מזרחי/דברים/י

מזרחי דברים י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשב'. וכתב הרמב"ן ז"ל שדברי אגדה הן אבל יש לשאול אחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן הוא באגדה אבל דברי יחיד הן שכך שנינו במסכת שקלים תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו וכו' ורבנן אמרי ארון אחד היה פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בגמרא אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונו' כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדש הקדשים לפנים מן הפרכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדש הקדשים אלא ארון אחד אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדוש וזהו הנכון על דעת רבותינו ז"ל:

ח

בעת ההיא בשנה ראשונה לצאתכם וטעיתם בעגל בני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. פי' הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם מלאו ידכם היום ליי' כן יהיה זה לכם מלוי ידים בעבודת כהונה ולויה כמו שפרש"י שם אתם ההורגים אותם בדבר זה תתתנכו להיות כהנים למקום:

לשאת את ארון הלוים לעמוד לשרתו ולברך בשמו הכהנים והוא נשיאת כפים. פי' הבדיל יי' את שבט הלוי כולל הכהנים והלוים יחד ופירוש לתת את ארון ברית יי' שב אל הלוים לבדה שהם הקהתים הנושאים אותו ופי' לעמוד לפני יי' לשרתו ולברך בשמו שב אל הכהנים לבדם שהוא נשיאות כפים המיוחד להם:

ט

על כן לא היה ללוי חלק לפי שהובדלו לעבוד' מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע. לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כפי המובן מהכתוב דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטן:

יי' הוא נחלתו נוטל פרס מזומן מבית המלך שהם התרומות והמעשרות. ומה שפירש יי' הוא נחלתו על הפרס הנתון להם מן התרומות והמעשרות הוא מפני שיי' הוא נחלתו היא תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו שיתחייב מזה לתת להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנתלה שלקח מהם וכשאמר הוא נחלתו יחוייב בהכרת שיפורש על הפרס הנתון להם תמורת החלק הלקוח מהם שהם התרומות והמעשרות וכנה אותם בשם פרס מבית המלך מפני שמזה הצד נקראו התרומות והמעשרות בשם יי' ואמר פרס מזומן ולא סתם פרם להודיע שזה שנתן להם במקום החלק ונחלה לישראל הוא מפני שהפרס הזה מזומן בלתי עמל אינן צריכין לטורח ועמל עד שימנע אותם מעבוד' המזבח:

י

כימים הראשונים של לוחות הראשונים הכלים בי"ז בתמוז. לא כימים הראשונים שאחריהם הכלים בכ"ח באב כי הם היו בכעס ולא נתרצה להם לאמר למשה פסל לך אלא בסוף הארבעים יום האחרונים שקבל הלחות השנים היו ברצון שהרי כבר קדם להם מאמר פסל לך מסוף הארבעים יום האמצעיים אלא שעדיין קשה מאי כימים הראשונים והלא המ' יום הראשונים היו ברצון שלם בין נתינת הלוחות בין מענין העגל שעדיין לא חטאו בו ואלו המ' יום האחרונים לא היו ברצון שלם רק מענין נתינת הלוחות אבל לא לענין העגל שהרי לא נתרצה בו רק בסוף המ' יום שהיה ביום הכפורים וליכא למימר דרצין דהכא לענין נתינת הלוחות לחודיה קמיירי דאם כן בלא הקש' דכימים הראשונים נמי ידענו זה שהרי כבר נתרצה בסוף המ' יום האמצעיים בנתינת הלוחות ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ואם כן כל ארבעים יום האחרונים ברצון שלם היו לעניין נתינת הלוחות ודוחק הוא לומר שבעבור שסוף הארבעים יום האחרונים היו ברצון שלם אפילו לסליחת חטא העגל קורא כל הארבעים יום ברצון שלם ושמא יש לומר דהאי רצון דמ' יום האחרונים לענין נתינת הלוחות בלבד הוא וההקש של כימים הראשונים לא בא להשמיענו שהמ' יום האחרונים היו ברצון בנתינת הלוחות שכבר ידענו זה ממאמר פסל לך שהיה קודם עלייתו בהר אלא שבא להשמיענו שאלו המ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום וארבעים לילה אינם המ' האמצעיים שהיו בכעס אלא ארבעים יום אחרים שהיו ברצון כימים הראשונים ומזה למדו רז"ל שמשה רבינו עמד בהר ק"כ יום שאילו לא היו רק פ' יום כדעת בעלי הפשט מאי כימים הראשונים דמשמע שהיו ברצון כמו הארבעים של לחות הראשונים ולא הארבעים יום שאחר מ' הראשונים בכעס היו והיה מתפלל מהם כדי לפייסו ובסופם נתרצה להם ואמר פסל לך וגו':

יא

ויאמר יי' אלי וגו' אף ע"פ שסרת מאחריו וטעיתם בעגל אמ' לי לך נחה את העם וגו'. דאל"כ מה ענין זה בתוך התוכחות ומזה הטעם עצמו פירש בפסוק של ועתה ישראל אף על פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם אינו שואל מכם כי אם ליראה מכאן ולהבא וויתר לכם כל העוברים:

יב

ורבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. בפרק אין עומדין דס"ל שהמקר' הזה אינו דבק עם הקודמי' לו אבל הוא התחלת דבור שבא להודיע' שכל עניני האד' הטבעיי' כגון ארוך וקצר לבן ושחור וכיוצא בהן כלן בידי שמים הן כפי העת של נפילת טיפת הזרע ברחם שהמלאך הממונה על ההריון נוטלה ומכריז עליה ואומר טפה זו מה תהא עליה כלומר כל מה שתהא עליה כגון ארוך וקצר וכיוצא בהן אבל צדיק ורשע לא קאמר מפני שאינו בידו שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולפיכך אין צורך לשאול ממך אלא ליראה וכיוצא בה מפעולות האדם הרצוניים שאם ירצה יפעל ואם לאו לא יפעל שבכללם היא יראת השם שהיא תלויה בידך:

יג

לשמו' את מצותה ואף זו לא לחנם אלא לטוב לך שתקבלו שכר. הוצרך להוסיף על לטוב לך אף זו לא לחנם מפני שבזולתו היה נראה כסותר זה את זה דמעיקרא אמר מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם לשמור את מצותיו משמע שהשם צריך זה לעצמו ולבסוף אמר לטוב לך ומשמע שאינו צריך זה רק בעבורך אבל עם תוספת הזה יהיה פירושו אע"פ שהשם שואל זה מעמך אינו בעבורו רק בעבורך כדי לקבל שכר ופי' לא לחנם לא בעבורו שהיא לך לחנם מאתר שאינך נהנה ממנו:

טו

בכם כמו שאתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים היום הזה. כאילו אמ' ויבחר בזרעם אחריהם דהיינו בכם שאתם רואים עצמכ' חשוקים מכל העמים דאם לא כן בכם למה לי ואמר היום הזה במקום כיום הזה מפני שפירש מלת בכם דהיינו בכם והם היו נמצאים בפועל ביום הזה ולא יפול בם כ"ף הדמיון לומר כיום הזה אבל הכתוב שכתב כיום בכ"ף דבק עם ויבחר בזרעם אחריהם ורש"י שאמר היום הזה הוא לפי הלשון הנופל על מלת בכם כאילו אמר כגון בכם שאתם רואי' עצמכם חשוקים היום הזה מכל העמים:

טז

ערלת לבבכם וכסויו שהוא אטומי. וכך כתב בפ' וארא ערל שפתים אטום שפתים ערלה אזנם אשומה אזנם ערלי לב אטומים מהבין שתה גם אתה והערל והאטם משכרות כום הקללה ערלת בשר שהגיד אטום ומכוסה בה וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכסוי של אסור שיבדיל בפני אכילתו שלש שנים:

יז

ואדוני האדונים לא יוכל שום אדון להציל אתכם מידו. דאם לא כן כי יי' אלהיכם הוא האלהים והאדון מיבעי ליה:

לא ישא פנים אם תפרקו עולו ולא יקח שוחד לפייסו בממון. מפני שמשו' פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו ענשו וכן המקח שוחד והש' ית' לא יטול בו לזכות את החייב רק לוותר העונה הוכרח לפרש אותו לוותר ענשו ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא פניכם שפירושו לוותר ענשיכם גם לא יקח שוחד לפייסו בממון שפירושו לוותר אנשיכם כמנהג לוקחי השוחד והוצרך הכתוב לומר שניהם מפני שהויתור פעם יהיה מחמת משוא פנים ופעם מחמת שוחד אבל מה שפי' ולא יקח שוחד לפייסו בממון לא ידעתי מה ממון נופל אצל הב"ה ולמה לא פי' ולא יקח שוחד המצוה במקום העברה שיוותר לו עונש העברה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה שעשה וענשו בעבור העבירה שעבר וצ"ע:

יח

ודבר חשוב הוא זה שכל עצמו של יעקב אבינו ע"ז נתפלל. פי' ולא תחשוב שדבר קטון הוא זה שמבטיח לתת לגר לחם ושמלה ונראה שאין לו גבורה ויכולת על יותר מזה שהרי לעיל מיני כתיב עושה משפט יתום ואלמנה הרי גבור:

יט

כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך. פירוש כאילו אמר ואהבתם את הגר ולא תונוהו בדברים ולכן אחריו כגירים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך אבל האהבה סתם שפירושו להטיב לו לא יפיל עליו כי גרים הייתם וכמוהו ואהבת לרעך כמוך אמרו עליו דמאי דאת סני לחברך לא תעביד שע"כ לפרשו ואהבת לריעך ולא תלחצנו ואז יפול עליו דמאי דאת סני לחברך לא תעביד ובפרשת משפט' כתיב בפי' וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם ופרש"י לא תונה אונאת דברים כי גרים הייתם אם הונתו אף הוא יכול להנתך ולומר אף אתה מגרים באת מום שבך אל תאמר לחברך:

כ

את יי' אלהיך תירא ותעבוד ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדו' הללו אז בשמו תשבע. תקן בזה כמה ענינים כתב ותעבוד במקום אותי תעבוד מפני שמאחר שאמר את יי' אלהיך תירא לא היה צריך לומר עוד אותו אל תירא ותעבוד גם כת' ותדבק בו במקום ובו תדבק מפני שלפי הלשון של תירא ותעבוד צריך לומר אחריו ותדבק בו כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו גם הוסיף מלת אז קודם ובשמו תשבע כאילו אמר אז בשמו תשבע שפירושו שאם יהיה בך כל המידות הללו אז בשמו תשבע מפני שמלשון ובשמ' תשבע משמע שהוא מצו' עשה להשבע בשמו כמו שהוא מצו' עשה לירא ממנו ולעבדו ולדבקה בו ושיעור המקרא הזה לפי דעתו הוא אם את יי' אלהיך תירא ותעבוד ותדבק בו בשמו תשבע בתוספת אם על את יי' ובחסרון וי"ו מן ובשמו תשבעו וכמוהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כדפרש"י שם שהוסיף אם על מלת עקב ותסר וי"ו מן ושמר וכן הוא במדרש תנחומא אמר להם הקב"ה לישר' לא תהיו סבורין שהתר לכם לישבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו כו' וכן במסכת תמורה אמרו בהדיא ובשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועות הדיינין דנפקא לן משבועת יי' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועו' דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועות דמצוה דנפקא לן מן ובו תדבקון תנהו ענין לשבועות דחולין דשרין אבל הרמב"ם והסמ"ג ז"ל מנו אותו למצות עשה וסמכו על מה שאמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תור' אל תשבע בשמו ותשבו שכמו שהשבועה שאינה צריכה היא בלא תעשה כן השבועה הצריכה היא מצות עשה כמו שגלה הרמב"ם דעתו בספר המצות שחבר ואין זה מחוור לפי דעתי וכבר טענתי על זה והארכתי בו ובפרשת ואתחנן ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.