מראי מקומות/יורה דעה/רסז

מראי מקומות יורה דעה רסז

זמן מילת העבדים

הב"י בסעיף א, הביא דיש בזה חילוקי דינים בין רבנן לר' חמא, והב"י בד"ה ומ"ש ואם אחד, הביא דלא הכריעו הראשונים ונקטינן לחומרא, ויש להוסיף דציינו דבאשכול כתב דבהא מילתא לא איתמר הלכתא מפי הגאונים ונקטינן לחומרא, ע"כ.

הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין

ביבמות מו., מפלגינן בין בפני הקונה או שלא בפניו, ויש שם ב' גירסאות כמבואר בב"י כאן בסעיף ט, גירסת רש"י וגירסת הרי"ף והרמב"ם, ויש להוסיף דבעל המאור ביבמות מג, גריס כרש"י, והרמב"ן במלחמות והראב"ד בכתוב שם, כתבו דר"ח גריס כהרי"ף והרמב"ם, אבל הרמב"ן במלחמות שם כתב שמצא במכילתא מפורש כרש"י, וא"כ הטוש"ע שפסקו כרש"י והרא"ש, שפיר כיוונו להלכה, דכדאי היא המכילתא להכריע הגירסא.

אם מילת יליד בית דוחה שבת

הטוש"ע והב"י בסעיף ב, הביאו דדוחה אם טבלה אמו קודם לידה, והדרכ"מ הביא דרבינו ירוחם ס"ל דאינו דוחה, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קנה, כתב סתמא דאין מילת יליד בית דוחה שבת.

אם טבילת עבד בעל כרחו מהניא

הטור והב"י בסעיף ג-ה, הביאו בזה מחלוקת, והשו"ע בסעיף ה, כתב דלא עשה כלום, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קנו, כתב דמהני, וכ"כ רב שר שלום בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' רנה, דמהני, וכן המנהיג בהל' יין נסך סי' קלג, הביא להלכה תשובה זו.

אם טבילת עבד צריכה להיות בפני ג'

הטוש"ע בסעיף ה, הביאו את דיני טבילת עבד, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קנו, כתב דטבילת העבד כשיוצא לחירות אין צריכה ג', ע"כ, ומבואר דטבילתו הראשונה צריכה להיות בפני ג'.

עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת בי"ד

כ"כ הטור בסעיף ו, בשם רב יהודאי, ויש להוסיף דכן הביא להלכה האשכול בהל' מילה ד"ה ואמר (קח.), בשם רב יהודאי.

אם במילת עבד או גר מברכים שתי ברכות או ברכה אחת

הטור והב"י בסעיף יב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמנהיג בהל' מילה סי' קכד, הביא את המחלוקת, והביא דרב סעדיה והר"ש קיירא כתבו דמברך שתים, וכתב דהכי איתא בבראשית רבה פרשה מז.

אם צריך לכסות את ערות עבד גדול בשעת הברכה

הטוש"ע בסעיף יג, כתבו דצריך, והב"י כתב דכ"כ הרא"ש והרמב"ם והרי"ף ופשוט הוא, ע"כ, אמנם באמת אין זה פשוט דהא הב"י בסי' רסה,ח, הביא דהרא"ש הסיק בברכות שם, דכיון דלצורך מילה הוא לא קרי' ביה באותה שעה לא יראה בך ערות דבר, ע"כ, ולפי"ז בין בקטן ובין בגדול אין צריך כיסוי לדעת הרא"ש, ושם על דברי הב"י הוספתי כמה ראשונים דלא ס"ל כהרא"ש בזה.

אם צריך לכסות ערות עבד קטן בשעת הברכה

בפשטות דבר זה תלי במחלוקת שהביאו הטור והב"י בסי' רסה,ח, גבי מילת ישראל קטן, אמנם המנהיג בהל' מילה סי' קכה, כתב דאע"ג דבמילת ישראל קטן אין צריך לכסות מ"מ במילת גר ועבד קטנים צריך לכסות כיון דישראל ערל נחשב כנימול מה שאין כן גוי כי הגויים נקראים ערלים ולא ישראל, ע"כ, ולכאו' אינו מובן וכי צריך לכסות בגלל הערלה הלא אם צריך לכסות הוא מפני ולא יראה בך ערות דבר, ואדרבה בברכות כה:, מבואר דהו"א דאיסור זה נוהג רק בערות ישראל ולא בערות גוי וקמ"ל דאף בערות גוי אסור, וא"כ מבואר דעיקר האיסור בערות ישראל, וצ"ל דהמנהיג ס"ל דאין איסור זה נוהג בערות קטן דלא חשיבא ערוה ומ"מ צריך לכסות מפני הערלה ולא משום ולא יראה בך ערות דבר אלא מפני שלא יהיו מצוות בזויות, ועל כן אסר בקטנים רק בערות גויים כיון דחשיבי ערלים.

האשה אינה קונה עבדים

הטור בסעיף יט, הקשה על הרמב"ם דהתיר לאשה לקנות עבד פחות מבן ט' שנים, דהא איכא למיחש שמא תשהנו לאחר ט', והב"י תי' דאפי' לאחר ט' הוא רק חשש, וא"כ כולי האי לא ניחוש, ע"כ, ובהגהות והערות הביאו את המור וקציעה שכתב דהטור בצדק השיג על הרמב"ם דהא אמרו בב"מ עא. דארמלתא לא תרבי כלבא, וא"כ כ"ש עבד קטן דלא גרע מכלבא, ע"כ, והנה אף הטור לא הקשה אלא מחמת שמא תשהנו אבל אי לאו הכי שרי, והמור וקציעה דוחה את הרמב"ם והטור מגמ' מפורשת באותה סוגיא כאילו היו קטלי קני באגמא, אבל באמת לק"מ דשאני כלב דיש לו תאוה והוא ראוי לביאה דהא הוא נזקק לכלבה, משא"כ קטן דאינו בר תאוה וכמעט דאינו בר קישוי וכיון דאינו מעונין בביאה לא חיישי' שתאנוס אותו.

הכהו על עינו ואינו יכול להשתמש

הטוש"ע בסעיף לד, כתבו דהכהו על עינו ואינו יכול להשתמש בה יוצא לחירות ע"כ, ויש להוסיף דהר"ן בקידושין כג ד"ה אם היה, כתב דאם הכהו על עינו ולפני שהכהו יכל להשתמש אבל היתה עינו כהויה ואחרי שהכהו אינו יכול להשתמש אבל לא סימאה לגמרי, אינו יוצא בה לחירות דבעי' או שהיתה בתחילה עינו טובה לגמרי או שבסופה היא סמויה לגמרי.

הרי את שפחה וולדך בן חורין וכן המשחרר חצי עבדו

הטוש"ע בסעיף סא, כתבו דהאומר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמשחרר חצי עבד דלא אמר כלום, והב"י הביא דבגמ' תלי' לה במשחרר חצי עבד דהוא פלוגתא דרבי ורבנן וקי"ל כרבנן, ע"כ, וכן הרי"ף בגיטין לה, פסק כרבנן דרבי, וכ"כ הרא"ש בגיטין ב,כח, וכ"כ הרמב"ם בהל' עבדים ז,ה, אמנם בה"ג בהל' עבדים בעמוד שנו, כתב דהאומר לשפחה דרק ולדה בן חורין, אם היתה מעוברת זכתה לו ומשתחרר, והיינו כרבי וזה דלא ככל הפוסקים הנ"ל.

עבדים קטנים של גר שמת שהגדילו

הטור בסעיף סה, הביא את דברי הרמ"ה שכתב דאין להם תקנה כיון דאיסורא יכול לפקוע רק בשעת מיתת האדון וכעת ליכא במאי דליפקע, וכן פסק הרמ"א, והב"י כתב שיותר נראה דכיון דקנו עצמן לענין ממון ממילא קנו עצמן גם באיסורייהו, ע"כ, והב"ח והדרישה והרמ"א והט"ז והגר"א הסכימו כולם עם הרמ"ה דלא כהב"י, אבל לכאו' דברי הב"י מוכרחים לחלוטין דהא אם יבוא אדם ויקנה את העבד בקטנותו ודאי דיהא בכוחו לשחררו בגט, ולהתיר גם את איסורו, דאי לאו הכי הדבר פשוט דהיה לגמ' לפרש דבר זה, שהמחזיק בהם לא מצי לשחררו, וא"כ איכא למידק דמי הביא לאותו אדון חדש את איסורו של העבד לשחררו, על כרחך צ"ל דכיון דקני יתיה לממונו ממילא קני גם לאיסורו, וא"כ אף זה הקטן כשיגדיל ויקנה עצמו לממונו יקנה ממילא גם את איסורו, דמה לי אדם אחר ומה לי הוא בעצמו, ומה שהביא הגר"א ראיה לדברי הרמ"ה מאמימר בגיטין מ., דס"ל דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה, אין זה אלא דברי תימה דהא אמימר גופיה לא נקיט אלא מפקיר עבדו ומת, אבל אי לא הפקיר ודאי דהוא מורישו לבניו, דהאיסור נגרר אחרי הממון, וא"כ מאי ראיה לכאן דאיירי בעבד קטן שקונה עצמו לממונו דשייך לומר שהאיסור יגרר אחרי הממון, וצע"ג.

מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח, אם צריכים לשחרר אותה

הטור והב"י והש"ך בסעיף עז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דבה"ג בהל' עבדים בעמוד שנו, כתב כדברי הרי"ף והרמב"ם דאם יש עבודה שקשה לה לא כופין אותה לעשותה.

המשחרר עבדו עובר בעשה

כ"כ הטוש"ע בסעיף עט, והב"י הביא דהר"ן כתב בשם יש מתרצים, דדוקא דרך חנינה אסור אבל לצורך מצוה שרי כיון דהוא לצורך עצמו, ע"כ, ויש להוסיף דהב"י בחו"מ סי' רנו סעיף ד, הביא מהרשב"א בגיטין לח: ד"ה והקשו, שכתב דשמא דרך גמילות טובה על שעשה לו העבד טובה שרי לשחרר, דהרי הוא כמוכרו לו, ע"כ, אבל היתרים אלו קשים טובא, דהא בברכות מז:, אמרי' דרבי אליעזר שחרר עבדו לצורך עשרה אנשים לתפילה, ופרכי' דמצוה הבאה בעבירה היא ומשנינן מצוה דרבים שאני, ואם כדברי הר"ן דכל שאינו דרך חנינה שרי א"כ אף במצוה שאינו של רבים יהיה שרי, וכעי"ז יש לתמוה על לשון השו"ע שהעתיק את לשון הרמב"ם דשרי לצורך מצוה ואפי' מצוה של דבריהם כגון להשלים לעשרה בבית הכנסת וכל כיוצא בזה, ע"כ, ולא הדגישו הרמב"ם והשו"ע דהיינו דוקא במצוה דרבים, ועל דברי הרשב"א הנ"ל דכל שהוא דרך גמילות טובה שרי, נמי יש לתמוה, דהא אמרי' בב"ק עד:, מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה, ופירש"י לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה, ע"כ, וודאי שר"ג היה מוקיר לו טובה על שהיה משמשו כרצונו עם כל דקדוקי ההלכה, וא"כ היה משחררו על כל הטובה שעשה לו ולמה היה צריך לסמות עינו, ועל כן דברי הר"ן ודברי הרשב"א ודברי הרמב"ם והשו"ע צ"ע. ומדברי היראים בסי' תכג, מבואר דדוקא תפילה בעשרה וכדו' דהוא דררא דמצות עשה דאורייתא דתפילה שרי לשחרר, אבל אם הוי לצורך דרבנן אסור, מדכתב דשרי בשביל ביטול עשה משמע דבדרבנן אסור, ומ"מ דבר זה אפשר רק למי שסובר דתפילה בכל יום דאורייתא אבל למי שסובר דתפילה דרבנן א"כ אפי' לצורך מצוה דרבנן שרי דומיא דתפילה, והבאתי מחלוקת זו אם תפילה דאורייתא או דרבנן באו"ח בסי' קו, ויש להעיר דאף היראים שם לא הזכיר דבעי מצוה דרבים אלא כתב סתמא דלצורך מצוה שרי.

מעוכב גט שחרור

הב"י בסוף הסימן הביא מרבינו ירוחם, דלרש"י אסור בשפחה ולתוס' מותר, ויש להעיר דבה"ג בהל' עבדים בעמוד שנו, כתב דאסור.

אם קטן יכול לשחרר עבד

בה"ג בהל' מיאון בעמוד שמא, ובהל' עבדים בעמוד שנו, כתב דאינו יכול, וכ"כ הר"ן בגיטין סג ד"ה זוזי, בשם ר"י והרי"ף, וכ"כ הרמב"ן בגיטין מ. ד"ה כאשר עשה, דאינו יכול, וכ"כ הריטב"א בגיטין מ. ד"ה אנן, וכ"כ הרשב"א בגיטין מ. ד"ה כאשר עשה, דאינו יכול, ומאידך מדברי רש"י בגיטין מף ד"ה זוזי, ומדברי התוס' רי"ד שם, מבואר דמעונת הפעוטות מצי לשחרר, ונקטינן ככל הנך דלא מצי לשחרר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף