מצודת דוד/שמואל א/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף תנ"ך רש"י מנחת שי מצודת דוד מצודת ציון דפים מקושרים הפטרת זכור למנהג תימן פסוק נב (ממשיך בפט"ו)

מצודת דוד ‏ שמואל א יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נושא כליו. כלי מלחמתו:

ונעברה. נתקדב אל המצב העומד בהעבר הפונה אלינו:

ב

אשר במגרון. שם מקום בקצה הגבעה:

והעם. רצה לומר: העם אשר היו כשש מאות איש, גם המה שמה ישבו עמו:

ג

אחי איכבוד. אחיטוב היה אחי איכבוד:

כהן ה' בשלה. חוזר על עלי, שהיה כהן גדול בהיות שם המשכן:

נושא אפוד. הוא כולל גם לחושן עם האורים ותומים, ועל אחיה חוזר:

ד

ובין המעברות. כי פלשתים חנו במכמש בהר, וישראל חנו למולם בגבעה, והגי שביניהם קרוי בין המעברות, שהוא בין מעבר וצד מחנה פלשתים, ובין מעבר מחנה ישראל, ואמר 'ובין המעברות', רצה לומר: הגיא אשר בקש יונתן לעבור בו להתקרב למחנה פלשתים, היה בו שן הסלע מעבר גבעה, ושן הסלע מעבר וצד מכמש:

ה

מצוק מצפון. מקום מצבו היה מצפון הגיא מול מכמש:

מנגב. מקום מצבו מנגב:

ו

ויאמר וכו'. היא האמירה הנאמר למעלה, ולפי שהפסיק הענין, נאמר שוב, כאומר נחזור לענין הראשון:

אולי יעשה וכו'. קצר ולא אמר מה הדבר אשר יעשה, ומאליו יובן שרצה לומר דבר הצריך, והיא התשועה:

ברב. הן ברב עם הן במעט, כי הכל שוה אצלו:

ז

נטה לך. לעבור אליהם:

הנני עמך. מוכן אני ללכת עמך כרצונך:

ח

ונגלינו. נגלה את עצמנו אליהם, ואז נעשה בחינה:

ט

דומו. המתינו במקומכם עד נבוא אליכם:

ועמדנו. אז נעמוד במקומנו, ולא נעלה להלחם:

י

עלו עלינו. שהלשון הזה מורה שיהיה לנו עליה והתגברות:

ועלינו. אז נעלה להלחם, כי בודאי נתנם ה' בידנו, ופיהם הכשילם לדבר כן:

יא

מן החורים. כי חשבו שהמה מן הנחבאים בהמערות:

יב

אנשי המצבה. אנשי המושל המצב:

ונודיעה אתכם דבר. אמרו בדרך לעג והלצה כדרך שהבריות אומרים:

יג

על ידיו. על כי המקום היה משופע, לזה החזיק עצמו בידיו:

ויפלו. אנשי המצבה נפלו חללים ולא מתו, עד כי נושא כליו השלים מיתתן:

יד

המכה הראשונה. כי לאחר זה כאשר רדפו ישראל אחריהם, הוסיפו עוד להכות בהם:

כבחצי מענה וכו'. רצה לומר: עם שהעשרים האלו היו קרובים זה לזה, כי עמדו בשיעור מרחק חצי מענה אשר יחרוש האדם בצמד בקר בהשדה, עם כל זאת לא עזרו אלו לאלו:

טו

המצב והמשחית. המושל ואנשי המשחית, גם המה חרדו, עם כי מדרכם להיות אמיצי לבב:

ותרגז הארץ. אמר בלשון גוזמא והפלגה:

ותהי לחרדת אלהים. המחנה היתה לחרדה גדולה כי כאשר ירצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת 'אל' כמו [ תהלים פ י ]: וענפיה ארזי אל:

טז

הצופים לשאול. הצופים שהיו לשאול בגבעת בנימן:

ההמון. של פלשתים, המה נמוגים והולכים ומוכים בכל פעם יותר:

יז

פקדו. ראו בהשגחה:

יח

הגישה ארון האלהים. לשאול לפניו באורים ותומים, אם נעלה עליהם:

ובני ישראל. רצה לומר: הארון היה עם בני ישראל ובתוכם:

יט

עד דבר. בעוד שדבר אל הכהן לשאול באורים ותומים, היה ההמון הולך ומתרבה בדבר הנמיגה וההכאה:

אסוף ידך. הכנס ידך אל עצמך להמנע מלפתוח האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם:

כא

והעברים וכו'. כי רבים מישראל גרו בארץ פלשתים, והיו משועבדים להם, ועלו עמהם בעל כרחם להלחם בישראל, ואמר: העברים אשר היו לעזרת פלשתים בעת אתמול שלשום אשר עלו במחנה פלשתים, גם המה חזרו להיות עם ישראל, בראותם שיד ה' היתה בהם:

כב

המתחבאים. מפחד הפלשתים, כמו שכתוב למעלה (יג ו):

וידבקו. יצאו ממקום מחבואם, וידבקו וכו':

כג

והמלחמה. עם המלחמה, עברה מבית און והלאה, לרדוף אחרי פלשתים:

כד

נגש ביום ההוא. עם כי מתחלה נחבאו, עתה קרבו להלחם בהם:

ויואל. השביע את העם לבל יאכלו מאומה עד הערב, למען לא יהיו טרודים במאכלם, להנקם מפלשתים:

לחם. הוא כולל כל דבר מאכל:

כה

וכל הארץ. כל אנשי הארץ, הם בני ישראל:

ויהי דבש. הקנים אשר הדבש גדל בהם:

כו

הלך דבש. הדבש היה זב מהקנים:

ואין משיג ידו. עם הדבש:

כז

וישב ידו. עם המטה:

ותארנה עיניו. כי חשכו בעבור הרעבון:

כח

ויעף העם. רצה לומר: והנה בעבור זה נעשה העם עייף ויגע:

ל

אף כי. רצה לומר: ומה מטעימה לבד אורו עיני, כל שכן אם אכלו אכילה גמורה, וכי עתה לא רבתה מכה בפלשתים, כי הלא על ידי האכילה היה עוד כחם מתחזק:

לא

ממכמש. ממקום מעמד פלשתים רודפים עד אילון, והכו בהם:

לב

על הדם. אמרו רבותינו ז"ל (זבחים קכא) שהקדישו שלמים, ואכלו הבשר קודם זריקת הדם, והתורה אסרתה, שנאמר (ויקרא יט כ): לא תאכלו על הדם:

לג

אבן גדולה. לעשותה במה, לזרוק עליה את הדם:

לד

פוצו. התפזרו בין העם:

הגישו אלי. אל מקום הבמה, בכדי לזרוק את הדם מיד על הבמה, ואחר תאכלו:

לה

אותו החל. רצה לומר: עם האבן האמור למעלה, התחיל בנין המזבח, וגמרה בשאר אבנים:

לח

כל פנות העם. כי כל שבט עמד בפנה בפני עצמה, ואמר שכולם מכל הפנות יגשו הלום, בכדי שכולכם תראו ותדעו, בדבר מה היתה החטאת הזאת אשר בעבורה לא ענני ה':

היום. רצה לומר: בודאי זה מקרוב נעשתה, כי הלא ביום הצליחו במלחמה:

לט

כי חי ה'. הריני נשבע חי ה' וכו':

אם ישנו. החטא ההוא:

מ

לעבר אחד. רצה לומר: נחלק את עצמנו לשני חלקים, אתם כולכם לצד אחד, ואני ובני וכו', ונפיל הגורל בין שני החלקים:

מא

הבה תמים. שיפול הגורל בהשגחה ולא במקרה:

מג

מה עשית. מה העון שעשית:

הנני אמות. מוכן אני למות ולא אתרעם:

מד

כה יעשה אלהים. הוא ענין שבועה, וגזם ולא פירש, והרי הוא כאלו אמר, כזאת וכזאת רעה יעשה לי אלהים וכו':

מה

היונתן ימות. וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה:

חלילה. חולין וגנאי הוא להמיתו:

אם יפול משערת וכו'. הוא ענין גוזמא ומליצה, כדרך שהבריות אומרים, ורצה לומר: שלא יעשה לו מאומה רע:

כי עם אלהים. רצה לומר: היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה:

ויפדו העם. בהדברים האלה פדאוהו מן המיתה, ולא הומת:

מו

מאחרי פלשתים. שב למקומו ולא רדפם עוד:

מז

לכד המלוכה. רצה לומר: התחזק בה להיות בידו מבלי פקפוק, כי נלחם באויביו והצליח, והחריד האויב:

מח

ויצל וכו'. רק את ישראל הציל מידו, אבל לא החרימו, עד שאמר לו שמואל בדבר ה' להחרימו:

מט

וישוי. הוא איש בושת, כי בדברי הימים (א ח לג) לא זכר ישוי, וזכר במקומו אשבעל, והוא איש בושת, וכן ירובעל נקרא גם ירובשת (שמואל ב יא כא) ואף בעת נהרגו בני שאול במלחמה (לקמן לא ב), לא חשב ישוי, וזהו כי הוא איש בושת, ונשאר חי ומלך, ומה שלא זכר פה את אבינדב הנחשב בבני שאול אשר מתו במלחמה, וגם בדברי הימים, אולי לא נולד עדיין בעת ההיא:

נ

דוד שאול. נר היה דוד שאול:

נא

בן אביאל. קיש ונר, כל אחד מהם היה בן אביאל:

נב

וראה. כאשר ראה שאול איש גבור וכו', היה מאספו אליו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף