דרישה/יורה דעה/רסז

דרישה ‏ יורה דעה רסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(ואין מלין בשבת אא"כ טבלה כו' ובתא"ו נתיב כ"ג ח"ד מחמיר גם בזו שלא למול ובשבת ועיין ברמב"ם פ"א דמילה עכ"ה):

ב

ואם כשקנאו התנה עמו ע"מ שלא למולו כו' וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום עכו"ם הוי כאילו התנה עמי שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה וכן הוא המנהג פשוט רמ"א והוא מהמרדכי (ס"פ החולץ) והביאו ב"י: עיין בב"י ריש ד' שי"א בפסקא המתחלת ואם כשקנאו התנה עמו ע"מ שלא למולו כו' נראה דפסקא זו ט"ס בב"י כי צ"ל שהאי דינא לא היה כתוב בספרי הטור שהוא ביד ב"י וראיה לזה שאח"כ בעמוד זה קרוב לסופו כתב ז"ל ורבינו לא הזכיר הא דאם התנה עליו שלא ימול מותר לקיימו והטעם מפני שאסור לקוימו אלא בזמן שהמקדש קיים ויהיה גר תושב וכבר נודע שאין דרכו לכתוב אלא דברים הנוהגין בכל זמן עכ"ל. ור"ל שרבינו מש"ה השמיטו משום דס"ל כהרמב"ם שהביא ב"י לפני זה שכתב בפ"א דמילה ובפי"ד דהל' א"ב דאפי' התנה עמו אסור לקיימו אא"כ קיבל עליו ז' מצות כגר תושב וגר תושב אין מקבלין אלא בזמן שב"ה קיים אבל הראב"ד השיג עליו שם וס"ל דבהתנה עמו לטבול ולא למול לחוד סגי ומותר לקיימו לעולם בזמן הזה. וס"ל להב"י שרבונו פסק כהרמב"ם ולכך השמיט האי דין דהתנה כו' מותר לקיימו וא"כ מוכח שפסקא הנ"ל ט"ס הוא. ובלאה"נ מוכח כן שהרי הב"י לא כתב אהאי פסקא מאי שראוי לכתוב עליו שהרר האי התנה שלא למולו הן המה דברי רבין משמיה דרבי אלעי וכמ"ש ב"י אח"כ בפ"ה והרמב"ם כו' והב"י הביא בפסקא זו דברי ריב"ל דאמר הלוקח עבד ואינו רוצה למול מגלגל עמו י"ב חדש. לכך נראה פשוט דט"ס הוא וכצ"ל הקונה עבד סתם אסור לקיימו כו' וע"ז כתב ב"י דברי ריב"ל. ולפי גרסתינו שכתב בהן האי דינא דאם התנה שלא למול מותר לקיימו נראה פשוט דאתיא כהראב"ד הנ"ל וא"ש. גם בש"ע סעיף י"ד השמיטוהו הב"י ורמ"א וי"ל המציאוהו שם בהג"ה ע"ש:

ג

שאינו צריך טבילה אלא מלקות והמנהג האידנא לטבול המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה מ"ו וכ"כ התוס' ונ"י בשם הריטב"א והביאו ב"י ס"ס רס"ח: (מגלגל עמו י"ב חדש ובהר"ן פ' השולח תקע"ו ובכל יום ויום מטעים ליה דברי תורה כדי להכניסו תחת כנפי השכינה עכ"ה):

ד

הלכך אם קדם וטבל כו' הרי הוא בן חורין אבל העבד צריך ליתן לרבו שטר על הדמים כ"כ המ"מ וכתב הרשב"א דהיינו בטובל העבד בידים (ר"ל אם ידעו ב"ד או אחר שהוא עבדו של זה והטבילוהו שלא מדעת רבו לשם בן חורין חייבים לשלם לו מה דאפסדוהו מדינא דגרמי כ"כ ב"י בשם נ"י עכ"ה) אבל אם לא טבלו בידים אלא שהשיא עצה לעבד ופתוהו עד שטבל עצמו לשם בן חורין לא מצינו בשום מקום שיחייב אפי' בשוכר עידי שקר כ"ש זה עכ"ל. והא דאם קדם וטבל לשם בן חורין דקנה עצמו בן חורין דוקא שקנאו מן העכו"ם שאותו עכו"ם קנה אותו עבד על ידי שנמכר לו הוא עצמו אבל אם קנאו העכו"ם לזה העבד בדינא דמלכותא דקנה ליה לגופו אם חזר ישראל ולקחו ממנו לא קנה עצמו לבן חורין בטבילתו ב"י:

ה

בא"י כו' למול את העבדים ולהטיף וכו' (ואף שכתב רבינו לעיל על מילת עבדים צ"ל דגירסת ב"ה היה למול וכן הוא גי' רי"ף ורמב"ם בגמרא וכן הוא נוסח ספרים שלנו אבל גירסת רבינו היה על מילת העבדים ולא הביא הב"ה אלא לומר שהוא סובר דמברכין ב' ברכות ועיין בב"י עכ"ה) כתב הר"ן דהרז"ה הקשה היאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע ולאו קושיא הוא דאף ע"ג דטפי משמע להבא מלשעבר מ"מ לשעבר נמי משמע והכא כיון דלאחר מילה הוא מברך אין לטעות בו שהוא מברך להבא שהרי כבר בירך לפניה ברכה אחרת:

ו

(ויאכילהו וישקהו כו' בסמ"ג חסידים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ע"כ עכ"ה):

ז

את על פי שהאדון לוקח השבת ואם תאמר דהי"מ למימר רבותא טפי אף ע"פ שלוקח הנזק דהא אהקוטע יד עבד קאי ובידו עשה מלאכה ושילם לו הנזק דהיינו מה שנחסר מעשה מלאכת ידו עלמית ודוחק לומר משום דבכלל שבת בלשון הגמרא איכא נמי נזק דנזק יקרא שבת גדל אידך שבת קטן וכדאיתא בפרק החובל ובח"מ סימן תכ"ד ע"ש. וי"ל דבהו"א זו ס"ל לרבינו שכל שיוכל לשמור קישואין או דבר הדומה לו שנותן עליה שכר ודאי אינו ניזון מהצדקה אלא ניזון מאותו שכר ואף שרבו נוטל דמי ידו מכל מקום נשאר לו כדי מזונו משא"כ בעוד שהוא חולה דאין לו שכירות כלל אם אין רבו נותן לו במקום דמי שבתו שמקבל מהחובלו הוא צריך להיות ניזון מהצדקה. לכך ק"ל ולמה יהיה זה שרבו יקבל דמי שבתו ויהיה ניזון מכיס של צדקה וק"ל:

ח

דלדל עצם מוקנו ז"ל הברייתא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות פירש"י שהשמיט ממקומו ועדיין מחובר בבשר וסופו לייבש וליפול אף ע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לא מידי עביד מכל מקום כיון שבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא ככ"ד ראשי איברים:

ט

(על אזנו וחרשה כו' ז"ל התוס' בפרק הגוזל עצים וא"ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מום שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכן הוי גלוי וי"ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מכל מקום כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועי"ל דא"צ שיהא הקלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ"ל והביאן הכ"מ פ"ה דעבדים. ולגבי ביצים שכרתן ועודן בכיסן דאינו יוצא לחירות אף ע"פ שהאבר בגלוי משום דחשיב ליה כאילו לא עשה כלום דאין היזקו ניכר ואין בו משום היזק כלל ודו"ק עכ"ה):

י

לפי שאינו מיוחד לרבו ז"ל ב"י ומדברי התוס' נראה דעבד של שני שותפים דאמרינן היינו שלזה גוף ולזה פירות אבל אם שניהם שותפים בגוף יוצא בראשי איברים וכן הא דחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמו ואין מעוכב אלא גט שחרור אבל אם לא נתן אלא מקצת דמיו יוצא בראשי איברים:

יא

וכן נמי איפכא הרמב"ם ור' ירוחם מוכיחין דורא כשכתב לו גט שחרור קודם שסימא עינו א"נ כשתפס העבד אז אין מוציאין מידו וכן פסק ב"י ע"ש:

יב

אבל הרמב"ן כתב כו' ונראה דתרוייהו ס"ל כהרא"ש דכתב רבינו בשמו בח"מ סי' א' ס"ח דאף אם יאמר הניזק קבלו עדותי כדי שאם אתפוס היום או מחר שלא יוציאו מידי אין שומעין לו אלא אם יתפוס אז יקבלו העדות וגם ישומו מה שתפס כדי להחזיק לזה כדי קנסו ולהחזיר לזה המותר מהתפיסה. וס"ל להראב"ד דאף דאין מקבלין העדות כלל מ"מ מקבלין הודאתו ואם קדם והודה המחוייב לפני ג' הדיוטות הו"ל כאילו לא עשה שום דבר ושוב לא מהני תפיסת עבד דהרי ידוע שהיה עבדו. ועל שסימא עינו נפטר בהודאתו והרי הוא עבדו בחזקתו הראשונה וא"צ דין לזה והרמב"ן ס"ל דגם הודאתו אין מקבלין ואף שידוע שהיה עבדו מ"מ ג"כ ידוע עתה ע"י עדותו שסימא עינו אלא שאין מקבלין אותו בב"ד ומהני תפיסתו וה"ה לתפיסת אחרים:

יג

ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו כו' דדוקא בכסף אמרינן דנקנה בע"כ מטעמא דאביי ורבא כמ"ש לעיל דטעמא דרבא דרבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקניהו מדעתו משא"כ במסר רבו שטר שחרור ביד אחר דלא שייך לומר שום ניחותא בזה דאף אם ניחא להן בשחרורו מ"מ המקבל השטר אינו יכול להקנות העבד שיצא ע"י זה לחירות. משא"כ בקבלת רבו הדמים דבו תולה הקנייה במקום הכסף שקיבל. גם לאביי מבואר שם בגמרא ד' כ"ג ע"א ז"ל אי הכי שטר נמי (פי' נימא כמו שנקנית בו בע"כ כן תצא בו בע"כ) ומשני האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד ה"נ האי כספא לחוד והאי כספא לחוד טיבעא מיהא חדא היא ופירש"י האי שטרא לחוד כו' זה לשון קנייה ווה ל' שחרור. האי כספא כו' זה ניתן לקנייה וזה ניתן לשחרור. טיבעא מיהא כו' ואין ניכר הפרש ביניהן ע"כ בפ"ק דקידושין ד' כ"ג ע"א:

יד

והתוס' פסקו דעדי מסירה כרתי כו' כו' עיין בח"מ ס"ס נ"א דכתב הלכתא עדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשאר שטרות ומבואר דמחולקין הן דבגיטין אם ידוע שלא נמסר בפני עדים הגט פסול אף אם עדים חתומים משא"כ בש"ח ועיין בא"ע סימן קל"ג. ולק"מ דבח"מ לא אמר אלא דבכולן מהני עדי מסירה אף דלא היה שם עדים חתומים על השטר אבל אם מהני עדי חתימה בלא עדי מסירה מזה לא איירי שם:

הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין כו' קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או משום דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל הראב"ד בהשגותיו סוף פ"ז מהל' עבדים ע"ש אבל דברי רבינו צ"ע שכתב דהוי כמו משחרר חציה ונראה לומר דטעם זה שכתב רבינו כטעם הראשון שכתב הראב"ד דהיינו דברישא שאמר הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין דעיבר לאו ירך אמו הוא וסיפא כשאמר הרי את שפחה וולדך בן חורון דלא אמר כלום שהרי אינו בא לעולם אם לא שנאמר שדעת האדון היה בן יהיה נחשב כירך אמו ואמו הוא בעולם א"כ הוי כמו משחרר חצי' דלא מהני כדלעיל דגמרי לה לה מאשה וברישא ודאי לא אמרינן שיהא כירך אמו שהרי האדון גילה דעתו שלא יהיה כירך אמו אבל יותר נראה לומר כמ"ש בפרישה וא"ל לפי הטעם שכתב בפרישה דעובר ירך אמו ברישא אמאי הולד עבד די"ל הואיל שאומר בפירוש שיהא עבד אין לנו לומר שיהא בטל לגבי אמו לענין זה אבל מ"מ אין נחשבה כמו חציה כמ"ש בפרישה:

טו

אין ב"ד יכולין לכוף לקטן אבל מעמידים לו אפוטרופא כו' ז"ל ר"ת מן הדין יכול האפוטרופא לשחררו דרך מכירה ואפילו בלא קרקושי זוזי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא לא הוי צריך דכסף גומר בלא שטר אלא לפי שנעשה בע"כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה:

טז

הא ליכא מיתת האדון דליפקע אסורייהו כו' וב"י כתב דנ"ל דכיון דלא זכו בהן אדם עד שהגדילו בשעה שהגדילו דיש להן יד זכו בעצמן אף לענין לאפקועי איסורייהו וחזינן כאילי באותה שעה מת רבן עכ"ל ולע"ד נראה דלק"מ שהרי כתב לעיל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ה"נ הני קטנים בשעה שמת רבם נשארו הפקר ולא פקע איסורייהו וגם לכשיגדילו לא יפקע דאינו פקע אלא דומיא דאשה במיתת בעלה דמיד בשעת מיתה פקעה מיניה ויצאה לרשות עצמה משא"כ כאן דנסתלקו מרבן לענין ממון מיד במיתתו שהרי או מעשה ידיהם נשארו לעצמן ואיסורא נשאר עליהם וק"ל: (המפקיר עבדו כו' וצריך לקבל עליו עול מצות בפני ג' וטובל לשם גירות כשאר גרים ב"י בשם רבי' ירוחם עכ"ה):

יז

(דוקא אעשנו כך הגירסא הנכונה לאפוקי בספרי ב"י כתב דוקא אמר אעשנו וזה ל' שאינו מדוקדק דהול"ל דוקא כתב אעשנו וי"ל דה"פ דוקא אמר הגמרא אם כתב אעשנו וק"ל עכ"ה):

יח

וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין כתב ב"י וז"ל ונראה דכשעמד הש"מ מיירי כו' ודבריו צ"ע דכתב אי כשמת גט שיחרור ל"ל והא צריך גט דהא ס"ל להרמ"ה דכל שלא שחררו בגט ממש לא פקע איסורא מיניה כמו שכתב רבינו בסמוך לעיל מיניה במשיאו רבו אשה ובמפקיר עבדו דבתרוייהו ס"ל להרמ"ה דיצא לחירות אף על פי כן צריך גט שיחרור משום איסורא דפש ליה גביה וא"כ מ"ש הכא ואם נאמר דס"ל לב"י דדוקא לעיל ס"ל להרמ"ה כן משום ספק ואומדנא כמ"ש לעיל אבל בש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמי הו"ל כשטר שיחרור ממש אם כן כשעמד אמאי צריך ליתן לו גט שיחרור הא כבר יצא בן חורין ואפי' איסור כבר פקע מיניה דא"ל דס"ל דצריך גט שיחרור משום שלא יאמר אחר כך לא שחררתיו דהא לא ס"ל להרמ"ה סברא זו כמבואר לעיל דהא פליג הרמ"ה עם הרא"ש בזה וי"ל דס"ל לב"י דודאי אם היה מת היו דבריו ככתובים וכמסורים ולא היה צריך תו גט שיחרור ואפי' איסורא היה פקע מיניה אבל כשעמד לא נחשב כמתנת שכיב מרע להיות ככתובים וכמסורין וליפקע איסורא מיניה וצריך גט שיחרור וסברא פשוטה הוא דכיון דבעלמא אמרינן שאם עמד חוזר ממתנתו כן גם משיחרור העבד מן הדין יכול לחזור אלא משום שכבר יצא עליו הקול ששחררו אמרו חכמים דאינו יכול לחזור בו ולכן צריך גט שיחרור להפקיע איסורא. ומ"ש ב"י ומאן כתב ליה בתר מיתת רבו כתב עליו רמ"א בד"מ וז"ל ודבריו צ"ע דהא המפקיר עבדו יצא לחירות ואי מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שיחרור כמו שנתבאר לעיל ודילמא הכא היורש כותב לו עכ"ל. ודוחק לומר שבהני לשונות שאומר עשיתי עבדי או עשוי הוא אין כופין היורשים כיון דמשמעותו דכבר שחררו כדינו בגט שיחרור. ואפשר לומר דכולו חדא מילתא קאמר הב"י דכתב ז"ל דאי כשמת גט שיחרור למה ליה ומאן כתב ליה בתר מיתת רבו עכ"ל ור"ל מאחר שדבריו ככתובים וכמסורין למה ליה גט שחרור ואם תימצי לומר דבעי עוד תיקון מאן כתב ליה הלא יורשיו אינו יכולין לעשות טפי מאשר עשה הוא דהוא כבר שחררו בלשון המועיל מאחר שדבריו ככתובין וכמסורין דמי. אבל קשה דבש"ע כתב הב"י עצמו זה הלשון אבל שכיב מרע כו' יצא לחירות וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין וכופין את היורשין לכותבו לו עכ"ל הרי בהדיא דבריו סתרין אהדדי וצ"ע:

יט

ואם שניהן עומדים בדיבורם לא אוצטריך לאשמועינן כו' זה לשון ב"י ואע"פ שדינו של הרמ"ה כו' מכל מקום מ"ש כו' ואני אומר דאין זה חידוש דהרי שוויא נפשיה חתיכה דאיסורא במ"ש לא נתנו לי (ואפשר לומר דאשמועינן דמותר בשפחה ולא אמרינן דלא ליהמניה ושיאסר בתרווייהו עכ"ה) ועוד אי עומד בדיבורו מסתמא אינו חפץ בבת חורין שהרי הוא מחזיק עצמו כעבד ואם ירצה ליקח בת חורין הרי חוזר מדיבורו שמחזיק עצמו עכשיו כבן חורין ועוד נראה לפרש דהא דאמר העבד לא נתנו לי ר"ל לא קבלתיו עדיין אבל רצונו שישחררהו עוד וכיון שהרב מודה ואומר שכבר שחררו בודאי גם כן עתה יחזור ויתן לו גט שיחרור ואם כן לא תבע חד מחבריה מידי וראיה לדבר זה שהרי כתב לעיל האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כו' וקשה והרי אינו יכול לשחררו ע"י שטר בעל כרחך של עבד כמ"ש לעיל בסימן זה אלא ודאי מיירי דהעבד רוצה בשחרורו אלא שאומר שאינו יודע מידי משיחרור והכי נמי הכא ומיהו אין ראיה מזה דיש לומר דדוקא אם מוחה מלקבלו כתב לעיל דלא יצא לחירות אבל אם כבר קיבל אחר על שמו שלא מדעתו ולא ידענו אם ניחא ליה או לא אף אם מיחה אח"כ אפשר דמשוחרר הוא:

כ

אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר כו' וז"ל ב"י ודברי רבינו אינן מדוקדקין שכתב תחילה כו' ואילו היה כתוב בגמרא כו' ונראה דכוונתו דב"י בפירושו לדברי הרמ"ה הוא כן (דאיזה מהן שבא לחזור מיקרי תובע והוא ב"ד וכששניהן חוזרין אז מקרי תרווייהו בעלי דין ולית לן למיזל טפי בתר דברי העבד מדברי האדון שהודה מתחלה ששיחררו אלא אזלינן בתר שניהן עכ"ה) דאם שניהן חוזרין אין שום אחד יכול לתבוע ולכפות לחבירו על פי טענתו השנייה דאמרינן להתובע הרי מתחילה הודיתה שאין טענתך השנייה היא אמת. ומש"ה כשחזר האדון ואומר אמת שלא שחררתיך בא ועבדני אין לו כפייה בזה על העבד מכח הודאתו של האדון הראשונה י וכן העבד כשחזר וטען אמת שקבלתי שחרורי ועתה שאתה חוזר בך שחררני מחדש אין לו כפייה על האדון מאחר שהודה לו העבד בתחילה. וע"ז סיים וכתב דאם העבד לבד חוזר בו ומבקש מהרב לשחררו מחדש דכופין הרב לכתוב לו כיון דהוא מודה עדיין ששחררו וכדי שלא יצא על העבד שם עבדות הואיל ואמר תחילה שלא קיבל שחרורו ואם הרב לבד חוזר בו אין כאן צד כפייה דהא כולם מודים שעדיין הוא עבד וק"ל:

כא

וכ"כ הרמב"ם אמר זכו בגט כו' אבל אמר תני לו כו' תימה דבח"מ סימן קכ"ה כתב רבינו איפכא דבשם הרמב"ם כתב שם דתן הוי כזכי במתנה ובשם רבינו תם כתב דתן במתנה לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כו' ונראה דרמב"ם ארמב"ם לא קשיא דע"כ לא קאמר התס דהוי כזכי אלא לענין שאינו יכול לחזור בו וכה"ג אפי' בעבד נמי אינו יכול לחזור וכמ"ש רבינו כאן בשמו אף על פי שאינו יכול לחזור בו כו' וכמו שביאר בכסף משנה דסבירא ליה להרמב"ם דעבדא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידיה ורבינו תם אדרבינו תם נמי לא קשיא דהא כתב ב"י שם בפ"מ דהא דאמר רבינו תם דתן אינו כזכי היינו כל שלא נתן מידו ליד השליח אבל אם נתן מידו ליד השליח סבירא ליה כהרמ"ה שכתב שם רבינו והיינו כדברי ר"ת דהכא ובאמת זהו מדברי התוספות דפ"ק דגיטין דף י"א ע"ב אבל רבינו ע"כ לא סבירא ליה דסבר רבינו תם כך דהא שם בח"מ כתב בשם רבינו תם דתן לא הוי כזכי סתם ואח"כ כתב והרמב"ם כתב דתן דהוי כזכי וכן כתב הרמ"ה וכתב ומיהו דוקא שנותן לו החפץ עתה בידו כו' שמע מינה דלא סבירא ליה דסבר רבינו תם הך חילוק בין אם נתן מידו ליד שליח או לא ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דהכא כתב בשמו דיש חולוק. ונראה דרבינו סבירא ליה דתירוצא בתרא דכתבו שם התוספות בשם רבינו תם הוא עיקר דבמתנה ודאי לא הוי תן כזכי בלי שום חילוק ושאני עבד דשחרור דעבד הוי כעין מלוה דאמרינן בה דתן והולך כזכי אף על גב דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוי משחרר ליה משום הכי חשוב כמלוה ומכל מקום לא חשוב לגמרי כמלוה דבמלוה אפי' לא נתן מידו ליד השליח זכה בשבילו דתן כזכי ובעבד דוקא מסרו מידו ליד השליח ודייק רבינו תם כל זה מתרתי מתניתין דגיטין דקשיא אהדדי דף י"א ודף י"ב ע"ש דהרי"ף חילק בין חזרה לנתינת גט אחר מיתה וליה לא סבירא לי' הך חילוק והשתא א"ש כל דברי רבינו ודו"ק ועיין שם בתוספות ד"ה כל האומר תנו כו' בדף י"א ובד"ה האומר תנו גט כו' בדף י"ב:

כב

(ואפילו עד עשרה בדמיו כו' בפרשת ויגש בפסוק ולבנימין שלש מאות כסף כתב רבינו בחי ז"ל טעם שלש מאות כסף כנגד מה שהיו האחין חייבין במכירתו כי עשרה פעמים ל' שקלים שהן דמי העבד הם שלש מאות וזה שאמרו המוכר עבדו לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו כלומר בדמי העבד שהם ל' שקלים עכ"ל רנ"ש ור"ל מאחר שכל האחים מכרוהו והיו כל אחד מחויב לפדותו בשלש מאות כסף ועתה שיוסף בעצמו יצא לחירות הרויח כל אחד מהשבטים שלש מאות לכך לא רצה ליתן להם משא"כ בנימין שלא היה במכירה כלל לכך נתן לו דוקא ודו"ק עכ"ה):

כג

ואין רבו יכול לפדותו כו' משמע שאם יכול לפדותו מחויב הוא לפדותו אבל קשה למה מחוייב הוא לפדותו מה עשה דנקנסיה ולשון גמרא אינו כן אלא כך איתא התם ואין רבו יכול להוציאו לא בד"י כו' וכן הוא באשיר"י:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.