר, ויש ליישב כמובן ודוק:

י

מי שנזר שתי נזירות בין שנדר שתיהן בבת אחת כו'.

גמרא ערוכה בנדרים (דף י"ח) ועיין מאירי שם והבן. ובתוספות שבועות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה הכי השתא הקשה ריב"ם כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהם נאמר נדר שהותר מקצתו כו', ונראה דיש לחלק כיון דסליק למנין שתי נזירות כקביל כ"א בפ"ע דמי. ובירושלמי נזיר פ"ג ה"ב השלים נזירתו הראשונה כו' מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שבטל מחציתו בטל את כולו ועיין ש"ק שהרגיש בזה. ולכאורה נראה כיון דקיי"ל אין מתירין את הנדר עד שיחול ובשאלה כו"ע מודים דאין מתירין קודם זמנו כדאמר בסוף נדרים א"כ אילו הוי בעי להתיר את הנזירות שניה לחודה הלא לא הוי מצי להתיר קודם זמנו, ולכן כיון דאי הוי בעי להתיר לא הוי מצי לכן גם אם הותר מקצת הנדר לא הותר הנזירות השניה כיון דלא הוי מצי להתירה בפני עצמה. ודוגמא לזה יעוין בנדרים (דף פ"ב) מפיר למתענה ואינו מפיר לשאינו מתענה ובר"ן שם דכיון דכל מה דמצי להפיר מפיר לא הוי כמפיר מקצת יעו"ש. אולם איכא רבוותא דסברי דבשאלה היכי דנדרה אחר שלשים יום כיון דזמן ממילא אתי תו החכם מתיר אף קודם שהגיע זמנו. ולפ"ז צריך לומר דהכא לא מצי לישאל על נזירות שניה לחודה דמחוסר מעשה הבאת קרבנותיו דנזירות ראשונה וכו"ע סברי דאינו מתיר קודם דמחוסר מעשה מקרי:

אולם להבין במה פליגי הבבלי עם הירושלמי נראה לדעתי דפליגי בהא דפליגי תנאי בתוספתא נזיר פ"ד מי שנזר שתי נזירות כו' נטמא עד שלא גלח ר' אלעזר אומר צריך להביא קרבן טומאה ר' יוסי אומר א"צ מפני שיצא מכלל ראשונה ולכלל השניה לא בא. וזה ברור שגירסא זו עקרית, דלפי גירסת כת"י ר' אליעזר ור' יהושע תימא דאפילו אם נטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים אמר ר' אליעזר דתגלחת מעכבא והוי כאילו נטמא בשחרית קודם הבאת קרבנותיו וכיון דלאחר מלאות אינו סותר רק שבעה ומביא קרבנות טהרה מחדש אבל קרבן טומאה ליכא יעוין סוף פ"ו (דף מ"ז) מאי סותר נמי כו' סותר קרבנותיו, (ובדף י"ד) הכל מודים שאם קדש שערו בדם כו' אי אליבא דר"א כיון דאמר תגלחת מעכבא תוך מלאת כו' ויעוין בתוס' שם, ומנזירות שניה הא אמר ר"א בפ"ג דביום ראשון כי נטמא הנזיר אינו מביא קרבן טומאה, וע"כ דר' אלעזר ור' יוסי כולהו סברי דתגלחת לא מעכבא ור' אלעזר סובר כיון דמותר לשתות יין תו חלה נזירות שניה וכי נטמא ביום ראשון ג"כ מביא קרבן טומאה משום נזירות שניה, ור' יוסי סבר כיון דצריך לגלח משום נזירות ראשונה ומצות תגלחת עליו לא חלה נזירות שניה לחצאין ולכן על טומאה ג"כ אינו צריך להביא קרבן טומאה וזה פלוגתא חדשה. ולפ"ז יתיישב לן הא דבפרק ואלו נדרים (דף פ"ג) משני על הא דפריך ודילמא מן יין הפר לה מן זג וחרצן לא הפר לה אין נזירות לחצאין, ועל הך דפריך מטומאת מת דל"ל צערא לא הפר לה לא משני אין נזירות לחצאין ויעוין ר"ן שם. ולפ"ז א"ש דלר' אלעזר הרי חלה נזירות עליו שלא ליטמא למת ואם נטמא מביא קרבן טומאה ועדיין צריך לתגלחת לגלח על נזירות ראשונה הרי חזינא דחלה לחצאין נזירות שניה רק יין וחרצן הוי דבר אחד ודוק:

וכיון שזכינו לזה נתברר לן שיטת הירושלמי ובבלי דפליגי בהנך תנאי, דלר' אלעזר דכיון דהותר לשתות יין משום נזירות ראשונה תו חלה עליו נזירות שניה ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכי שותה יין לוקה ארבעים משום נזירות שניה. הרי באין כרוכים זא"ז ולא מיפסק מידי הוי חדא נזירות וכמו נודר מחמשה בני אדם דאם הותר אחד מהן הותרו כולם והוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו, אבל לר' יוסי דמשנזרק אחד מן הדמים הותר לשתות יין משום נזירות ראשונה ונזירות שניה עדיין לא חלה וכי נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובודאי דהוה"ד כי שתה יין אינו סופג הארבעים דיצא מכלל ראשונה ולשניה לא באה, א"כ מיפסק בנתיים והוי כשני דברים חלוקים וכנודר הנאה מראובן ביום זה ומשמעון ביום אחר, והוי דוגמא להא דאמרו פרק לולב וערבה לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא כמצוה בפ"ע דמי סוכה דלא מיפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכתא דמיא, ולכן לר' יוסי אם נשאל על הראשונה לא הותרה השניה ולא הוי כנדר שהותר מקצתו רק כשני דברים חלוקים כיון דאיכא הפסק בנתיים משנזרק אחד מן הדמים עד תגלחת דיצא מכלל ראשונה ושניה לא חלה עדיין וזה שיטת הבבלי, והדברים נכונים:

נ"ב ועיין ערכין דף כ' כיון דאמר שני כזה אחר זה דמי יעו"ש.

ואפילו הביא כפרתו ואפילו גלח שערו כו'.

מפורש כן שבועות (דף כ"ח) מברייתות מפורשות. ותמן מייתי לה למירמי אהא דרבא דאמר דכשאכל ככר שנשבע עליו שלא יאכלנו תו לא מצי למישאל עליו ורמי מברייתות הנ"ל, ומשני רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה ואינה, ורש"י פירש תמן דכשנשאל על הראשונה אישתכח דכל מנין שייך אל השניה ותו אישתכח בתר שאלה דקא שאיל על נזירות הראשונה אשר כולה קיימת משא"כ בככר דבעידנא דקא שאיל ליתא לככר דכבר אכלו. נמצא לשיטת רש"י מה שלאחר חלות השאלה תהא המנין והכפרה מיוחס אל נזירות השניה ונמצא אז שכבר חלה השאלה ונתייחס המנין אל השניה אז יתיחס השאלה אל הנזירות הקיימת היא הראשונה, זה היא הסיבה שתחול השאלה. אולם יתכן לפרש כן, דמה שלאחר השאלה ואחרי חלותה יהי' זה אין סברא שיהא סיבה לחלות השאלה כיון דבעידן דשאיל עליה כבר פקעה ממנו לגמרי ותו ליתא לנזירות קמא ואיך ישאל כיון דכבר שלמה מנינו. אך הפירוש דדוקא היכי דאין נפ"מ להבא בהשאלה לא מצי למישאל משא"כ בנזירות דכל זמן דלא שאיל מחוייב למימני שניה ואי לא היתה ראשונה הלא כבר עלה מנינו מה שכבר מנה וכיפר וגילח כבר סילק לשניה רק הואיל ואיתא ראשונה סליק מנינו וכפרתו לראשונה ומחוייב למימני שניה, נמצא דמה דמחוייב למימני שניה הוי כאיתא עדיין מראשונה שיש נפ"מ במה דשאיל על הראשונה להבא במה דיפטר מהשניה ע"י שאלתו והתרתו לראשונה, ופירושי יתבאר טפי בלשון רבינו להמעיין במה דאמר שהרי אין השניה חלה אלא לאחר הראשונה:

וכיון שכן יתבאר לנו שמועה פ"ב דנדרים (דף י"ז) מיתבי מי שנזר שתי נזירות כו' אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ותיובתא דרב הונא, דתמוה דבאותה שמועה אמר דלרבא מסייע דאמר בשבועה על שבועה שלא חלה שאם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו ומאי קא פריך, וכבר הרגיש בזה ר"ן ותוס' שבועות (דף כ"ז ע"ב). ולפי מה שפרשנו א"ש, דקאמר דהא רבא סבר כיון שאכל הככר, שאין עוד נפ"מ להבא בשאלתו לא מצי שאיל רק כאן בנזירות נפ"מ במה דצריך למימני נזירות שניה ולא סלקי לה יומי קמאי משום דהא עלו לראשונה, וכיון דאיכא נפ"מ להבא חיילא שאלתו, וזה א"ש אם תאמר דבעי למימני נזירות שניה אבל אם תאמר דלא חלה עליו נזירות שניה רק כי ישאול ותהא חלה התרתו על ראשונה אז תחול שניה, א"כ קשה איך מצי שאיל אקמייתא דכבר פקעה ממנו ושניה ג"כ לא בעי למימני ומאי תאמר דלאחר שישאול ותהא חלה אז חלה שניה איך זה סיבה לשתהא חלה השאלה דקודם השאלה כבר פקע לגמרי וליכא לשניה, ולקמן דאמר לימא מסייע לרבא שאם נשאל על ראשונה שניה חלה עליו זה אם נאמר דלא כוותיה בהך דשבועה רק דאף לאחר האכלת הככר ג"כ מצי שאיל על הככר, ואולי גם זה נכלל בהך דאמר לימא מסייע לרבא פירוש ויהא סתירה בהך דשבועה דאמר דלאחר שאכל הככר לא מצי שאיל כיון דליכא נפ"מ להבא ודוק:

יד

ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה.

בשו"ת מוהרימ"ט בשניות סימן כ"ד הביא דברי המבי"ט שע"י פתח יש לו היתר וטעמו דנדר ע"י פתח הוי כעין נדרי טעות ואין צריך התרה מה"ת רק מד"ס וכיון דרבנן הוא דאצריך, בנזירות שמשון דלא אפשר בחרטה ובהתרת חכם לא העמידו חכמים דבריהם ואין צריך התרה כלל, והאריך מאוד בכל הסוגיות, ולא זכר שם דברי רבינו נסים פרק נערה (דף ע"ה) ד"ה הא כדאיתא כו' אלא מיהו לענין שיהיו מופרין נדרי אשתו לאחר שיחולו שפיר איכא כו' קו"ח כיון דבנדרי עצמו אשכחן דטעותא דקמי נדרא מבטל נדריו כו' ואפ"ה ההוא גוונא גופיה לא מבטל להו לאחר שידור דהא כל נדר שהוא נדר בפתח נדר טעות הוא, דמ"ל אם מצינן למימר דאילו ידע מה דאתני מעיקרא לא היה נודר, ומ"ל אי מצינן לומר אילו הוי ידע הפתח דידע עתה לא היה נודר דא ודא אחת היא, אלא מאי אית לך למימר דנהי בהאי גוונא אינו מתיר לעצמו לאחר הנדר כו', הרי מפורש לפירוש הר"ן דע"י פתח ג"כ אין מתיר לעצמו מה"ת ובעי התרת חכם, וכולהו פלפולא דר"א דבעל מצי מיפר קודם שתדור מקו"ח ולא מקיש להקמה וע"כ דמענינא דאורייתא מייתי וז"ב:

אמנם ראיתי בחידושי רשב"א לנדרים פ"ג על האי דאתא לקמיה דר"נ א"ל נדרת אדעתא דהכי כו' פתח פיתחא לנפשיה ר' אומר איזהו דרך ישרה כו' והשתא דאיקפוד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרה ושרא לנפשיה, ופירש, ובפרושים ראיתי בריש שמעתין כו' אפילו ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהא אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר נפשיה כו' הואיל ולא היה נדר מעולם כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה וכי כתב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה ואינו מחוור עכ"ל. הרי דשיטת הפרושים דבפתח מצי להתיר לעצמו דאין זה רק נדרי טעות ומדרבנן צריך התרה לכן מתיר לעצמו, וזה דעת רש"י בפירושו לנדרים (דף ס"ה) א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ולשון רש"י שם ואמר רב ת"ח מיפר לעצמו ומפרש דמש"ה יתיר לעצמו וזה כשיטת המבי"ט. אולם רבו החולקים עליו וכולהו רבוותא פליגי על רש"י והפרושים. אמנם מה שהכריע המהרי"ט דבפתח שעבר שאני דבזה הוי ודאי כנדר טעות ומן התורה לא בעי התרה כמו שאמר קונם שאני נושא פלונית סתם ואח"כ אמר לא נדרתי אלא לפי מה שאמרו לי כעורה היתה וכיו"ב כיון דנאמן אדם על עצמו ונמצא מוטעה בעיקר הנדר לא בעי התרה דבר תורה, וגם בנזירות שמשון יש שאלה דתמן לא העמידו דבריהם, עכ"ד. אין זה מילי דסברא אך יוצאים מפי רבוותא בעלי התוס' בנזיר פרק ב"ש על משנה דמי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו וכו' ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר ופירשו כלומר הוי חרטה מעליותא שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות שאלמלא ידע שנגנבה לא הוי נודר דאיגלאי מילתא למפרע דבטעות הוי ולא חל אפילו רגע אחד דכיון דלא נדר אלא על בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוא ונראה דאפילו ב"ש מודו בהא דלא הוי נזיר יעו"ש הרי דב"ש דסברי הקדש טעות הוי הקדש ואין שאלה בנזירות כמפורש ריש פ"ב עיי"ש בכ"ז כאן מודו דמהני שאלה משום שמעיקרא אדעתא דהכי לא הזיר עצמו ונמצא דמעולם לא חל הנדר שהרי גנובה בהמתו מקודם שעת הנדר ואיהו לא ידע בזה וכש"כ בנזירות שמשון אע"ג דלא מהני שאלה בכ"ז באופן דאשתכח טעות בעיקר הנדר ע"י פתח מהני שאלה לחכם, וזה ברור מדברי התוס' בלשונם הזהב ונכון לסמוך עליהם לדינא. אולם שיטת רבינו בהא דנגנבה בהמתו דאינו צריך היתר חכם וטעמו כיון דהפריש הבהמה קודם שנזר מוכח לכולי עלמא הענין מצד עצמותו דעל דעת להביא הבהמה לקרבנו נזר והוי נדר טעות ועיין במהרי"ט שם. אמנם בזה לא פליג ארבוותא בעלי התוס' דהיכי דהפתח בדבר שלא ידע בשעת הנדר מה שכבר היה בזה הוי כנדר טעות ובנזירות שמשון ג"כ מהני שאלה, וז"ב להלכה למעשה, וכפי הנראה דרש"י סבר ג"כ דוקא בפתח שעבר ואיהו לטעמיה דסבר לרבנן דכי מתו היינו שהענו האנשים בשעת הנדר קודם שנדר דנדריה הוי בטעות יעוין שם ברש"י (דף ס"ד ע"ב) ד"ה אינו אלא דתן ואבירם כו' וזהו כהכרעת מהרי"ט ז"ל ודוק בכ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.