מראי מקומות/בבא קמא/כו/א

מראי מקומות בבא קמא כו א

בגמ' כספו של זה ולא כספו של אחר ראיתי להקשות דהאיכא ח"נ צרורות, ולמש"כ בתוד"ה ולא לק"מ.

בגמ' ולא תהא שו"ר חייבת ברשות הניזק אלא ח"נ כ' המהר"ם מקשין העולם והא מדאיצטריך הלכתא גמירא לנזק צרורות שאינה משלמת כי אם ח"נ מכלל דשו"ר נז"ש משלם ומצאתי בגליון תו"י שהקשה קו' זו ומתרץ בזה"ל ושמא לא נאמרה הלכה אלא דצרורות משלם ח"נ ממה שהרגל משלם וכו' עי"ש, וכ"כ הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת), ועמש"כ לעיל יט. בבעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק, האם דינא דצרורות משלם ח"נ הוא חצי מהנזק או חצי מהתשלומין של גופו, ומדברי הראשונים כאן מבואר דהוא חצי מהתשלומין, עוד תי' התו"י דשמעתין אליבא דסומכוס דצרורות משלם נז"ש, וצ"ב דלעיל יט. מספק"ל אי סומכוס גמיר הלכתא ומוקי לה בכח כחו. שו"ר בשיטה מקובצת בשם הגליון שעמד בזה.– עוד כ' המהר"ם דגם להס"ד דשו"ר תהא חייבת ח"נ מ"מ בפעם ג' [לכאו' צ"ל ד'] תשלם נז"ש כדין קרן, ואילו צרורות לעולם משלם ח"נ, ויל"ד בזה דכיון דאורחי' לא שייך העדאה, ומ"ט שו"ר בפעם ג' ישלמו נז"ש, ועוד דעיקר דבריו תליא בבעיא דיש העדאה לצרורות, דאם יש העדאה א"כ כשנעשה מועד משלם נז"ש. שו"ר בשיטה מקובצת שכתב לתרץ כן דנפ"מ בהועדו הצרורות, והק' דא"כ א"צ הלכתא לצרורות דיאמר אין העדאה לצרורות, וכתב דאין לומר דאיצטריך אם הועד הרגל דצרורות דידי' לא הועדו דזה אינו חידוש ולאו צריך הלכתא להכי כי אם הועד לרגל למה לא יהא מועד להתיז צרורות, ויעויין כיו"ב בהמשך דבריו בהועד הכחו דגם כח כחו מועד.- בשיטה מקובצת הובא בשם ריב"א שעמד בקו' המהר"ם, ותי' דנפ"מ דצרורות משלם מגופו וכספיקא דרבא לעיל יח., וביאר בתו"ד דהוא משונה להתיז צרורות, ועמש"כ בריש פרקין בזה.– ע"ע בתורע"א שתי' קו' המהר"ם דנפ"מ בצרורות בשינוי דחייב רביע נזק.

בגמ' אריו"ח אין ח"נ חלוק הק' הרש"ש דר' טרפון בהכרח ל"ל הך דינא עי"ש.

בתוד"ה ולא וא"ת וכו' ערא"ש (הובא בשיטה מקובצת) מה שתי'.

בא"ד וי"ל צרורות יוכיחו בשיטה מקובצת כ' בשם הר"ר ישעי' ז"ל דהוא דוחק דצרורות הלכה הוא.

בא"ד וא"ת וכו' דהשתא ק"ו דלעיל ליכא ערש"ש, וקדמו הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת).

בא"ד דמחמיר בתשלומין עי' לעיל ג. תוד"ה דומיא, ועי' אתוון דאורייתא כלל י"ח אות ח' שהוכיח מתוס' דידן דדרשי' ק"ו להחמיר מדין ודאי. והעירוני דלמהרש"א אין כוונת תוס' להחמיר אלא דלא הוה ידעינן כיצד לדרוש הק"ו וכמש"כ הרע"א.

בגמ' ויהא אדם חייב בכופר עי' בה"ל ח"א סי' ל"ז בהגה שהאריך לדון הרי אין עונשין מן הדין, וכתב דאף דממון עונשין מן הדין מ"מ הכא כפרה הוא, ויש טעם לחלק עפ"ד המהרש"א בטעמא דאין עונשין מן הדין עי"ש.

קלב"מ בכופר

ברש"י ד"ה ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות הק' תר"פ (הובא בשיטה מקובצת) דבשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקי' דמקיש שוגג למזיד, וכן הקשה הרשב"א על שיטה זו, ויעוי"ש ברשב"א שתי' די"ל דהומ"ל הניחא למאן דאית לי' תד"ח, א"נ דהוה דרשינן היקשא דתד"ח להיפוך דבשניהם חייב ממון עי"ש, ותי' הפנ"י דסבר רש"י דחיובא דכופר כיון דכפרה הוא לא שייך למילף מדתד"ח, וכתב הפנ"י דאף עיקר דינא דקלב"מ סבר רש"י דלא שייך בכופר כיון דכפרה הוא, והא דפירש"י במזיד ולא אתרו, הוא משום דאילו במקום מיתה וגלות בלא"ה פשיטא דפטור מן הכופר, כיון שיש לו כפרה במיתה או בגלות, וכל הס"ד לחייבו כופר הוא בכה"ג שאין לו כפרה, ולדבריו מדוקדקים היטב דברי רש"י שכתב כאן ובסמוך ד"ה עליו, גלות, ואי כוונתו לקלב"מ היכן אשכחן דגלות פוטר [ויעויין במאירי בכתובות לז: שכתב שגלות ג"כ פוטר], והי' מקו"ל בדברי רש"י כיסוד הפנ"י דכשיש מיתה וגלות א"צ כופר, אבל הא דאין כאן פטור קלב"מ בזה א"צ לטעמו דהפנ"י דכופרא כפרה די"ל באופ"א או כדברי המהר"ם לעיל ד. דכששניהם באים על חטא א' אין קלב"מ, עוד ראיתי לומר דנפ"מ דמדין קלב"מ מהני תפיסה, וכמש"כ רש"י בב"מ צא. וע"כ איצטריך קרא לפוטרו, וכבר עמד בזה היראים סי' רצ"ג דאיצטריך עליו למפטרי' מלצי"ש.- וי"ל עוד בנוס"א דכאן זהו דין התורה דבמזיד נהרג בשוגג גולה במזיד ולא אתרו משלם כופר וזהו עונשו של איסור זה ולא שייך בזה תנא דבי חזקי', וכסב' זו נתבאר בכתובות ל: תוד"ה זר, אכן בתר"פ מבואר דלמד ברש"י דבמזיד פטור מדין קלב"מ, ולדבריו צ"ל כדברי הקו"ש שמובא להלן, אכן התר"פ באמת נתקשה ברש"י דה"ה בשוגג, עוד מבואר בפנ"י דגדר הילפותא דעליו ולא על האדם הוא דפטור מטעם קלב"מ, וזהו שכתב רש"י לק' מג: ד"ה אי דאש פטור מן הכופר מטעם קלב"מ [וצ"ע שם בד"ה אבל שכתב שאין כופר באש ועוד דקלב"מ], וכ"ה ברש"י לעיל י. בד"ה אש דאש פטור מן הכופר מדין קלב"מ, וכן בדף נג: ד"ה אדם דאדם פטור מדין קלב"מ ואף בלא אתרו בי' פטור מדתד"ח, ועחזו"י פ"ו ה"ד, וע"ע משנ"ת לעיל כב: תוד"ה קטל.

ובקצות החושן (סימן ת"י ס"ק ד') הקשה ע"ד רש"י בדף י. שפי' הטעם משום קלב"מ והא דרשא היא מעליו ולא על האדם, וכקושיית הקצוה"ח ע"ד רש"י הקשו תוס' לעיל ד. ד"ה כראי ע"ד ריב"א, ויעוי"ש בקצוה"ח מש"כ ליישב ד' רש"י דכוונתו שיהא חיוב דמים, וע"ז פירש"י משום קלב"מ, ולדברי הפנ"י לק"מ דכוונת רש"י דבלא הילפותא לא הי' פטור קלב"מ, ולבתר הילפותא גדר הפטור משום קלב"מ, ומתבאר היטב לתי' בתרא דהרשב"א דלולי הילפותא לפוטרו מן הכופר הוה דרשינן הקישא דתנא דבי חזקי' להיפוך לחייבו ממון, ולבתר דרשא דנתמעט אדם מן הכופר שוב דרשינן היקשא דתד"ח לפוטרו מן הכופר.

ובדבר קו' התר"פ ע"ד רש"י דמ"ש לא אתרו דאיצטריך קרא האיכא למפטרי' מדתד"ח, תי' הקו"ש בכתובות (אות צד) עפ"ד המהרש"ל הובא בקצות החושן (סימן כ"ח) דהדין דבקלב"מ חייב לצי"ש הוא בדלא עבדינן החומרא, אבל אי עבדינן החומרא פטור לצי"ש, ופי' הקו"ש דאיכא תרי דיני בקלב"מ א. דעונש הקל נכלל בעונש החמור ב. דעונש החמור פוטר עונש הקל, ובעבדינן החומרא עונש הקל נכלל בעונש החמור וע"כ פטור גם לצי"ש, ובלא עבדינן החומרא התם הוא רק דין פוטר, ומעתה כ' דבכפרה לא שייך דין פוטר, אבל הדין דבכלל מאתים מנה ועונש הקל נכלל בעונש החמור שייך אף בכפרה, וע"כ פירש"י דרק בדלא אתרו בי' איצטריך קרא למפטרי', דהתם דלא עבדינן החומרא בזה לא שייך פטור קלב"מ בכפרה, ולפי"ז צ"ל דבגלות ג"כ יש פטור קלב"מ וכהמאירי הנ"ל, ועמש"כ בכתובות (עמ' קלג) לדון בדברי המאירי בגלות דפוטר, ויעוי"ש עוד בשיטת רש"י דס"ל כהמאירי, ויקשה מדברי רש"י לק' נג: דכתב דבשוגג פטור מכופר מתד"ח.

ובמש"כ רש"י דמיירי במזיד ולא אתרו ואינו חייב מיתה, לפ"ז שמעתין כמ"ד דאע"פ שאין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר, כך עולה מדברי הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת).

בתוד"ה ויהא והכא איירי שיהרג וישלם כופר וכו' ק' מ"ט לא מיפטר משום קלב"מ, ובתוס' לעיל ד. ד"ה כראי כ' דלא שייך למפטרי' משום קלב"מ ולא פי' טעמא דמילתא, ופי' המהר"ם שם דדינא דקלב"מ הוא בשני מחייבים, אבל כששני החיובים הם בעבור דבר א' ליכא פטורא דקלב"מ, ובחזו"א סי' ג' ס"ק א' (ד"ה שם ותנא) הק' טובא ע"ד המהר"ם ואף בחטא אחד יש פטור קלב"מ (ועמשנ"ת במכות יג: בזה), ובחזו"א והגרשש"ק סי' ב' פי' דבריהם דכיון דכפרה הוא ע"כ אין בו פטור קלב"מ וכסב' הפנ"י הנ"ל. – והוסיפו התוס' לעיל ד. דמעליו פטרינן גם שוגג עי"ש, והיינו דלרש"י עיקר קרא הוא לכה"ג שאין חיוב מיתה וגלות, ולדבריהם מ"מ שמעינן אף בכה"ג.

בא"ד כמו השור ראיתי להעיר דבשור הטעם דהשור חייב מיתה ובעליו חייבים כופר, אבל הכא שני החיובים הם על האדם, ועמש"כ לעיל כד: בגדר חיוב מיתה בשור שיש לו בעלים.

בד"ה עליו לאו בכופר דהכא איירי ערש"י שם דפי' דקאי על כופר, וכשיטתו דעליו דהכא לא ממעט דלא נשקול ממונא ונקטלי', אכן ז"א דמכ"ש דאיכא למיפטרי' מקרא דעליו, ויעוי"ש בשיטה מקובצת, ועמש"כ שם (עמ' קלג).

בגמ' ויהא שור חייב בארבעה דברים וכו' עמש"כ לק' לג. (ד"ה והעירוני) האם שמין השבת וריפוי כדין נזק דאפחתי' מכספי', ועי"ש עוד בגדר חיובא דשור שחבל באדם.

כופר ברגל

בגמ' אבע"ל רגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק מהו שתשלם כופר הנה לענין מיתת השור לא מספק"ל דבודאי פטור ממיתה וכמש"כ תר"פ (הובא בשיטה מקובצת ד"ה וכן) דליכא למילף מקרן, דמה לקרן שכוונתו להזיק, וע"ע ברש"י לק' מח: ד"ה דחזא דכתב דרגל שדרסה ע"ג תינוק אין חיוב מיתה, וכ"ה ביש"ש כאן סי' ל"ב דפשיטא שאינה נסקלת, אכן בתוס' לק' מד. ד"ה הכא הביאו לר"ת שאינו בסקילה ונחלקו ע"ז וס"ל דנסקל, ודוקא רגל שלא בכוונה פטור ממיתה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, ויעויין חזו"א סי' י"ב ס"ק ו' ד"ה וכן (ב) דהוכיח מהא דיש חיוב מיתה בנחש שהמית אלמא דיש מיתה גם ברגל שהמיתה עי"ש. – כ' רש"י לק' מח: ד"ה דחזא דאע"פ דהוא שלא בכוונה מספק"ל דחייב כופר אע"פ שפטור מן הסקילה שאין כוונתו להזיק עי"ש, ועוד כתבו די"ל דחייב סקילה עי"ש, ובמלחמות בפ' דו"ה (יט: מדפי הרי"ף ד"ה ומה) כ' דלרבה דכ"ז שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, א"כ בשו"ר שאין חיוב מיתה אין הבעלים משלמים את הכופר, וע"ע מש"כ לק' מד..

בגמ' כיון דעבד תרי ותלתא זימני כ' הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת לק' מד. וברשב"א שם משמו) וז"ל ואע"פ שהוא מתולדת השן אינו משלם כופר עד שלש פעמים שלא חייבתו תורה כופר עד שיעידו בבעליו שלש פעמים עכ"ד, וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת לק' מח:) כתב דכן מבואר בסוגיין דעד תלתא זימני לא נעשה מועד לשלם את הכופר, וכפה"נ טעמו כיון דמקרן מייתינן לה לא אשכחן כופר אלא במועד, אכן הדבר צ"ת מאי שייכא העדאה ברגל דאורחי' וכמו שהקשה רש"י לעיל יח: סוד"ה אלא (א), אכן דעת תוס' לעיל יח. סוד"ה במועד דשייכא העדאה בצרורות דרגל, ועי' במש"כ שם, ובדברי הראב"ד י"ל דשאני כופר דחיובא דבעלים וכדאמר לק' מד:, וא"כ י"ל דהדין העדאה הוא לייעד הבעלים ולא לייעד השור, וי"ל דזה גופא הטעם דבעינן העדאה כיון דחיובא דבעלים הוא ובעינן ליעדו, אכן דעת תוס' לעיל ז. סוד"ה שור (נמשך מדף ו') ולק' מד. ד"ה הכא דבפעם ראשונה משלם את הכופר, ויעויין במאירי (הובא בשיטה מקובצת מד.) שהביא הפלוגתא בזה, ועי"ש משכ"ב.

והעירוני לתמוה ע"ד הראב"ד מהא דקאמר בסמוך דלר' טרפון חייב כופר שלם בחצר הניזק מק"ו וסבר כריוה"ג, ולדברי הראב"ד הא בשן בחצר הניזק אינו חייב אלא חצי נזק, וא"א לחייב בקרן טפי מהמלמד דהיינו משן ורגל, והראוני שעמד בזה בחי' הגרי"מ פיינשטין זצ"ל ותי' דיסוד ד' הראב"ד הוא דבתם התורה מיעטה מכופר, ואשר ע"כ אף ברגל א"א שיתחייב כופר בפעם ראשונה, אבל לריוה"ג דחייב כופר בתם א"כ ברגל יתחייב כופר שלם, וזה נכון מאד, ולפ"ז מיושבת קו' תוד"ה לאו ודוק.

בגמ' תרי ותלתא זימני כ' הנחל"ד מכאן ראי' למה שהביא מוהר"ם לובלין בשם גליון לעיל כג:, דלדברי הגליון נמצא דפלוגתא דר' ורשב"ג שייך גם בשור המועד ולר' גם בשור המועד נמי בתרי זימני הוי חזקה ולכך שפיר קאמר הגמ' תרי ותלתא זימני ר"ל תרי לר' ותלתא לרשב"ג וכו' עכ"ד.

בגמ' האי אין כוונתו להזיק לפ"ז בנחש דכוונתו להזיק והוא רגל כמש"כ תוס' לעיל טז. יהא חיוב כופר, ונמצא דביסוד דינא יש חיוב כופר ברגל, והקשה האחיעזר ח"ג סי' ס"ד אות א' מהא דפשטינן בסמוך מהא דיליף ר"ט ק"ו אלמא איכא כופר ברגל, ולהנתבאר איכא כופר בנחש והניח בצ"ע, ועי' אב"ע סופ"א מנ"מ משכ"ב, ולדעת הראב"ד דליכא כופר ברגל בפעם ראשונה א"כ ליכא למילף מרגל שיתחייב בקרן בפעם ראשונה. וע"ע להלן בתוד"ה אי מהרא"ש והתר"פ דהבעיא בעיקר כופר שאמרה תורה אי קאי על רגל, ואם אין כופר ברגל הוא אף בכה"ג דכוונתו להזיק, כיון דעיקר רגל אין כוונתו להזיק. – ובמשונה שאין כוונתו להזיק כגון כלבא דאכל אימרי הוכיח מו"ר הגרי"ג שליט"א מתוס' לק' מא. ד"ה הא דאף למ"ד דאין כופר ברגל מ"מ בכה"ג דמשונה יש כופר, וכן העירוני להוכיח מתוד"ה רגל שכתבו דה"ה בשן דחי' דאורחי', ומבואר דבשן דבהמה לא מספק"ל דבודאי חייב כופר, ועפנ"י מש"כ בדברי תוס'. (ומתבאר היטב למה שהובא להלן בתוד"ה או דיסוד הספק הוא האם נאמר כופר ברגל, אבל דקרן בכל גווני יש כופר, וצ"ע מזה ע"ד הפל"ח על הרא"ש ריש מכלתין אות ש' שכתב דמשונה יליף מהצד השוה מקרן ושו"ר, וא"כ אי ליכא כופר ברגל מהיכן נילפי, עוד צ"ע אם תוס' ג"כ מודו לכ"ז] והק' מו"ר שליט"א דא"כ נילף כופר ברגל ממשונה שאין כוונתו להזיק, והשיב דשפיר פרכינן דאב דקרן כוונתו להזיק.

בגמ' השור בסקילה ובעליו בין תם בין מועד משלם כופר הק' תר"פ (הובא בשיטה מקובצת) כיצד תם משלם את הכופר והא הביאהו לב"ד וישלם לך, והרי מודה ר"ט דמשלם מגופו וכדלעיל יח: ותי' דטעמא דמשלם מגופו משום דאמרינן דיו, והכא אי נימא דיו א"כ מיפריך ק"ו ע"כ משלם מן העלי', א"נ דלצדדין קתני עי"ש.

ברש"י ד"ה שכן שאם הי' גדי טמון בשק ובגליון צויין לרש"י לעיל י. [שפי' שק מלא תבואה] והתוס' הק' ע"ז [דבור פטור על כלים] ובר"ח (נדפס בע"ב) הביא יש מי שאומר דטמון בבור הוא עובר במעי פרה, והק' ע"ז דהא קי"ל עובר ירך אמו ונכשר בשחיטת אמו, ועוד כמה קושיות עי"ש, ועי"ש עוד פי' מחודש. – ובמש"כ הר"ח לתלות זאת בעובר ירך אמו באו"ש פי"ד מנ"מ ה"ט כתב דכיון דאם היתה נשרפה האם בלא העובר ג"כ הי' העובר מת, א"כ הפרה שוה יותר משום שבה תלוי חיות העובר, והפרה היא בגלוי, ואי משום בשר העובר דהוא טמון, הרי בזה בכלל לא שייך טמון וכדאיתא להלן דהטמין כלים בגדיש משלם כשיווי גדיש, וא"כ ה"נ בודאי חייב כשיווי בשר.

בתוד"ה אינו וי"ל דנזקי אדם וכו' ערא"ש (הובא בשיטה מקובצת) ועמהר"ם.- ובעיקר קו' תוס' התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) תי' דיליף מכופר דשו"ר וכדבסמוך, עוד תי' הגליון (שם) דלפום ק"ו זה יהא שור דאזיק אדם מועד מתחילתו.

בתוד"ה רגל אבל בור ואש ממעטה מעליו כמו אדם התוס' לשיטתם לעיל ט: ד"ה מה דאש ובור נתמעטו מעליו, אכן רש"י שם ד"ה מה ובדף כח: ד"ה שור ובדף נג: ד"ה אדם ובור פי' בטעמא דבור פטור מכופר דדרשינן משור ולא אדם, ובאש פירש"י בכמה דוכתי (צויין לעיל) דהוא משום קלב"מ, ונתבאר דרש"י ס"ל דמיעוטא דעליו הוא גילוי מילתא לדין קלב"מ, וא"כ ליכא למילף מיני' בור, אבל אש איכא למילף למ"ד אשו משום חציו.

בד"ה או תימה מאי מספק"ל פשיטא דקרן חמירא בתר"פ (הובא בשיטה מקובצת) תי' קו' תוס' דעיקר הבעיא האם דרשינן דקרא דחיוב כופר קאי על שור או על קרן, ומה שאמר או"ד קרן כוונתו להזיק אין הכוונה לפירכא אלא ה"ק דדוקא בקרן מועדת דיברה תורה ולא דשו"ר דקרן כוונתה להזיק ויש לה להתחייב יותר, וכ"מ בקצרה בפסקי הרא"ש (סי' ט"ו), וכ"ה בשיטה מקובצת בשם הרא"ש, ויעויין בפנ"י כאן ולעיל ט: בתוד"ה משא"כ מש"כ בדרך זו, ועי"ש עוד, ועפ"ז יל"ד בדברי האחיעזר הנ"ל דבנחש שכוונתו להזיק דיתחייב כופר, ולהמבואר י"ל דהספק דלא נאמר כופר ברגל, וא"כ אף ברגל שכוונתו להזיק לא נאמר חיובא דכופר, אכן יעויין היטב בתר"פ שסיים דאע"ג דמסקינן דיש כופר ברגל מ"מ לענין מיתה מהני הך סברא ואין השור נהרג, ומשמע דלענין מיתה קיימינן שלא נאמר מיתה ברגל, וא"כ הא בנחש יש מיתה וכמשנ"ת בתחילת הסוגיא וצ"ב.

ונמצינו למדים דלדברי תוס' פרשת כופר נאמרה בקרן, ומספק"ל בדרכי הלימודים אי ילפינן רגל מקרן ומסיק דילפינן, [ובתוד"ה אלמא הביאו פלוגתא בזה] ולדברי הרא"ש ותר"פ הספק אי קרא דעליו נדרש על כופר דקרן או גם ברגל. והנה בתחילת הסוגיא הבאנו פלוגתא האם ברגל שדרסה ע"ג תינוק הבהמה נסקלת, ונתבאר מהתר"פ דאינה נסקלת דקרא כתיב בנגיחה ולא ברגל, ונתעוררתי דהוא כשיטתו דליכא למילף זמ"ז דאיכא פירכי טובא, אבל לתוס' הא מבואר בשמעתין דילפינן זמ"ז. – בנחל"ד תי' קו' תוס' דאיכא למילף כופר מקרן שלא בכוונה, דשמעתין אזלא כמ"ד שאע"פ שאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר (ועמש"כ לעיל בתחילת הסוגיא), וראיתי להעיר דמ"מ שלא בכוונה היינו ג"כ כוונתו להזיק, דמיירי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, דאי שלא בכוונה כלל היינו רגל. – ובעיקר קו' תוס' ראיתי להעיר דהוא דלא כתוס' שאנץ שהובא לעיל סוף דף כ"ה עי"ש.- ובמשנת ר"א סי' ב' אות ד' תי' קו' תוס' דשאני חיובא דכופר שבא עבור פשיעת הבעלים וחסרון שמירתם, ולענין זה י"ל דלא מעלה ולא מוריד כוונת השור עי"ש. והעירוני בזה לדברי השיטה מקובצת לעיל ד. בשם מהריכ"ץ בסו"ד ודוק.

בא"ד דהשתא לא שייך למפרך וכו' עמהרש"א וכ"ה ברא"ש (הובא בשיטה מקובצת).

בד"ה לאו עשיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' ותלמידי הר"י והגליון בביאו"ד תוס'.

במשנה אדם מועד, לעולם עי' תוס' לק' כז: ד"ה ושמואל בדין אדם המזיק באונס ובמשנ"ת שם, והארכנו בס"ד בסי' א'.- עשיטה מקובצת כט. בשם הראב"ד דאדם המזיק בכחו לא נאמר בו דין אדם מועד לעולם.

במשנה בין ישן עי' תוס' לעיל ד. ד"ה כיון.

כתב הרמב"ם פ"א מחובל הט"ו או שהזיק כשהוא ישן חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים וכ' ה"ה משנה וסוגיא דגמרא, וכ"ה בשו"ע סי' תכ"א סעי' י"א, וכתב הגר"א בס"ק י"ד מתני' וגמ' שם קתני סימא כו' עכ"ד, היינו דבמשנה קתני ישן ודייקינן בגמ' דדינא דמתני' הוא רק לענין נזק ולא ד' דברים, וצ"ע בחי' הפלאה לעיל ה: דכתב דישן חייב בד' דברים, וע"ע לעיל ד. דישן חשיב דרכו להזיק עי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף