משך חכמה/דברים/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה דברים י

ג

ושני הלוחות בידי ולעיל כתוב ואפן כו' ושני לוחות על שתי ידי כו' ואשליכם מעל שתי ידי כו', כמבואר במד"ר שהכבידו על ידיו, ולכן כתיב על ידיו וזה שמתנצל משה למה שברן שהכבידו ע"י. ועיי"ש והבן.

ח

בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ד'. מזה הבנתי מדוע לא נזכר במנין המצות רק לשאת הארון וכן בכל נביאים וכתובים לא נזכר רק נשיאת הארון לבד ולא המזבחות והשלחן והמנורה שנשאו כל אלה במדבר, מפני שזה לא היה מצוה לדורות, רק הארון לבד היה מצוה לדורות. וכן אמר בדברי הימים א' כ"ג וגם אין ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כו' רק הארון היה מצוה לדורות וכן בימי שלמה וישאו הלוים את הארון הרי דבארון דייק וישאו ואח"ז ויעלו כו', וכאן משום דצווי לדורות הוא כתוב בדיוק לשאת את ארון ברית ד' [ובפרשת וילך ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ד' וכו', אף דבמדבר קאי לא הזכיר אך הארון, משם דשם משתעי על התורה הנתונה בארון].

ובזה מדויק לשון הפסוק בדברי הימים א' ט"ו וישאו בני הלוים את ארון האלדים כאשר צוה משה [זה שבמשנה תורה כתב כן שלדורות ישאו הלוים] כדבר ד' בכתפם במוטות עליהם שזה כתוב בספר במדבר שנקרא דבר ד' לעומת משנה תורה שנאמר בלשון שמשה מדבר עיין סוף מגילה וראה עוד שם בדה"י אז אמר דוד לא לשאת את ארון כו' כ"א הלוים כי בם בחר ד' לשאת כו' ולשרתו כו' הרי שנה הפסוק של בעת ההיא מפני שכאן מרומז המצוה לדורות, ובמנחות (דף צ"ח ע"ב) ונסעו הקהתים נושאי המקדש תרי כו' הרי דריש זה רק על הארון, יעו"ש, משום שאין מצוה רק בארון לדורות ודו"ק.

לשרתו ולברך בשמו. בסוטה דף ל"ח ר' נתן דריש ליה על ברכת כהנים דומיא דשירות ולשרתו על כהן קאי. אמנם יתכן עפ"י מה דאמרו בערכין י"א אר"י א"ש מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ד' אלדיו איזהו שירות שהיא בשם זו שירה, א"כ יתפרש לשרתו בשמו ולברך בשמו, ושירות בשמו הוא קאי על הלוי שמשורר בדוכן. ולפ"ז יתישב קושית הגמרא בסוף תענית אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא איתקוש לנזיר ומאי חזית כו', ולפ"ז אם נפרש דלשרתו הוי פירושא על הלוי לשרתו בשמו וזה שירה הלא המשוררים אינם נפסלין במומין רק בקול, כמו ששנינו בסוף פ"ק דחולין, והלוים אינן נפסלין אלא בקול. ודו"ק. ומיושב הא דאמר בסוף הוריות הלוי קודם לישראל ומייתי מקרא דבעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי, ומסיק בירושלמי דבשעת הדוכן שנינו, משום דכתיב לשרתו בשמו וזה הדוכן. והא דלא מביא שם מקרא דונגשו הכהנים בני לוי דמביא מזה בגיטין לענין קריאת התורה דשם לאקדומי, אבל כאן הוא אם אין רק לאחד להחיותו, ואפילו כן לוי קודם וזה מקרא דהבדיל ד' שלבדו הוא נבחר מישראל וכמו שפירש השאגת אריה סימן ס"ב הך דתדיר ומקודש יעו"ש. ומיושב מה שנתקשה בבאר שבע. יעו"ש ודו"ק.

שוב התבוננתי, כי ר' נתן לא כוון על הפסוק הזה דעל הלוי קאי באמת כמו שפרשתי רק קאי על קרא דסוף פרשת שופטים ונגשו הכהנים בני לוי כו' לשרתו ולברך בשם ד' דקאי על כהן במפורש. וכן הוא בספרי פ' נשא. וא"ש מה דמסיק מה משרת בעמידה והלא בקרא גופא כתוב לעמוד, אמנם לפמש"כ שם בפ' עגלה ערופה לא כתיב עמידה. ודו"ק בכ"ז.

ט

על כן לא היה ללוי וכו' כאשר דבר ד' אלדיך לו. וכן בשופטים י"ח והיינו שד' דבר לאהרן נשיא השבט בפ' קרח י"ח ויאמר ד' אל אהרן אתה וכו' שנתיחד הדבור לאהרן. ופשוט.

י

וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ד' השחיתך. הבאור עפ"י מאמרם בברכות משל למלך שכעס על בנו כו' והיה אוהבו יושב כו' ומתירא כו' אלמלא אוהבי זה שיושב לפניך כו' אמר דבר זה תלוי בו כו', וזה שאמר וישמע ד' אלי כו' שלא אבה ד' השחיתך לכן שמע אלי וכמו שאמר הרף ממני והראהו שיש בידו למחול ע"י תפילה.

יב

ועתה ישראל מה ד' וכו'. המשך הפסוקים כך שמע ישראל אתה עובר כו' אל תאמר בלבבך בהדוף ד' אלדיך כו' לא בצדקתך וביושר לבבך כו' למען הקים השבועה כו' וידעת כי לא בצדקתך כו' כי עם קשי ערף אתה ואינך צדיק זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ד' אלדיך וכו' ופורט כל החטאים, עגל ומרגלים, ומסה וכי"ב, הנך רואה כי לא היית צדיק לפני ד', ועתה ישראל מה ד' שואל מעמך האם לטובתו חלילה, מה מידכם יקח, רק ליראה כו' ולעבוד כו' לשמור כו' הכל לטוב לך בשביל טובתך, ובאמת מה אתה נחשב לפניו הן לד' אלדיך השמים ושמי השמים כו' ורק באבותיך חשק לאהבה אותם, פירוש בשבילם וע"ד סגולי.

ליראה את ד' וכו' ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' בכל לבבך וכו'. הפירוש ע"ד דברי התנחומא נח סימן י"ט כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי אינו כועס עלי שהוא אוהב אותי כו' אבל העבד משרת ביראה אמר אם אקלקל כועס כו' עבדו ד' ביראה כו' פן יאנף. פירוש, אף בדבר מועט כועס עליכם, לכך אמר ליראה את ד', ללכת בכל דרכיו, בכולם, וכמידת העובד מיראה לאהבה כו' בכל לבבך, פירוש כדרך אוהב שעובד בכל לב. ודו"ק.

יג

לשמר את מצות וכו' מצוך היום לטוב לך הן לד' אלדיך השמים וכו' רק באבותיך חשק ד' לאהבה כו' ויבחר בזרעם כו' כיום הזה ומלתם את ערלת לבבכם וכו'. הבאור, כי כל התורה בכללה הוא לטובת מין האנושי ולקיומו במיני ואשיי כאשר יאות לו כפי מה שיודע היודע האמיתי יתברך, ולכן לא נוסדו דרכיה על ענינים מחלשים את החומר וכוחותיו, רק כלליותיה המה דברים מחלשים התאוה, ולכן לא קבעה להתענות הרבה ולהתגודד כאשר כן דרך כל הסכלים בדתותיהם הבדויות, לבד מצוה אחת מצאנו מילה שהיא ג"כ להחליש התאוה כמוש"כ במורה, והיא בעוד הילד נער ובשרו רך וקל להתרפאות, והטעמים האמיתים הוא בסוד אלוד היודע האמתיות, וכפי דעת איזה חכמים היא מרפא לחולי הגוף ג"כ והיא גם היא אם יש איזה סכנה בדבר אז אינו נימול וכל המל מתחייב בנפשו, והיודע דרכי ודתי העמים טרם הופיע אלדים על הר סיני היה לטבוח בניו ובנותיו, להתגודד (כעובדי הבעל) ולשפוך דם עליהם ולעשות מעשי רצח וכל זימה לא יבצר מהם וכפרו בדמם ודם בניהם הנשפכים לע"ז שלהם כל המון הדמים אשר רצח גזל ועשה עול, כן דרכם, ולזה אמר לשמר את מצות ד' כו' אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, כי הבורא יתברך אינו צריך לשום שלימות מזולתו רק הטוב הוא לך, שאתה רואה הן לד' אלדיך השמים ושמי השמים כו' ומה יקבל מידך, רק באבותיך וכו' לאהבה אותם ומסבת אהבתם בחר בזרעם להטיב אותם בשלמות המצוה והתורה האלדית ורק לטובתכם ולא צוה אתכם לשפוך דם עליכם עבורו, והאות כי בחר בכם כיום הזה, שאינכם נימולים, שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא מלו עצמם עד יהושע ואעפ"כ בחר בכם, כיון שהמילה סכנה במדבר לא צוה אתכם למול במדבר, ומלתם את ערלת לבבכם שזה מרכז התורה והמצוה להחליש התאוה ומדות הרעות, כי ד' אלדיכם כו' אשר וכו' ולא יקח שוחד עושה משפט יתום כו', ואם תגזול יתום או תעשוק אלמנה אז לא תשחד אותו ברבבות אלפי אילים וכיו"ב. ודו"ק.

יז

כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד. מאמרם ז"ל אל תבטחו באלוף זה הקב"ה כו', שלא תאמר שהשי"ת ותרן הוא, שאינו דומה למסרב על מצותו של מלך שגוף העבירה איננו מזיק רק המרד, לכן בידו למחול, אמנם היא מחילה בנפש, וזהו אבני ביתו כו' מעידין, הוא על הגזל והחמס שהוא בקניני האדם, ועל עברות שע"י חימום ופעולות האברים אבריו מעידין עליו שנטמאו ע"י העון, והעברות שבמדות, היינו כעס ונקימה וכיו"ב שני מלאכים המלוין לו לאדם המה יצר טוב ויצר הרע נטמאו, ועל העברות שהן בשכל המה דעות כוזבות נשמתו של אדם וכו' וזהו שמור פתחי פיך שהדיבור מצויין בהם הנפש המשכלת, וכמו שתרגם אונקלוס והוה לרוח ממללא כו', כי כולן נטמאו ונטמטמו ע"י העונות, והוה כמו שלא מועיל מחילת הרופא לסלוח להחולה שיאכל דברים המזיקים לחיותו. ודו"ק.

כ

את ד' וכו' ובו תדבק. רבינו משה פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ"א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בד' בטחתי כו' בית ישראל בטחו בד', וישעי' אמר בטחו בד' עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג"ב על מה אקוב כו', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה"ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע"ז אמר כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד' ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל.

והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו, אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בד', אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מההשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' אלדיך כו' הרי השגחתו הפרטית עליך, א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, וברכת ד' היא תעשיר זה שבת, ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת, וזה שאמר ע"כ צוך לעשות את יום השבת ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מ"ת כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר, כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה וכשנתן להם המן נתן להם השבת שנקל לבעלי בטחון כהם לשמור את השבת.

ולכן כאשר לקחו בנ"י הפסח והכינו אותו כי כחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו"ק.

כב

בשבעים נפש ירדו כו', ועתה שמך ד' אלדיך כו'. זה בצאתם ממצרים. שבמדבר לא נתרבו מספרם, ומה כוון בזה, נראה דהוא הקדמה לפרשה והי', ולמדתם את בניכם דבאמת עיקר הטעם שלא נתן התורה להאבות כי המה היו מועטים ועדותן לא היה מתקבלת להדורות הבאין אחריהן ולא הי' נתפרסם, לכן המתין השי"ת עד שנתרבו במספר עצום ועשה אתם הנוראות האלה, במן ובעמודי ענן ואש ארבעים יום, ונתפרסם הדבר במאד זמן ארבעים שנה אשר כולן עדים ע"ז, לכן כי באתם וירשתם הארץ ויהיו ניזונים מההשגחה הטבעיית עפ"י גשם ומטר ועשב השדה, יזכרו לשמר את כל המצוה וילמדו לבניהם כי גם המה ישמעו לאבותיהם הרבים המספרים נפלאות השי"ת והנוראות הגדולות, למען לידע כי הכל בהשגחה פרטיית ולשמור כל המצוה, ויהיו ישראל באי הארץ בהוראה אחת כמו הכוכבים המעידים על מציאות השי"ת, וכמו שאמר ישעי' שאו עיניכם וראו מי ברא כו' המוציא במספר צבאם, כן יהיו דור המדבר ודור באי הארץ אוכלי המן ורואי הנפלאות לעדים על הקבלה האמיתיית בהשגחה הפרטיית ותורה מן השמים, ושכר ועונש כאשר ראיתם במדבר, לזה הקדים בשבעים נפש כו', ועתה שמך ד' ככוכבי השמים לרב, שתהיו המעידים על שכר ועונש, ותורה משמים, כמו שמעידים הכוכבים על אמיתות הדעות הנעלמים מהחוש. ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.