מראי מקומות/ברכות/לט/ב
מראי מקומות
ברכות לט ב
רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי[עריכה]
יש לדון אי אמרינן הכי אף בשאר מצוות או רק בעירוב איכא להאי כללא דהואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי.
וראה בספר ויצבר יוסף (סי' פ) כתב ששונה עירוב שרק בו נאמר (ברכות לט) הואיל וכו' ע"כ. אמנם מצאנו בכמה מקומות שאמרו כן אף בשאר מצוות.
בהגהות מיימוניות (סוף פ"ז מהלכות לולב סק"א) כתב: וז"ל: וריב"ק היה נוהג בערבה, וכן בערבה של לולב לתקן מן העצים קולמוסים, ולבער בהם חמץ בפסח, כדאמר לגבי עירוב, הואיל ואתעביד בה חדא מצוה. והובא נמי בב"י (סי תרסד).
וכן בספר מהרי"ל (מנהגים, הלכות אפיית המצות) איתא: נוהגין להסיק התנור למצות בעצי ערבה של לולבין שהיו לו בסוכה. ויש מכבדין עמהם התנור, הואיל ואתעביד בהו מצוה זימנא חדא. ועמא דבר כמו מהר"י סג"ל שהיה מסיק עמהן התנור לג' המצות. וכ"כ ג"כ בדרשות של מה"ר חיים א"ז וכן על עצי הושענות ובעצי הושענות מתקן הקולמוס.
ובמנהגי מהרי"ל, הובא דאף על גב שהסמ"ג כתב שאין קדושה בציצית, ואם נפסקו זורקן לאשפה, מכל מקום ראיתי בשכונת מהרי"ל סגל שנהגו, דהואיל ואיתעבד בהו מצוה, יעשו בה מצוה אחרת, והחזיקם השמש לקשור את בגדי הצבעונים שמכסין בהם כסאות המילה. ויש מסמנים בהם ספרים. ובנוסחא אחרת כתוב, וכן ראיתי שמש בית הכנסת בשכונת מהר"י סגל שזרק הציציות הפסולות למנורת אבן העשויה בכותל לקשור בהן המעילים הצבעונין שפורסין על גבי כסאות המילה מלהינתק כשיושבין עליהן.
וכן במג"א [סי' קפ"א ס"ק י'], מביא דמהרש"ל בים של שלמה חולין כותב, שנהג ששטף הכוס דברכת המזון ואח"כ לקח אותן המים שבכוס ושפכם על ידיו. וכתב בשו"ת שיח יצחק (סימן צה) אפשר טעמיה דמהרש"ל משום הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה שטיפת הכוס שהוא הידור מצוה, עביד בי' מצוה אחריתי.
וז"ל השאלתות (וישלח שאילתא כ"ו) והיכא מנח ליה פליגי בה רב אחא ברי' דרבא ור' ירמי' מדיפתי חד אמר מימין ואחד אמר משמאל, מאן דאמר בימין קא סבר כי היכי דלהוי תרתי מצוותא בחד דוכתא נר חנוכה ומזוזה ומאן דאמר בשמאל קא סבר כי היכי דלהוי מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית בטלית מצויצת ביניהן, הילכתא מאי, ת"ש כבר אמרה תורה ושמרתם מצותי ועשיתם אותם ובאו חכמים ופירשו וחקרו ועשו סייג לתורה, עכ"ל השאלתות, והנה השאילתות נתן טעם למ"ד שיניחנה בימין כי היכי דליהוי תרתי מצוה בחד דוכתא, (ועי' שפת אמת שבת כ"ב ע"א) וע"ע בהעמ' שאלה שם. ובשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן נב).
וכן בס' המכתם כתב דעל הפרוסה ודאי ראוי לעשות המוציא [בליל פסח] משום מה דרכו של עני בפרוסה, וכיון שבירכו עליה המוציא ראוי לברך עליה ג"כ על אכילת מצה, דהואיל ועבידנא ביה חדא מצוה נעביד בה מצוה אחרית, כדאמרינן גבי ריפתא דעירובא עכ"ל המכתם.
והתשב"ץ (ח"ב סי' ז') גבי עידי אירוסין ועידי כתובה כתב וזה לשונו: טוב שיהי' עידי האירוסין גם כן עידי כתובה ויש לדמות דין זה לריפתא דערובא בשבתא דמברכין עליה המוציא כיון דאיתעביד בה חדא מצוה ניעבד בה מצוה אחריתי (ברכות ל"ט ע"ב), הכא נמי כיון דאיתעבידא בהו חדא מצוה נעביד בהו מצוה אחריתי, וזה למצוה מן המובחר, אבל חיובא ליכא עכ"ל .
וכן יש נוהגים לעשות את החרוסת מהאגוזים ומהתפוחים ומהצימוקים שניתלו לנוי סוכה הואיל ואיתעביד וכו'. (ויגד משה סימן ד אות ג).
יש נוהגים להשאיר את כוסו של אליהו מלאה ומכוסה כל הלילה, ולמחרת מקדשים עליה הואיל ואתעביד וכו' (מנהגי חת"ס פ"י בהג"ה ס"ק ז).
וכן במ"א (סי' תל, א) כתב וז"ל: 'מהרש"ל היה דורש שכל אחד יאכל מעט קודם פסח מקמחא דפסחא, כי שמא היה שם חמץ ויתלה במה שאכל, וטוב ליתן ממנו לעני, מטה משה ושל"ה' וכתב ע"כ האדר"ת (מקבציאל לד, תשס"ח, נז – פז) 'לא ידעתי טובו בכאן ממקום אחר ואולי הוא כהא דאמרו הואיל ואתעביד ביה וכו'.
וראה נמי לבא"ח בשו"ת תורה לשמה (סימן רעו) שנשאל אם ראובן קיים מצות שלוח הקן ושלח את האם ושמעון רואה ורוצה לצוד את האם ולאוכלה אם יש בזה מדת חסידות שלא לעשות כן לצודה ולאכלה די"ל מאחר דרחמנא אמר לשלחה טוב שתהיה משולחת לגמרי או"ד אדרבה לאידך גיסא כיון דאתעביד בה מצוה טוב לצודה ולאכלה. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה. שפיר מצי שמעון לצודה ולאכלה ואין בזה מדת חסידות כלל ואדרבה חביבה היא זו לאכלה ולברך עליה כיון דאתעביד בה מצוה והכי איתא להדיא בגמרא דחולין דף קמ"א ע"ב ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימה מהו וכו' שלחה ואהדר לה רבא פרסקתי ותפסה ע"ש הרי מוכח דאין לחוש אפילו מדת חסידות דאם יש בזה חשש אפילו ממדת חסידות לא היה רבא עושה כן ובודאי רבא שהשתדל כ"כ לתופסה ג"כ טעמו הוא משום דאתעביד בה מצוה חביבה היא לאכלה ולברך עליה.
ובחשוקי חמד (בכורות דף מח.) ציין לעוד מקורות: דיעוין במשנ"ב (סימן רצז סק"ח) שכתב: נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר כיון דאתעביד ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי... וכל היכא דיש בו עוד ריח קצת מצוה לכתחילה להדר אחריו. ויש אומרים כיון שנתייבש וניטל ממנו עיקר הריח אין לברך עליו, עכ"ל.
עוד יעוין בשו"ע (סימן תרסד ס"ט) שכתב שנהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות. ובב"ח (או"ח סימן תרפא) כתב דעדיף לברך תחילה על נר חנוכה להבדלה, ולכבותה, ולחזור ולהדליקה לנר חנוכה . ובמג"א (סימן כא סק"א) כתב: חוטי ציצית שנפסקו יניח החוט בתוך הספר לסימן, או למצוה אחרת. עוד כתב המג"א (תחילת סימן תרעג) בשם הב"ח שיש ליטול משעוה הנוטף בביהכנ"ס לנר חנוכה.
ובמאירי (בברכות דף לט ע"ב) כתב שמהאי טעמא, שיירי הפתילות של שבת מדליקין אותן במוצ"ש לברך בהן על האור, ובשו"ע (סימן תרעג ד') כתב: אין חוששין לפתילות להחליפם, ועיין בשו"ת חתן סופר ס"ח שאין צריך להחליפם מטעם הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה.
במכתבי תורה לאמרי אמת (מכתב מג) הובא שנשלח אליו חוטי ציצית שנטוו מצמר שהפרישוהו לראשית הגז, כתב בל אדע מה החשיבות של ראשית הגז, הלא אין בו שום קדושה לאחר שהפרישוהו, אך אולי כמו שאמרו בברכות כיון שנעשה בו מצוה אחת תעשה בו מצוה אחרת. ועיין שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן סז.