משנה ברורה/אורח חיים/נג

משנה ברורה ‏ אורח חיים נג

סימן נג
דין הראוי לירד לפני התיבה

(א) שליח ציבור וכו'. כדי שיסמוך לו הקדיש מיד ולא יצטרך להפסיק ביניהן בהעמידה לפני התיבה אבל בסימן נ"א ס"ו בהג"ה משמע דאפילו מי שמתפלל ביחידי צריך ג"כ לעמוד באמירת ישתבח ועיין באליהו רבא שתירץ דהתם ממנהגא והכא מדינא וכן כתב הגר"א וכן כתב בעט"ז דנוהגים אנשי מעשה לעמוד כשאומרים ישתבח בין בשבת בין בחול ואפילו ביחידי. כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה עד מעתה יזהר מאד שלא להפסיק ביניהן והמפסיק עונשו גדול אבל א"צ שיהיה בנשימה אחת [ח"א בשם הגר"א וכן כתב הגאון רבי יעקב עמדין וכן משמע בזוהר תרומה דלא כשל"ה]:

(ב) אין לומר. בין (א) ש"ץ ובין אדם אחר:

(ג) אא"כ. דישתבח (ב) היא הברכה אחרונה שניתקנה לומר לאחר פסד"ז ומתחלת בלא ברוך כי היא סמוכה לברכת ב"ש ע"כ אין לומר אותה בלא ב"ש ולא כטועין שכשהם בדרך או שאר שעת הדחק מתחילין מישתבח שמברכין עי"ז ברכה לבטלה:

(ד) אמר ב"ש. ע"כ אבל או יארצייט שהתאחרו לבוא לבהכ"נ עד קרוב לברכו ומוכרחים לעמוד עכ"פ לומר ישתבח לפני התיבה כי אסור להפסיק בין ישתבח לקדיש יראו עכ"פ לומר מתחלה לעצמם ב"ש ואשרי וכן החזן בשבת שהתאחר לבוא עד קרוב לברכו יראה עכ"פ לומר מתחלה לעצמו ב"ש ואשרי ונשמת וכנ"ל בסימן נ"ב במ"ב סק"ה:

(ה) אין לברך. אפילו (ג) אם לא היה לו טלית עד עתה ואף שהוא בין הפרקים מ"מ כיון שהברכה קאי על פסוקי דזמרה אין ראוי שיהא הפסק בינם לבין ברכה אחרונה דידהו דהברכה ראויה להיות סמוך להמצוה אבל (ד) מקודם לזה בפסוקי דזמרה עכ"פ בין הפרקים יניח הטלית ויברך ומכ"ש לענין תפילין דמותר לברך עליהן בין הפרקים ובפרט אם (ה) הוא ברבים ומתבייש לישב בלי טלית ותפילין:

(ו) ציצית. וה"ה לענין תפילין. א"ר:

(ז) בין ישתבח ליוצר. כ"ז הוא דוקא אם לא היה לו מקודם דאל"ה גם זה אסור וזהו שציין רמ"א ועיין לקמן וכו':

(ח) מיהו הש"ץ וכו'. דגנאי (ו) הוא לציבור להמתין עליו בין ישתבח לקדיש וגם הקדיש קאי על ישתבח ע"כ יתעטף תיכף בטלית (ז) וה"ה בתפילין (ח) ויברך אך אם לא הביאו לו הטלית עד לאחר שגמר ישתבח קודם שאמר הקדיש (ט) יכול להניח שם ולברך והקהל ימתינו הואיל וא"א בלא"ה וכמו שיתבאר לקמן בסוף סימן נ"ד בהג"ה עי"ש:

(ט) ימתין הש"ץ. כדי שיהיה יוכל להסמיך לו אח"כ הקדיש מיד אבל (י) היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד:

(י) וישתוק. פי' שלא (יא) יפסיק בדיבור ויוכל להמתין חצי שעה עם ישתבח ואפילו שהא מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש:

(יא) ישתבח וקדיש. ובדיעבד אם (יב) גמר ג"כ ברכת ישתבח ואח"כ באו מנין יאמרו עכ"פ שלשה פסוקים מפסוקי דזמרה ויוכל הש"ץ לומר קדיש כי בלא"ה אין לומר קדיש כיון שלא היו בעת אמירת קצת פסוקי דזמרה או ישתבח עכ"פ:

(יב) צריך. דכתיב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ואחז"ל זה ש"ץ שאינו הגון. והספרים האריכו מאד בגודל גנות הממנים ש"ץ שאינו הגון כי מונעים עי"ז טוב מישראל:

(יג) הגון. וראוי (יג) שיהיו בגדי ש"ץ ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לבהכ"נ ראשון ויצא אחרון. ולא יהיה טפש וסכל אלא שיהיה יוכל לדבר בעיסקי הקהל כפי מה שצריך. טוב להדר אחר ש"ץ צדיק בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ומה שכתב הרא"ש שאין מעלת הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאפילו אם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים ר"ל ג"כ רק שאינו מיוחס אבל מ"מ אין אביו רשע [אחרונים] אין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"ץ ואדרבה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה ויש (יד) מחמירין בזה לכתחלה היכא דאיכא (טו) ראוי והגון כיוצא בו ועיין לקמן בס"ק מ"א לענין סומא מה שכתבנו שם:

(יד) מעבירות. העובר על השבועה אין ביתו ריקם ואע"פ שעדיין לא העידו עליו מ"מ יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה ואפילו אם לא עבר רק על שבועת ביטוי דלהבא מ"מ אין ראוי למנותו לש"ץ עי"ש [א"ר] וכתב שם עוד בשם משפט צדק דמי שהוא פסול מחמת עבירה פסול להיות ש"ץ אפילו באקראי וכתב הפמ"ג דהיינו דוקא בשלא עשה תשובה:

(טו) ושלא יצא וכו'. דוקא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו כיון שלא נשמע עליו עתה מאומה מיהו כשיצא עליו עתה ש"ר והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד מוחה עליו להעבירו [כה"ג בשם ראב"ח] ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מה שכתבנו בזה ואפילו אם נתברר בעדים שחטא אם עשה תשובה אין מעבירין אותו לכו"ע:

(טז) בילדותו. אפילו נתברר לנו (טז) שעשה אז תשובה ע"ז הענין אפ"ה אין למנותו לכתחלה לש"ץ. ש"ץ שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים עכשיו למנותו (יז) הוי כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולים למחות. אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש תקנה שלא לשנות גזרתם אז אין מועיל מחאת הפרנסים:

(יז) לעם. כתב בתשובת מהר"מ מינ"ץ (יח) יזהר החזן אם יש ריב וקטטה בין שני בע"ב שיהא בשב ואל תעשה הן בדיבור הן במעשה הן בגלוי הן בסתר וכ"ש אם יש עסק ריב עם אדם אחר שאינו מהעיר עם בע"ב שיהא בשב ואל תעשה ואפילו אם אותו האדם הוא מחותנו או קרוב שלו. ואם יש לו שום קטט ואיבה עם אחד מהקהל אז צריך להעמיד את הדבר לפני הרב או הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון ואם יש חסרון ומניעה מצד שכנגדו אז הוא נקי ומה יש לו לעשות:

(יח) ורגיל לקרות. כדי שיהיו הפסוקים המעורבים בתוך התפלה סדורים בפיו גם אם אינו רגיל לקרות הוא בכלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה [א"ר]. כתב בפמ"ג בסימן תקפ"א ס"א איתא דבר"ה ויוה"כ בעינן שיהא נשוי ובן שלשים ומשמע בשאר ימות השנה אפילו אינו נשוי מ"מ נ"ל דנשוי (יט) קודם לבחור ואפילו אם נתמלא זקנו:

(יט) הוא קודם. אפילו להיות ש"ץ (כ) קבוע כל שהוא י"ג שנה והביא שתי שערות:

(כ) מותר להיות. דלא מיקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינן מהוגנים אבל מי שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט ה"ז צדיק גמור לכל דבריו ומותר למנותו (כא) לכתחלה לש"ץ:

(כא) עשה במזיד. לאו דוקא הרג דה"ה שאר עבירות וכדלעיל בסעיף ד' דבעינן שלא יצא עליו שם רע אפילו מילדותו וכ"כ בכל בו בפירוש [א"ר]:

(כב) דמ"מ יצא וכו'. עיין במ"א שהביא בשם הרבה פוסקים דאפילו במזיד כל ששב שרי להיות ש"ץ קבוע דדוקא לענין ת"צ מחמרינן שלא יצא עליו ש"ר אפילו מילדותו אבל להיות ש"ץ קבעו לשאר ימות השנה מותר למנותו אפילו לכתחלה כל ששב בתשובה וכזה הביא הפמ"ג בשם א"ר להלכה וכתב בא"ר דבימים נוראים עכ"פ יש להחמיר לדון בדין תעניות דבאמת אפילו בשאר ימות השנה יש בזה הרבה דיעות בין הפוסקים עיין בכה"ג ובביאור הגר"א וכ"ז היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מסלקין אותו לכו"ע אם שב בתשובה. ש"ץ שהוציא פעמים רבות טריפות מת"י (כב) מסלקין אותו מש"ץ דשוב דיינינן ליה כמזיד ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפילו בפ"א ידינוהו כמזיד. ומ"מ אם שב בתשובה (כג) אין מסלקין אותו מש"ץ אפילו אם הוציא פעמים רבות:

(כג) הצבור. ואין (כד) הצבור יכולים למחול על כבודם בזה:

(כד) באקראי. כ"ז בשאר ימות השנה אבל בתעניות ובר"ה ויוה"כ אפילו באקראי (כה) אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו וגם בזה (כו) אין להקל אפילו ע"י מחילת הצבור:

(כה) משהביא ב"ש. ר"ל אחר שהגיע לי"ג שנה דקודם לא מהני השערות ועיין במ"א שכתב דמסתמא אין צריך לבדוק אחר השערות בזה דבדבר דרבנן אזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות באותו הזמן ועיין בפמ"ג שכתב דלהרמב"ם דסובר תפלה דאורייתא יהיה אסור להש"ץ הזה להוציא ידי אחרים בתפלה עד שנדע בודאי שהביא ב"ש ע"ש:

(כו) ידועים. דזה הוי קביעות לאותם העתים ואין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל אם לפעמים לא יהיה החזן בבהכ"נ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מיקרי קבוע כיון שאפשר שלא יבוא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו העת הוא קבוע בודאי [ט"ז] וב"ח וא"ר חולקין דג"ז מיקרי קבוע ולא מקרי אקראי אלא כשלא נתמנה כל עיקר:

(כז) שאין לו זקן. ולפי גירסת הגר"א במסכת סופרים פי"ד עי"ש יהיה תלוי דין זה בדין מינוי הסריס המבואר בס"ט:

(כח) סריס. דהיינו שנראו בו סימני סריס דאל"ה כיון שלא הביא שתי שערות אמרינן עדיין הוא קטן כמו שכתב סימן נ"ה ס"ה עי"ש במ"ב. ומהרש"ל בחולין (סימן מ"ה) (פ"א סימן מ"ח) כתב שאין למנות סריס דגנאי הוא לצבור:

(כט) בן עשרים. דקודם אפילו נראו בו סימני סריס בלא"ה לא יוכל להיות ש"ץ אפילו באקראי דעדיין הוא קטן:

(ל) תפלת ערבית. לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש. ועוד טעמים אחרים עיין בב"י וכ"ז נדחק (כז) רק לקיים המנהג אבל הוא בעצמו סובר דאין נכון לכתחלה לעשות כן:

(לא) במוצאי שבתות. (כח) ה"ה ערבית דחול אלא שהמנהג שנהגו באותן המקומות היה במוצאי שבתות:

(לב) בתפילת ערבית. משום ברכו שבה וה"ה (כט) שלא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו בשחרית דבאמת ברכו נמי מצוה על כל הצבור לשמען שחרית וערבית וקטן שאין חייב אינו מוציאם בזה:

(לג) דהרי עדיין. ר"ל במקומות שנוהגין להתפלל של שבת בע"ש מבעוד יום משום תוספת שבת מ"מ הרי עדיין לא נשלמו לו י"ג שנה עד ליל שבת שתוספת שבת אינו מועיל לענין שנות ימי הנער אבל (ל) אם מתפלל בלילה ערבית אחר צאת הכוכבים מותר לירד לפני התיבה ומה שאמר בכל מקום י"ג שנה ויום אחד לא שצריך יום אחד יותר אלא ר"ל שצריך י"ג שנים שלימות מיום אל יום לאפוקי חסרון מקצת שעות הלכך מיד בתחלת לילה נתמלאו שנותיו והוי גדול. ואפילו נולד ביום ר"ה קודם בין השמשות (לא) נעשה ב"מ בתחלת ליל ר"ה של שנת י"ד:

(לד) ש"ץ. מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רקק יקנח פיו ואח"כ יתפלל [ס"ח סי' רנ"א]:

(לה) מגונה. איתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא לדין ליהרג אמר לר' ישמעאל כה"ג אחי מפני מה אני יוצא ליהרג א"ל שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני:

(לו) הצבור. כתב בים של שלמה (סי' נ') אסור לו להאריך שלא ברצון הקהל אפילו בשבת ויו"ט ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציו לד' ולא מחציו לכם. כתב שכנה"ג בשם תשובת ר"י ברונא ש"ץ שנפסל קולו אם נשמע כאלו הוא מרתת ושבור פסול. עוד כתב אם שני חזנים שוים כהן קודם ללוי לוי לישראל ות"ח קודם לע"ה אפילו הוא כהן וכ"ש לוי:

(לז) לאלפי"ן עייני"ן. פי' הברת העין הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף וה"ה למי שקורא חתי"ן ההי"ן או (לב) שקורא לשיבולת סיבולת. ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ [מ"א בשם הרדב"ז] ודע עוד דה"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן כגון שהוא כבד פה וכבד לשון ג"כ אין מורידין אותו לפני התיבה [כן מוכח מהרמב"ם פט"ו מהלכות נשיאת כפים ה"א ופ"ח מה' תפלה הלכה י"ב עי"ש בכ"מ וצ"ע מירושלמי פ' היה קורא הלכה ד' דאיתא שם היה לשונו ערוך ע"ש בפני משה דמתיר בענין זה מפני שמ"מ אינו משנה האותיות מהוייתן עי"ש אכן לפי מה שפירש שם הבעל ספר חרדים את דברי הירושלמי ניחא]:

(לח) ולעייני"ן אלפי"ן. עיין בפר"ח שהעלה דבזמן דליכא אחר ראוי כמותו מותר להורידו לתיבה אפילו בחתי"ן ההי"ן אבל בעל פני משה הנ"ל חולק עליו וסובר דאפילו בדליכא אחר לא שרי כ"א היכא דכשהוא מכוין לקרות אותו לחי"ת על ידי טורח יכול לקרות אותו שפיר ונראה עוד דאפי' לפר"ח אין מותר למנותו לש"ץ בקבע פן יזדמן מחר אחר טוב ממנו רק לפעם זה מותר להורידו בדליכא ראוי כמותו כההיא מעשה דר"ח שם בגמרא:

(לט) וזרועותיו. (לג) וגם כתפיו:

(מ) לפני התיבה. להעשות ש"ץ להתפלל אבל פורס הוא (לד) על שמע לבד וגם אינו קורא בתורה שגנאי הוא:

(מא) סומא. אפילו בשתי עיניו (לה) וחייב בכל המצות מן התורה דקי"ל כרבנן דר' יהודא. ובתשובת חות יאיר (סי' קע"ו) העלה שאעפ"כ לא יתפלל סומא בימים נוראים אפי' באחד מעיניו היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בו ע"ש טעמו ובספר אליהו רבא באות י' חולק עליו ונ"ל (לו) דאף לדברי החו"י היינו רק שלא למנותו לכתחלה אבל לא לסלקו מש"ץ אם נעשה סומא. ש"ץ שיש לו כבידות אזנים (לז) שאינו שומע כלל מסיק בחידושי רע"א (לח) דלא יהיה ש"ץ דאף דאם לא השמיע לאזנו יצא מ"מ כיון דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו אינו מוציא אחרים לכתחלה:

(מב) שלא יקרא. עיין לקמן סימן קל"ט ס"ד בהג"ה:

(מג) ולא ימתין. שהרי כבר מינוהו לזה:

(מד) לסרב. שליח ציבור שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון שבידו עוד להיות ש"ץ ודוקא מהקהל א"צ רשות אבל מהש"ץ השני צריך ליטול רשות כן כתב בתשובת יד אליהו ולפי מה שביארנו בבה"ל גם ש"ץ כזה צריך ליטול רשות מתחלה:

(מה) כלל. דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוספות סוף פרק ז' דפסחים (פו: ד"ה אין) דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:

(מו) לא ירד. ואפילו (לט) אם הוא מתחרט אח"כ ואומר הריני עובר בצבועים לא שבקינן ליה:

(מז) באותה תפלה. דכיון (מ) שלא שמענו ממנו בהדיא דברי אפיקורסות די לחוש עי"ז לאותה תפלה לבד:

(מח) אמתלא. כגון שאמר שדיבורו היה לכבוד המקום וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור בקשו ממנו להתפלל להם כך לא היה לו להיות סרבן כיון דמדינא מותר. כתב הפר"ח דוקא אם אח"כ אמר האמתלא אבל אם מיד כשאמר שאיני עובר בצבועים אמר תיכף הטעם שאין דרך כבוד לד' כ"א בלבנים ירד עי"ש:

(מט) מלהיות ש"ץ. לפי שלא יוכל לאמר אלהי אבותינו אבל כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו יאמר אלהי אבות ישראל:

(נ) ונדחו דבריהם. דהוא יכול לומר ג"כ אלהי אבותינו דאברהם נקרא אב המון גוים כדכתיב כי אב המון וגו' מפני (מא) שלמד לכל העולם אמונת ד'. ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין [כן כתוב בשיורי כנה"ג] ולפי זה להמ"א בסי' ל"ט שכתב בשם הד"מ דמותר לכתוב תפילין מותר להיות ש"ץ אמנם בספר ברכי יוסף ביו"ד רפ"א מסיק דש"ץ לא יהיה ותפילין שכתב כשרים:

(נא) יכול לעכב. בעת ההתמנות והטעם (מב) שהרי התפלות במקום התמידים תקנום וכל ישראל יש להם חלק בתמידים ומי יוכל להקריב קרבנו שלא מדעתו אם לא שכבר הסכים עליו ואז אין יחיד וגם חצי הקהל יכולין להעבירו אפי' רוצים ליתן לו שכרו משלם כיון שלא עשה שלא כהוגן אבל רוב הקהל יכולין להעבירו אם נותנין לו שכרו משלם [א"ז] ועכשיו הרשות להעבירו רק ביד ז' טובי העיר או הנבררים כל מקום ומקום לפי התקנה [פמ"ג]:

(נב) איני רוצה. (מג) ודוקא שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שהוא בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה השני הוא מעולה מן הראשון כנגד תוספות הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת כ"כ בידינו להוסיף בדמים:

(נג) שפלוני יהיה חזן. ה"ה בכל המינוים יכול למחות אפילו בחכם מרביץ תורה [תופס ישיבה] ודוקא כשרוצה לקבל אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל פשיטא שאין במחאתו כלום ואפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב ואפילו ברוצה למנות אחר אם אותו שרוב הקהל מסכימים עליו הוא עדיף מזה ג"כ אינו יכול למחות ואפשר דאפילו מיעוט יכולין לכוף לרוב לשכור מעולה [כנה"ג] כתבו האחרונים שזה הדין דשו"ע הוא דוקא בימיהם אבל היום שידוע שבעו"ה הרבה מחזיקין במחלוקת בלי טעם וריח וכונתם שלא לש"ש אם היו צריכין לשאול לכל יחיד ויחיד בענין המינויים בין לענין מינוי הש"ץ או מרביץ תורה ואב"ד בעיר וכל כה"ג לא היו מסכימים לעולם ע"כ הולכין אחר רוב פורעי המס ואפילו פסולי קורבי ביניהם [מ"א] ועכשיו המנהג שהולכין אחר ז' טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל ע"ז כל מקום ומקום לפי מנהגו [פמ"ג] והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד והמ"א כתב עוד טעם דלא שייך היום דין דעיכוב יחיד לענין ש"ץ דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא רבים י"ח בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אע"פ שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא:

(נד) מתחלה. ואם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו מתחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין [ט"ז] ועיין מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל ימים מספר מהשנה החדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה החדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתה ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"ץ דהדין עם הש"ץ. עיין לקט הקמח י"ד ע"א:

(נה) טובי העיר. ר"ל שהציע לפניהם איזה ענין שבשביל זה אינו מתרצה בו כגון שמידותיו אינם ישרים בעיניו וכה"ג ולא טענת פסול דבזה (מד) לכו"ע אין יחיד יכול למחות כל זמן שלא בירר כי יש לחוש לפגמו:

(נו) שונאו. ר"ל שידוע באמת מכבר שהם שונאים זה לזה לכך (מה) יכול למחות בו דאינו נעשה שלוחו לתפלה בע"כ אבל אם אומר שהוא שונאו לאו כל כמיניה:

(נז) קודם וכו'. אבל אם נעשה שונא לש"ץ לאחר שהסכים עליו תו אין היחיד יכול למחות אלא הש"ץ (מו) מחוייב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו. גם אם מכוין שלא להוציא השונא גם אוהבים לא יצאו ע"כ צריכין החזנים ליזהר בזה [פמ"ג] כתב בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא וצריך להוכיחן. אך בעניני עצמו יראה להעביר על מדותיו ויהיה אהוב להקהל וכדלקמיה:

(נח) שונא לש"ץ. ר"ל כיון שהוא שונא לש"ץ (מז) מסתמא הש"ץ ג"כ אינו אוהבו כי כמים הפנים לפנים וגו' ואולי יכוין ש"ץ הקורא בהתוכחה נגד פניו וחשש סכנה היא לו ע"כ פסק דמפני זה אפילו קראהו לא יעלה וכנה"ג כתב דיותר טוב שיעלה משיכנס לעונש בשביל שהוא מבזה כבוד התורה וכן הסכים הגר"א וכן כתב בספר שערי אפרים וז"ל צריך שיהיה אהוב להצבור והוא אוהבם ואם אירע שהקורא יש לו שנאה על אחד מהצבור מוטל על הסגן שלא יצוה לקרות לזה לפרשת התוכחה מפני שסכנה היא ואם יודע שהקורא שונאו ומתיירא שמא יקראוהו יצא בין גברא לגברא מבהכ"נ עד שיקראו אחר ויכנס אח"כ ואם לא יצא וקראוהו יעלה כיון שהוא מתכוין משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואסור להקורא לחשוב בשעת קריאתו ענין קללה לנוכח שום אדם עי"ש וכתב בפתחי שערים דאף להמג"א יעלה בדיעבד אם קראהו:

(נט) בשביל אביו. פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים כי תפלה היא יותר מצוה מאמירת הקדיש:

(ס) שירצה הקהל. הטעם (מח) דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו ואין רשות ביד הקהל לדחותו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם ולענין זה (מט) הוא ג"כ כמו בש"ץ שאין יחיד מוחה כדי שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או הנבררים לזה וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים. יש מקומות (נ) שיש להם תקנה בבהכ"נ שאין מניחין לאבל להתפלל כל השבוע לפני התיבה כ"א להש"ץ הקבוע שלהם אין לדחות התקנה [ונעשית מפני ע"ה שאינם יודעים ומבינים הברכות והתפילות ואומרים טעות ואיכא זילותא לכך תקנו אפילו על היודעים שלא יתפללו משום דלא ליתי לאנצויי] אכן במקום דליכא תקנה ומנהג קבוע מצוה לקהל להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גיהנם ומיהו ודאי (נא) כשאין יכול לחתוך האותיות וכדומה אין לו להתפלל לפני העמוד. כתב המ"א אם יש אבל ומוהל נדחה האבל מן התפלה מחמת המוהל ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יארצייט דוחה למוהל ולאבל וכל זה שאין הקהל מקפידין ע"ז אבל יש רשות ביד הקהל לבחור עליהם מי שירצו:

(סא) הוא יאמר. ובתפלת מעריב שהיא אינו כנגד תמידים רק כנגד איברים ופדרים אפשר דא"צ דעת בעלים ואין הקהל יכולין לעכב לאבל להתפלל מעריב דמצוה שיתפלל מי שמת לו אביו ואמו ומ"מ ודאי אין להתקוטט בשביל שום מצוה עם הצבור וכדלקמיה בסעיף קטן ס"ה [פמ"ג]:

(סב) אע"פ שרוב הצבור חפצי' בו. והשר (נב) ביקש מהמיעוט הממאנים שיסכימו עליו כי חלילה לקבל עבודת בוראנו ע"י העכומ"ז:

(סג) בשכר עדיף. שבזה (נג) אין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל וכפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון ועוד הש"ץ יהי' בעצמו יותר נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא. ואף שיש בחנם צריכין העניים ג"כ ליתן שכירות הש"ץ שש"ץ בשכר עדיף [פמ"ג]:

(סד) להתפלל. או לתקוע [ב"י]:

(סה) בלא רצון. ואין (נד) לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ס"ת וכיוצא בו שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים והגרגרנים חוטפים ואכילת לחם הפנים הוא מצוה ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים ע"י אחר אבל אם המצוה תתבטל לגמרי כגון הכנסת אורחים או החזקת ת"ת ויש בידו למחות בודאי מחוייב למחות כדי להחזיק המצוה שהרי מדינא כופין על ענינים כאלו כמבואר בח"מ בסימן קס"ג ס"א בהג"ה וסוף סעיף ג':

(סו) אין עונין. שאין (נה) זה מברך אלא מנאץ שנאמר בוצע ברך ניאץ ד':

(סז) שכר ש"ץ. ובסימן נ"ה סכ"א שפוסק דחציו לפי ממון וחציו לפי נפש עיין בספר אליהו רבא שמחלק דבחזן שאני עי"ש ובביאור הגר"א משמע שהמחבר חזר בו ופסק שם כהג"ה שבכאן:

(סח) מקופת הקהל. שניגבית לפי הממון:

(סט) חצי וכו'. כי יש (נו) סברא לומר שהעני צריך להחזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר גם שהעני יכול לילך למקום אחר ע"כ עשו פשרה זאת:

(ע) הקהילות. בדרכי משה כתב דמנהג מדינותינו דל ועשיר נותנין בשוה וזהו החציו שלפי נפשות וגם מכל נשואין (נז) מגיע לו כפי נדן והוא החציו שלפי ממון ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון עיין בח"מ סימן קס"ג ס"א בהג"ה [מ"א] ועיין בדרכי משה דמשמע מיניה דאפילו דעת הפוסקים דפוסקים לפי ממון איננו רק בשכירות הש"ץ ששוכרין אותו לימים נוראים דבזה ס"ל לפי ממון כי העשירים מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם ולהניחם ריקם והעניים יכולים לילך על עתים הללו לעיר אחרת משא"כ בש"ץ ששוכרין על כל השנה אין מחשבין לפי ממון לבד:

(עא) הוא קודם. אע"ג דיחסר להם עי"ז מצות תפלה שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם זה שיהיה רב ומ"ץ שיודיעם תורת ד' ומשפטיה (נח) עדיף מן התפלה ועיין בבה"ל שכתבנו גודל החיוב בכל עיר לזה וכתב בתשו' ח"ס (חא"ח סי' ר"ו) דכל אנשי העיר מחוייבים ליתן לזה ואין א' יכול לאמר אין אני צריך לרב ומ"ץ דמ"מ צריך לישא בעול עם הצבור דומיא דכל אנשי העיר מחוייבין ליתן על המקוה עי"ש:

(עב) ואם לאו. ר"ל כיון דבלא"ה לא יוכל להורות לעם האיך שיתנהגו ע"פ התורה ש"ץ קודם שיוציאם (נט) עכ"פ ידי חובתם בתפלה:

(עג) חזן מאומנתו. וה"ה (ס) לכל התמנות במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע והטעם שלא יחשדום (סא) שנמצא בהם פסול:

(עד) בו פסול. (סב) בעדים. ואז אין מקבלין אותו (סג) עד שישוב בתשובה שלמה בלי ערמה ומרמה אבל בשבועה בעלמא שלא ילך בדרכים אלו לא מהני דבלא"ה מושבע ועומד מהר סיני הוא:

(עה) ואין מסלקין. אבל למנותו (סד) לכתחלה אפילו בשביל רינון בעלמא יש למנוע ואפילו אם הרינון היה עליו רק בילדותו וכדלעיל בסעיף ד':

(עו) שנתפס וכו'. ומ"מ (סה) יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה. ש"ץ שבתו זינתה תחת בעלה (סו) אין למנותו לכתחלה אך אם נעשה זה אחר שכבר נתמנה נראה דאין להורידו בשביל זה:

(עז) או שמסר אדם. ש"ץ המאיים (סז) ע"ח למוסרו לעכו"ם ולא מסר אע"פ שמכוער הדבר אפי' לאדם שאינו ש"ץ אינו נפסל על כך אלא גוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו:

(עח) עליו עדים. ומדברי המ"א לעיל בסק"ז משמע דאפילו בקלא דלא פסיק יחיד מוחה עליו להעבירו וכן משמע ביש"ש חולין {[ממ|סוף סימן נ"ב ועיין בבה"ל:

(עט) מעבירין אותו. ואם עשה תשובה מהני שלא לסלקו אף אם עבר במזיד אבל למנותו מבואר בס"ה בהג"ה דבמזיד לא מהני תשובה דאין פרקו נאה ועי"ש במ"ב סקכ"ב. ואם עשה בילדותו עבירה ועדיין לא שב אף אם מינוהו מעבירין אותו דפסול בעבירה לעדות [פמ"ג]:

(פ) הצואין. ש"ץ שמתוך חליו לאנסו א"א לנקות להיותו טהור מקרה לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים (סח) יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו:

(פא) להחליף. וטוב (סט) שיחליף בגדיו המלוכלכים כל היום כשהולך בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים דכשם שת"ח אסור לצאת בשוק בבגדיו המלוכלכים (ע) כך ש"ץ אע"פ שאינו ת"ח:

(פב) בשירי הנכרים. ר"ל בניגון (עא) שהנכרים מנגנים בו לעבודת גילולים שלהם וב"ח בתשובה (סי' קכ"ז) כתב דוקא בניגון שמיוחד לזה.

ההולך בערכאות של עו"ג פסול להיות ש"ץ בר"ה ויוה"כ אלא א"כ עשה תשובה [א"ר בשם תורת אמת] ונ"ל דמיירי שלא נשאר עי"ז ממון חבירו בידו כגון שהיה בזה דיניהם כדיננו אפ"ה פסול עכ"פ בר"ה ויוה"כ דהוא עון גדול מצד עצמו כדאיתא בח"מ סימן כ"ו דאל"ה הלא הפסול מחמת עבירה אפילו בשאר ימות השנה אין לו להיות ש"ץ כדלעיל בס"ק י"ד ואולי בזמנינו בעו"ה דנשתכח האיסור מכמה אנשים ואפשר דהוא שוגג בדבר אין לפוסלו וכדאיתא כעין זה בח"מ סימן ל"ד סעיף ד' ע"ש ועכ"פ לענין ש"ץ בר"ה ויוה"כ בודאי יש להחמיר. ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שאין מסלקין אותו מש"ץ מ"מ אין למנותו לכתחלה [כנה"ג] ואם עשה תשובה מותר אפילו למנותו כדלעיל בס"ה בהג"ה. קהל שחלקו תפלת ר"ה ויוהכ"פ כנהוג אם חלה אחד מהם ולא יכול להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו [שערי אפרים סימן ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג]:

(פג) שליח ציבור שהזקין. וה"ה (עב) בכל המינויים ג"כ בנו קודם ואפילו יש אחרים גדולים ממנו כיון שהוא ממלא מקום אבותיו. י"א דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון לא אמרינן שבניהן קודמין ויש חולקין עיין במ"א ובכנה"ג ובע"ת ובתשו' ח"ס חא"ח סי' י"ג:

(פד) ורוצה וכו'. כתב הרשב"א שם ה"ה דבכל עניני המינויים אם רוצה המנוי שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים הרשות בידו וכתב הכנה"ג דוקא אם הוא ראוי לכך הן בענין המלאכה הן ביראת שמים:

(פה) ערב. ובלבד (עג) שלא יהא קולו משונה. אין להעביר (עד) ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב. ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד:

(פו) הצבור לזמן. עיין בתשובת חמדת שלמה (סי' ז') בשכרו חזן לזמן ג' שנים דמסיק אהך דינא דהכא דהוא דוקא במקום שהמנהג שלאחר הזמן יצאו אלו אבל בזמננו דאין דרך לסלק בלא חשדא ודאי אין לסלקו בחנם משום שלא לעשות עליו חשדא עי"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ר"ו ג"כ כעין זה אם לא כשהתנו בפירוש שלאחר הזמן שגבלו יהיה כלה זמנו ושני הצדדים יהיו יכולין לחזור וצריך קבלה ומנין חדש עי"ש:

(פז) נכתב לשמו. פי' (עה) נכתב לש"ש ולא לשם התפארות ואפילו אם הסידור של היחיד (עו) הוא בכתב נאה יותר מהצבור. ובספרים הנדפסים (עז) אין חילוק בין של צבור ליחיד. כ' הפמ"ג נכון אף ליחיד להתפלל מתוך הסידור כ"ש ש"ץ שאימת צבור עליו שיתפלל בפנים. וקורין ש"ץ חזן שצריך לראות האיך יקרא ותרגום וירא וחזי [רד"א]:

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >