אור שמח/מאכלות אסורות/ח

אור שמח ‏ מאכלות אסורות ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לא זכר רבינו בכל מקום ובכל זמן רק גבי מתנות כהונה ובאותו ואת בנו, הוא כפי מה דאמרו ריש פרק שלוח הקן כל מקום שלא לצורך לבר מאותו וא"ב ומתנות, והא דתנא במשנתנו גיד הנשה נוהג בחולין ובמוקדשין פירש בפירושו למשנה דבמוקדשין אסור להקריבו דחולצו לתפוח ונפל כל פלפול הגמרא דאזלא לרב חסדא דסבר דנקרב ע"ג מזבח יעו"ש דלזה כוון כאן:

ו

האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל כו' נכלל כו':

הא דמחייב גם על איסור נבלה, נראה לדעתי משום דכיון דרחמנא חייביה על אכילתו משום אכילת גיד הנשה, איסורו חושבו לאכילה ולכן חייב גם על איסור נבילה משום דכיון דחשוב אכילה לזה חשיב אכילה לאיסור אחריני וכיו"ב אמרו בבכורות (דף יו"ד) דפטר חמור מטמא טומאת אוכלין אע"ג דלא חשב עליה דאיסורו חושבו, לכן גם הכא איסור דרחמנא רמיא עליה משום אוכל גיד וחשביה לאכילה, מיחשב אכילה גם לאיסור נבילה וכו'. והנה למאי דהוי בעי הגמרא שם למימר דזה הוי פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן במידי דלא חשב עלה אם איסורו חושבו, נראה דר"ש לטעמיה דסובר כל שהוא למלקות וכתבו בתוספות פ"ג דשבועות (דף כ"ג) דאף שלא כדרך הנאתן אסור לדידיה א"כ שלא כד"א לוקה ואין ראיה מזה דחשבה רחמנא לאכילה כיון דלא בעי לחיובו אכילה:

ובזה הוי מצינא לפרש הגמרא דפרק כל שעה דאמר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה כו' ופריך לר"ש דאמר אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר. דפירושו, דכיון דלר"ש פטור מאיסור נבלה ולדידיה דקרא לא תאכלו כל נבלה ליכא בגיד דליכא עליו איסור דנבלה וא"כ אינו בכלל היתר וזה דוקא לר"ש, אבל לרבנן דמחייבי משום נבלה על גיד הנשה הוי בכלל ההיתר לגר תתננה ואכלה כו' ולכן פסק רבינו דגיד הנשה מותר בהנאה אע"ג דסבר דאין בגידין בנ"ט. אולם הגמרא מסיק בבכורות דלענין טומאה לכו"ע לא אמרינן איסורו חושבו, ולפום ס"ד נראה ג"כ טעמיה דר' שמעון דלית ליה איסורו חושבו כמו שפירשתי לעיל פ"ב ה"ג, ורש"י פירש שם איסורו חושבו באופן אחר, דמדאסר לישראל מכלל דראוי לעו"ג יעו"ש. בכ"ז כאן לאיסורא גופיה מצינן לומר הך סברא דכיון דחשוב להתחייב משום גיד חייב נמי משום נבלה וכו', והיה לי להאריך בזה לולי שקדמני השער המלך יעו"ש:

והא דאמר ריש פרק ג"ה אלא קסבר אין בגידין בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא, נראה דזה אין סתירה דאיסור מוקדשין דהוא איסור מעילה דהוי אף בעורו של הבהמה ובגיזתו דהמתחמם בגיזי עולה מעל (פסחים ל"ג) ותלש מן החטאת מעל (סוף פ"ה דמעילה) לכן האיסור הוא מצד גזל ממון של הקדש והשיעור בפרוטה דהוי ממון והמאכיל כאוכל וצירף המעילה לזמן מרובה חייב (כריתות ט"ו) א"כ אין זה מצד דהוי אכילה ולא שייך לומר מדאחשביה רחמנא לאכילה גבי גיד יהא חשוב נהנה להקדש, כיון דהוא שיעור וגדר אחר, אבל רבינו כתב לשון הברייתא גיד הנשה של עולה, ובעולה איכא לאו אחרינא לאו דאכילת עולה דכליל תהיה לא תאכל דהוא בכזית ודוקא באכילה, ובמנחות ע"ד: מייתי לה כל שהוא בכליל תהיה כו' וכבר נתבארו דברים אלו במשנה למלך פ"א מהלכות מעילה, ועל זה הבא על אכילה שייך לומר כיון דאחשביה רחמנא לאכילה לחייבו בגיד חשביה לאכילה משום עולה כיון דבני ביקתא חדא נינהו דהוי על אכילה ושיעור אחד, ומה דאמר על משנה דאינו נוהג בטומאה וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנו"ט ובטומאה נמי כו' איסור טומאה ליכא לפום ס"ד אמר כן ודוק בכ"ז:

י

אין חוששין לו שמא יחליף כו':

נ"ב כש"כ מכותי לאחר שנחשדו אמרינן בדמאי פ"ג דלא חייש לאחלופי, ובחבר בתכלת אמרו ע"ז (דף ל"ט) דעבד חבר ה"ה כחבר, ויעויין תורת הבית שער ב' בית ד':

יא

ואינו יודע (ממי) [מאיזה מהן] לקח הר"ז אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

הנה דעת הב"ח שאף אם חנות אחת שמוכרת בשר נבילה אינה ידוע איזו היא והיא בעצמה מעורבת עם החנויות אפ"ה לא בטלה ודין קבוע יש לה עיין ש"ך סימן ק"י ס"ק כ"ט. והנה מדברי הרא"ה בספר בדק הבית דף קכ"א, בההוא טבחא כו' אמר רבי בשביל שוטה זה כו' נאסור את כל המקולין יעו"ש שמדינא מותר שאף שמכר להעו"ג בשר טריפה ויש במקולין בשר טריפה, בכ"ז הדין קיים דבשר הנמצא ביד עו"ג שהוא מותר רק שחקר רבי אם חזר זה המקום לדין מקום שאין מכריזין מפני התקנה יעו"ש, הרי אע"ג דנודע לנו שהיה טריפה במקולין של עו"ג, רק שאין אנו יודעין היכן הוא הבשר הטריפה מן הדין הוא מותר לקנות בשר מן המקולין וכן כל הבשר שקנו מן המקולין, ועל כרחין כיון שאין ידוע לן הבשר הטריפה היכן הוא באיזו מקולין תו בטלה חנות הטריפה בחניות הכשרות שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין, ולא שייך כאן קבוע אעפ"י שדעת הרא"ה שקבוע הוא אף בלא נודע הספק עד לאחר שלקחו בשר מן הקבוע עיי"ש ודוק:

והנה רבוותא בתוספות דף צ"ה ד"ה ובנמצא כו' שכתבו ומיהו איכא למימר דהתם משום דהמקולין הוא קבוע אעפ"י שלא נודע הטריפה היכן הוא, כוונתם, דלישראל המוכר ידוע איפה מכר הטריפה באיזה מקולין ולכן לא בטל והוי מה שבמקולין קבוע, והבן, וצ"ע אם לקח מאחת מהן, הלא ספיקו אסור דקבוע כמחצה ע"מ דמי, איך הדין בלקחו שלשה בני אדם מן שלשה חנויות ואינם יודעין באיזה לקחו, רק שידוע לן שכל אחד לקח מחנות אחרת, א"כ הלא צריך האיסור להתבטל בהיתר וזה אינו במשמע, אם לא דנימא כיון שכל אחת הספק אינו מסבת התערובות רק שכל עצמה היא בספק איסור, ואף אם לא לקח רק איש אחד ג"כ הספק אם היא נבילה או לא, לכן לא שייך בזה דין ביטול וסברא זו עמד עליה בספר חוות דעת סימן ק"א עיי"ש, או כמו שהביא בתורת הבית בשם ר"ש משאנץ דבשני בני אדם אינן מצטרפין עיין שם דף קי"ד:

ופוק חזי מה דשנינו בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד ר"ח בשם ר' יוחנן נתחלפה קופתו אצל הטוחן אם הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום חושש ואם לאו אינו חושש, ויחוש ומה בינה ולסרקי לא כן תני סרקי שהיתה מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים, סירקי אפשר לה שלא להסתפק, ברם הכא לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום. והפירוש, סירקית המוכרת תבואה שידוע לן שהיתה מסתפקת מן האיסור יום אחד ואינו ידוע לן איזה יום מהימים היתה מסתפקת מן האיסור, כל מה שקנו ממנה בכל הימים שעליהן נפל הספק אולי באותו יום היתה מסתפקת מהאיסור, כולן אסורים, ולא תוכל לומר שמה שקנה קנה מהרוב שהיתה מסתפקת מן ההיתר, שאותו יום נעשה הוכח לאיסור ומשני שכאן אף אם ידוע לן שטחן ע"ה אצלו רק שאינו ידוע לן בבירור שהיום טחן אזלינן בתר רובא דלאו עמי הארץ טחנו ולא מחזקינן חששא שמא הוחלף פירותיו עם של עם הארץ, משא"כ כאן בסירקית אם תתיר הלא תתיר לכל הקונים ויהיה מותר גם מה שקנו ממנה באותו יום שהיתה האיסור וא"כ תתיר גם איסור הודאי, וזהו דאמר סירקי אפשר לה שלא להסתפק בתמיה הלא ודאי גם מהאיסור סיפקה ונמצאת שתתיר האיסור, ברם הכא הלא היום נתחלף ונאמר שעמי הארץ לא טחנו היום, ומה שטחן ע"ה באיזו יום אז לא הוחלף, וז"ב בפירושו בס"ד. ומעתה נתבונן הלא הקונים מן הסירקי באלו הימים הרוב מותר ומיעוטו אסור ולבטייל האיסור בההיתר כדין יבש ביבש דבטל ברוב, ועל כרחין דאו שלא בטל בשני בני אדם, או כסברת הח"ד שעל כל אחד הספק אם לקח האיסור מן מקומו הקבוע, ואין הספק בא מצד התערובות ולא בטל ברובא שאף אם לא נתערב ג"כ הספק עליו עיי"ש ודוק:

אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש כו' ואם היו רוב המוכרין ישראל מותר:

הרב בתבואות שור העיר דבעי שיהיה אחרי צירוף הטריפות המיעוט עם טבחים המעוטים נכרים יהיה רוב בשר הנמכר כשר, דאל"כ אלא דאיכא רוב טבחים ישראל מצרפין תרי מיעוטי ואיתרע רובא, אם לא במקום דמכריזין דשם אין לחוש למיעוט טריפות מדלא אכרזו. והח"ד השיג על ראיותיו, דבברכות ובכ"ד הוא הכל ברובא דליתא קמן שמה מצרפינן המיעוטים להדדי, אבל ברובא דאיתא קמן המיעוט כמאן דליתא דמי ולא מצרפינן ליה והוכיח מברכות להיפך, ובזה הארכתי כבר בחידושי להלכות ברכות יעו"ש. והנה בפרק אלו טריפות ס"ג גבי הא דפריך ודילמא עוף טמא נינהו דפירש הר"ן דמשו"ה לא אזלינן בתר רובא ורוב עופות טהורים הן משום דמיעוט דטריפות דביציהן אסורות מצטרף עם מיעוט טמאים ושם הא הוה כרובא דאיתא קמן ואפ"ה מצרפינן הנך מיעוטי להדדי, ואפשר גבי לקנות מן העו"ג החמירו טפי ועיין תוספות פרק גיד הנשה דף צ"ה יעו"ש:

אולם ראיה עצומה להרב תבואות שור מהך ששנינו דומה לדין זה, והוא בפ"ג דמעשרות הלכה ב', מצא גרוגרות אם דרסו רוב בני אדם חייב ואם לאו פטור ואמר ר' אלעזר בירושלמי הדא דתימא במקום שהכל דורסים בשדות. אבל במקום שרוב דורסים בשדות אותן המיעוט שעתידים לדרוס ואותם שדורסין בבית מצטרפין [וכן גריס רבינו בשנות אליהו יעו"ש], הרי דדריסת אותן מיעוט שבבית ומיעוט שלא נדרס עדיין מצטרפין ולא נגמר מלאכתן עדיין ולכן הוי הפקר ופטור ממעשרות, אע"ג דהוי רובא דאיתא קמן. אך סתימת הפוסקים משמע דבמקום שרוב טבחי ישראל בשר הנמצא מותר כאילו היו כל טבחי ישראל, וע"כ אמינא שאני תמן דרוב ב"א שדרסו הוא נעשה בהמשך זמן שזה דורס וזה דורס עד שרוב בני אדם דורסין גרוגרותיהן ובהמשך זמן נדרס כל הגרוגרות, הרי דהרוב נעשה בהצטרף המיעוטים להדדי וכי איכא עדיין מיעוט שלא דרסו ומיעוט בני אדם שדריסתן בבית ומצא בשדה דמוכח שלא נדרס עדיין אם הוא מהם מצטרפין, אבל ברוב טבחי ישראל או רוב כשירות נגד טריפות שניהם המה אינם נעשים מהצטרף המיעוטים זא"ז, רק תמיד רוב הטבחים הטובחים תמיד המה ישראל, א"כ בזה ודאי לא מצטרפין המיעוטים. או דיש לומר דהיכי דהרוב להיתר והמיעוט האיסור ברובא דאיתא קמן, אם פירש אחד ואין אני יודע מאיזה פירש, אמרינן דההיתר עם האיסור נכלל בהדי הדדי ודמינן כאילו נבללו ונבטל ההיתר בתוך האיסור ונתהוו כולם היתר, אע"ג דאם נתרבה עד שנעשה רוב איסור הוי כאילו הוכר האיסור ולא מהני ביטול קמא כמו שהאריך מהר"מ מרוטנבורג בשו"ת הרשב"א סימן תש"ל והועתק ברא"ש פרק גיד הנשה, זהו דוקא שם שאכל גם האיסור משא"כ בפירש אחד מהן דנחזי לדמיון אם פירשו גם מהנכרים גם מהישראלים, הלא המיעוט של נכרים בטל ברוב של ישראל, ותו תחקור מהיכן פירש מהכשרים או מהטריפות אמינא לך דמכשרות פירש, לא כן גבי מעשרות דאותן שלא נדרסו ולא נגמר מלאכתן לא נתחייבו במעשר, וכי נתערבו עם אותן שנגמרו מלאכתן צריך לעשר על המיעוט דמעשר לפי חשבון כמוש"כ הר"ן בשמעתתא דבצל יעו"ש וההג"מ בשם ר"מ מרוטנבורג בהלכות בכורים באורך ולהלן אי"ה נאריך בזה, א"כ מאי חשיבותא דרוב בני אדם דרסו הגרוגרות ונגמר מלאכתן הוי רובא דאיתא קמן דהא גם המיעוט הוה קבוע קמן במקומו ואילו נתערבב יחד עם הרוב הלא לא הוי בטל ברובא דדרסו גרוגרותיהן וא"כ גם הרוב חשוב גם המיעוט חשוב לכן מצטרפין המיעוטים להדדי. אמנם השמועות דפרק אלו מציאות דאשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי ועיר שרובה עו"ג ורוב טבחי ישראל מורים דלא כהתבואות שור ודוק היטב:

יד

גיד הנשה מותר בהנאה וכו':

הנה הרמב"ן תירץ פסקי רבינו דפסק כסתם משנה דקא מייתי להיתר הנאה מקו"ח, מה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כש"כ, ואף מ"ד דאין בגידין בנ"ט סבר להך קו"ח כדאמר ור"ש דאסר כו' אע"ג דר"ש סבר אין בגידין בנ"ט ולא הוי היתר גיד בכלל נבילה ג"כ הוה יליף בקו"ח לולא דהוי דחי דחלב הותר מכללו [ודלא כהפלתי]. אמנם ע"ז יש לפקפק דהגמרא אמר אב"א ה"נ דאסור ואב"א מייתי לה מקו"ח. והנראה לי דתלוי בהך דפליגי רבנן ורבי בריש פרק ג"ה אם מעלין ג"ה על גבי המזבח במחובר או לא, דלמאן דאמר דלא אישתראי ג"ה במחובר לגבוה, א"כ ליכא למילף בקו"ח מחלב ודם שכן נאכלין למזבח ולכן מותרין לגבוה ושרינן בהנאה לישראל דהסברא נותנת דמידי דמכפר ומתיר שיריים לאכילה בקדשים אינו דין שיהא חל עליו איסור הנאה מצד חלב, אבל גיד דאינו נאכל למזבח אין ה"נ דאסור בהנאה, ולכן אמר דלמ"ד דגיד הנשה נאכל למזבח כרבי אין ה"נ דמייתי לה בקו"ח מחלב דשרי בהנאה גיד לא כש"כ, ולפ"ז רבינו דפסק בהלכות מעשה"ק דגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח וא"כ לא מצינן למילף מקו"ח מחלב דמותר בהנאה והדרא קושיא לדוכתה

 :

הגה"ה

וזה יותר משלשים שנה אשר ראיתי נדפס בספר לאחד מחכמי הדור בזה וכתבתי לו שדבריו אינו, וזה הוא, שהביא ראיה דג"ה מותר בהנאה דאל"כ איך שייך לחייבו בטביחה ומכירה הא שייר גיד דאסור בהנאה וליתא במכירה ומיפטר מד' וה', וכתבתי לו דזה גופיה טעות דאף אם נאמר דאיסור הנאה יש להן בעלים מכל מקום פטור על גניבה אם גונב איסור הנאה וא"כ הוי כגונב את הקיטעת דחייב דמה דגנב הא לא שייר, ועוד דמלבד זה נתבונן דהא גיד חזי להנאות שלא כדרך הנאתן דאינו אסור, רק משום זה דאינו עומד לזה ולא הוי דרך הנאתו לא מיחשב משום זה ממון, וזה דוקא לאחר שחיטה, אבל מחיים הא הגיד מועיל להחיות של הבהמה וכמו דאמר בפרק אלו טריפות ההוא דמחו בגידא נשיא כו' דסבורים היו למיחשביה לטריפה כש"כ דמועיל הרבה לחיות הבהמה בכללה ולגבי הנאת אכילה אינו דרך הנאה, אבל לשויא ממון גבי בעלים פשיטא דהוי ממון גמור ומחויב הוא לשלם באונסין גם עבורו כפל ואיתא במכירה דהוא ממון גמור בחיי הבהמה ועומד לזה כ"ז שהוא בגוף הבהמה ואחד מאיבריה ולא שייר מידי וז"ב:

וזכר לדבר מהא דפריך ריש פרק גה"נ מוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה, ולא פריך איך חל הקדש הא הוי איסור הנאה ולאו שלו הוא להקדישו, ולא שייך לומר כאן דפשטה קדושה בכולה כיון דלאו ממון שלו שיכול להקדישו ואף אם מקדישו בפירוש ובכה"ג לא פשטה קדושה דהוי כבהמת שותפין שהקדיש חציה דלא פשטה בכולה, וע"כ כמו שבארנו דמחיים הוי ממון גמור אף אם אסור בהנאה, ובל"ז מגמרא זו אין ראיה כלל והבן. לכן העיקר בזה כמו שתרצו רבנן בתראי יעו"ש בדבריהם ואכמ"ל, וכן אין לתלות זה בפלוגתא דמה הוי שיור אצל מכירה אם דבר הניתר בשחיטה או המעכב בשחיטה יעו"ש דלאו מידי הוי ודוק בכ"ז:

טז

וכל דבר שאסור באכילה כו' אסור לעשות בו סחורה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה:

מדברי רבינו מוכח דסובר דאיסור סחורה הוי דבר תורה ועיין משל"מ, ולפ"ז א"ש מה דמצריך בגמרא דהעור והרוטב דף ק"כ תלתא קראי לרבות השותה, דאי כתב גבי נבילה וחמץ לא אתיא מינייהו חלב שכן הותרה מכללה. והקשו בתוספות לרבי יוסי הגלילי דסבר בכל שעה דאין זה הותר מכללו כיון דבבהמה לא אישתראי, ואף מחמץ לחודא מצינן למילף לחלב דלא מצי למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דריה"ג סבר דחמץ מותר בהנאה, ולפ"ז מיושב דמצינן למיפרך מה לחמץ שכן עובר בבל יראה וכן בנבילה אסור בסחורה, וא"כ אסור לקנות חמץ וגם נבילה תאמר לחלב דמותר לקנותו ולסחור בו וזה פירכא חזקה, ובאמת לכל הדרשות קשה פשטא דקרא למה כתב חלב טריפה הלא טריפה לא מטמאה ולא שייך לטהר חלבה כיון דבשרה טהור. וכן להתיר הנאה הלא טריפה מותרת בהנאה, ואי להתיר מחמת איסור חלב בהנאה אין נפ"מ בין חלב כשרה לחלב טריפה, ואע"ג דבפרק חטאת העוף דף ע' שקיל וטרי בזה ומוקי דצריך קרא דאיסור חל על איסור, קיי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועוד לדידן דאית לן איסור כולל מאי איכא למימר ועיין תוספות שם, ועל כרחין דלהתיר סחורה אתא דאסור בנבילה וטריפה ודוק:

והנה בעיקר הספק אם איסור סחורה אסור מה"ת או מדבריהם, נראה לי להכריע מהא דאמרו להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, וזה תימא דנהי דמצוה עלינו להחיות גר תושב, אבל ליתן לו במתנה נבלות במקום דיכול ליקח דמים מאן חייביה אטו אקרקפתא דבעל הנבילה רמי לפרנסו ואפילו לישראל אינו מצוה בכך. וגדולה מזו דעת ר"ת בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ד דלזבוני שדה אמיצרא דישראל חבריה לעו"ג אם אין הישראל רוצה ליתן כמו העו"ג שרי לזבוניה ואין להפסיד לו בשביל פסידא המגיע לישראל אחרינא, כש"כ שלהחיות גר תושב יוכרח ליתן מה שיכול ליקח דמים זה חידוש מאד. ומה שתירצו רבנן בתוספות דלפי שלא היה העו"ג מצוים ביניהם היה נבילה דבר מועט שוה לישראל ולהגר שוה הרבה, אם נאמר דסחורה בנבילות מותר מה"ת אתמהה, איך שייך לומר שהוא שוה דבר מועט הלא יש כמה דברים פחותים ולסחורה שוה הרבה, ועל כרחין דכיון דסחורה אסור להשתכר עם נבילות, ולא משכחת נבילה רק על צד ההזדמן והמקרה ששחטו לאכול ונתנבלה או שמתה מאליה, שלא על אופן זה לקח אותה, לכן צוותה התורה לההנות בדבר מועט זה לגר שלו שווה הרבה, ואותו האיש שבאה נבילה לרשותו בדרך מקרה אותו צוותה תורה לפרנס הגר תושב, וכמו דאמרו באופן זה בהשבת משכון ולימא ליה לאו עלי קרמית איברא עליה קרמי משום שנאמר ולך תהיה צדקה. ושם ג"כ כיון שהוא על צד ההזדמן שהוא הלוה לו להפרע מאתו מעות אימתי שיתבענו ועל דעת זה הלוה לו, רק שנזדמן שלא פרעו והיה צריך להתפרע ממשכון וליקח משכון רמי רחמנא עליה להשיב המשכון, ואם לקחו בשעת הלואה ועל דעת זה הלוה לו לא חייביה רחמנא להשיב וז"ב, ובזה א"ש דברי רבינו שמההיתר שכתוב בחלב לא ע"י מכירה ונתינה אני מבין דעת התורה שסחורה מותר בו, הואיל שכתוב בו יעשה לכל מלאכה שהוא למקח וממכר ולפרקמטיא עומד, ולכן לא קדים ביה נתינה דגר למכירה דנכרי ופשוט:

ויתכן לומר דכמו שאמרו הקדמונים דאם נתנבלה בידים לא הוי נזדמנו ואסור למכור לעו"ג אחרי זה וכמוש"כ האשכול הלכות שחיטת חולין סימן י' יעו"ש אולי אפשר לומר, דחלב חי אם אכלו פטור דהוי שלא כדרך אכילתן ואם נאמר דשלא כד"א אינו אסור רק מדבריהם, א"כ אימת נתהווה האיסור על החלב כשמבשלו, וא"כ הוי כעושה האיסור בידים וכמנבל בהמה וחיה ואסור לסחור עמו אחרי זה ולמוכרו לעו"ג, וא"כ כי כתיב יעשה לכל מלאכה הרי מבשלו ע"י האור ואף באופן שעומד אחרי זה לאכילה ג"כ מותר למוכרו, הרי חזינן דרחמנא שריא סחורתו, אמנם זה חידוד בלתי צודק, דהא אמרו סוף גיד הנשה כגון שנטרפה עם יציאת רובה כו' דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו הרי דאיסורן בא וחל תיכף משנולד אף דמחוסר מעשה של הבישול וא"כ איך נחשוב הבישול לעשיית האיסור יעו"ש כולה שמועה. וקצת קשה לדברי רבינו מהך דפרק השוחט והמעלה דף ק"ו אמר, לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבילה כו' חלב שענש אינו דין שהזהיר כו' משביעית, וא"כ הוי מצי לתרץ בכולהו מה להנך דסחורה אסורה בהו נבילה ושרצים וערלה וכלאי הכרם ושביעית, תאמר בחלב דסחורה מותר בו ודוק. ויעוין ספרי נשא לא ישתה מותר הא בסחורתו וברפואתו עיי"ש, מוכח אף בלא נזדמנו התירה תורה גבי נזיר לבד משום דהוא איסור הבא ע"י עצמו:

והיה נראה לכאורה טעם משנתנו בבכורות ל"ז דמוכר דברים האסורים מה"ת ולא ידע הלוקח ואכלן מחזיר לו מוכר דמיהן ומה שאכל אינו מנכה לו מן הדמים ובאיסורי דברי סופרים כתב רבינו דמנכה לו הדמים, והיינו טעמא, משום דאיסור סחורה הוי דבר תורה בדברים האסורים, וא"כ אם ינכה לו הדמים ממה שאכלו נמצא דנהנה מסחורתו שמכר ולקח דמיהן. ובאיסורי דברי סופרים מותר בהן סחורה, ולכן שרי ליקח דמי מה שאכל כיון דמכל מקום נהנה וכן הרגיש בזה ההמ"ג פט"ז ממכירה, אבל במוכר חלב לחבירו לא יתכן לפ"ז דסחורה מותר בו ויקח דמיו, ואולי לא פליג רבנן וקנסוהו בכל מילי. ובסברא כזו א"ש מה דאמר הגמרא בסוף פ"ב דקדושין דלתפוס דמיהן עו"ג ושביעית הוי שני כתובים, ונפלא, דהא שביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים להיתר גמור לבד פרי שביעית עצמו, ולפ"ז א"ש דבעו"ג אסרה התורה קיומו וההנאה ממנה, לכן מה שאתה משיג עבורו הרי הוא גורם לקיומו ולהנייתו לכן אסור כל חליפיו, אבל שביעית הוא בעצמו מותר באכילה רק דרך המקח ממנו אסור, וכיון שהמחיר שמשיג עבורו נתפס בקדושת שביעית א"כ אם כל הריוח שישיג ממנו יהא נתפס בשביעית, דהמכוון הוא האחרון והוא נתפס, הרי נקנס במה שעבר על האיסור, כיון שלקיימו ולאכלו היה מותר רק לסחור בו אסרה התורה וכיון שאחרון נתפס הרי נקנס במה שעבר. אבל עו"ג דקיומו והנייתו אסור א"כ כל מה שאתה משיג ממנו צריך להיות אסור בהנאה כמוהו בשביל שגורם הקיום ודוק היטב:

ולפי מה שביארנו דמשום זה חשיב הגמרא לזה שני כתובין הבאין כאחד אף דעל ידי חליפין רק אחרון אחרון נתפס, משום דאין איסור בפירות שביעית רק הסחורה אסורה בהן וכיון שקנסתו תורה דאחרון אחרון נתפס שהאחרון הוא המכוון בהמקח לכאורה תליא זה בפלוגתא אם פרי שני תופס פרי שלישי רק דרך מקח א"ש סברתינו, אבל אם נאמר דפרי שני דין הקדש יש לו וגם דרך חלול תופס שמחלל עליו בלא מקח כלל לא דייק הך דתופס דמיו משום איסור הסחורה ולא הוי חדא בקתא עם עו"ג כלל, דמה שבארנו דההשקפה רק על האיסור שיש בהנך פירות הקודמין אותו איסור תופס דמיו, זה אינו כיון דאף דרך חלול תופס דמיו, ולפ"ז, השמועה דתלי הך דחליפי חליפין של עו"ג בדרשא דקראי בפלוגתא דשני כתובין אם מלמדין אתיא כמאן דאמר דפרי שני אינו תופס דמיו רק דרך מקח יעוין סוכה דף מ' ובחידושי הריטב"א דפליגי תנאי בהא מילתא, אבל למאי דקיי"ל דפרי שני תופס דמיו דרך חלול לא שייך לשני כתובין, וא"כ א"ש פסק רבינו דפסק דחליפי ע"ז אסורים אע"ג דסבר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין, ויעוין פ"ח מהלכות עו"ג ובכס"מ שם ומש"כ שם בס"ד:

אך בפשטות נראה דפרי שני תופס דמיו מדין הקדש ולכן בין דרך מקח בין דרך חלול תופס, אבל פרי ראשון דמדין קדושה דאית ביה הלא לא יצא הפרי מאיסורה ורק דהוי כמו כל האיסורים דנשארו באיסורן רק דגלי רחמנא דליתפוס דמים לקונסו על שעבר לסחור בהן, וכיון דהמחיר קדוש בקדושת שביעית נקנס במה שעבר ולכן רק דרך מקח ולא דרך חלול:

ולפ"ז לפי מש"כ דאין קנין לעו"ג להפקיע מקדושת שביעית וכתבו הקדמונים דביעור אינו נוהג בהן משום דענין הביעור הוא דצריך להפקירן לכל וכלה מן הבית, ועו"ג אינו מצווה להפקירן ותו יכול לומר קאתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעי דינא בהדיה וכדאמר לענין לוקח טבלים מן העו"ג, ולפ"ז כתב המבי"ט ח"ג סימן מ"ה דהא דאמרו לאכילה ולא לסחורה היינו בפירות שלוקחים מן הפקר משדות ישראל, אבל מה שלקח מן העו"ג מצי למימר אתינא מכח גברא כו', ביאור דבריו דאיסור הסחורה בפירות שביעית אינו כמו בשאר איסורים דחששה רחמנא שמא יאכל וכיו"ב, רק דהאיסור הוא משום דשביעית הפקר הוא וכי מצי זכי להו אמרה תורה רק לאכול לא לסחורה ולא להפסיד דזה שיור בזכות הזוכה, והגם דלא דמי לקדשים דהמקדש בפירות שביעית מקודשת יעוין קדושין דף נ"ב תוד"ה המקדש, בכל זה דמי להך דאמרו פועל משל שמים אוכל שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל יעו"ש ואין בידו לסחור אותם, וכיון דסבתו הוא מההפקר ועו"ג לאו בר הפקירא הוי אע"ג דלא דמי לביעור שהוא מצווה להפקירן אחר זה ועו"ג לאו בר מצוה, אבל כח ההפקר שמעיקרא רחמנא אפקרינהו בזה לא נפק"מ בין ישראל לעו"ג אם אין קנין להפקיע מחיוב שביעית, בכל זה רק על הקרקע והגידולים, אבל מה שזוכה בהפירות על כיו"ב אמרו בירושלמי סוף פ' השולח אע"ג דאין קנין כו' מודה שיש לו קנין נכסים כו' אכילת פירות, ונמצא דמה דזכי בהפירות זוכה לגמרי ואין עליהן איסור סחורה, כן נראה לפרש דבריו, כיון שכן תו אינו תופס דמיו כיון דלא שייך בהו דררא דסחורה דהעו"ג זכה בהן לגמרי וישראל אתי מכחו, והמהרי"ט סימן מ"ג כתב מטעם אחר יעו"ש ודוק היטב:

אמנם יש להעיר מדברי ירושלמי פרק מקום שנהגו ה"ט הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה כו' וחייב בשביעית כו' לאכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו כו' נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית, פירוש שכיון שהדמים נתפסין בקדושת שביעית מה יעשה הגזבר בהדמים, ומשני שהגזבר היה מחלל קדושת הקדש לחוד, או שהיה מחלל דרך חלול ופרי ראשון אינו תופס רק דרך מקח, ולפי דברינו שבארנו הלא הוי סבר הירושלמי דאסור לאוכלו בלא פדיון מפני ההקדש, ולא הוי הפקירא, וכי פודה אותן מיד ההקדש, תו אתי מכח גברא דלא מצי לאישתעי דינא בהדיה וזכי בהפירות בלא שיור ואין איסור סחורה בהנך פירות ותו אינו תופס דמיהן ומותר להגזבר ליקח בהן צרכי הקדש ומאי קא פריך, ומוכרח לפ"ז דאיסור סחורה עם תפיסת דמים בקדושת שביעית תרי מילי הוי ודלא כמו שבארנו, ודוק. ובמק"א ברצוה"ש יתבאר על נכון:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.