מראי מקומות/ברכות/מ/א
המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים, וכמה אמר רב חסדא קיתון לפת[עריכה]
ביאור המקפה[עריכה]
רש"י פירש שותה מים אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים, וכדמתרגמינן "ויצף הברזל" – "וקפא פרזלא".
בספר מצא חן הקשה שהחוש יכחיש דבר זה, כי מי ששותה מים רבים אחרי אכילתו לא ייטב לבני מעים. ועוד הקשה, שלדברי רש"י תדבר הברייתא שנשתה בארץ ישראל בלשון ארמי וזה לא מסתבר.
ומכח קושיות אלו ביאר באופן אחר, שהוא מלשון עד שתסרח המקפה (סוכה כח:), שתבשיל שהוא אל רך ולא עב קרוי מקפה כמו שפירש רש"י שם. וכן כתב בספר עין איה (קוק) בדעת הרמב"ם[1] שישתה שיעור מים הראוי לעשות המאכל כמקפה.
שיעור קיתון ופת[עריכה]
ברש"י כתב עד שאכילתו צפה במים. ולמפרשים שמקפה הוא מלשון "מקפה של גריסין" צריך לומר שקיתון מים הוא בערך אכילתו באופן שראוי המאכל לעשות על ידו כמקפה[2]. ובתוספות חכמי אנגליה כתבו שלחתיכת פת צריך קיתון מים, אך עדיין לא קבעו שיעור החתיכה המצריכה קיתון. והגר"א (אמרי נועם) ביאר ששיעור זה היה ידוע להם כמה הוא. ועיין עוד ביאור בבזה על דרך הקבלה בספר היכל כאורה.
מקורות נוספים בעניין זה[עריכה]
בגמרא בשבת (מא.) אמרו כעין דברי הגמרא כאן: אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחילת חולי מעיים. וכן אמרו בבבא מציעא (קז.) וכולן פת של שחרית וקיתון של מים מבטלן. ועוד אמרו[השלם מקור] כל שאכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סכויין.
אך במגילה (יב.) אמרו, והשתיה כדת מאי כדת א"ר חנן משום ר"מ כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתייה, ופירשו התוספות שמה שאמרו כל שאכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סכויין היינו כשאוכל יותר מדאי, ומבואר שכשאינו אוכל יותר מדאי ראוי שאכילתו תהיה מרובה משתייתו.
ובמהר"ץ חיות (מגילה שם) ביאר בשם הגר"א הא דאמרו דת של תורה אכילה מרובה משתייה, שהרי במים אמרו ומים במשורה תשתה ואילו בפת לא פירשו שיעור, ולכאורה נסתר מסוגיין.
וע"ע בדברי רש"י להלן (מב: ד"ה את"ל) שכתב שלא היה רגילותם לשתות בתוך הסעודה אלא מעט בכדי לשרות.
ומהר"ח ויטאל (שער רוח הקודש יב.) כתב בשם האר"י שיזהר לא לשתות מים אחר המזון.
ובספר שיח התורה הביא מהגר"ח קניבסקי שדין הגמרא כאן הוא לסובל על המעיים[3], אך בלאו הכי דת של תורה אכילה מרובה משתייה.
דעת הרמב"ם שלא ירבה בשתיה[עריכה]
וכן הרמב"ם (דעות פ"ד ה"ב) כתב: ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין, וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות ולא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון.
והקשה הפרי חדש (בהגהותיו על הרמב"ם שם) שלכאורה הוא נסתר מדין הגמרא המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי, וכמו שפירש רש"י שצריך להשרות אכילתו במים.
ויישב המלבי"ם בספרו עלה לתרופה (דעות פ"ד ה"ב אות ה) שהרמב"ם יפרש דין הגמרא במקפה אכילתו במעט מים ולא שיצוף המאכל כפי שפירש רש"י.
ובספר עין איה (קוק) כתב שהרמב"ם יפרש "המקפה" מלשון "מקפה של גריסין" שישתה שיעור שראוי לעשות המאכל כמקפה, לא רך ולא עב.
ויש שכתב שבזמן הזה מזהירים הרופאים שלא לשתות הרבה מים בסעודתו, לפי שיש מרק בתבשילין והוא מתקנן[4]
ועיין עוד כסף משנה (שם הי"ח) שכתב שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי התלמוד משונה משאר הארצות.
מים או יין[עריכה]
בגמרא בכתובות (ח:) אמרו: במתניתא תנא עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו שלשה בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו.
פת דווקא או אף שאר אכילה[עריכה]
בספר היכל כאורה העיר שתחילת דברי הגמרא "המקפה אכילתו" מורים שדין זה נאמר בכל אכילה ולאו דוקא באכילת פת, ואילו מדברי רב חסדא "קיתון לפת" משמע שהוא דין בפת דווקא, עיין שם מה שביאר בזה על דרך הקבלה.
מים במשורה[עריכה]
היעב"ץ (אבות פ"ו) מבאר שזהו שאמר התנא ומים במשורה תשתה, היינו לקיים דין הגמרא קיתון לפת.
ובספר משנת יעקב (שור) הקשה שבגמרא בבא בתרא (פט:) מבואר שמשורה הוא אחד משלשים וששה בלוג, ואילו כאן מבואר ברש"י שבשתיית הקיתון משרה אכילתו והיינו שיעור גדול ביותר, ואיך יתכן שתהיה מידת התורה באופן שיזיק לגופו. וכתב שאולי לכן אמרו בכתובות (קג:) שרובן של צדיקים מיתתן בחולי מעיים והיינו שמתנהגים כדרכה של תורה במים במשורה אע"פ שבכך עוברים על עצת הגמרא כאן המקפה אכילתו אינו בא לידי חולי מעיים.
אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו[עריכה]
טעם האיסור ביאר השאילת יעב"ץ (סי"ז) וזה לשונו: "ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה תמות מרעב, לכן הטילה התורה חובה על האדם שהן שלו לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו". וראה ביד אפרים (קס"ז סקי"ח) שפירש טעם אחר לדבר, שלפעמים אין האדם ניזון אלא בזכות הבהמות, וכיון שהאדם אינו צריך להחזיק עצמו כזכאי שניזון בזכות עצמו לכן צריך להקדים ולזון את בהמתו.
ולענין שתיה: כתב המגן אברהם (קס"ז סקי"ח) בשם ספר חסידים שאדם קודם לבהמה, וכפי שמצינו ברבקה אמנו שאמרה "שתה אדוני" ורק אח"כ הוסיפה "גם לגמליך אשאב" (בראשית כד, יח - יט), [וראה בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן ל"ב) שהביא בשם אביו לדחות ראיה זו].
הטעם לחילוק שבין אכילה לשתיה ביאר היד אפרים (קס"ז מג"א סקי"ח) ששתיית האדם אינה תלויה בזכות הבהמות [בשונה מאכילתו שתלויה בהם לפעמים - ראה הערה קודמת] ולכן אין צורך להקדים את הבהמות. ובשו"ת בית דוד (סימן פ') ביאר טעם אחר לזה, ששונה היא האכילה כיון שהיא נמשכת זמן מרובה [הרבה יותר מהזמן הנצרך להכנת מאכלה של הבהמה] לכן חוששים לצערה של בהמתו ויש להקדים ולהאכילה, מה שאין כן שתיה שאינה נמשכת יותר מאשר רגעים ספורים ונמצא שהזמן הנצרך להכנת מאכל לבהמתו שוה לזמן שתייתו יש לומר שצער האדם עדיף מצער הבהמה ויש להקדימו.