אילת השחר/בבא קמא/לו/ב

אילת השחר בבא קמא לו ב

דף ל"ו ע"ב

כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כשומר שכר. יש לעיין מ"ש מכל מלוה על המשכון דאיכא פלוגתא בב"מ דף פ"א אי הוי ש"ש או שומר חנם, ולמאן דאית לי' שומר שכר ג"כ הוא רק מטעם פרוטה דר' יוסף, וכאן אמרינן בפשיטות דבהנאה דעי"ז יוכל לגבות הוי שומר שכר, ואפשר דבהלואה אין לו שום ריוח דהא אם לא הלוה לו בכלל לא הי' צריך לו, ואפילו במשכנו שלא בשעת הלואה מ"מ הא זה כתוצאה מההלואה, משא"כ כשהוזק יש לו הנאה מה דיוכל לגבות חובו, אבל בנימוק"י כתב דאם א' תופס לגבות חובו הוי ש"ש לכו"ע, וצ"ב מ"ש ממשכון.

תוד"ה כגון. ודוקא לר' ישמעאל וכו'. יש לעי' למה לא נימא דגם לר"ע תופס כל השור כדי לגבות חצי נזקו כמו לר' ישמעאל דתופס כל השור, ונראה בסברתם דכיון דרוצה לגבות מעצם השור נוכל לומר דלהיתר מחצי נזקו אינו תופס כלל, משא"כ אי צריך לגבות זוזי בהכרח כל השור תופס בשביל הח"נ. (מהדו"ק)

התוקע לחבירו. עי' בשטמ"ק בשם הר"ח דמיירי דאחזו ותקע בו, וצ"ע דבשלמא לגבי החרשות הוי גרמא אם לא אחזו ואיהו דאבעית אנפשי', אבל בושת דתקיעה הא מעשה התקיעה עצמו הוי בושת, וגם הא זה ע"כ נקרא מעשה בגופו, דאל"כ גם כשאחזו מ"מ הא לא הגיע לגופו התקיעה, וע"כ דזה מקרי דהגיע לגופו ולמה לא יתחייב בושת, אפילו אם לא אחזו, דהא ע"ז לא שייך איהו דאבעית אנפשי'. (מהדו"ק)

ושל דבריהם כסף מדינה. ברמב"ם פ"ג מהל' חובל ומזיק הל' י' מבואר דבסלע מדינה יש חצי דינר כסף טהור ושלשה וחצי דינרים מנחושת, וצ"ע לפי"ז למה בסלע מדינה אינו שוה יותר מחצי זוז כיון דמלבד הכסף יש בו נחושת, ובהזיק באופן דצריך לשלם מאה סלעים כתב דנותן שתים עשרה וחצי דינר כסף נקי, ולמה לא נזכר דצריך ליתן לו גם הנחושת שלפי החשבון.

אנן יד עניים אנן. פירש"י דרב יוסף הוי גבאי, ולכאורה תיפו"ל משום דהוי ב"ד, והי' אפשר דאילו מדין ב"ד כיון דמה דמועיל הקדשתו הוא מדין מעמד ג', ובודאי לא שייך לומר דר' יוסף דהוא ב"ד יועיל מעמד ג' בפניו, דהוא ב"ד רק עם בית דינו, ויתכן אפילו אם יאמר בפני כל הב"ד דהיינו ג' שאינם גבאים לא יקנה מחמת מעמד ג', דלא מצינו אלא מעמד ג' ולא מעמד חמשה, וכיון דלכל א' אין דין ב"ד בלא חבירו אין כאן מעמד ג' כלל ורק הגבאי דהוא לבד הוי יד עניים לכן מהני בפניו. ולכך צריך משום דהוי גבאי, אלא דא"כ מה ראי' מהא דב"ד הוי יד יתומים לגבי דלא צריך לכתוב פרוזבול, דאולי רק בב"ד נאמר דין דיד יתומים הוא, אבל בגבאי לא, ואם הי' פשוט לי' דגבאי הוי יד עניים מה הוצרך להביא מהא דיתומים אין צריכים פרוזבול, ובכלל צ"ע דהא כאן איירינן דהוא כיד עניים והו"ל כבמעמד המקבל וקונה, ומה ראי' מהא דאינו צריך פרוזבול דהוי כמסורין לב"ד, כיון דהא דא"צ פרוזבול מחמת דעליהם לדאוג לטובתם והם כבר תובעין, אבל מנ"ל דגוף הב"ד הוי כידו, דהא ודאי ידענו דהגבאי דואג לטובת העניים אלא דלא ידעינן אם גוף הגבאי הו"ל כהעני ממש, וזה אכתי לא ידעינן מהא דאי"צ פרוזבול.

[ובנימוק"י מבואר דהא דיד עניים אנן קאי בין על ב"ד בין על פרנס וגבאי צדקה, וכתב דהא דנקט ר"ג משום דנשיא הוא ובית דינו חשוב לכך הוא דנקט הכי, אבל ה"ה לפרנס וגבאי צדקה, וצ"ע דלענין פרוזבול הא לא מהני מה דהגבאי צדקה הוא יד יתומים, דבשביל זה אינו עדיין כמסורים לב"ד, ומוכרח הי' לנקוט ר"ג דהוא ב"ד חשוב דלכן א"צ פרוזבול אבל מה דהגבאי צדקה הוא כידן לא יועיל לענין פרוזבול כלום]. (מהדו"ק)

שם. יד עניים אנן. ברשב"א כתב דשמעינן מזה דדין עניים כדין יתומים ואם א' חייב לכיס של צדקה אינו משמט, ויש לעי' אי מיירי דנדר לצדקה א"כ נהי דנעשה ממון עניים הא מ"מ גם הנדר עדיין לא פקע, וא"כ אפילו אם ישמט דין הזכות ממון שיש עליו מ"מ ישאר הדין נדר, ועל דין הנדר הא לא שייך השמטה, ואם נימא דנפק"מ לענין כמה דינים אם זה רק מצד נדר או מצד זכותי ממון, [והרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' רנ"ח ס"ל דאין בצדקה דין אמירה לגבוה, והש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ב' כתב בשם הריטב"א דגם בצדקה איכא דין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש בזה זכות ממון לענים], דלכן הוצרך להשמיענו דישאר גם זכותי ממון לעניים, יש לעי' כיון דאם יפקע זכותי הממון אבל הנדר ישאר שוב יחזור להיות זכות ממון, דכמו דהנדר עשה בפעם הראשון כשנדר, שיהי' לו זכותי ממון, ה"נ כעת זה יגרור זכותי ממון, אפילו אם ישמט הזכותי ממון שהי' לו קודם, כמו באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דנעשה זכות ממון להקדש, ואתי גזבר וקא גבי מיני', כמבואר לעיל דף ז', א"כ אפילו אם השמיטה היתה משמטת מ"מ כיון שהדין נדר נשאר שוב יחזור ויהי' זכותי ממון לההקדש, ואין לומר דכיון דנהפך לזכותי ממון בטל חיובו מטעם נדר, נמצא דסדר הדברים הוא כשנדר נעשה מכח החיוב לקיים הנדר דין ממון הקדש וכבר אין דין מחמת נדר, דא"כ למה מהני שאלה, וע"כ דנשאר עדיין חיוב נדר, א"כ גם כשפקע ממון למה לא ישאר חיוב נדר ושוב יהי' דין ממון להקדש עליו, ולומר דלוה מהכיס של צדקה צ"ע, דהא אם בא לידי גבאי אסור ללוות כבר ואם לא בא עדיין לידי גזבר הא יש דין נדר עדיין ע"ז, ובהזיק לכיס של צדקה הא פשוט דהו"ל ממון שאין לו תובעין כמבואר בסו"פ החובל, וצ"ל כגון דקייץ לעניים כמבואר שם בסו"פ החובל ומ"מ דין צדקה עדיין ע"ז ואינו משמט, ויש לעיין בנדר לצדקה החוב שיש לו על חבירו ע"י מעמד ג' דהי' הגבאי עומד, וכן אם הגזבר עומד ונתן להקדש דאז כל מה דהוי ממון עניים או הקדש אינו מדין נדר אלא מדין מעמד ג', דיתכן דמעמד ג' מהני גם בפני הגזבר להקדש [אלא דאינו ברור אם תקנו מעמד ג' להקדש] ובכה"ג הוצרך הרשב"א להוסיף ולומר דאינו משמט, ועדיין יש להסתפק בכה"ג אם כיון דקונין העניים מדין מעמד ג' חל ג"כ דין נדר על כסף החוב, ונהי דבלי דין מעמד ג' לא הי' מהני דאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו, מ"מ אחרי דמצד דין מעמד ג' הקנין חל, חל ע"ז גם דין נדר, או דרק דין ממון חל על המעות, ולא דין נדר, ונפק"מ לענין מה שכתבו דמעילה יש רק על קדושת פה אם כאן יהי' כדבר שנתקדש ע"י פה, או דכיון דזכה בו מדין קנין אין בזה מעילה, דלהצד הראשון אינו דומה למש"כ הרמב"ן דחצר דהקדש אם הוא קונה לא יהי' בזה מעילה כיון דכאן חל כל הקנין ע"י האמירה אפשר דהו"ל קדושת פה, [ועי' מש"כ בתוד"ה יד עניים]. עוד נפק"מ אם יתפיס כסף אחר בזה, דאם זה רק ממון הקדש בלי נדר, לא שייך התפסה בזה. (מהדו"ק)

שם. יד עניים אנן. מהרא"ה מבואר דאם אומר תנהו לפלוני שיזכה בשביל פלוני מהני, וגם כאן ע"י דהוא יד עניים הו"ל כאומר תן לר' יוסף בשביל עניים, אבל אלו דחולקין וסוברין דמעמד ג' בעי דוקא המקבל, צ"ל דר' יוסף עדיף דהוי כעניים עצמם, ויש לעי' קצת להרא"ה דא"כ ע"כ כשאחד אומר תן לפלוני לזכות לפלוני הו"ל כאילו הפלוני כאן וה"נ באומר נתבי' לעניים כאילו העניים כאן, ונמצא דלכל העניים יהי' חלק בזה ולא יוכל ליתן למי שירצה, אלא לחלק לכל א', דבשלמא אם הוא כמו העניים היינו דיש דין ממון עניים ע"ז דהא לא בעי שהם יהי' כאן אלא דהוא יש לו דין עניים ע"י דיד עניים אנן, אבל אם הוא כאומר בשביל פלוני, א"כ גם בעניים כאילו ממש כל העניים עומדים לפנינו ואז הי' צריך להיות שהם יזכו כל א' חלק בזה. (מהדו"ק)

שם. יד עניים אנן. ומבואר דהוי מעמד ג', ויש לעי' אם אמר תנהו לפלוני, והפלוני הוא עני, דהא מבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"ט סי"ב דלעני באמירה בעלמא אינו יכול לחזור, וכיון דאמר בנוכחות הגבאי צדקה תנהו לפלוני הו"ל כמעמד ג' דהגבאי הוא ידו של העני ההוא וזוכה העני ההוא, או דרק הוי כיד עניים אבל לא יד של יחיד, ולא יזכו כלל שום עני, והנה בנימוק"י ביאר דאע"ג דיתומים אינם צריכים פרוזבול מ"מ עני צריך לכתוב פרוזבול כיון דבני דיעה נינהו ויכולים לכתוב פרוזבול ואי לא כתב אינהו דאפסדו אנפשייהו, והא דמדמין עניים ליתומים הוא רק לענין מעמד שלשתן דיד ב"ד כידן, ואם נימא דיד עניים היינו רק לכללות העניים ולא לכל עני בפרטות, א"כ למה הוצרך לחלק בין פרוזבול למעמד ג', דהא גם לענין מעמד ג' אינו הגבאי במקום העני אלא במקום עניים, ומשמע דשפיר הוי יד של כל עני ויהי' נקרא מעמד ג', ולכאורה נראה דרק אם נתנו בתור צדקה אבל אם נותנו בתור מתנה אין הגבאי יד עניים לענין זה, אע"ג דכשנותן מתנה לעני הו"ל צדקה מ"מ אין הגבאי יד של מקבל מתנה אפילו אם הוא עני וצ"ע בזה, ואם נימא כן צע"ק דהא כיון דהוי דבשלב"ל כמש"כ התוס' א"כ מצד דין צדקה אינו חל, אלא דהוי קנין שקונה העני אבל לא הי' כאן חלות צדקה, דהא מצד צדקה אינו חל אלא מצד מתנה בעלמא, ועל מתנה הא אינו יד עניים, א"כ למה מהני אם אומר שיהי' לעני פלוני, ולפי"מ שהסתפקנו דאולי מכח זה חל כבר דין נדר וצדקה א"ש, אבל אפשר דכשהוא נותן בתור צדקה אע"פ שמה דמהני הוא מדין קנין ומתנה, מ"מ לגבי זה כבר שייך יד עניים אפילו לעני פרטי. (מהדו"ק)

שם. יד עניים אנן. בחידושי רבינו חיים הלוי פכ"ב מה' מכירה כתב להסתפק אם חל ע"י אמירתו לצדקה דין ממון עניים או לא, וכנראה ספיקתו רק לשיטת הרמב"ם, דהא הובא בב"י יור"ד רנ"ח וש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ב' דיש מחלוקת אם יש בצדקה דין אמירה לגבוה והוי ממון עניים או דרק דין נדר חל ע"ז, וצ"ע דלדבריו בהקדש דודאי לכו"ע הוי כבר זכות ממון להקדש ע"י אמירתו א"כ יועיל להקדיש החוב, והתוס' הא ס"ל בפי' הסוגיא כרי"ף והרמב"ם וכתבו דגם ההקדש לא יועיל על חוב, גם כיון דכתב דשייך דין צדקה על החוב והחוב הוי דבר ששייך בו קנין ושייך בו דין צדקה, אלא דלמעשה לא יחול על המעות שנגבו דין צדקה כיון דזה כאילו חליפי החוב ואין במה שיתפוס דין צדקה על החליפין, ולפי"ז הי' צריך להיות דיחול דין צדקה, ונפק"מ דאם א' יתפיס ויאמר על כסף שזה יהי' כמו החוב יחול על הכסף דין צדקה כמבואר ביור"ד סי' רנ"ח ס"ב.

אמנם מדבריו משמע דבשביל דלא שייך שיהי' חליפיו לעניים לא חל דין צדקה כלל, נמצא כיון דלא יהי' זכות ממון כלל להעניים דלא יחול דין צדקה על הכסף הנגבה ממילא אין זה צדקה כלל, והיינו דדבר שבעצם זה ממון אבל לא יצמח מזה ממון להעניים לא חל ע"ז שם צדקה. (מהדו"ק)

תוד"ה יד. ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם. והנה מלבד דהוי דבשלב"ל הא נמצא דחל דין צדקה אע"פ שאין מטבע מסוימת, ונמצא דאם יהי' כסף הרבה ויאמר פרוטה א' מהם לצדקה יחול אע"פ דאינו מבורר, ולכאורה זה תלוי בדיני ברירה כיון דאין החלות על הגברא אלא על המטבע, אלא דאפשר דהחלות הוא על הכסף שיגבה לכשיגבה ואז הוי מבורר מטבע מסוימת, ועי' בחי' רבינו חיים הלוי ה' מכירה, ואם הנידון על עצם החוב כמו שמבאר שם ג"כ הוי דבר מסוים דהיינו עצם החוב בתור חפצא. ומ"מ צ"ע כיון דזה לא דבר ממשי, נהי דשייך בזה קנינים אבל דין חלות צדקה ונדר יתכן דלא שייך כיון דזה דבר שאינו ממשי. (מהדו"ק)

בא"ד. מובא בפי' הראשון דע"י מעמד ג' חל ולולא זאת לא חל דהוי כדבשלב"ל, ויש להסתפק אם הא דחל ע"י מעמד ג' הוא רק ע"י דין נדר [ולעיל הסתפקנו אם כיון שקונה הו"ל ג"כ דין נדר, וכעת הספק אם רק ע"י שחל דין נדר ג"כ מטעם האמירה לכן קונה] דאע"ג דבלי מעמד ג' אינו חל, מ"מ ע"י מעמד ג' חל דין נדר וחיובא אגברא, דאל"כ אין סתם חיובים לדבר שאין לו תובעין ואיך יתחייב לעניים וכיון דגם אחרי שיזכה הגבאי נשאר עדיין רק חיוב על המזיק לשלם, הא לא מצינו חיוב לדבר שאין לו תובעין, אבל אי חל עי"ז דין צדקה נמצא דהחיוב הוא על הניזק מדין נדר לעניים, ולפי"ז נשאר המזיק חייב לשלם להניזק, והניזק הקנה במעמד ג' שעי"ז חל דין צדקה וחיובא דנדרי צדקה עליו לתת את זה לעניים, אמנם צ"ע איך מצינו קנין כזה דהא תמיד כשמקנה במעמד ג' קונה המקבל את החוב דחייבים לו במקום שהי' חייב להמלוה [ואפילו לשיטת ר' האי דס"ל דלא נפטר עדיין מהממחה עי' ר"ן סופ"ק דגיטין מ"מ הא חייב ישר אליו], וכאן ע"כ חיוב דמזיק נשאר רק להניזק אלא דהניזק מחויב ליתן לעניים, וע"כ צ"ל דכיון דהנותן מחויב מדין צדקה שייך שפיר ע"ז חיוב גם להמזיק, דתמיד בממון דאין לו תובעין אינו נעשה חייב, אבל כאן דבהכרח יש כאן חיוב אניזק ליתן צדקה חל שפיר חיוב על המזיק ליתן בשבילו לעניים, אלא דעדיין צ"ע דהא כל מה דחל הצדקה הוא משום הקנין במעמד ג' ואיך מתחיל הקנין ואם קנין אין כאן גם צדקה אין כאן.

וע"כ נראה לומר דשפיר שייך חיובים לממון שאין לו תובעין והגבאי יתבענו, וכן יש להוכיח מלקמן דף ל"ט דאמרינן בגמ' ונתבי' לעניים, ומתרץ בגמ' דהו"ל ממון שאין לו תובעים, והק' בשטמ"ק בשם רבינו פרץ דהגבאי יתבע, הרי דאע"ג דהוי ממון שאין לו תובעין הוקשה לו דהגבאי יכול לתבוע אפילו מעות צדקה, ואע"ג דאמרינן בחולין דף ק"ל במזיק מתנות כהונה, וה"ה בממון עניים בסו"פ החובל לקמן דף צ"ג ע"א, דפטור מטעם ממון שאין לו תובעין ולא אמרינן דיכול הגבאי לתובעו, היינו משום דבמזיק דצריך להתחדש חיוב מחמת שהזיקו, ע"ז אמרינן דהו"ל ממון שאין לו תובעין ועי"ז לא חל חיוב דלכ"א יטעון לא הזקתי לך, אבל היכא שמחויב לעניים כגון התם בקנס דבא על הכותית, אם חכמים היו מתקנים שיהי' קנס לעניים דאז העני לא הי' צריך לבוא בטענה הזקתני אלא דאתה חייב לי כסף, אז נהי דלכל א' יכול לדחות איני חייב לך, מ"מ הגבאי יכול שפיר לתבוע כיון דרבנן עשו חיוב לעניים, וה"נ כאן במעמד ג' דהקנה לעניים מה שהי' לו כבר חוב ולא צריך להתחדש חיוב כיון דהי' לפני זה חוב להניזק שייך שפיר לקנות ויהי' חיוב ישר אל העניים.

ובדף ל"ז ע"ב מבואר דהי' שייך לחייב לשלם גם במועד של הקדש, לולא דנתמעט מרעהו, ובכתבים בשם הגר"ח [עמוד רט"ז] ביאר דהקדש נקרא דאין לו בעלים א"כ למה הי' מתחייב להקדש, ובשלמא בתם הא ביאר דהחיוב על השור אבל במועד הא החיוב על הבעלים ואין בעלים, וכתב דהי' מחייבים את הגזבר, ומשמע דהי' חייב מכיסו, ועדיין צע"ק למה הי' מחייבים אם הזיקו את ההקדש, ולר"ש בן מנסיא באמת חייבים אם הזיקו את ההקדש והא אין בעלים, ונהי דשייך חיובים להקדש אע"פ שאין להם דין בעלים מ"מ להתחייב בנזקין הא צריך למה שהזיקו דבר שלהם, וכמו דלכן ממון שאין לו תובעין פטור מאותו טעם הי' צריך להיות פטור אם הזיקו נכסי ההקדש דאין להם בעלים, ובמעילה יש גזה"כ מיוחד להתחייב מעילה, וכן באומר הרי עלי מנה לבדק הבית עיקרו מחיוב נדרו ובזה זוכה הקדש, אבל להתחייב להקדש על שהזיקם כ"ז שאין גזה"כ מיוחד למה יתחייב כיון דאין להם דין בעלים וכמו לדבר שאין לו תובעין דלא חל חיוב. (מהדו"ק)

בא"ד. בקהלות יעקב ב"ק סי' כ"ח הביא קושית המרדכי דהקשה על שיטת הר"ח דכשנתן במעמד הגבאי חל דין דא"א ללוות כבר כדין בא ליד גבאי, והקשה דכיון דבמציאות עדיין לא בא ליד גבאי למה לא יוכל ללוות, והיש"ש ביאר דכיון דהוי קנוי בקנין המועיל בהדיוט שוב א"א ללוות, וביאר בקהלו"י סברת המרדכי דס"ל דין דאמירה לגבוה גם בצדקה וממילא בין כך כבר זכו העניים בהממון, והא דיש חילוק בין בא ליד הגבאי דאסור ללוות דדעתו לשייר לעצמו זכות שיכול ללוות ולהחליפה, וא"כ אפי' כבר קנאה הגבאי לעניים מ"מ כל שלא בא ליד הגבאי ממש ולא הוציא מתחת ידו אפשר ללוות עדיין, והר"ח ס"ל דאמירה לצדקה אינו אלא קבלה על עצמו ליתן ואפילו אמר סלע זו לא חל אחפצא דין צדקה אלא על הגברא ואין הסלע הזה שונה משאר המטבעות, [וצ"ע דלפי"ז בנודר סלע זו לצדקה חייב באחריותה], ולכן אחרי שהקנה במעמד ג' וקנו זכות ממון כבר א"א ללוות.

ואפשר לבאר באופן אחר דהנה פי' הר"ח צ"ב דלכאורה הא לא הי' מחוייב זוז מיוחד, וכל מה דחל במעמד ג' הוא דיש לו חיוב לתת החוב לעניים, וכ"ז שלא גבה הא אין חל דין צדקה על זוז מיוחד, ואפילו כשהניזק קיבל מטבע מ"מ לא יהי' זה צדקה, דהא החוב כבר עבר להגבאי צדקה בשביל העניים והניזק הא אינו גבאי צדקה, ולמה לא יוכל ללוות כיון דלא חל עדיין ממון עניים על מטבע מיוחדת, וזה אולי כונת המרדכי דכל שלא הגיע ליד הגבאי ממש אפשר ללוות דהא הגבאי אינו זוכה בהמטבע מיוחדת אלא דיש להניזק לשלם לצדקה ורק לכשיגיע להגבאי זוכה אז במטבע המיוחדת לעניים. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א