משנה ברורה/אורח חיים/תקפו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דיני שופר של ראש השנה
(א) של ראש השנה. לאפוקי בתענית שתוקעין ג"כ בשופר (א) לא בעינן של איל וכפוף:
(ב) בשל איל. לזכר עקידת יצחק. ובכלל זה (ב) גם כבשה נקבה (ג) אלא דהמהדרין ביותר נוהגין לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאיל של יצחק:
(ג) וכפוף. לסימן שיכפפו לבם למקום:
(ד) ובדיעבד כל השופרות וכו'. ר"ל אפילו של שאר בהמות או חיות ומ"מ ביש לו שופר של תיש ועז יקדימנו לשופר של יעלים (הוא מין חיה) ושאר חיות (ד) דהוא קרוב למין שה יותר כדכתיב שה כשבים ושה עזים ואיכא זכר קצת לעקידת יצחק:
(ה) ומצוה בכפופים וכו'. ר"ל דלאו דוקא באיל אלא אפילו בשאר בהמות וחיות ג"כ (ה) כפוף עדיף מפשוט. והנה המחבר סתם ולא ביאר איל פשוט וכפוף משאר מינים איזה מהן עדיף אכן מסקנת (ו) רוב הפוסקים דמעלת כפוף עדיף לפיכך אם נזדמן לו של יעל כפוף ושל כבש פשוט יתקע בשל יעלים וכפוף דתקון רבנן (ז) לתקוע בכפוף לסימן שיכפפו לבם למקום בתפלה משא"כ שופר של איל אינו תיקון רבנן לתקוע דוקא בשל איל (ח) אלא מנהג שנהגו כל ישראל מעולם לזכר עקידה ואיכא בזה מצוה מן המובחר. ומ"מ כתבו (ט) המפרשים דגם בזה יש עכ"פ דינה דהידור מצוה וע"כ אם מבקשים ממנו להוסיף על שופר של איל יוסיף עד שליש וכעין המבואר לקמן בסימן תרנ"ו:
(ו) של פרה. וה"ה שור והטעם מפני שנקראו קרן ולא שופר:
(ז) וכן קרני רוב החיות. כמו (י) הראמים והצביים וכדומה ופסול שלהם הוא משום דשופר צריך להיות חלול דשופר הוא מלשון שפופרת. ופסולים אלו דפרה ודעצם אחד (יא) הוא מן התורה (ב) ואפילו אין לו שופר אחר אין לתקוע בהם:
(ח) וכן שופר מבהמה טמאה. וכמו (יג) דלא הוכשרו תפילין ליעשות מעור בהמה טמאה וכתבו האחרונים (יד) שאין דין זה ברור ולהכי אם אין לו שופר אחר יתקע בו (טו) אכן לא יברך עליו דשמא הוא פסול מדינא וכשיזדמן לו אח"כ שופר כשר צריך לתקוע עוד הפעם וג"כ בלא ברכה דשמא כבר יצא בשופר הראשון (טז) ולכו"ע שופר של נבילה וטריפה כשר לתקוע בו:
(ט) הגוזל שופר וכו'. ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה לבד (יז) ואין בשמיעת קול דיני גזל שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל ולפיכך אע"פ שתקע בו באיסור גזל כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל יצא י"ח וכ"ז בשתקע (יח) אבל לכתחלה אסור לתקוע בו בע"כ של בעל השופר ואפילו נתייאשו הבעלים ממנו ומכש"כ (יט) דאין לברך עליו משום בוצע ברך וגו'. ועיין לעיל סימן י"א ס"ו בבה"ל דאפילו היה יאוש ושינו רשות או שינוי מעשה ג"כ אין כדאי לברך. וכתבו האחרונים דמותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו (כ) ולתקוע בו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו ובודאי היה מתרצה ורשאי לתקוע בו (כא) כל המאה קולות אע"פ שאינו מדינא כיון שנהגו כן בודאי לא ימחה בזה:
(י) של עכו"ם של ישראל. כגון (כב) שעבד לשופר. וה"ה (כג) כששימש בו לפני הע"ז שלו שתקע לפניה:
(יא) שאינה בטלה. ר"ל דכיון דא"א בשום פעם שתהא ניתרת וע"כ לאיבוד קאי לשרפה או להוליכה לים המלח הרי הוא כמי שאינו (כד) ולא עדיף משופר כשר ורק שאין בו שיעור גדלו שהוא פסול וכ"ש הכא:
(יב) אבל וכו' של עכו"ם. כגון (כה) שמצא שופר ע"ז של נכרי או ששאל אותה ממנו:
(יג) לא יתקע. משום דמאיס. ואפילו בנתבטל ג"כ אסור לכתחלה (כו) לכמה פוסקים:
(יד) יצא. אפילו (כז) קודם שנתבטל והטעם דכיון שאפשר לבטלו כדין ע"ז של נכרי שנכרי מצי מבטל לי' לא שייך ביה לומר הרי היא כמי שאינה דאפשר לא תבא כלל לידי שריפה ואי משום שנהנה מאיסורי הנאה (כח) ג"כ לא אסור דקיום מצוה לא מיקרי הנאת הגוף אלא הוא גזירת מלך. ופשוט דאם אין לו שופר אחר תוקע בו לכתחלה כדי שלא לבטל המ"ע:
(טו) והוא שלא נתכוין לזכות בו. בשעה שמצאו והגביהו מן הקרקע אלא הגביהו רק כדי לתקוע בו ועיין בה"ל:
(טז) דהו"ל עכו"ם של ישראל. ואע"ג דישראל לא עבדה מ"מ אין לה בטול כיון דעכשיו היא של ישראל (כט) ויש שכתבו דלא קאי רק אעבודה זרה של עכו"ם אבל לא אמשמשי ע"ז דבמשמשי ע"ז של עכו"ם אפילו באו ליד ישראל לא מחמרינן בהו כולי האי ויש להם ביטול וכמו דפסק המחבר ביו"ד סימן קמ"ו ס"ב (ל) ויש שמחמירין גם בזה:
(יז) אלא בנתבטל. הטעם כנ"ל דכיון שהוא אסור בהנאה הרי הוא כחסר מן שיעורו שהוא פסול ואע"ג שאפשר לבטלה מ"מ עדיין לא נתבטל ובאיסורו קאי:
(יח) בעיו"ט. דאם לא נתבטל בשעה שקידש היום א"כ לא היה ראוי אז לתקוע בו (לפי שיטה זו שפסול לתקוע בו קודם ביטול) ונדחה אז וא"כ אפילו ביטלו העכו"ם אח"כ ביו"ט והותר מ"מ (לא) שמא יש דיחוי אצל מצות וכבר נפסל. ולענין דינא קי"ל כסברא הראשונה (לב) שהוא סברת רוב הפוסקים ואפילו בלא נתבטלה כלל (לג) יכול לתקוע בו אם אין לו אחר (לד) רק אם ימצא אח"כ שופר כשר צריך לתקוע בו מחדש לצאת ידי סברא זו (לה) ובלי ברכה:
(יט) של תקרובת עכו"ם. פי' בהמה שהקריבוה לקרבן לפני ע"ז (לו) ועשאו מקרניה שופר:
(כ) משום דאינה בטילה וכו'. וכתותי מיכתת שיעוריה וכנ"ל:
(כא) המודר הנאה משופר. כגון שאמר קונם הנאת שופר עלי:
(כב) אדם אחר וכו'. ר"ל אע"ג דאין יכול להפקיע עצמו ממצות שופר בשביל נדר זה דמצוה לא מיקרי הנאה וכנ"ל מ"מ ישמע תקיעת שופר מאחר ולא יתקע בעצמו והטעם כתבו הפוסקים משום (לז) דיש הרבה ב"א שיש להם הנאה כשהם תוקעין והנאת הגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו (לח) ומ"מ כתבו האחרונים דבשעת הדחק שאין לו אחר מותר לו בעצמו לתקוע רק שאין לו לתקוע (לט) כ"א עשרה קולות דהיינו תשר"ת תש"ת תר"ת שהם מעיקר הדין:
(כג) קונם לתקיעתו עלי. שלא הזכיר הנאה ור"ל שאמר (מ) קונם השופר לתקיעתו עלי וע"כ חייל כיון (מא) שפירש לאסור על עצמו השופר לתקוע בו כמו שאוסר ע"ע הצרור לזרוק בו אף שאין לו הנאה אבל אם אמר סתם (מב) קונם שופר עלי מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה:
(כד) אסור לתקוע וכו'. ואפילו (מג) פירש בנדרו תקיעה של מצוה והטעם דנדרים (מד) איסור חפצא הוא וחל אפילו על דבר מצוה (מה) ואפילו לשמוע תקיעת שופר מאחר ג"כ בכלל איסור זה. ודע דיש (מו) פוסקים שר"ל שאין חל הנדר אא"כ אסר השופר עליו כגון שאמר שופר עלי בקונם לתקוע בו אבל באסר עליו התקיעה כגון שאמר תקיעת שופר עלי בקונם אינו חל דהתקיעה אין בו ממש ונדרים אין חלין אדבר שאין בו ממש. אמנם (מז) כמה פוסקים סוברין שחל אף בזה כיון שעכ"פ הזכיר בנדרו חפצא סתמא דמילתא כונתו לאסור החפץ עליו. וכ"ז לענין איסור תורה (מח) אבל מדרבנן איכא איסורא בכל גווני אפילו בנדר שאין בו ממש כמבואר ביו"ד סימן רי"ג וע"כ אסור לתקוע בו קודם שיתיר הנדר. ומפורש בפוסקים דכ"ז בנדר אבל בשבועה אינו יכול להפקיע א"ע ממצות תקיעת שופר דמושבע ועומד מהר סיני לקיים מצות התורה אם לא שכלל בשבועתו לאסור עצמו בשמיעת כל תקיעה דמשמע אפילו בתקיעה של רשות ובזה חל שבועתו בכולל לאסור גם בשל מצוה וישתדל להתיר שבועתו. ואפילו גבי נדרים (מט) אם אסר עצמו לשמוע שופר מפלוני אינו נפקע בזה ממצות תקיעת שופר וצריך לבקש איש אחר לשמוע ממנו שופר ואם לא ימצא אחר (נ) אסור לשמוע מאיש זה (נא) אפילו אסר עצמו בשבועה שאינו כנשבע לבטל את המצוה שבשעה שיצא שבועה מפיו לא היתה לבטל שהרי אינו מצווה לשמוע מאיש זה דוקא:
(כה) דק מאד. וה"ה אם היה (נב) צרוד ויבש:
(כו) אם ניקב וכו'. אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה והוא. איתא בגמרא ת"ר ניקב וסתמו בין במינו ובין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. וכתבו הפוסקים דקי"ל כר"נ ואמרינן שם דהא דמכשר ר"נ במינו היינו דוקא כשנשתייר רובו שלא ניקב והנה בביאור הסוגיא יש דיעות בין הראשונים הרמב"ם וסייעתו מפרשים דר"נ קאי אאין מעכב התקיעה דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחלה קודם שניקב ואפ"ה אין כשר אלא במינו נמצא בעינן תלתא למעליותא אינו מעכב התקיעה ובמינו ונשתייר רובו אבל אם חסר אחד מאלו פסול זו היא הדעה ראשונה שהובא כאן והרא"ש וסייעתו ס"ל דר"נ קאי רק אמעכב התקיעה ואפ"ה כשר במינו ובשאינו מעכב אפילו שלא במינו כשר אם נשתייר רובו וממילא לפי ביאור זה הוי לקולא דלא בעינן אלא תרתי דהיינו מינו ורובו ואפילו מעכב או רובו ואינו מעכב ואפילו אינו מינו וזהו שסיים המחבר לקמיה ואם הוא שעת הדחק וכו' היינו שאז יש לסמוך על הרא"ש וסייעתו:
(כז) אע"פ שנשתנה קולו כשר. שכל הקולות כשרים בשופר וכנ"ל והיינו אפילו לכתחלה לדעת המחבר וכתבו הפוסקים דאפילו (נג) לא נשתייר בו שיעור תקיעה דהיינו טפח שלם בלי נקבים נמי כשר (נד) ומ"מ כתבו האחרונים דאם היה (נה) רובו של שופר (נו) נקוב אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה שלם ג"כ פסול דרובו ככולו ועיין בבה"ל:
(כח) מיהו וכו' כי י"א וכו'. ס"ל (נז) דשופר נקוב פסול כמו שופר שנסדק ויש לנו לחוש לדעה זו לכתחלה (נח) ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה למעלה לצד הפה שאין בו נקב כלל ומ"מ משמע (נט) דגם לסברא זו היינו דוקא היכי שהנקב מורגש בתקיעה שהקול נפגם על ידו ונשתנה קולו אבל היכי שקולו צלול אין נקב כזה חשוב ותוקעין בו לכו"ע:
(כט) ואם סתמו וכו'. ר"ל דאע"ג דכשלא סתמו כשר לדעת המחבר כשסתמו גרע טפי (ס) דכשסתם בשאינו מינו א"כ אינו שומע קול שופר בלחוד רק קול שופר וקול דבר אחר שמעורב בו וכן כשסתמו במינו ולא חזר קולו לכמות שהיה בתחלה הרי אנו שומעין שקול השופר הזה אינו קולו של השופר הראשון אלא מן הסתימה והסתימה אינה בטלה והוי נמי כמו קול שופר וד"א מעורב בו:
(ל) לכמות שהיה בתחלה. קודם שניקב (סא) וכ"ש אם קולו דומה רק לקול של קודם הסתימה:
(לא) אם נשתייר וכו'. דאם לא נשתייר רובו שלם (סב) פסול לכו"ע אפילו סתם במינו וקולו כמות שהיה תחלה דתו בטיל ממנה שם שופר ולא נעשה שופר אלא ע"י סתימה זו ונמצא דהוי שופר ודבר אחר:
(לב) רובו שלם. ר"ל (סג) באורך השופר לצד פיו:
(לג) שעת הדחק וכו'. ודוקא שלא נזכר עד יו"ט דאז אסור ליטול הסתימה דהוי כתיקון כלי כיון שעי"ז מכשיר השופר אבל אם נזכר קודם יו"ט יטול הסתימה ודינו כאלו לא סתמו דכשר [אחרונים]:
(לד) שאין שופר אחר מצוי. אבל אם יכול להשיג שופר אחר אף אם כבר תקע בשופר שיש בו תרתי למעליותא יחזור ויתקע ולא יברך [פמ"ג]:
(לה) יש להכשיר וכו'. דסמכינן על הפוסקים דסברי דהיכי דאיכא תרתי לטיבותא סגי ועיין בפמ"ג שכתב דנראה שיוכל לברך ובפרט לפי מה שכתב הפר"ח והגר"א דהעיקר כדעה זו:
(לו) וכן יש להכשיר וכו' אם נשתייר רובו. אבל בלא נשתייר רובו שלם (סד) אפילו איכא תרתי לטיבותא שסתמו במינו וחזר קולו (סה) להיות צלול כבתחלה קודם שניקב לא מהני אף לדעה זו ומטעם שכתבנו למעלה. והיכא דאיכא רובא לחוד או דאיכא סתמו במינו לחוד ויש לו ספק על הסתימה אם חזר קולו לכמות שהיה או לא יש להחמיר (סו) מדינא דהוא ספיקא דאורייתא:
(לז) נסדק וכו'. ודוקא נסדק דהולך ומוסיף וכדלקמיה (סז) אבל בנפגם כשר בכל שהוא. ומ"מ אם ראהו קודם ר"ה (סח) טוב יותר לתקנו שלא יהיה נראה פגום:
(לח) פסול. ודוקא בנסדק (סט) מעבר לעבר ואע"פ שאין בו חסרון (ע) וגם לא נשתנה קולו:
(לט) בכל שהוא. לפי שמחמת הרוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו וכל העומד ליסדק כסדוק דמי:
(מ) אא"כ הדקו וכו'. שהחוט מעמידו שלא יתבקע יותר:
(מא) ונשתייר וכו'. והרבה (עא) אחרונים מקילין אפילו לא נשתייר (עב) כל זמן שלא נשתנה קולו ע"י ההידוק:
(מב) לצד הפה. וכדעה (עג) הראשונה לקמן בס"ט:
(מג) ברובו. ומשום (עד) דרובו ככולו ואפילו אם נסדק רק מצד אחד אבל אם לא נסדק רובו אפילו (עה) לא נשתייר שיעור תקיעה כשר. ובשעת הדחק (עו) יש לסמוך אדעה זו (עז) שהיא העיקר. ואם תקע בשופר שנסדק במיעוטו ואח"כ מצא שופר כשר (עח) יחזור לתקוע בו (עט) ולא יברך:
(מד) ואם דבקו וכו'. ודוקא בדבק מכשרינן דהוי כאלו הוא שלם אבל אם מהדקו בחוט או משיחה (פ) לא מהני כיון שנסדק רובו:
(מה) כשר. היינו אפילו אם לא נשתייר רק כל שהוא שלא נסדק כשר כשדבקו [מ"א וש"א]:
(מו) דבקו בדבק. ואין זה נקרא שלא במינו דשאני נסדק מניקב דאין הדבק ניכר בין הדבקים. ואם הסדק רחב וניכר הדבק (פא) בודאי יש להחמיר בזה דהוי כסתמו בשאינו מינו. ומ"מ אפשר דאם לא נשתנה קולו ע"י הדבק ממה שהיה בתחלה אין להחמיר כשנשתייר בו רובו דגם בניקב וסתמו באופן זה כשר להרבה פוסקים וכנ"ל בס"ז וצ"ע:
(מז) בעצמו. אבל בדבק הוי כמו סתמו שלא במינו (פב) ודינו כמ"ש בסעיף ז'. וסברא ראשונה (פג) עיקר. ומ"מ (פד) אם נשתנה קולו יש להחמיר שלא בשעת הדחק לחזור ולתקוע ובלי ברכה:
(מח) פסול. דתו (פה) אין שם שופר עליו כיון שנסדק כולו:
(מט) נסדק לרחבו. היינו סביב הקיפו (פו) ובא ע"י נפילה או הכאה בחוזק:
(נ) במיעוטו כשר. ולא דמי לנסדק לארכו דפסל בס"ח לדעה ראשונה משום דשם ע"י חוזק התקיעה יכול ליפקע יותר באורך אבל לא ברוחב:
(נא) ברובו פסול אא"כ וכו'. דבזה אפילו חשבינן למיעוטא כמי שאינו וכמו דנכרת כולו הלא עכ"פ נשאר שיעור תקיעה. ואותו העודף (פז) אין לחשבו כמו הוספה לפסול עי"ז כל השופר וכדלקמיה בסי"א דלא מיקרי הוספה אלא כשהיה תחלה חתיכה אחרת משא"כ כאן דלא נפרד מעולם:
(נב) נשאר מהסדק וכו'. ואם דבקו בדבק אפילו לא נשאר שיעור תקיעה נמי כשר וכמו דמקילינן בס"ח בנסדק בארכו כשדבקו בדבק [א"ר ופמ"ג] ומ"מ כשיש שופר אחר טוב יותר לתקוע בו (אחד מפני דעת הסוברים לעיל בס"ח דדבק לא מהני דנחשב כאינו מינו וגם לדעת ר' יהונתן דדבק לא מהני במקום סדק):
(נג) לצד פיו. דוקא שהרי רואין הנסדק כמאן דנכרת ואם לא ישאר כשיעור לצד פיו א"כ תוקע הוא בשופר שאין בו שיעור תקיעה:
(נד) דהיינו ד' גודלים. של אדם (פח) בינוני ומודדים (פט) באמצע האגודל ולא בראש אגודל ששם מתקצר והוא שיעור טפח:
(נה) אפילו אם מעכב את התקיעה. דלא גרע מניקב (צ) ולא נסתם דמכשרינן לעיל אפילו בנשתנה קולו:
(נו) אפילו שלא לצד פיו. ואע"פ שזה (צא) המיעוט שבפיו חוצץ וא"כ יש הפסק בין פיו לשופר לא חיישינן לזה דמין במינו אינו חוצץ ואין אנו רואין אותו כמו ניטל (צב) ובשעת הדחק אפשר דיש לסמוך אסברא זו:
(נז) דיבק שברי שופרות. היינו (צג) אפילו לקח שברי שופרות שלמות בעיגולן ודבקן ואפילו דבקן ע"י עצמן וכדלעיל ס"ח (צד) ואפילו אינו מעכב התקיעה:
(נח) אפילו אם יש וכו'. והוסיף עליו (צה) לנאותו שיהיה ארוך או כדי שיתן קולו גדול מכמות שהיה ואעפ"כ פסול והטעם דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות:
(נט) כל שהוא. היינו שהאריכו (צו) בין מצד הקצר ובין מצד הרחב פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא וכו' וכמו בסעיף יו"ד:
(ס) בין הפכו כדרך וכו'. והטעם דכתיב והעברת שופר תרועה (צז) דרך העברה בעינן דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים:
(סא) אלא שהרחיב וכו'. היינו (צח) ע"י רותחין וג"כ הטעם דבעינן שיהא כדרך גדילתו (צט) שהצד הקצר מול פה האדם:
(סב) במקום הרחב. פי' אפילו בשופר שעשוי כהוגן והכל מטעם הנ"ל:
(סג) היה ארוך וקצרו וכו'. אין נ"מ (ק) באיזה צד ואפילו נשתנה קולו עי"ז (קא) ואשמועינן דלא תימא דבעינן כל הקרן כמו שהיה דרך גדילתו בראש האיל:
(סד) כשר. ואפילו (קב) היה בו פסול מתחלה וקצרו כדי להחזירו להכשרו נמי מותר וכדלעיל בס"ט:
(סה) כמו גלד כשר. ואפילו (קג) נשתנה קולו מכמות שהיה כיון שאין השינוי בא מחמת ד"א אלא מצד עצמו של שופר כל הקולות כשרין:
(סו) לא הוציא זכרותו וכו'. דכשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו וכשעושין שופר מוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו (קד) אלא נקב אותו מתחלתו ועד סופו:
(סז) כשר. ואפילו לכתחלה (קה) מותר לעשות כן דמין במינו אינו חוצץ (קו) ואין זה בכלל שתי שופרות כיון דהוא דבוק מתחלתו ואה"נ אם הוציאו ונקב בו והחזירו דהוא פסול:
(סח) כגון שנקב בו פסול. דשופר הוא מלשון שפופרת שהיא חלולה וכל שאינו חלול בטבעו לא מקרי שופר:
(סט) צפהו זהב וכו'. הוא לשון הברייתא עד תיבת יש מפרשים:
(ע) היינו עובי השופר וכו'. ר"ל דבעובי השופר למעלה יש שני חודין (קז) אחד שנוטה לצד חלל השופר ואחד שנוטה לצד חוץ לפירוש הראשון מיקרי מקום הנחת הפה היינו שציפהו לצד פנים ופסולו משום שהבל הקול נכנס לזהב ושלא במקום הנחת הפה היינו החוד הנוטה לצד חוץ סביב ומחמת אותו המעט אין הקול משתנה וכשר אבל כל אורך השופר מצד חוץ הוא בכלל ציפהו זהב מבחוץ המוזכר בברייתא. ולפירוש השני כל אותו הקצה שלמעלה מה שמכניס לתוך פיו הכל נקרא מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת הפה היינו משהו סמוך לאותו מקום מבחוץ וס"ל דמחמת אותו משהו ג"כ אין דרך הקול להשתנות אף שהוא על הדופן מבחוץ ולכך סתמה הברייתא דכשר. ומן אותו מקום ולמטה עד סוף מקרי ציפהו זהב מבחוץ ותלוי באם נשתנה הקול. ואם צפהו זהב בפנים בכל גווני פסול משום שהוא תוקע בזהב:
(עא) היינו כל אורך השופר וכו'. המחבר קיצר בזה דמלשונו משמע דכל האורך חדא דינא אית ליה וכשר אם ציפהו זהב ובאמת זה אינו דרק משהו הראשון הסמוך להעובי שמכניס לתוך פיו כשר (קח) דמסתמא אין דרך להשתנות הקול בשביל אותו משהו אבל משם ולמטה עד סוף השופר אם ציפהו (קט) תלוי באם נשתנה הקול מחמת זה:
(עב) לא יפה הם עושים. דלפעמים (קי) משתנה הקול מעט בשביל זה:
(עג) אבל מותר וכו'. דאף אם ישתנה קולו מחמת זה לית לן בה כיון שהוא מחמת עצמו וכההיא דסי"ד גרדו מבפנים או מבחוץ וכו':
(עד) היינו הוסיף וכו'. ר"ל ופסול (קיא) בכל גווני אף אם לא נשתנה הקול:
(עה) ונפח בו וכו'. דבעינן שיהא פיו מדובק לשופר וסימנו אל חכך שופר:
(עו) ותקע בו פסול. ויחזור ויתקע ויתקע שנית כדין (קיב) ובלי ברכה:
(עז) עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי וכו'. דאז אמרינן שנשמע קול פנימי לבד:
(עח) רק שוה לחיצון וכו'. דאם הוא מעט קצר מן החיצון (קיג) לא יצא לכו"ע דסוף סוף יוצא הקול מן שני שופרות:
(עט) ותוקע בפנימי יצא. וכתב הט"ז דגם המחבר מודה בזה דמעיקר הדין אם שניהם שוים דאז אפשר שישמעו קול הפנימי דכשר אלא משום דקשה לצמצם בשוים דאפשר החיצון בולט מעט וע"כ הצריך שיהיה ניכר הבליטה של הפנימי:
(פ) והוא שלא ישנה קולו. ר"ל אפילו לא ישמע רק קול הפנימי מ"מ אפשר דהקול נשתנה ע"י שהחיצון ציפהו נמצא (קיד) הקול בא מכח שני שופרות ופסול:
(פא) ואם לאו פסול. קאי אראש הסעיף ור"ל אם אין הפנימי עודף פסול (קטו) משום דרוח פיו דוחק בשניהם והוי קול של שני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא. ומכל זה אנו למדין דאם תקע בשני שופרות ממש דבודאי לא יצא:
(פב) אין מחללין וכו'. משום דחילול יו"ט (קטז) בעשה ול"ת ושופר הוא רק עשה ואינו דוחה:
(פג) משום שבות. דחכמים (קיז) השוו דבריהם לשל תורה והעמידו דבריהם בשב ואל תעשה במקום עשה:
(פד) כיצד וכו'. וה"ה (קיח) שאין מביאין אותו מחוץ לתחום ואין לילך חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר וה"ה כל איסור דרבנן (קיט) כגון נפל עליו גל אבנים שאסור לטלטל האבנים כדי ליטלו וכן אם צריך לתקן השופר בחתיכה וכדומה דאסור (קכ) ע"י עצמו אפילו בכלי שאין דרך האומנים לתקן בו דלא הוי בזה רק משום שבות ג"כ אסור:
(פה) ואינו שט ע"פ המים וכו'. ומטעם זה ה"ה דאסור לעבור במברא שקורין פרא"ם או בספינה קטנה כדי להביא השופר או לתקוע שם אכן אם א"א בענין אחר דעת הח"א שמותר אם הגוי יעבירנה ואין הישראל מסייע כלל ועיין בריש סימן תרל"ט מה שנכתוב בזה:
(פו) ועל ידי נכרי מותר דהוי וכו'. ולפ"ז אפשר (קכא) אפילו במקום שיש לו שופר רק שאינו של איל דמותר להביא ע"י נכרי שופר של איל דמצוה באיל:
(פז) מחוץ לתחום. היינו אפילו חוץ לי"ב מיל (קכב) דהוי דאורייתא לכמה פוסקים וא"כ לדידהו אסור לומר לעכו"ם להביאו דלא התירו בסעיף הקודם רק דבר שהוא מדרבנן אפ"ה אם הביאו אפילו בשביל ישראל מותר לתקוע בו והטעם שהרי דבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול ואינו אסור אלא באכילה או בהנאה דהיינו להשתמש בו כמ"ש בסימן תקט"ו וזה שתוקע בו תקיעה של מצוה (קכג) אינה חשובה (קכד) הנאה כמו שכתבנו בס"ה ומ"מ אסור לטלטלו ברחוב העיר שאינם מתוקנות המבואות שלה בצורת הפתח חוץ לד"א כמבואר בסימן תקט"ו [דאי מתוקנות בעירובין כדין נחשבת כבית ומותר לטלטל בכולה]. ישראל ששלח שופר לעיר אחרת ע"י נכרי קודם ר"ה ונתעכב הנכרי והביא בר"ה מחוץ לתחום ובני העיר לא ידעו שישלחו להם שופר (קכה) אין לטלטלו ואף לתקוע בו אם אפשר באחר ובשעת הדחק (קכו) יש להתיר ומקור דין זה נתבאר בסוף סימן תקט"ו בהג"ה ע"ש במ"ב:
(פח) אם עשה נכרי וכו'. אפילו (קכז) בשביל ישראל ומיירי שעשה הנכרי (קכח) מקרן שלו דלא הוי מוקצה דלא אסח דעתיה מניה אבל מקרן של ישראל אסור לטלטלו ואף לתקוע בו דהא הוי מוקצה דנולד ואפילו עשאו ביום א' דר"ה אסור גם ביום שני (קכט) כדין ביצה שנולדה בראשון דאסורה גם ביום שני ומ"מ אם אין להם שופר אחר כלל יש לסמוך על דעת הפוסקים דמתירין נולד ביו"ט ולתקוע בו כדי שלא לבטל המ"ע (קל) ומותר לתקוע בו אף ביום שני וכ"ז שאוחזו בידו מותר לתקוע בו כל התקיעות כפי המנהג אבל אם תקע התקיעות המחוייבין והניח השופר מידו שוב אין לו לטלטל אותו כדי לתקוע בו תקיעות של מנהג [מטה אפרים]. כתבו האחרונים דכל אותן השופרות שאמרנו שהם פסולים לתקוע בהם הן פסולין בין ביום א' בין ביום שני:
(פט) יכול ליתן וכו'. אע"ג (קלא) דמתקנו בכך כיון דלא מינכרא מילתא דהוי עובדא דחול שהרי מדיחין כלים ביו"ט שרי:
(צ) מפני הכבוד. פי' מפני כבודו של מקום (קלב) שלא יהיו מצות בזויות עליו ולכן אפילו אם התוקע מוחל ע"ז ג"כ אסור [אחרונים]:
< הקודם · הבא >