מראי מקומות/בבא קמא/לו/א

מראי מקומות בבא קמא לו א

רש"י ד"ה ראוי ליטול

ולא מוקים לה כדאוקים למציעתא וכו'

האחרונים נתחבטו טובא בדברי רש"י ועיין שיטה מקובצת בשם הר"ש והרא"ש וע"ע בהפלאה.

ובעיקר קושית רש"י ותוס' מדוע לא משני בניזק שמא ומזיק ברי תי' הגר"א בהשמטות לסי' ת' ס"ד באופן נפלא דהש"ס אזיל הכא כרחב"א דמשנתינו בברי וברי ולא ניח"ל לפרושי בבו"ש והא דלא תיקשי מרישא ומטעם זה הרי הוצרכו להעמיד בבו"ש כתב הגר"א עפ"ד הרשב"א וה"ה דבמקום שיש עדים שראו את הנגיחה ומסופקים אם גדול הזיק או קטן הזיק, בכה"ג אין דין טחוהלב"ש [ונתבאר לעיל בטעם הדבר] וא"כ רישא מיירי ע"כ בדאיכא עדים דאל"כ הא הוי מודה בקנס, אלא דר"פ לשיטתי' דפ"נ ממונא לא הוצרך להעמיד בדאיכא עדים וע"כ הקשה דטחוהלב"ש, אבל סיפא מיירי כשהעדים ראו את הנגיחה אבל אינם יודעים אם שור אחד הזיק את שניהם או שני השוורים הזיקו ובכה"ג כלפי שור הקטן בודאי חייב ע"פ העדים אבל כלפי שור הגדול דמודה מזיק שגדול הזיק את הקטן ע"ז הרי אין עדים וזה תליא בדין טחוהלב"ש, ומ"מ כתב בס"ק י"ג דשפיר סמכינן על הודאת המזיק ואין כאן מודה בקנס דכיון שעל עיקר הדבר יש עדים לאו מודה בקנס [ופרט זה מחודש דאע"ג דהעדים לא ראו ששור הגדול הזיק דשמא רק הקטן, מ"מ אין בזה מודה בקנס] ויעוי"ש שביאר היטב כ"ד הרמב"ם בדרך זו, והדברים מתוקים מדבש.

תוד"ה ראוי

ודוקא היכא דיש לו תביעה על שני השוורים וכו'

צ"ת בטעמן של רבותינו בעהתו"ס מאי שנא, וביאר בחי' הגרשש"ק סי' ל"א אות ב' דבכל טחוהלב"ש יש ב' פטורים א. מדין הודאת התובע ב. מדין מחילת התובע ובשלמא על טעם הודאת התובע מהני תפיסה דיש כאן הודאה כנגד הודאה אבל כשיש מחילה לא מהני תפיסה, ובסוגיין דמהני תפיסה הוא משום דבסוגיין אין כאן טעם מחילה דהרי תובע הניזק את השור ומודה לו המזיק שהשור הזיק אלא שטוען שהזיק את הקטן ולא שייך כאן מחילה [והבאנו לעיל מד' התוס' בסנהדרין ו. שמבואר כן] ומהני רק מטעם הודאה דההודאה היא על סיבת החיוב שאין כאן חיוב מדין שהזיק שור הקטן אבל דין מחילה הוא על הממון ובממון הרי תובעו בכדי היזק הקטן ואשר ע"כ בטחוהלב"ש לא מהני תפיסה כיון דמחל לו משא"כ בסוגיין דליכא טעמא דמחילה, ודו"ק היטב. והעירוני דהרא"ש כתב דבטענו חטים והודה לו בשעורים לא מהני תפיסה וז"ל שהרי כבר הודה שאין חייב לו שעורים או מחל לו שעורין משמע דטעמא דהודאה ג"כ סגי דלא מהני תפיסה, ושוב יקשה מה החילוק בין שוורים לטחוהלב"ש. וע"ע פלפולא חריפתא וחזו"א חו"מ סי' י"א ס"ק י' מש"כ בביאו"ד התוס'.

וברא"ש הביא י"א דבטחוהלב"ש מהני תפיסה דיכול לתפוס השעורים על חוב החטים כיון שאינו פורע לו חטים. אבל ברישא בקטן וגדול לא מהני תפיסה כיון דתם אינו משתלם אלא מגופו אינו יכול לתפוס.

גמ', ש"מ שני שוורים תמים שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה

פירש"י ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו, והקשו תוס' דא"כ תיקשי מ"ש מסיפא באחד גדול ואחד קטן אינו גובה אלא את הקטן, והאבן האזל פ"ז מנ"מ הי"ב ד"ה איברא תי' דבגדול וקטן בשעת הנזק זכה רק בקטן מדין המע"ה משא"כ בשני שוורים שהזיקו כיון שזכה בשור אחד אף כי נאבד אחד לא הפסיד הניזק, ובעיקר קו' תוס' כ' הראשונים לבאר דזה בלשון קושיא דש"מ וכו' והרי לא יתכן.

ופירשו התוס' דמיירי בשני שוורים שהזיקו שור בודאי, והקשה בס' מלבושי יו"ט ח"ב חו"מ סי' א' אות ז' דמאי מהני מה דהוי כחד גופא הרי בחד גופא גופי' אם נאבד האחד הפסיד הניזק כדין כיחש מזיק.

ובחי' ר' ראובן סי' י"א הע' 1 תי' דסוגיין כרי"ש דיושם השור ואם כיחש מזיק לא הפסיד ניזק וע"כ שו"ט שיגבה נזקו מהשני.

והנה ילה"ק עוד מדוע בעינן לטעמא דכחד גופא תיפו"ל דגובין מהשני מדין כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, אלא דממ"נ תיקשי בכל כיחש מזיק מדוע הפסיד לרע"ק והרי יגבה ממנו מדין כי ליכא, וכבר ביאר הקצות החושן (סימן ת"י ס"ק ד') דכיון דיוחלט השור לא שייך בזה דין כי ליכא, וא"כ ה"נ ליתא לדין כי ליכא, אבל אי סוגיין כרי"ש תיקשי דתיפו"ל מדין כי ליכא, וי"ל דשיטת תוס' דדין כי ליכא הוא רק באופן שהא' יש לו פטור ע"ז אמרינן דמשתלם מן השני משא"כ הכא דאין לו פטור אלא דא"א להשתלם ממנו מחמת שברח.

וי"ל עוד בעיקר הקושי' מ"ש הכא מדין כיחש מזיק, דהכא כיון שהם שני שוורים ושני מזיקים יש כאן דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכ"א הוא מזיק בפ"ע, ולא דמי למש"כ תוס' לק' מז. ד"ה ליתא דבפרה וולד שהזיקו וליתא לפרה אינו משתלם מן הולד דהתם הולד לא יכול להזיק בפ"ע משא"כ הכא י"ל דמיירי באופן שכל שור יכול להזיק בפ"ע, ועחזו"א סי' ה' ס"ק ט"ו דמתבאר תורף הדברים.

כתב הנמוקי יוסף אבל לענין שני שוורים תמים של איש אחד שהזיקו תרוייהו לא אפשיטא אי יגבה מהי מינייהו דבעי אי לא ומספיקא ל"ל לאישתלומי אלא מתרוייהו רביע נזק מזה ורביע נזק מזה ואי ליכא לאישתלומי כוליה רביע נזק מהאי משתלם שארא מהיאך כר"נ וכו' עכ"ד וקשה מאחר דכתב שיש בזה דין כי ליכא א"כ מאי נפ"מ בסוגיין ומהו הבעיא דלא אפשיטא, ומשמע דהספק הוא דיש כח ביד הניזק לבחור שיתן לו שור אחד ולא יתן לו חצי משור זה וחצי משור אחר וכן מבואר בחזו"א סי' ה' ס"ק ט"ו וצ"ב הטעם ומ"ש מכל גביית נכסים דהלוה משלם כפי רצונו. [ואולי שור תם שאני] ובחי' ר' ראובן סי' יא תי' דהכא כיון שכל שור הוא מזיק בפ"ע יש לניזק זכות לתבוע כל שור כדין גזל ובא אחר ואכלו רמ"ג רמ"ג [לקמן קיא:] ועי"ש שהאריך בזה.

ובמש"כ הנמוקי יוסף דיש דין כי ליכא לא תיקשי קו' הקצוה"ח הנ"ל דכיון שיוחלט השור וכבר זכה בשור אחד דהנמוקי יוסף מיירי באופן שמתחילה לא הי' בשור כדי נזקו ולא הוחלט לו, כן כתב בהגהות קה"י על הקצוה"ח.

וע"ע באו"ש במש"כ דאם נאבד קודם העמדה בדין נמצא דעדיין לא הוחלט לו ומחליטים לו את השור השני.

ע"ע מש"כ לעיל לד. במש"כ הגר"א סי' ת"י ס"ק מ"ח בד' הנמוקי יוסף.

תוד"ה ורבי עקיבא

פי' בקונטרס וכו'

הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ש"מ [הובא בשיטה מקובצת] הביא להרמ"ה שפי' כדברי רש"י, וכן שיטת בעה"מ לקמן רפ"ד דלרי"ש גובה משאר נכסים, ונתבאר לעיל לג: דהבעה"מ מוקי לברייתא דשחטו כרע"ק ומיושבת קו' תוס', אבל לרש"י תיקשי דרש"י אוקי לה כרע"ק, ובתורת חיים תי' דכ"ד רש"י הכא דבודאי נתחייב וספק אם אבד השור אמרינן בזה אסממ"ו וכ"ז לרי"ש שיש כאן חוב על הבעלים שייך לומר שיש כאן ודאי חוב משא"כ לרע"ק, ובאבן האזל פ"ד מנ"מ ה"ח ד"ה אכן עוד צריך ביאור כתב דהכא לאחר העמדה בדין ונקבע דינו לשלם כפי שיווי השור משא"כ ברייתא דלעיל הוא קודם העמדה בדין וא"ש לפ"ז דברי רש"י לק' ר"פ דו"ה ד"ה ראשון, דמבואר דס"ל דאם אבד השור הפסיד מעותיו לרי"ש, אמנם המאירי [הובא בשיטה מקובצת] כתב דלדעת רש"י השור כאפותיקי סתם ואם אבד לא הפסיד ולדעת תוס' הוא כאפותיקי מפורש. ודעת בעה"מ דבכל גווני דאבד השור לא הפסיד הניזק והוא יפרש הברייתא דלעיל כרע"ק.

ס"ד דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר ניזק שלך נאבד ולא שלי

וקשה דבכ"ד אמרינן בכה"ג המע"ה כדאיתא בבכורות יח: בהפקיד אצל רועה, וראיתי לפרש דמיירי הכא בעומדת באגם ובכה"ג אין המזיק מוחזק ומדין חזקת מ"ק ג"כ לא מהני דהניזק ג"כ הי' לו בודאי שור אחד. ויעויין באבן האזל פ"ט מנ"מ ה"ח בדרך זו ומש"כ עפ"ז בישוב דברי הגאון שתמהו עליו הרא"ש והרשב"א,

הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] פי' דלרי"ש כיון דקביל עליה בבי דינא דיהיב ליה זוזי ושקיל לתוריה תו לא הדר ביה וכו' וצ"ת במה זכה הא דיבורא בעלמא הוא.

הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] כתב דלדעת רי"ש שני שוורים של אחד וספק מי הזיק פטור מלשלם דזיל הכא קמדחי לי' וזיל הכא קמדחי לי', ותמה ע"ז הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] דהא אמרינן במי שאבדה לו דרך שדהו יכול לומר לו ממ"נ דרכי גבך, אלמא דיכול לתובעו דממ"נ חייב לו דרך. [ואולי י"ל בדעת הרא"ה דנזק שור תם שאני וצ"ע].

במלחמות ר"פ דו"ה פי' דלא אתיא כרי"ש דא"כ חייב גברא מבע"ל למתני'.

פרק שור שנגח דו"ה

שור של שותפין שהזיק

במשנה, שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים

למה לא נקט שנגח ג' שוורים? עי' מהר"ם ותורת חיים.

במשנה, שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה

יעויין פירש"י שפירש כיצד לא נעשה מועד, וע"ע בשיטה מקובצת מדברי הראשונים דמשכח"ל באופן שלא הועד בב"ד ולא נעשה מועד [וזה תליא בד' הראשונים בהמשך אי מיירי הכא לאחר העמדה בדין וכמשי"ת בעזה"י], א"נ שלא הועד בבעליו, ולכאו' משכח"ל עוד לפמש"כ ה"ה בסופ"ו מנ"מ בשיטת הרמב"ם דשור שנגח ג' מינים לא נעשה מועד לכל המינים אלא למינים אלו, וא"כ משכח"ל שנגח ד' וה' מינים ובכל נגיחה הרי הוא תם, אך במשנה קתני שנגח דו"ה שוורים ולא כמה מינים.

במשנה, רבי שמעון אומר שור שוה מאתים וכו'

מבואר במשנתינו דשור תם של שני שותפין שנגח משלם כל אחד לפי מעותיו. ובתוס' לקמן מו: ד"ה ורביע למדו מזה לפרה מעוברת שנגחה דגובין מהולד כפי נזקו ומהפרה כפי נזקה, ומבואר דלמדו דחלוקה דמשנתינו הוא בעיקר המזיק דכ"א חייב כפי חלקו, אמנם בכתובות צ"ג למדו התוס' [בד"ה רבי] ממשנתינו לענין כמה בע"ח שבאים לגבות משדה משועבדת שגובים כל אחד לפי מעותיו, ומבואר דלמדו דמשנתינו הוא דין בחלוקת שותפות.

והנה הרשב"א לק' מז. הביא ירושלמי בשור מועד דרגלה של אדם אחד וכולה של אחד אחר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה אבל בשור תם חולקין לפי חשבון. ומתבאר היטב לד' התוס' בכתובות דבשור תם הוא מדין חלוקת שותפות דההפסד מתחלק לפי מעותיו, אבל בדין מזיק שניהם שוים. ומה"ט יל"ד ג"כ בדין נגח ואח"כ הפקיר דפטור מה הדין אם שותף אחד הפקיר או שאחד מהם חש"ו האם חייב השני לפי חשבון [בלא דין כי ליכא] או"ד דחייב מחצה, דלהנתבאר לכאו' יתחייב מחצה דכל א' הוא חצי מזיק.

ובכ' הגר"ח הובא בזה ביאור חדש מהגרי"ז דחלוק חיובא דשור תם דהחיוב על גוף השור והשור הוא אחד וחד מזיק משא"כ בשור מועד דהחיוב על הבעלים ויש כאן שני מזיקים, עי"ש בכ"ד ונתבאר לעיל לד. ביסוד זה, ע"ע ברע"א חו"מ סי' קע"ו [נדמ"ח כאן בהרחבה] מש"כ בד' הירושלמי.

בגמ', אי כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו האי אחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מבעי ליה

והקשה רש"י מגמ' לעיל לד. דקאמר דניזק אחרון גובה ותי' רש"י דשאני ניזק שאין יכול לגבות משאר נכסים משא"כ הכא דשניהם נזיקין, ופי' בחי' ר' ראובן סי' ט"ו דהוא תק"ח שלא להפסיד את הניזק, וכעי"ז כתב בחי' ר' שלמה דהוא כעין דין הנחתי, וקשה דדעת רש"י לעיל סו"פ המניח דלרי"ש אם אבד השור גובה משאר נכסים ועמש"כ שם לפרש דברי רש"י באופ"א, וערשב"א [הובא בשיטה מקובצת] שהקשה ע"ד רש"י דבאופן שאין לו נכסים אחרים מאי איכא למימר, [והובא פלוגתא זו לדינא בסו"ס ת"ז באופן שאין לו שאר נכסים עי"ש ב"ח והגר"א] אשר ע"כ הביא פי' הראב"ד דכלפי הניזק הו"ל כאפותיקי וכאילו מכרו לניזק, אבל כלפי הבע"ח הו"ל כמטלטלי, וכעי"ז פי' הרמב"ן דלבע"ח אין שעבוד ולניזק יש שעבוד על השור.

הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] פי' דהסב' בבע"ח דהלוה הוא שומר על השור וה"ז ככל שור שהזיק בבית שומר שגובין מגופו וכדלקמן מ. משא"כ בנזקין אין המזיק שומר של הניזק דהוא שלא מדעתו ובעל כרחו הזיק, ולמדנו מדבריו דהא דגובין מגופו במסרו לשומר אין הטעם משום דהבעלים חייבים בשמירת נזקיו דהכא אין הבע"ח חייב בשמירת נזקיו ואעפ"כ גובין מגופו.

ושיטת הבעה"מ דבאמת אף בשני נזקין ג"כ קיימא הסברא דאילו גבך הוה לאו מינך הוה משתלימנא. ומה שאמרו בסוגין ראשון ראשון נשכר פי' באופ"א וכמשי"ת בעזה"י, וצ"ב בסברא זו וכמו שהקשו תוס' בדף לד. והראשונים דהרי אילו גבי' הוה הוה מתחייב בשמירת נזקיו אבל השתא דלאו גבי' למה יתחייב. ובכ' הגר"ח פי' דשאני שור תם שעיקר החיוב מוטל על השור, וכל שחל חיוב נזיקין בשור תם גובין ממנו בכ"מ שהוא, וע"כ אף בשני נזקין ג"כ האחרון נשכר.

וכדבריו נראה בתור"פ לעיל לד. אמנם א"כ אף בשני נזקין ג"כ הי' בדין שאחרון נשכר וכשיטת בעה"מ ואין דעת תור"פ כן אלא כדעת כל הראשונים דפירשו בסוגיין דראשון נשכר. ועמש"כ לעיל לה: בד הרשב"א ותור"פ ביסוד זה, וכן מש"כ לבאר כן בשיטת בעה"מ צ"ע דהבעה"מ ס"ל דאם אבד השור גובה משאר נכסים לדעת רי"ש א"כ ודאי לא ס"ל דהוא חיובא דשור ושוב צ"ע בטעמו והשיגו המלחמות בזה, וע"ע מש"כ לעיל לד. בענין זה, ועוד יבואר בע"ב בעזה"י.

איתא בתוספתא פ"ג ה"א שור שהי' מועד בקרנו ותם בשינו וחבל בזה ובזה תם משלם ח"נ מגופו מועד משלם נז"ש מעלי' אין שם עלי' תם משלם ח"נ מגופו מועד יוציא ויבקש לעלי' ע"כ מבואר דאף כשאין שאר נכסים ג"כ תם גובה מגופו והמועד יפסיד, וצ"ע בזה לרש"י, [ועמש"כ לעיל לד. דלרע"ק מודה רש"י].

בגמ', ראשון ראשון נשכר מבעי ליה

הק' הראשונים מדוע לא מקשי מרישא דמתני' דקתני ישלם לאחרון שבהם. והבעה"מ הוכיח מזה דהא דגובה האחרון הוא מדינא דלעיל לד. דאילו תורא גבך הוה לאו מינך הוא משתלמנא. ושפיר האחרון נשכר, והכא הקושיא הוא מכח דיוקא דמה הוסיף התנא האחרון נשכר ע"כ דאתא לאשמועינן דאף בשאר נכסים ג"כ האחרון נשכר, והבעה"מ כשיטתו דלרי"ש גובין משאר נכסים, ובשאר נכסים ל"ש טעמא דלעיל. ויעויין במלחמות במה שהשיגו ופי' באופ"א, וע"ע בראב"ד [הובא בשיטה מקובצת].

תוד"ה שור

תימה דלר' עקיבא וכו' דלמה יהא מוטל עליו וכו'

מבואר בתוס' שאם אין מוטל עליו לשמור אע"פ שעל הבעלים מוטל חובת שמירה מ"מ לא יגבו מחלקו. ואין להקשות מ"ש מגזלן דמבואר בתוס' לקמן נו: ד"ה פשיטא דכיון דחובת שמירה מוטל על הגזלן גובים מגופו ונפסדים הבעלים דלא דמי דהכא חצי שור הוא של הניזק ואין על הבעלים חובת שמירה אלא על חלקו, ועיין אבן האזל פ"ט מנ"מ ה"י ופ"ד מנ"מ ה"ח ד"ה והנה לפ"ז. ועוד יבואר לק' בעזה"י.

באו"ד

קשה דלשיטת תוס' לעיל לג: דלרע"ק נעשה שלו למפרע משעת הנזק מדוע אין מוטל עליו חובת שמירה, וכתב החזו"א סי' ג' ס"ק כ' שאין לומר שקושיתם דהניזק אנוס מלשמור כיון שאינו ברשותו דבתוס' לק' ע"ב מבואר דאם תפס הניזק את השור חייבים הבעלים בשמירת נזקיו אע"פ שאין השור ברשותם אלמא דלא חשיבי אנוסים מה"ט [ובעזה"י שם יבואר] וא"כ ה"נ לא יחשב הניזק אנוס במה שהשור בבית הבעלים, וביאר החזו"א דהוקשה לתוס' דכלפי חובת שמירת נזקין כיון שאין הניזק יכול לשלוט עליו ולא ליהנות ממנו כלום וגם העתיד עדין מוטל בספק ע"כ מסתברא דלא יחול עליו שמירת נזקין וע"ז כתבו התוס' דמ"מ כיון שיש בידו לברר שפיר חשיב בעליו לשמירת נזקין כיון דבאמת הוא שלו ויכול לברר הדבר.

באו"ד

בזה"ז שאין גובין דיני קנסות אא"כ תפס א"כ לא יתחייב הניזק בשמירה שאין בידו להביא עדים, וצ"ע בש"ך סי' ת"א ס"ק א' עי"ש, ואפשר דמ"מ בידו לתפוס.

באו"ד

הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] תי' דמתני' בשעמד בדין וע"כ חייב הניזק בשמירת נזקיו, והשיטה מקובצת הביא להר"ש דלא פסיקא לי' לאוקמי כשעמד בדין דא"כ לרי"ש נמי יוחלט השור וכדלעיל לג: ויעוי"ש במשנ"ת שם.

ולדעת הרמב"ם דאף לרע"ק דיוחלט השור לא נעשה שלו קודם העמדה בדין וק' מסוגיין מדוע חייב הניזק בשמירת נזקיו, והי' מקו"ל דס"ל דאע"פ שאין הניזק חייב בשמירת נזקיו מ"מ בשור תם שחיובו מגופו גובין ממנו וכמשנ"ת לעיל מהגר"ח, אמנם י"ל דהר"מ יעמיד לאחר העמדה בדין, והר"מ לשיטתי' לא תיקשי לי' קושית הר"ש דלאחר העמדה בדין לרי"ש ג"כ יוחלט השור דהר"מ ס"ל דברייתא דלעיל לג: דלאחר העמדה בדין הוא של הניזק אתיא כרע"ק, ויעויין בתרומת הכרי סי' ת"ז ד"ה ועם שכ' יסוד הדברים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף