מראי מקומות/בבא קמא/כה/א
מראי מקומות
בבא קמא כה א
דיו במיפרך ק"ו
במשנה אני לא אדון וכו' כ' הנמוקי יוסף (יא. מדפי הרי"ף) בשם הרא"ש דבק"ו קמא פשוט יותר לומר דיו אסוף דינא דהיינו קרן ברה"ר עכ"ד, וע"ז השיבו חכמים דאף אתחילת דינא אמרינן דיו, ויל"ע לר"ט דמודה בלא מיפרך ק"ו האם הוא אף כשהדיו בתחילת דינא, ולכאו' משמע דס"ל דבזה לא אמרינן דיו כלל, והעירוני מהא דמודה ר"ט דמשלם מגופו וכלעיל יח: והוא משום דלא מיפרך ק"ו, והא מ"מ נימא ק"ו קרן מרגל והו"ל דיו אתחילת דינא, ועי' כוס ישועות בתוד"ה ואני. – ע"ע מהרש"א קידושין יג: בתוד"ה לכו"ע דלא אמרינן דיו אתחילת דינא, וצ"ע דבמשנתינו מבואר דלחכמים אמרינן דיו. – ע"ע בקידושין ה: תוד"ה חופה דר"ה סבר כר"ט דלא אמרינן דיו אף אסוף דינא, ובסוטה כט. ברש"י ד"ה ככר כ' דקי"ל דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו, וכ"כ בפסחים יח: ד"ה ולמדנו, ויעויין תיבת גומא פ' בא דהוכיח דקי"ל דאמרי' דיו במיפרך ק"ו, וכתב דמקרן ברה"י אין ראי' די"ל הטעם משום אין עונשין מן הדין, ויעוי"ש מה שהוכיח מגמ' בע"ב ודבריו צ"ע, ועמש"כ להלן בתוד"ה מידי.- ע"ע בתוס' ביבמות ז. ד"ה ומה (ציינם הרע"א בגלהש"ס) שהקשו מ"ט לא ילפינן הכא ק"ו משן ורגל ותי' דאיכא למיפרך טובא דאיכא בשו"ר וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן, ותמה המהרש"א דהכא אמר להם ר"ט ק"ו זה ולא השיבוהו כך.
בגמ' כי ל"ל דיו היכא דמפריך ק"ו כ' הרש"ש דטעמו של ר"ט דמסב' לא אמרינן דיו, אלא דאיכא קרא דאמרינן דיו, ואין לך בו אלא חידושו, וכתב דמדברי תוס' לעיל יח: ד"ה היכא מתנגד לדבריו.
בתוד"ה אני למ"ד פ"נ קנסא עפנ"י מש"כ דכתבו כן ע"פ הקדמתם דלדבריהם קאמר דאילו לר"ט הוא ממונא, ונתבאר לעיל כד:.
בא"ד ואין לומר עמהר"ם בביאו"ד.
בגמ' דלא גרע מגברא טהור הק' התורע"א פ"ק דכלים אות ו' במוסגר וברש"ש שם משנה ה' למש"כ התויו"ט בדעת הר"מ דש"ז דטהור בעי' כעדשה לנוגע, ואילו ש"ז דזב מטמא בכ"ש, א"כ אהני ק"ו למגע דמטמא בכ"ש, וכבר עמד במי נפתוח בפרפר כ"ו אות ג' בזה, וכתב דאין לך דבר שמטמא במשהו ואינו מטמא במשא, וצל"ע דמי חטאת שאין בהם כדי הזי' תנן בריש כלים דמטמא במגע ולא במשא, ויעויי"ש עוד בפרפר י"ח שכתב דרש"י דקדק לפרש הסוגיא כמ"ד דבעל קרי מטמא בכל שהו כדי ליישב קו' זו.
בגמ' שא"א בלא צחצוחי זיבה הקשה המרדכי סוף חולין מ"ט לא יתבטלו הצחצוחי זיבה בשכבת זרע, וכיו"ב הק' במ"ש בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק, ומדוע לא מתבטל ברוב, והא דם מבטל רוק כדמוכח בזבחים, ותי' דמיירי בדבר שהוא בעין וניכר ואין בו ביטול, עוד תי' וז"ל א"נ ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל עכ"ד, והאריכו הרבה בדברי המרדכי, ועי' נובי"ת יו"ד סי' נ"ד ואכ"מ. ובמרחשת ח"א סי' ל"ז אות ה' כתב דלפמש"כ הכס"מ פ"א הי"ד ממשכב ומושב דצחצוחי זיבה הוא טעם לילפותא א"כ לא ק' דיתבטל ברוב. – והמל"מ פ"א ממשכב ומושב הי"ד הקשה בעיק"ד המרדכי מה הוקשה לו בשמעתין שיתבטל ברוב, והאיתא בבכורות כג. דטומאת משא אינה בטילה ברוב כיון שנושא יחד את כל התערובת ועי"ש משכ"ב. – ע"ע בשבת קמד: דמוחל הרי הוא כמשקה משום שא"א בלא צחצוחי שמן, והיינו דדינו כשמן לכ"ד, ושם לא שייך ד' המרחשת הנ"ל.
הרמב"ן בנדה כב. הקשה שאין בצחצוחי זיבה שיעור כדי לטמאותו, דהא בעינן שיהא בו כחתימת פי האמה, ועי"ש מה שתי', ויעויין ברשב"א שם משה"ק ע"ד. – הקשה החזו"א (זבים סי' א' ס"ק י"ב) בקרי שיוצא שלא בהרגשה שאין בו טומאת קרי, יהא טמא משום הצחצוחי זיבה, דזיבה א"צ הרגשה, וכתב דאפשר דאה"נ, א"נ שאין צחצוחי זיבה רק בקרי היוצא באופן המטמא וצ"ע.
שם הק' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) וא"ת מ"מ לר"י מטמא הוא לעולם משום צחצוחי זיבה דאית בי', והביא לר"ח דלא טימא ר"י אלא בימים שרואה בהם זוב, אבל בימי ספירו שאינו רואה לא, והק' ע"ז הרשב"א מנדה כב. דקאמר דסותר בימי ספירו משום צחצוחי זיבה, ובשם הראב"ד תי' דנפ"מ דמדין ק"ו אינו סותר הספירה, אבל משום צחצוחי זיבה ה"ז סותר ועי"ש עוד.
בגמ' אלא האי תנא ערש"ש וקדמו השיטה מקובצת בשם הגליון לבאר מ"ט ניח"ל במשנה זו טפי מן הברייתא, וע"ע פנ"י.
בד"ה ק"ו וי"מ וכו' בב"ב קיא. ד"ה ק"ו (ציינם הגרי"פ) הק' על פי' קמא דא"כ אין זה ק"ו, וע"כ פי' כהי"מ, והביאו פי' זה מרבינו חיים כהן, ויעויין ברש"ש בגמ' שם ובב"מ צה. משה"ק על פי' זה, וכבר עמד השיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' בזה עי"ש.- עי' בס' הכריתות לר"ש מקינון בתי מדות בית ראשון (הובא בקש"ק עמ' ש') מ"ט לא אמרי' דב' הסגרות הם י"ג יום, דהכא בעינן להוסיף הסגר שלם עי"ש.
בד"ה מידי למגע ולמשא העירוני דמגע אייתר כיון דלא מטמא בגדים א"כ תיפו"ל מדין קרי, ובשיטה מקובצת ליתא מגע.
בא"ד ובסוף מסכת זבים לכאו' י"ל דהמשנה שם אתיא כר"י דהוא מדין צחצוחי זיבה ולא יליף בק"ו.
בא"ד שלא מצינו שום דבר שמטמא במשא שלא יטמא אדם לטמא בגדים כ"ה בר"מ בפ"ו מאבות הטומאה הי"ב, ובמל"מ כ' דלדעת הר"ש אשכחן בועל נדה דמטמא במגע ובמשא ואין הנוגע בו והנושאו מטמא בגדים, והעירו עוד דאשכחן חרב כחלל די"א דאינו מטמא בגדים (עי' מקדש דוד סי' מ"ב סוף אות א') ואעפ"כ י"א דמטמא במגע ובמשא.
בא"ד ואע"פ שלא מצינו נ"ש מגופו ראיתי להעיר דמצינו לרע"ק בתם שחבל באדם.
בא"ד ואין נעשים אה"ט כגון אוהלים וכו' כוונתם דכיון דאין נעשים אה"ט ליכא בהו טומאת ז', ועמש"כ בע"ב בתוד"ה וקמייתי דדעת תוס' בפסחים דנעשים אה"ט לענין אוכלים, מ"מ י"ל דאינם נעשים אה"ט לענין שיהא בהם טומאת ז' כיון דאינם אה"ט גמור.
בא"ד וכן בפ"ק דפסחים וכו' ילהס"ת במש"כ תוס' דכיון דלא מצינו לחלק בזה ע"כ ילפינן ק"ו האם הוא דוקא לר"ט דאית לי' דיו אף במיפרך ק"ו, או"ד דאף לרבנן י"ל דבכה"ג ילפינן ק"ו ולכאו' מהא דהביאו תוס' מפ"ק דפסחים משמע דהוא אף כחכמים דר"ט, אכן יעויין בתוס' בפסחים שם דנקטו בפשוטו כר' טרפון, ומדברי תוס' מבואר דנקטו דפשטא דסוגיא כר"ט, ובסמוך בסותוד"ה אלא הוצרכו לתרץ דאתיא סוגיא דלא כר"ט, וביבמות ז. תוד"ה ומה כ' דסוגיא דהתם כר"ט, וכפה"נ מאחר דסתם משנה בריש כלים כר"ט, ע"כ ניחא לאוקמי סוגיא דעלמא כר"ט וצ"ע. אכן להמבואר בתוד"ה אלא נמצא דסתם משנה בנזיר סה: דל"ל דיו, דהא סברה דקרי בזב אינו מטמא במשא אלא בסמוך לזיבה, שו"ר בתוס' שאנץ (הובא בשיטה מקובצת בסוה"ע) דכתב דאינו מוכרח מההיא דנזיר דלא דרשינן דיו עי"ש, ולעיל טו: שו"ט אי סתם משנה כר"ט, ובירושלמי (שם ה"ד) מוקי כר"ט.ועמש"כ במשנה מדברי רש"י בכמה דוכתי דקי"ל דלא אמרינן דיו במיפרך ק"ו, ובס' הכריתות לר"ש מקינון בתי מדות בית ראשון האריך לבאר כל הסוגיות שנראה דלא אמרי' דיו ועי"ש שדחה זאת, וע"ע במהרש"א קידושין ד: בתוד"ה מעיקרא דפי' ד' תוס'