משאת המלך/בראשית/מג
טז[עריכה]
וטבח טבח והכן (מג טז)
חולין (צ"א.) ואמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן, פרע להן בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם, כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, והקשו בתוס' דלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין וכמו שחיטה דקאמר ליה פרע להן בית השחיטה, ע"ש.
ונראה דהנה כתב הרמב"ם (בפ"ח ממאכא"ס ה"ו) דהאוכל גיד הנשה של נבילה לוקה שתים, משום גיד הנשה ומשום נבילה, וכבר תמהו עליו דמאחר דפסק דאין בגידין בנותן טעם, ולכך האוכל גיד של טמאה פטור אף משום איסור טמאה, א"כ מפני מה הכא לוקה על הגיד משום נבלה והרי אין בגיד בנותן טעם, ונהי דמשום גיד הנשה חייב הגם דליכא בנותן טעם ומשום דבהכי חייביה רחמנא, אבל מ"מ לענין נבילה דלא גילתה תורה דחייב א"כ לא ילקה, וכמו שאינו לוקה בגיד דטמאה.
ותירץ הכרתי ופלתי (סי' ס"ה) וכן ישב האור שמח (שם) ע"פ הגמ' בבכורות (י'.) לענין פט"ח דאמרינן איסורו חושבו לאוכל, וכמו"כ אף כאן בנבילה כיון דיש בגיד איסור גיד הנשה א"כ אמרינן איסורו חושבו לאוכל, וכמו דחשיב אוכל לגבי גיד הנשה כמו"כ הוי אוכל לגבי איסור נבילה, ולכן לוקה שתים אף משום נבילה, משא"כ בטמאה דקיי"ל שאין איסור גיד הנשה נוהג בטמאה, הלכך אין לוקה אף משום איסור טמאה שהרי אין בגידין בנותן טעם. [ועיין בחי' לסדר הרמב"ם (סי' רט"ו) מש"כ לבאר לפי"ד הסוגיא בפסחים שלכאורה סותרת לישובם].
ומהשתא נראה יותר דאף מה שחייבה תורה על גיד הנשה הוי ג"כ מטעם זה, דכיון דאסרה תורה לגיד א"כ איסורו חושבו אוכל, ואצ"ל דאיסור גיד הנשה הוי גזה"כ שיתחייב אע"פ שאין לזה שם אוכל, אלא איכא טעם בדבר לפי דאיסורו חושבו, וכמו דאיסורו חושבו מהני לגבי איסור נבילה וכנ"ל, כמו"כ מהני האי טעמא לגבי איסור גיד עצמו, וגדר הדבר לפי דענין איסורו חושבו אין הביאור דמאחר שחל כאן איסור ומעתה האיסור הוא החושבו, עד שהיה מקום לומר לולא הגזה"כ איפכא דאדרבה לא יחול איסור גיד והרי אין איסורו חושבו, אלא כך הוא הביאור דהא גופא מה שאמרה תורה שדבר זה אסור, זהו כבר מחשיבו לאוכל, ולכן שייך לומר זאת שרק מטעם זה הוא נאסר באיסור גיד הנשה, ולפי שכבר נחשב לאוכל משעה שאסרה תורה.
ולפי"ז נראה ברור דאף שקיימו השבטים כל התורה עד שלא ניתנה, היינו דוקא באותו האופן שלאחר מתן תורה יש בזה איסור, הלכך בגיד הנשה אין שייך לקיים לפני מתן תורה, דהא כל זמן שלא אסרתו תורה אין כאן איסורו חושבו, וכה"ג הלא אף לאחר מתן תורה היה מותר ומשום שמצד עצמו אינו חשוב אוכל, וא"כ הרי שפיר תלי לה הגמ' דמהא שנזהרו בגיד הנשה זהו לפי שנאסר גיד הנשה לבני נח, דאל"ה הלא אי"ז שם אוכל כלל.
עוד נראה ליישב לדעת רש"י בגיטין (ט':) דעכו"ם כשר לעדות, ואין פסולו לעדות רק בדבר שאינו בתורת, ומעתה נראה דאף שקיימו כה"ת עד שלא ניתנה, אבל עכו"ם מיהא כשר להעיד על איסורים, שהרי עדיין אינם לתורת איסורים כך שנאמר שיפסל לפי שאינו בתורת, וא"כ ניחא הוכחת הגמ' דגיד הנשה אסור לבני יעקב ממה שאמר יוסף וטול גיד הנשה בפניהם, דהראיה היא מהא שלא סומכין על נאמנותו, א"כ ש"מ דגיד הנשה כבר נאסר לבני יעקב ולכן אין לו נאמנות כי אינו בתורת איסור גיד הנשה.
ואין להקשות א"כ למה אמר נמי פרע להם את בית השחיטה ולא סגי בנאמנות ששחט, דהרי על השחיטה אכתי לא נצטוו וא"כ אף עכו"ם יהא נאמן דהא לא חשיב שאינו בתורת וכנ"ל, וי"ל דהרי בלא"ה ממה שפרע בית השחיטה אין יודעים אם שחט כדין, וע"כ צריך אתה לבא דאה"נ שסמכו על הנאמנות ומה שפרע להם בית השחיטה ע"כ אינו שיראו בעצמם ששחוטה היא שהרי אין זה מספיק כמוש"כ, וע"כ פרע להם רק להראותם אבל לא כדי שלא יצטרכו לסמוך על נאמנותו.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א