בן יהוידע/ברכות/מ/א

בן יהוידע ברכות מ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֹּאכַל קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ. הנה נודע דלא אמרו רבותינו ז"ל כן אלא רק באכילה, אבל בשתיה אינו חייב להקדים דכתיב (במדבר כ, יב) וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם, ולזה צריך טעם למה אשתני בזה אכילה משתיה? ונראה לי בס"ד דבהמה עיקר מציאותה בעולם הוא לאכול מן בשרה, כמו שאמרו 'סוף בהמה לשחיטה', ואף על גב דיוצא ממנה חלב הנה זה מן הנקבות ולא מן הזכרים, ועוד החלב עיקרו לאכילה לעשות אותו גבינה וחמאה וחלב חמוץ שקורין בערביה לב"ן, ואם כן כל הנאת האדם מן הבהמה הוא הנאה של אכילה, לכך ראוי שהוא יקדים לה האכילה על עצמו, כענין מה שנאמר גבי עבד עברי (דברים טו, טז) כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ וכו', אבל בשתיה ליכא טעמא להקדים, ואף על גב דהנאת האכילה מן הבהמה הוא דוקא מן הטהורה, עם כל זה לא פלוג בהכי בין טמאה לטהורה. אי נמי יש להבין המאכל מציאותו בעולם תהיה על ידי יגיעת האדם, לכך נחשב האדם כמו בעל הבית, אבל הבהמה בסוג אורח, ודרך להקדים בעל הבית את האורח עליו, אבל המים מציאותם בעולם היא על ידי יתברך, ואם כן גם האדם נחשב במים אורח ומאי חזית להקדים הבהמה?! ועוד יש להבין בפשיטות דבצמאון יתרמי שעת סכנה אם לא ישתה מהרה, לכך לא נעשה בו ענין הקדימה הנזכר.

אַחַר כָּל אֲכִילָתְךָ אֱכֹל מֶלַח, וְאַחַר כָּל שְׁתִיָּתְךָ שְׁתֵה מַיִם. נראה לי בס"ד על דרך סוד הכתוב (שיר השירים ה' א') אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, כי שפע בחינת י"ה מכונה בשם 'אכילה', ושפע בחינת ו"ה מכונה בשם 'שתיה', וידוע שבבחינת י"ה יש ג' הויו"ת [3 × 26] שעולים מספר לחם [78] ומספר מֶלַח [78], ובבחינת ו"ה יש שני שמות הוי"ה אדני [91] שהם מספר מַיִם עם הכולל [91], ולכן אַחַר כָּל אֲכִילָתְךָ אֱכֹל מֶלַח שהוא מספר ג' הויו"ת לרמוז בזה על שורש האכילה היכן הוא, וְאַחַר כָּל שְׁתִיָּתְךָ שְׁתֵה מַיִם לרמוז בזה על שורש השתיה היכן הוא, וכיון שהאדם מתכוין באכילה ושתיה בשרשים שלהם, לא יהיה נזוק מאכילתו ושתייתו נזק רוחני מצד תערובת רע.

בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. נראה לי בס"ד אומרו 'בֹּא וּרְאֵה' הכונה בא לבית המדרש ששם קיבוץ החכמים והתלמידים ותראה דבר זה שאני אומר בחוש הריאות, איך כְּלִי שהוא מָלֵא, רצונו לומר שהוא תלמיד חכם מלא תורה וגדוש הוא מַחֲזִיק יותר שישיג השגה גדולה בתורה ויחדש דברים רבים, וּכְּלִי רֵיקָן שעודנו עם הארץ אֵינוֹ מַחֲזִיק כלום. ואומרו מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, נראה לי בס"ד מִדַּת בָּשָׂר וָדָם הם אברי הגוף שיש בו אברים חלולים להכניס בהם מאכל, כגון ושט וקיבה ובני מעים וכיוצא, שאם הם שבעים הרבה אי אפשר לו להכניס בהם מאכל עוד, אבל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הם איברי הנפש שהיא חלק אלוה ממעל ותתייחס להקב"ה, כמו שכתב הרמ"א בפסוק (ויקרא כו, יא) וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, אם הם מלאים יראה מחזיקים חכמה, שיוכל להכניס בהם חכמה, ואם הם כְּלִי רֵיקָן מן היראה אֵינוֹ מַחֲזִיק בתוכו חכמה.
ועוד נראה לי בס"ד מצינו שהאשה הגשמית שהיא בשר ודם נקראת כְּלִי כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי', וזאת אם היא ריקנית שאינה מעוברת תחזיק רצונו לומר תתעבר, ואם היא מעוברת לא תתעבר בעוד עובר בתוכה. אך התורה שנקראת גם כן כְּלִי כמו שאמרו (אבות פרק ג' משנה יח) חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, כי פסוקים תורה שבכתב הם כמו כְּלִי שמלאים בתוכם דברי רוחנית לאדם הלומד בה אם הוא כְּלִי מָלֵא, כלומר שידע האדם לדרוש תיבה זו ופסוק ולמלאתו בדבר מדברי תורה שבעל פה, מַחֲזִיק עוד לדרוש בו עוד דרשה אחרת ודרשה שימצאוהו עוד ועוד, כי ע' פנים לתורה וששים רבוא פרושים יוכל לרמוז בקרבה, אבל אם היא אצל האדם כְּלִי רֵיקָן שאינו מאמין אלא רק בפשט של דבריה אֵינוֹ מַחֲזִיק כלום, שלא יוכל להשיג ולרמוז בה שום רמז מתורה שבעל פה ולא יוכל לעשות לה פנים אחרים בהלכה, וזה שאמרו אִם שָׁמוֹעַ, פירש תטה אוזן לשמוע דברי תורה שבעל פה שאין כתובים להדיה, אז תִּשְׁמַע עוד תוספות דברים לכוין דברים חדשים על אמיתותן למצוא להם רמז בתורה שבכתב, וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ משמוע תורה שבעל פה לֹא תִּשְׁמַע, פירוש לא תשיג לחדש דבר בתורה שבכתב, דבר אחר אם תשמע בישן פירוש תמלא הכרס שלך מלימוד הגרסה שנקרא ישן, כי זה הלמוד הוא ההתחלה, תשמע בחדש הוא לימוד הסברה הוא לבסוף, לכך נקרא חדש יען כי זה תלוי בזה שהכל צריכין למרי דחטייא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה. הנה ידוע דדברי התנאים בזה כולם אמת דכל הני תלתא הוו בכלל האזהרה של עץ הדעת, ואכל משלשתם וחטא באכילתו, ולכן שלש רגלים שנאמר בהם שמחה של אכילה ושתיה, הם תיקון עון אדם הראשון שהיה בשלשה מינים אלו.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (שמות כג, יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה, תָּחֹג ראשי תיבות תאנה חטה גפן, שהם שלשה הנזכרים שחטא בהם אדם הראשון, גם נרמז בזה שאלו השלשה שהם ראשי תיבות 'תָּחֹג' יתוקנו על ידי אכילת מצוה של שלש רגלים, שהם כנגד ג' אבות שהם חג"ת [חסד, גבורה, תפארת], ונראה לי בס"ד סופי תיבות ג' מינים הנזכרים [תאנה חטה גפן] הוא הנ"ה, רמז שבגמר התיקון שלהם תתקיים הבטחה של (ישעיהו מא, כז) רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, שהוא ענין קצצת רגל קו"ף של קנה [גְּעַר חַיַּת קָנֶה], שיהיה אז אותית 'הנה', כנזכר בספרי המקובלים ז"ל בשם זוהר הקדוש.

שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב (בראשית ט, כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, דהוה ליה למימר וַיֵּשְׁתְּ יַּיִן וַיִּשְׁכָּר, ולכך כתב הַיַּיִן לרמוז על יללה, כי הַיַּיִן [75] גימטריא יְלָלָה [75] אך צריך להבין למה רמז נזק היין בלשון יללה ולא בלשון נהי והגי וקינה או אנחה או שבר ויגון? ונראה לי בס"ד משום אורחא דעלמא שכרות היין תהיה בלילה שהאדם בטל בו וסופו לישן, מה שאין כן ביום לאו כולי עלמא בטלנים נינהו כדי שישתו וישכרו, ולזה אמר מביא יללה לעולם, כי השותה יין בלילה כאורחא דעלמא והוא משתכר הרבה, אז מהפך אותיות לַיְלָה עליו לאותיות יְלָלָה. ונראה לי בס"ד עוד יותר זה כי למ"ד בו רמוז לימוד התורה כידוע, לכך הוא נכוה, והיין נרמז באות יו"ד שראש יין יו"ד, לרמוז שהאדם ימעט בו כמו יו"ד שהיא קטנה מכל האותיות, ולכך נרמז ביין שני יודי"ן בזה אחר זה, ואמרו רבותינו ז"ל 'לא אברי לילה אלא לגרסא', שיגביר בו לימוד התורה הרמוז בלמ"ד. לכן אותיות לַיְלָה הלמ"ד עומד למעלה מן אות יו"ד שרומזת ליין, רצונו לומר שיגביר לימוד התורה על שתיית היין, ולכך זה המשתכר ששתה יין הרבה שאז לא אפשר לו שילמוד, נמצא הגביר אות יו"ד שהוא יַיִן על אות למ"ד שהוא הלימוד, לכך נהפכים לו אותיות לילה לאותיות יְלָלָה, שבזה אות יו"ד היא למעלה מן אות למ"ד.

חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת 'אַבָּא' וְ'אְִמָּא', עַד שֶׁיִּטְעֹם טַעַם דָּגָן. הא דנקיט מילות אלו ולא נקיט מלות אחרות, נראה לי בס"ד דידוע חכמה נקראת 'אב' ובינה נקראת 'אם', והדעת מכריע בין חכמה ובינה ובלול משניהם מאב ואם, ולכן אין התינוק אומר אבא ואימא עד שיאכל דגן הנקרא עץ הדעת. והנה לסברת ר' יהודה דסבירא ליה חִטָּה הָיְתָה, נראה לי בס"ד לומר טעם דלכך תמצא שהחיטה אשתנית למעליותא, שכל הפירות הן של עץ הן של אדמה אם נשתנו גריעי שתהיה ברכתם שהכל, ורק החיטה בשינוי שלה תהיה למעליותא, שבעודם חטים מברך פרי האדמה, ואם נשתנו שטחנם ואפאם מברך המוציא לחם מן הארץ, וכן תמצא בעץ הדעת שלעתיד יתוקן הפגם שהיה בו בחטא אדם הראשון לגמרי, ואז בגמר התיקון יהיה משובח ומעולה יותר ממה שהיה קודם החטא כמה וכמה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף