משאת המלך/ויקרא/יח
ה[עריכה]
ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה' (יח ה)
הנה למדו מקרא זו היתר פיקו"נ דכתיב וחי בה ולא שימות בהם. ונראה דהיתר פיקו"נ אינו לא מגדר דחיה ולא מגדר הותרה, אלא ה"ז על דרך עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאמרה תורה דבעת ובדבר שימות בו מותר להפר התורה.
ודבר זה מתבאר ממנחות (ס"ד.) דבלא שמע שנפל תינוק לים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו, וסברת רבא צ"ב דהרי בעלמא באיסורים שנדחו או הותרו לא שמענו שצריך כונה ומחשבה, ומאי שנא הכא דאמרינן זיל בתר מחשבתו, אע"כ שאין גדר פיקו"נ משום דחיה או הותרה, אלא שלצורך פיקו"נ מותר להפר תורה, ולכן תלי ההיתר בכוונתו.
וכן יש לבאר הא דאמרו בנזיר (כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' דכתיב (שופטים ה' כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר וכו', ע"ש, והיינו נמי הגם דהוה פקו"נ מ"מ נקראת עבירה, וכש"נ דלית בפקו"נ לא דחיה ולא הותרה וה"ז עבירה, אלא דשרי משום עת לעשות לה' וכו', ולכך אמרו גדולה עבירה לשמה לפי דהלשמה זהו ההיתר דהא צריך כונה ומחשבה. [ויסוד הדבר דהיכא דהוא משום עת לעשות לה' תלוי הדבר במחשבתו וכונתו, זהו מברכות (ס"ג.) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך אמר רבא אפי' לדבר עבירה ע"ש ובפרש"י], וכן מש"כ האו"ש דבפיקו"נ במאכא"ס יש טימטום הלב, והיינו נמי כמוש"נ לפי שאמנם יש כאן עבירה. וכמו"כ מובן לפי"ז השיטות דסברי דאסור להכניס עצמו לפיקו"נ, דבר שאינו אמור בשאר מילי היכא דאיכא דחיה, והיינו נמי לפי שאמנם עבירה הוא. [ועמש"כ במקומו לענין היתר הוראת שעה של נביא שהוא ג"כ עד"ז].
הנה לענין רפואה סגולית כתב המהרש"ם (שו"ת ח"ג סי' רכ"ה) דאין דוחה איסורים אפי' במקום פיקו"נ. והנה באליהו שנטמא לבן האלמנה (מלכים א' י"ז) כתבו התוס' בב"מ (קי"ד:) שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פקו"נ, וכבר הקשו מפני מה הוצרכו התוס' לומר שהיה ברור והלא אף ספק פקו"נ מתיר.
ויתכן ליישב דאדרבה דבפשטא כיון שאין זו רפואה טבעית אין פיקו"נ דוחה איסורי וכש"כ המהרש"ם, ומה דאעפ"כ הותר לו נראה דהנה הרי אמרו בסנהדרין (קי"ג.) דביקש אליהו מפתח של תחיה, ויש להבין למה אחרים שמצאנו נמי שהחיו מתים ולא בקשו למפתח של תחיה, ומסתבר לבאר דענין המפתח היינו דהתחיה לא תהיה סגולית אלא כטבע, ולכך דוקא אליהו הוצרך למפתח לפי שהיה כהן ואסור לו להטמאות, ולכן היה צריך לתחיה טבעית ע"י המפתח ולא תחיה סגולית. [א"ה, כפה"נ כונתו ליישב התוס' דהא דאמרו שהיה ברור לו שיחייהו אי"ז לאפוקי ספיקא, אלא לאפוקי תחיה סגולית].
ו[עריכה]
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה (יח ו)
התוס' ביבמות (ב':) הקשו מנא לן שחייב בבת אשתו שהיא גם בתו, דא"א לומר דבת אשתו שהיא גם בתו לא גרעה מבת אשתו גרידא, והלא מ"מ אין מזהירין מן הדין, וכמו שאמרו בגמ' באחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו דאין מזהירין מן הדין, ע"ש.
וראיתם מאחותו תמוהה דהרי התם נתוסף בשם ערוה דאחותו, דאכן היא טפי אחותו ע"י שהיא גם אחותו מאביו וגם מאמו, ולכך חשיב זה מן הדין, אבל אין לנו לומר דע"י שנתוסף בה עוד שם ערוה אחר דבתו, עי"ז שם ערות בת אשתו שבה יהא חמיר טפי עד דניבעי ק"ו לחייבו בה, וכי כל ערוה שהיא משום ב' שמות ה"ז בכלל דאין מזהירין מן הדין. [א"ה, בפשטא תמיה זו קיימא כבר על תחילת דבריהם מנ"ל בת אשתו שהיא גם בתו, הרי דס"ל דשם בתו מגרע משם בת אשתו, ולסברתם זו לכך אמרו דיש בזה נמי משום אין מזהירין מן הדין, דממנ"פ אם שם בתו מגרע מבת אשתו, ה"נ זהו מוסיף בבת אשתו עד דהו"ל בכלל אין מזהירין מן הדין, אבל אה"נ עיקר סברתם זו תמוהה וכתמיהת הגהמ"ח זצ"ל]. ולכאורה נראה דס"ל להתוס' דיסוד איסור עריות הוא השארות ולכן נאסרו כל העריות, ואשר לכן כל שיש בה משום ב' שמות של ערוה הוי זה טפי שארות, ותמוה דזה נראה כעין דרשינן טעמא דקרא, וצע"ג.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א