מראי מקומות/בבא קמא/לו/ב

מראי מקומות בבא קמא לו ב

בגמ', שתפסו ניזק וכו' ונעשה עליו כשומר שכר

הראב"ד בהשגות פ"ד מנזקי ממון ה"י כ' ששומר אינו מתחייב בשמירת נזקיו אא"כ קיבל בפירוש, וכתב הברכ"ש סו"ס ט' ואין להקשות על שיטת הראב"ד מהא דריש פ' דו"ה דאם תפסו לגבות ממנו נעשה שומר לנזקין ואף שלא פירש קבלה מפורשת, ונראה דמכיון שתפסו בע"כ ונעשה עי"ז שומר בזה הוי כמו קבלה מפורשת, וחלין עליו דיני התורה דשומרין עכ"ד.

שם

המלחמות במס' שבועות סו"פ שבועת הדיינין הוכיח מסוגיין דבקנין משכון אינו מתחייב באונסין דאמרו דנעשה שו"ש, ומדוע לא נקטו שו"ח דהרי לחיוב נזיקין סגי בשו"ח וע"כ דהאמת נקטו ומוכח דדינו כשו"ש, והשיג ע"ד רש"י דס"ל דחייב באונסין והעירוני דלדעת רש"י לק' מה. שו"ח שקיבל עליו שמירת שור תם אע"ג דתם בעי שמירה מעולה מ"מ אין השו"ח חייב בנזקין אלא בשמירה פחותה, וא"כ י"ל דשפיר נקטו שו"ש דהרי זה נפ"מ בדיני נזקין דהתופס נעשה שו"ש וחייב בשור תם למ"ד דבעינן שמירה מעולה וכסתם משנה לק' מה: וא"ש רש"י לשיטתו ודפת"ח, ויש להוסיף דלפמשנ"ת לק' מ"ה בשיטת הרמב"ן ב"מ צג: דפליג על רש"י וס"ל דשו"ח חייב בתם בשמירה מעולה א"כ לשיטתו שפיר הקשה, ודו"ק, וע"ע במלחמות בסוגיין בהשגתו על רבינו אפרים דהק' המלחמות דסגי בשו"ח זה ג"כ מתבאר ע"פ שיטתו דשו"ח חייב בשור תם שהזיק אע"ג ששמרו שמירה פחותה ודו"ק היטב, ובש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' תי' דהכא קודם העמדה בדין ולא מיבעיא למ"ד פ"נ קנסא אינו חייב לו קודם העמדה בדין ואין ב"ד מגבין לו למשכון ואף למ"ד פ"נ ממונא מ"מ כ"ז שלא הוברר בב"ד אין ב"ד מגבין לו משכון ועי"ש עוד, ועיקר הענין צ"ת דאע"ג דחייב באונסין לכאו' כ"ז כלפי הבעלים ולא כלפי נזקין דעלמא. וע"ע בקצוה"ח שם ס"ק ג'.

בגמ', יחזיר לבעלים מבעיא ליה

ראיתי להעיר לד' הגר"ח דחיובא דשור תם מגופו הוא אף באופן שאין הבעלים פושעים בשמירתו דמ"מ כיון שיש כאן אחר המחוייב על שמירתו ממילא הדין דגובין מגופו, א"כ ה"נ כיון דפשע בשמירתו ממילא גובין מהשור ויפסידו הבעלים, ואה"נ דהשומר חייב לבעלים תשלומי נזקו, מ"מ בשור עצמו יפסידו הבעלים, וי"ל דכשיש בעלים המחוייבים בנזקו בודאי גובים מהבעלים המחוייבים וע"כ גובים מהשומר דהוא מחוייב.

עוד העירוני לדעת הראב"ד פ"ד מנ"מ ה"ד דמסרו לשומר לא נפטרו הבעלים משמירת נזקיו [וכ"כ הפנ"י לקמן נו: בדעת רש"י] א"כ מדוע אין הבעלים חייבים לניזק, ולפ"מ שיבואר לק' בעזה"י בדעת רש"י דהבעלים אנוסים וכן שיטת הרמב"ם [ושתיק ליה הראב"ד] א"ש.

בגמ', וסיפא ר' עקיבא

לדעת רש"י סיפא מיירי בלא תפסו דאי בתפסו מודה רע"ק אבל התוס' פירשו דאף סיפא מיירי בתפסו וכמשי"ת.

רש"י ד"ה שבוק

אלא לרע"ק ל"ל למיתני כלל בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר

ויעויין ברא"ש [הובא בשיטה מקובצת] מה שהוסיף פירוש לפירושו ועיין מהר"ם.

שיטת רש"י דלרע"ק ג"כ הוי שו"ש [וכמש"כ הנמוקי יוסף] והנזקין אחרים לא הפסידו כיון שלא פשעו בשמירתן [וכמש"כ הרא"ש בסי' א'] ע"כ חייב הניזק שתפסו כנגד כל חלקו דהוא שו"ש וגובין מגופו, והבעלים ושאר הניזקין פטורין מחלקן דהם אנוסים כיון שאין השור בידם, ובחזו"א סי' ג' ס"ק כ' הקשה מ"ש מהניזק שחייב לשמור אע"פ שהשור בבית הבעלים א"כ ה"ה הבעלים אינם אנוסים אע"פ שהשור בבית הניזק, ומחלק החזו"א דאם מחזיקו המזיק כדין לא חשיב השני אנוס שכל שותפין אחד מחזיקו והשני חייב על נזקיו, משא"כ בתפסו ניזק דהוא שלא כדין, חשיבי הבעלים אנוס. ובמחנ"א שומרים סי' ל"ו פי' דאין כוונת רש"י והרי"ף משום דנעשה שו"ש, אלא דלענין נזקין כיון דהוא ברשותו חייב בשמירתו וכגזלן שהחפץ ברשותו דמתחייב בשמירתו.

והתוס' והרא"ש ועוד ראשונים נחלקו דלרע"ק לא נעשה שו"ש, ופי' התוס' לק' נו: ד"ה פשיטא דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו וכו' עי"ש, וע"כ ס"ל לתוס' דחולקין כולן אף בתפסו ניזק.

ודעת הרי"ף והרמב"ם כדעת רש"י דאף לרע"ק תפסו ניזק נעשה שו"ש, ובדעת הר"מ א"ש בפשוטו לטעמי' דס"ל דאף לרע"ק דהוחלט השור לא נעשה שלו משעת הנזק, ואם שבח או כיחש לא מפסיד הניזק וכמשנ"ת לעיל לד. וממילא שפיר נעשה שו"ש וכדס"ל לרי"ש ופשוט.

ובשו"ע סי' ת"א ס"ב פסק כרש"י והר"מ, והרמ"א פסק כתוס' והרא"ש והקשה הסמ"ע בס"ק ג' ע"ד תוס' דהרי קי"ל שותפין שומרי שכר הן זל"ז כדאיתא בב"ב פחז"ה ובשו"ע סי' קע"ו וא"כ ה"נ הרי הם שותפין והם שו"ש זל"ז, ותי' הסמ"ע דלא נעשו שומרים אלא לשמירת גופו ולא לשמירת נזקיו והש"ך שם ס"ק ה' ובס' קע"ו ס"ק ט"ז תי' דלא הוי שו"ש אלא כשהתנו זה עם זה, אבל כשלא התנו אפי' שו"ש לא הוי ונחלק ע"ד הרמ"א שם, וע"ע מחנ"א שומרים סי' ל"ו שהאריך בכ"ז, וכבר עמד הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] בזה ותי' דלא אמרינן דנעשו שו"ש אלא כשנשתתפו לדעת או עכ"פ כשהם חפצים בשותפות אבל כאן הוא בע"כ ואינם חפצים בשותפות לא, והובא זאת בפ"ת סי' קע"ו ס"ק י' בשם החת"ס עי"ש. ויעויין בעה"מ מש"כ בזה.

גבייה מגופו בשומר וגזלן וכיו"ב

תוד"ה אם

ואפי' חמישי נמי פעמים שאין לו

הקשה המהרש"א מדוע מפסיד החמישי ולא יגבה מהבעלים כדין שור תם שמסרו לשומר דגובין מגופו וכדלקמן מ. והביא לשלטי הגבורים שעמד בזה. וז"ל הש"ג ולא ידעתי למה דהא כיון דנעשה ש"ש על חלק בעלים חייב לשלם כל הנזק כדין שאר ש"ש שפשע ואפי' תימא דלא נעשה ש"ש רק על חלקו ולא על חלק הבעלים אכתי למה לא יטול הניזק האחרון וכו' עכ"ד וביאור קושיתו דאע"פ דלא נעשה שו"ש מ"מ הבעלים חייבים מצד עצמם דהרי לא שמרו על שורם וכמבואר בתוד"ה כגון דהבעלים חייבים וכמשנ"ת שם. ובשיטה מקובצת כתב בשם הר"מ מסרקסטה דבאמת נוטל ניזק אחרון כל חלקו וסיים בוצ"ע, ועמש"כ לק' סוף דף ל"ט עוד בשיטת הר"מ מסרקסטה. ובש"ך סי' ת"א ס"ק ג' תי' קו' המהרש"א דהבעלים אנוסים ול"ד למסרו לשומר, ובקצוה"ח השיגו א. דאף כשתפסו ממנו בע"כ והוא אנוס מ"מ ג"כ גובין מגופו וכמבואר בתוס' וברשב"א לקמן נו: בגזלן שגזל שור והזיק שגובין מהשור ב. דהכא בע"כ דאינם אנוסים כמבואר בתוד"ה כגון, והתם אין לומר הטעם מדין שומר דהרי אינו שומר אלא מחלקו וכמש"כ תוס', וכמשנ"ת בד' התוס' בע"א. ועי"ש עוד.

ובהוכחת הקצוה"ח מגזלן בחי' ר' ראובן סוס"י ט"ו תי' דשאני גזלן שיש לו קניני גזילה ע"כ גובין מגופו. ויעויין חזו"א סי' ג' ס"ק י"ח ובסי' ו' ס"ק א', ומש"כ הקצוה"ח דהכא אינם אנוסים וכדמוכח מהא דלרע"ק גובה מהבעלים, תי' החזו"א שם דלרע"ק כיון דהם שותפים בשור כך הוא דינו שכל יום הוא ביד אחד וכיון דמשפט הממון הוא כך, אין כאן אונס במה שהוא ביד חבירו, ומה שאין יכול לשומרו כשהוא ביד חבירו זה לא חשיב אונס, וה"ז ככל מוציא שורו לרה"ר ברשות וחייב בנזקיו, ויעויין בחי' הגרשש"ק סי' ל"ב שכתב דהרי יכול למנות שומר גם כשזה ביד חבירו.

ובחי' ר' ראובן סי' ט"ו ביאר ענין זה ויסוד הדברים מהגר"ח עפ"מ שיל"ח בהא דמסרו לשומר גובין מגופו די"ל ג' טעמים א. דכשמסרו לשומר ע"כ שנתן לו הבעלים זכות שיגבה מגופו, [דאל"כ לא נפטר משמירת נזקיו] ב. דהשומר נכנס תחת הבעלים על חיוב השמירה ולא על התשלומין, וממילא גובין מגופו של הבעלים [וכ"כ חזו"א סי' ז' ס"ק ח'] ג. דחלוק תשלומין דמגופו עיקר הדין הוא בשור המזיק שמשתעבד לניזק. [ובאו"ש פ"ד מנ"מ הי"א כתב דאדרבה כיון דהשומר לא מתחייב לשלם מגופו, ממילא החיוב מוטל על הבעלים, והגר"ח שלל דבר זה דבמשנה מד: נראה דהשומר נכנס תחת הבעלים אף בשור תם.] וע"ע ברכ"ש סי' ח' בדרכים אלו.

וביאר דהש"ך ס"ל כדרך הא' ולפ"ז א"ש דבתפסו ניזק שלא מסרו לו הבעלים בזה שפיר פטורים הבעלים מלשלם דאנוסים והרי לא נתנו לשומר זכות שיגבו מגופו, [ולא ברירא לי אי ס"ל להש"ך דאף באופן שהבעלים אינם מעמידים תחתם שור שיגבו מגופו ג"כ פטורים א"כ לעולם במסירה לשומר לא יעמידו את השור שיגבו מגופו], וצריך לבאר דהא דבתפסו ניזק גובין מהשור והרי יאמרו הבעלים שהם אנוסים, ואע"ג דהניזק שתפסו אינו אנוס מ"מ הרי אין השור שלו, וצ"ל דמ"מ כיון שהשור משועבד לו זכה ניזק האחרון בשעבוד השור מדין גבי' מגופו וצ"ע, והקצוה"ח ס"ל ב' הסברות דבמש"כ דאף באופן שהבעלים אנוסים ג"כ גובים מגופו זה ע"כ כדרך הג' אבל מש"כ דהכא הבעלים אינם אנוסים זה מתבאר כדרך הב'.

ובנידון מסרו לשומר האם פטור הבעלים מתשלומים הוא משום שהעמיד שומר תחתיו או שהעמיד מהיכן לגבות, יש בזה לכאו' סתירות בספר חזו"א דבסי' ג' ס"ק א' ד"ה ונראה כתב דבמסר שורו לעבד דפגיעתן רעה ודאי מצי הניזק למגבי מבעל השור, וכ"כ בסי' ז' סס"ק י"ז. אולם בס"ק ו' כתב דכיון שמסרו לבן דעת אע"פ שאינו חייב בנזקיו יש לפוטרו ושוב דחה דכיון דאין השומר שומרו בביתו ויש לו רשות להלך ברה"ר ע"כ חייבים הבעלים, אבל באופן שמסרו לו שישמור בביתו באמת יפטר וכ"כ בסי' י"ב ס"ק ה'. ועמש"כ עוד בזה לק' מ. בסוה"ע.

ובאבן האזל פ"ד מנ"מ ה"ח כתב ליסד בכ"ז דתליא בפלוגתא דרי"ש ורע"ק דלרע"ק דיוחלט השור עיקר החיוב רמי על השור וזהו שכתבו תוס' בדף נ"ו דבגזלן ג"כ גובים מגופו, וכן ס"ל דלרע"ק בתפסו ניזק גובין מגופו, אבל לרי"ש דבע"ח הוא עיקר חיובא רמי על הבעלים, וזהו שכתבו תוס' דידן שאין גובין מהבעלים, וכן ס"ל בדף לד. ד"ה אילו, וכבר כתבנו בדף לג. דהגר"ח בספרו כתב שאין חילוק בזה בין רי"ש לרע"ק.

הפנ"י כתב שאין כוונת תוס' כלל שאין גובין מהבעלים דשפיר י"ל דגובין מהבעלים וכדין מסרו לשומר, וכ"ד התוס' הוא שאין גובין אלא את חלק הרביעי ואין מפסידין לשלישי ועי"ש מה שביאר בזה, וע"ע בחי' הגרשש"ק סי' ל"ב בדרך זו.

אולם במהרש"א מבואר דגובין אף מחלק שאר הנזקין, וצריך לבאר טעם הדבר דהרי אינם חייבים בשמירתו והרי כשהוא ביד המזיק בזה הדין ראשון ראשון נשכר ואין מפסידין הנזיקין האחרים, ומדוע כשתפסו ניזק מפסידין הנזיקין האחרים.

רש"י ד"ה נותן

דמי בושתו לבד צער ונזק

עיין רי"ף ר"פ המניח, נמוקי יוסף כאן, ורמב"ם סופ"ג מחובל ומזיק. ועי' שו"ת אבקת רוכל (סי' פג) וראנ"ח (ח"א סי' ל וסי' קז).

תוד"ה ושל דבריהם

נראה לר"י דר"י לא איירי אלא בסלעים

ובהגהות הגר"א כתב אבל ר"ח חולק וכ"פ הרמב"ם, והוא בר"מ פ"י מאישות ה"ח דכתובה מדבריהם והוא כסף מדינה. וכן פסק השו"ע אהע"ז סי' ס"ו סעי' ו' והרמ"א פסק כתוס' ויעוי"ש בב"ש ס"ק י"ד וברע"א שם מש"כ בדין כתובת אלמנה. ובתוס' דידן כתבו דאף באלמנה הוא צורי. ודעת הרמב"ן [הובא בשיטה מקובצת כתובות י.] דאף למ"ד כתובה דאו' הוא כסף מדינה דמה"ת אין שיעור לכתובה.

בגמ', נתביה לעניים וכו' יד עניים אנן

בפשוטו פי' הראשונים וכ"ה בתוס' דהי' קנין מעמד שלשתן ורבינו אפרים בהשגות הרי"ף (יח:) כתב דלא מהני מעמ"ש דמעמ"ש לא מהני ע"י שליחות וזכי' ובעינן שהבע"ד עצמו יעמוד שם, וכאן הי' ע"י רב יוסף דהוא יד עניים, וע"כ פי' דכבר נתן לרב יוסף ועי"ש. וברא"ש פ"ק דגיטין סי' י"ח כתב דבשליח הנותן לא מהני אבל שליח המקבל מהני, ובשו"ע חו"מ סי' קכ"ו ס"כ הובאו הדיעות בזה ויעוי"ש בנו"כ שהביאו מסוגיין, והש"ך ס"ק פ"ו כתב דאפוטרופוס עדיפא טפי.

רש"י ד"ה ההוא

והיה זה תפוס משלו

עי' רשב"א מה שהקשה ע"ד רש"י, ובפלפולא חריפתא אות ד' פירש בד' רש"י שתפס משכון ולא תפס לגבי', ומבואר דבקנס בזה"ז מהני תפיסת משכון. וע"ע סנהדרין ג. תוד"ה שלא.

ד"ה אנן

רב יוסף הוה גבאי

עיין במאירי במש"כ שהי' דיין. ובב"י יו"ד רנ"ח הביא רי"ו דאדם חשוב או טובי העיר ג"כ הוו יד עניים והוכיח כן מר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, וענובי"ת יו"ד קנ"ד.

בפיך זו צדקה

תוד"ה יד עניים

וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו'

ואף למ"ד אדם מקדיש דשלבל"ע מ"מ בעינן שיאמר לכשיבא לעולם אבל כאן לא אמר לכשיבא, והנה ד' התוס' צ"ע טובא דאם יש כאן חסרון דדשלבל"ע מה הועיל מעמד שלשתן.

והנה הרי"ף עמד בקו' התוס' ותי' דההוא פלגא דזוזא לא הוי ברשותו ואין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. והקשה הבעה"מ דא"כ מ"ט מהני מעמ"ש, והרי כיון דחזינן דמהני מעמ"ש אלמא דאין בזה חסרון אינו ברשותו וא"כ שוב יועיל מדין בפיך זו צדקה, [כן פי' הרע"א בתשו' קמ"ד] ויעויין בבעה"מ ומלחמות מש"כ בזה ועיין קצות החושן (סימן ס"ו ס"ק ב'), ועוד יבואר בעזה"י.

ובספר חידושי רבינו חיים הלוי פכ"ב ממכירה הקשה בעיקר ד' הרי"ף דכתב דאינו ברשותו והתוס' שכתבו שלא בא לעולם, דכ"ז ניחא על הכסף שישלם לבסוף, אבל החוב הוא דבר הנקנה [ויעוי"ש שהאריך בפרט זה].

ואשר ע"כ ביאר הגר"ח דדין בפיך זו צדקה לא הוי מעשה קנין אלא התפסת המעות לצדקה, אבל אין כאן זכיית ממון לעניים, ומעתה אע"ג שהתפיס החוב לצדקה מ"מ התשלומין שבאו בחליפי החוב הרי אין בהם התפסה דזהו חפץ אחר, וע"כ דכל קושיית התוס' והרי"ף הוא על הכסף הנגבה דנימא בפיך זו צדקה, וע"ז תירצו דכסף הנגבה הוא דשלבל"ע או אינו ברשותו, ולפ"ז אשה"ט דמדין מעמד שלשתן מהני על החוב עצמו דזהו מדין זכיית ממון וכיון שזכו בחוב זכו בכסף הנגבה מחמתו, וכלפי זכיית החוב אין חסרון דבר שאינו ברשותו או דשלבל"ע ודו"ק היטב.

ובתור"פ כתב כדברי תוס' דהוא דשלבל"ע וכתב וא"ת מאי קאמר יד עניי אנן, הא דשלבל"ע הוא, וי"ל דה"ק יד עניי אנן וזכינן ביה מטעם מעמ"ש עכ"ד וצ"ע כוונתו, ואולי יש להעמיס בדבריו כדברי הגר"ח, ואי נפרש דכוונתו דבמעמ"ש מהני אף בדשלבל"ע עדיין צ"ת מדוע חשיב חוב כדשלבל"ע והרי החוב קיים.

באבי עזרי פ"ג מנחלות ה"ד השיג ע"ד הגר"ח במש"כ דחוב הוא דבר הנקנה עי"ש, ועוד השיג במש"כ הגר"ח דבפיך זו צדקה אין זה קנין ממון דזה פלוגתא דקמאי ויבואר לפנינו בעזה"י, וכן במש"כ הגר"ח דכיון דהוא רק התפסה על החוב ע"כ לא חל על הכסף הנגבה, דא"כ האומר סלע זו לצדקה דמותר לשנותה וליתן אחרת תחתי', והרי במה שנותן אחרת תחתי' אין כאן קיום לנדרו הראשון דהוא ממון אחר, ומן הדין לא יתחייב ליתן אחרת תחתי', ונמצא שמפסיד לצדקה במה שנוטלה, ולפ"מ שיבואר בהמשך בעזה"י דהוא מדין אומדנא שיוכל לשנותה א"ש.

וצריך לבאר עוד להגר"ח באומר הרי עלי סלע לצדקה מדוע חייב ליתן והרי כסף הנגבה הוא דשלבל"ע, וצ"ל דהתם הוא מדין חיוב אגברא, וכמש"כ הגר"ח דבפיך זו צדקה איכללו תרתי הרי עלי דחייב לקיים דיבורו מדין נדר והרי זו.

וי"ל עוד בזה עפ"מ דיש להוכיח מכמה דוכתי דאע"ג דבפשוטו יסוד הפלוגתא בקנין בדשלבל"ע הוא בדבר דלא מצי למיחל מהשתא, אבל בדבר דמצי למיחל מהשתא לא שייכא הפלוגתא, מ"מ אשכחן כמה דוכתי דאף בדבר דלמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע חל מהשתא מ"מ למ"ד אין אדם מקנה לא חל, וכמבואר בתוס' בכתובות ז: תוד"ה המזכה דאף אי עובר זוכה תליא בדין אדם מקנה, וכיו"ב מבואר ברשב"א קידושין נד: בפדיון סמדר של מע"ש, והגרעק"א שם ושם תמה ע"ז, ולכאו' מוכח דכיון דעיקר ההקנאה הוא על הדבר שיבא לעולם אע"ג דחלות הקנין נתפס עכשיו מ"מ תליא בפלוגתא זו. ומתבאר יותר אם החסרון הוא משום דלא סמכ"ד, [ועיין שיעורי ר"ש ר"פ המפקיד מש"כ בזה] וא"כ ה"נ הרי עיקר ההקנאה הוא על הכסף הנגבה וזהו דשלבל"ע ואשר ע"כ אע"פ דמקנה לו החוב מ"מ לא מהני ודו"ק. ע"ע מש"כ בב"ב מט. ובב"מ (עמ' ז').

וא"ש בזה הא דדנו תוס' והרמב"ם פ"ו מערכין באומר סלע לכשיבא לידי אתנהו לעניים האם חל מדין נדר ומ"ט לא יחול והרי מחייב את גופו, ובחו"מ סי' ס' דנו לענין חיוב ממון במתחייב בדשלבל"ע, והתם ג"כ תיקשי דכיון דהחיוב חל על גופו מדוע לא יחול, ומתבאר כמש"כ דס"ד דכיון דעיקר ההקנאה הוא על הממון שיבא לבסוף ע"כ לא יחול, ועיין קה"י נדרים סי' ג' מש"כ בזה [ונתעוררתי לכ"ז ע"י חכ"א שליט"א].

ונהי שאם הי' אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש וכו'

מבואר בתוס' דכשנודר על דשלב"ע תלוי בלשונו אם אמר שיעשה כן לכשיבא לעולם חייל נדרו אבל אי אומר הרי זו לא חייל נדרו.

וברמב"ם סופכ"ב ממכירה כ' יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדרכים שההדיוט קונה בהן ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה וכו' עכ"ד, ומבואר ברמב"ם דבדשלבל"ע ג"כ חייב ליתן אע"פ שלא אמר אתנהו דמ"מ במה שאמר שיהא לעניים פתיך בי' חיוב אכתפא דגברא, ועקה"י סי' כ"ח שהאריך. [והקשו בסתירת הרמב"ם פ"ו מערכין הל"א דכתב דדוקא כשאמר הרי עלי להקדישו ועמד בזה הלח"מ שם].

ובפשוטו חיובו להרמב"ם מדין נדר וכ"כ המחנ"א צדקה סי' ב' ומ"מ י"ל דתרתי איתנהו בי' דבאופן שבא לעולם הוא מדין קנין ובלא בא לעולם הוא מדין נדר, וכ"נ שנקט הקה"י, אמנם מד' התשב"ץ הובא בקצות החושן (סימן רי"ב ס"ק ה') נראה דלמד ברמב"ם דבדשלבל"ע חל ג"כ מדין הקנאה וצ"ע, ויבואר עוד לק'.

ולדברי הרמב"ם הדרא קו' הרי"ף לדוכתה דהא ס"ל דבלא בא לעולם ג"כ מחוייב לקיימו, וא"כ תיפו"ל משום בפיך זו צדקה ועמד בזה הלח"מ פ"ו מערכין הל"א, ותי' הגר"א חו"מ סי' רי"ב ס"ק כ' דהרמב"ם יתרץ כד' הר"ח, א"נ י"ל שיתרץ כמו שתי' בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' י"ד דנפ"מ דיכול לישאל על בפיך זו צדקה אבל אם זיכה במעמ"ש שוב אינו יכול לישאל, ויעוי"ש ובש"ך יו"ד סי' רנ"ח ס"ק י"ח בטעמא דהראשונים לא תי' כן.

עד שלא בא ליד גבאי

ור"ח פירש וכו' ואמרינן בפ"ק דערכין האומר סלע זו וכו'

וכתב ע"ז המרדכי ולא נהירא האי פירוש דנהי דמעמ"ש מהני דלא מצי למיהדר ביה מיהו למיחשב כאלו באת ליד גבאי ואסור לשנויי כדאמרינן לא מהני עכ"ד, ביאו"ד דהוקשה לו דאף ע"י מעמ"ש ג"כ כיון שלא הגיע ליד גבאי יהא מותר לשנותה, וביש"ש כתב ע"ז מאחר שהגבאי זכה במקום עניים במעמ"ש, לא גרע מהדיוט שזכה זכי' גמורה, ה"נ זכה רב יוסף במקום עניים עכ"ד.

ובקה"י ביאר בהקדם דיש לבאר עיקר הדין דיכול לשנותה וביאר דזה תליא אי בפיך זו צדקה משוי קנין א"כ ע"כ הא דיכול לשנותה הוא מענין תנאי שיהא לו זכות לשנותה. [וכ"מ בשיטה מקובצת בשם ה"ר יהונתן, וברש"י ערכין ו. ד"ה אבל לאחר פי' כן בהו"א דיכול לשנותה לעצמו ולא לאחר שהוא מדין תנאי,] אבל אי נימא שאין זה קנין א"כ יכול לשנותה משום דלא נתפס בסלע זו יותר מבאחרת והוא חיובא אגברא [ועמש"כ לעיל בד' הגר"ח] ופי' דהר"ח ס"ל דהוא מדין נדר [ונחלקו הבעה"מ ומלחמות בשיטת הר"ח] ואשר ע"כ כשזכו עניים במעמ"ש שוב אינו יכול לשנותה, אבל המרדכי ס"ל דהוא מדין תנאי א"כ כ"ז שלא הגיע ליד גבאי יוכל לשנותה אע"פ שזכה במעמ"ש, וע"ע שהאריך.

ובמאירי ביצה לז. ד"ה אע"פ כתב וז"ל וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת ליד גבאי מותר לו לשנותה עכ"ד וכ"כ ראבי"ה סי' תשצ"ט. [ועיין ב"י או"ח סי' ש"ו].

הרשב"א הוכיח מדברי הרז"ה דהדין דעד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה הוא אף לדבר הרשות וכמו שאמר איברי בי' נפשאי, [ומתבאר היטב כמשנ"ת דלא חל זכות עניים בסלע זו] אבל מדברי הרי"ף משמע דרק לשנותה למצוה אחרת, [והטעם י"ל דבפיך זו צדקה חל על עיקר ממון עניים ולא לעני זה וכמש"כ המחנ"א צדקה סי' ב'] וצ"ע דברי"ף שלפנינו איתא דיכול לשנותה לעצמו, וע"ע תוס' ב"ב ח: ד"ה ולשנותה וברשב"א שם ובערכין ו' תוד"ה משבאת ובד"ה עד.

ע"ע ברא"ה [הובא בשיטה מקובצת] שא"צ שיבא ליד גבאי, אלא דכל שהוא ברשות אחר אינו רשאי לשנותה, ואפשר טעמו כהמלחמות דהמחזיק בסלע זה הו"ל כגבאי.

בד' בעה"מ ומלחמות

באו"ד

הבעה"מ ומלחמות נחלקו בד' פלוגתות א. הבעה"מ ס"ל דבפיך זו צדקה אין בזה קנין ממון אלא מדין נדר והביא תשו' רה"ג וכן פי' בדעת הר"ח וכתב שאין מוציאין מידו עד שיאמר רוצה אני [ול"ד למ"ד שעבודא לא"ד דכופין אותו בממונו, דהתם יש לו חוב ממון אלא אין שע"נ ואם יוציאו מידו יפרע בזה החוב משא"כ הכא דהוא רק מצוה בעלמא] ודעת המלחמות דהוא קנין ממון.

ב. דעת בעה"מ דחוב הוא דבר שברשותו ויכול למוכרו ומה"ט מהני מעמ"ש ודעת המלחמות כהרי"ף דאינו ברשותו ואינו נקנה באגב [ובקצות החושן (סימן קצ"ד ס"ק ג') כתב דלהבעה"מ נקנה באגב ואודיתא] והא דנקנה במעמ"ש הוא הלכתא בלא טעמא, והוכיח המלחמות בהרבה ראיות דחוב אינו ברשותו, ויעוי"ש שהוכיח ממקדש במלוה אינה מקודשת ותמה הקצוה"ח בסו"ס רי"א דהתם הטעם משום דלא יהיב לה מידי, וראי' לדבר דבמלוה דאחרים מקודשת, ותי' דהמלחמות ס"ל דאף במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא בהנאת המחילה וכדעת הר"ן עי"ש. וע"ע אבנ"מ ס' כ"ח סוס"ק י"ג ובס"ק ל"א ובקה"י קידושין סי' כ"א מש"כ בזה.

ג. לדעת בעה"מ לא מהני מעמ"ש בדבר שאינו ברשותו, ולדעת המלחמות עולה דמהני, ועיין קצות החושן (סימן קצ"ד ס"ק ד') במש"כ בדין מעמ"ש בפקדון דכפרי', ובקו"ש ב"ב אות תפ"ג כתב דלהמלחמות יועיל מעמ"ש בגזל ועי"ש, ועיין ברכ"ש ב"ב סי' נז שהאריך בד' בעה"מ ומלחמות.

ד. שיטת הבעה"מ דגזלן שמסכים להשיב הגזילה חשיב ברשותו והמלחמות פליג, וביארו בשיטת המלחמות דס"ל דהקניני גזילה גורמים לאינו ברשותו, וחקרו האם מודה דבמה שבמציאות אינו ברשותו ג"כ יש חסרון אינו ברשותו או"ד רק בקניני גזילה, ונפ"מ באבידה שכתב הרמב"ם פכ"ב ממכירה ה"ט ה"ז כמי שאבד ואינו ברשותו והתם ליכא קניני גניבה, וברע"א בכמה דוכתי מבוארת שיטתו דס"ל דתליא רק בקניני גזילה, עיין בגלהש"ס סוכה לא. ב"מ ז. שבועות לג: ובחי' כתובות לד:, וע"ע בסו"ס אב"ע נזיקין מכתב להגרא"ז אות ה' מש"כ בביאו"ד הבעה"מ באופ"א, ונתבאר לק' סח: אות ד'.

אמירתו לצדקה כמסירתו להדיוט

נתבאר דנחלקו קמאי בדין אמירתו לצדקה האם הוי קנין ממון כמסירתו להדיוט או"ד דהוא דין נדר או התפסה בעלמא, ונתבאר דנפ"מ א. דברי הבעה"מ שאין מוציאין מידו כיון שאין כאן דין ממון ב. ד' הגר"ח שאם התפיס חוב לצדקה לא חל דין צדקה על כסף הנגבה כיון שאין בו זכות ממון לעניים. ג. בדשלבל"ע דלא חל דין ממון אבל נדר חל. ד. בטעמא דאמר סלע זו לצדקה דיכול לשנותה דלטעמא דנדר א"ש דלא חל דין נדר על סלע זו, [ובזה לד' הגר"ח חל התפסת מעות אלו לצדקה], ובמחנ"א צדקה סי' ב' חקר בדין זה אי הוי כמסירה להדיוט וכתב נפ"מ ה. במת הנודר אי חייבים היורשים ליתן דאם זכו זכי' גמורה חייבים היורשים ליתן אבל אם הוא מחיוב נדר לא חל חיוב על היורשים. ובר"מ פכ"ב ממכירה הט"ז כתב דחייבים היורשים לקיים, וכתב הכס"מ וז"ל דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל והו"ל כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם, עכ"ד והגר"א בחו"מ סי' רי"ב ס"ק כ' פי' דהוא משום שזכו העניים [ועמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם] ובמחנ"א הוסיף דאף אי נימא דהיורשים חייבים נדרא דאבוהון מ"מ בקטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו פטורים, ו. בטושו"ע יו"ד סי' רנ"ח איתא פלוגתא זו ושם מבואר הנפ"מ לענין חזרה והוא מד' הרשב"א בתשובה, ודבריו צ"ת דלכו"ע מהני שאלה ובלא שאלה לכו"ע א"א לחזור. ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' י"ד האריך דנפ"מ אי בעינן פתח וחרטה או דסגי בחרטה, והרע"א בתשו' קמ"ד נחלק ע"ד ופי' דכוונת הרשב"א דאי אמל"ג הוא מדין קנין א"כ באופן שלא חל קנין כגון בדשלבל"ע או כשאמר לאחר ל' וחזר בתוך ל' כיון שבטל הקנין אין כאן נדר, אבל אי מדין נדר יתחייב בכ"ז אע"פ שלא אמר אתננו. ז. המחנ"א צדקה סי' ח' כתב נפ"מ בחזרה תכ"ד לפמש"כ תוס' בטעמא דאין חזרה בהקדש תכ"ד משום דאמל"ג כמסירתו להדיוט א"כ ה"ה בצדקה להסוברים דיש בזה דין אמירתו. ח. קצות החושן (סימן רי"ב ס"ק ד') הביא פלוגתת הרדב"ז ומהריט"ץ בנודר לפלוני עני האם יכול לשנותו לעני אחר, וכתב הקצוה"ח בטעמא דיכול לשנות משום דלא חל קנין ע"י אמירתו לצדקה, ויעויין קה"י סי' כ"ח מש"כ עוד לבאר בזה. ט. לכאו' נפ"מ עוד ביש לו חוב ביד אחר ואומר יהא לצדקה האם הגבאי יכול לתבוע את הבע"ח דאי מדין נדר א"כ א"א להוציא מיד הבע"ח דלאו בע"ד דידי את, אבל אי קנה את החוב הרי זכו בו עניים.

סיכום השיטות

נבאר השיטות שעלה בידינו בדין אמירתו לצדקה ומוסיף עלה, בדעת הרי"ף. המחנ"א ורע"א למדו דהוא קנין, והגר"ח פי' דהוא התפסה, וכ"פ בתי' קמא דתוס', בשיטת הר"ח דעת בעה"מ דלא הוי קנין והמלחמות נחלק, דעת רב האי גאון ובעה"מ דאינו קנין, דעת הרמב"ם בדשלבל"ע בפשוטו הוא מדין נדר וכן מבואר בכס"מ ומחנ"א ורע"א קמ"ד (ד"ה ומעתה) אמנם בתשב"ץ נראה דהוא קנין, וכ"נ מד' הגר"א סי' רי"ב סוס"ק כ', ובבא לעולם בפשוטו מודה הר"מ דהוא קנין, דעת הר"ן והריטב"א בקידושין כ"ח [הובאו בש"ך סי' ס"ו ס"ק ב'] דהוא קנין. [וערע"א תשו' קמ"ד (ד"ה וקצת) דנתקשה בשיטת הר"ן בזה] ובדעת הרשב"א רבתה המבוכה, ועיין רע"א שם מש"כ בזה מדברי רב"א.

המחנ"א צדקה סי' ב' דן לחלק בין אומר לעני מסויים דהוא הקנאה משא"כ במקנה לעניים מרובים. ועוד דן לחלק בין סלע זו למחייב עצמו בצדקה. הקצוה"ח בסי' רי"ב ס"ק ד' כתב דדעת רוב הפוסקים דהוא מדין נדר.

ובהשיטות דמדין נדר בפשוטו הוא חיוב אגברא וכנדרי מצוה וכמו שהבאנו מהקה"י וע"כ יכול לשנותה, אמנם הגר"ח פי' דהוא מדין התפסה, וכבר קדמו בזה הרע"א בתשו' קמ"ד ד"ה אמנם וע"כ לא מהני בדשלבל"ע עי"ש בכ"ד. וכן יש להוכיח ממש"כ הרמב"ם פ"ח ממתנו"ע ה"א [וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רנ"ז ס"ג] דהנודר לצדקה חייב להפריש אע"פ שאין עניים ואל"כ עובר בבל תאחר, ואי נימא דבהפרשה לא חל מידי מהו החיוב להפריש, וע"כ דבהפרשה נתפס המעות לצדקה, וע"ע שער"י שער ה' פ"כ ביסוד זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף