מפתח/יבמות/מ/א
מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. מדהזכיר לשון כפרה בענין האכילה. רש"י פסחים נ"ט: ד"ה אשר כופר.
אי האכילה עצמה מכפרת או דאם אינו אוכל מתעכבת הכפרה שע"י הזריקה אבל האכילה עצמה אינה מכפרת. מקד"ד סימן י"ד סק"ז. ועי' רש"י פסחים נ"ט: ד"ה מכדי, [יעויין שם דאם אינו אוכל עדיין מחוסר כפורים הוא].
הוכחה מערכין ז. דמתכפר רק ע"י הזריקה, מהא דהיוצא ליהרג מזין מדם חטאתו ואשמו, והא עדיין לא אכלו הכהנים, וע"כ דמתכפר ע"י הזריקה ורק שהאכילה מעכבת. מקד"ד סימן י"ז סק"ז.
אי גם בקרבנות ציבור תלי הכפרה באכילת הכהנים. מקד"ד שם. שיעורי ר' דוד פסחים נ"ט:, ועי' תוס' שבועות י"ג: ד"ה דעבד.
שיעור האכילה הוא בכזית ואי"צ לאכול כל הבשר בכדי לכפר. שפ"א פסחים שם. חזון איש סימן קכ"ד. טה"ק זבחים ק., העמק דבר ויקרא ו' י"ט. מנ"ח מצ' קל"ד סק"א. ועי' רמב"ם מעה"ק פ"י הי"ז.
משו"כ חשיבא אכילת הכהנים צורך העבודה, ומשו"ה שרי להו לישב בעזרה בשעת האכילה, [אף דלא הותרה ישיבה בעזרה רק למלכי ב"ד]. תוס' יומא כ"ה ד"ה אין.
אי רק בקד"ק הכפרה תלויה באכילת הכהנים או גם בקק"ל. רש"י חולין ק"ל: ד"ה אלא. חינוך מצ' ק"ב. רמב"ם סה"מ עשה פ"ט. ועי' שאג"א קו"א סימן ל"ג.
בהא דכתב הרמב"ם מעה"ק פ"י הי"ז דקטן מותר לאכול בקד"ק. מנ"ח מצ' קל"ד סק"א.
אי יש להבעלים מצוה לאכול מהקרבן. רש"י פסחים נ"ט. ד"ה בשאר. רמב"ם מעה"ק פ"י ה"א, ובסה"מ עשין פ"ט. רמב"ן שם. ועי' מנ"ח מצ' ק"ב. ועי' ר"ן נדרים י"ד: ורא"ש נדרים שם. צל"ח ביצה י"ט:.
נפ"מ בזה אי אכילת בעלים צריכה שתהא על השובע. חי' הגרי"ז מנחות כ"א: ועי' רמב"ם מעה"ק פ"י הי"א. שמחת עולם שם. חי' הגר"ח על הש"ס בענין אכילת פסח על השובע. וע"ע חקרי לב או"ח ח"ב סימן צ"א.
ביאור לפי"ז [לפי הך דינא דכהנים אוכלין וכו'] אמאי בשחרית אמרי' פרשת עולה קודם לפר' חטאת [כמבואר בשו"ע סימן א']. שערי תשובה או"ח סימן א' סק"ח בשם דעת קדושים. ועי' מג"א סימן א' סק"ח.
ואכלו אותם אשר כופר וכו'. קשה להרמב"ם מעה"ק פ"י ה"ב שהביא המקור למצות אכילה במנחות מקרא אחרינא. שירי קרבן פ"א ה"א ד"ה רוצה. ערוך לנר. ועי' חי' רא"ל ח"ב סימן מ"ג.
מה טעמייהו דהרמב"ם [שם] והחינוך [מצ' קל"ד] שמנו אכילת מנחה למצוה בפנ"ע ולא בכלל אכילת חטאת ואשם. שירי קרבן שם. ערוך לנר. ועי' חי' רא"ל שם.
רצה הוא אוכלה רצה כהן וכו'. צ"ב אמאי השמיט הרמב"ם המצוה דהכהן העובד הוא שיאכל את המנחה. מנ"ח מצ' קל"ד. ערוך לנר. שירי קרבן פ"א ה"א ד"ה רוצה. ועי' בתי' הראשון בתוד"ה רצה, ומשנ"ת שם.
אכילה גסה. מה שאדם אוכל כשהוא שבע לגמרי. ריטב"א.
נחלקו הראשונים אי בשאוכל כשהוא שבע לגמרי אך אינו קץ באכילתו אי חשיבא אכילה גסה או לא. ב"ח סימן תרי"ב ס"ד ופר"ח שם [יעויין שם דחשיב אכילה גסה], וכן נקטו בדעת הטור או"ח סימן תרי"ב. ועי' ריטב"א. ועי' שו"ע שם ס"ו דדוקא קץ. וכ"מ מהרמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ז. וכ"ד ר"ת, [הו' בתוס' בנזיר כ"ג. ד"ה פסח וב"ק ק"י ד"ה אכילה ופסחים ק"ז: ד"ה דילמא]. רא"ה [הו' בנימוקי יוסף יומא פ:]. ר"ן פסחים צ"ט: ד"ה ערבי פסחים. ועי' שער הציון שם ט"ו דכ"ד הר"ח והמאירי. ועי' רש"י ב"ק ק"י. .
י"א דלכו"ע כשאוכל מאכל רגיל שאינו מתובל לא נאמר דוקא כשהוא קץ במזונו וכשאוכל מאכל מתובל שאף אדם שבע אוכל לרווחא אז בעי' דוקא קץ, [אלא שר"ת פי' ד' ר"ל באוכל מאכל מתובל, והחולקים פי' ד' ר"ל באכול מאכל רגיל]. ב"ח סימן תרי"ב ס"ד. ועי' שו"ת כתב סופר או"ח סימן קי"א. מיהו בפר"ח שם נחלק על הב"ח. ועי' תוס' ב"מ פ"ז:, או"ז הל' שבת סימן נ"ב.
היאך הדין [להסוברים דאף באינו קץ חשיב אכילה גסה], לגבי שאר מצות אי בעי' קץ במזונו דאפשר דשאני יוה"כ דסגי באכילה המיישבת דעתיה. כתב סופר או"ח סימן קי"א. ועי' ריטב"א יעויין שם דמשמע דה"ה בשאר מצות. וכ"מ ברמב"ם שם. ועי' או"ז הל' שבת סימן נ"ב. וע"ע להלן עוד לגבי שאר מצוות.
מי שמה אכילה. הטעם דל"ש אכילה משום דהוי שלא כדרך הנאתו, וע"כ ה"ה בשאר איסורין דפטור באכילה גסה דהוי כשאר אוכלין שאין ראויין לאכילה [ולפי"ז בבשר וחלב וכלאי הכרם חייב באכילה גסה כשם שלוקה בשלא כדרך הנאתם, משנה למלך]. משנה למלך יסוה"ת פ"ה ה"ח ד"ה נסתפקתי באוכל. ב"ח או"ח סימן תרי"ב ס"ד. ועי' רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ז. ועי' שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח קט"ו מבן המחבר.
י"א דהטעם משום דהרי הוא כאוכל עפר ואבנים שהרי מזיק לעצמו באכילה זו, [ולפי"ז גם בבשר וחלב וכלאי הכרם פטור]. שאג"א סימן ע"ו. דבר שמואל פסחים ק"ז:, דרך אמונה תרומות פ"י ה"ח בביה"ל ד"ה לא שיזיק. ועי' ברד"ה פטור.
י"א דרק באוכל ביוה"כ פטור משום אכילה גסה משום דכתיב "לא תעונה" וה"ה מזיק עצמו, אבל בשאר איסורים חייב באכילה גסה. ראמ"ה. וכן מש' ברש"י ד"ה פטור. ועי' ריטב"א. ועי' להלן ברד"ה אכילה גסה, משנ"ת.
ביאור לדרך זו אמאי לגבי מצות אכילה ל"מ אכילה גסה. ראמ"ה. ועי' להלן אי איכא דין אכילה גסה בשאר מ"ע.
אי איכא פטור אכילה גסה בשאר איסורים. ריטב"א יעויין שם דה"ה שאר מצות. ר"ן פסחים ק"ז:, מאירי. רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ז. כתב סופר או"ח סימן קי"א. שאג"א סימן ע"ו. דבר שמואל פסחים ק"ז:, דרך אמונה תרומות פ"י ה"ח בביה"ל ד"ה לא שיזיק. משנה למלך יסוה"ת פ"ה ה"ח ד"ה נסתפקתי באוכל. ב"ח או"ח סימן תרי"ב ס"ד. מיהו הראמ"ה ס"ל לחלק בין יוה"כ לשאר מצות. ועי' שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח קט"ו מבן המחבר. ועי' או"ז הל' שבת סימן נ"ב. ועי' רש"י ד"ה פטור.
מי שהתחיל לאכול כשהוא רעב ואח"כ אכל אכילה גסה אי מקרי אכילה גסה. ריטב"א. או"ז הל' שבת סימן נ"ב. רמב"ם שם.
אי איכא דין אכילה גסה בשאר מ"ע כגון מצה וקרבן פסח. משנה למלך יסוה"ת פ"ה ה"ח ד"ה יש לחקור. ועי' שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח קט"ו מבן המחבר [יעויין שם דלפי"ד המשנה למלך דאכילה גסה ל"ש אכילה משום דהוי שלא כדרך הנאתו, א"כ ה"ה בשאר מ"ע].
אי יש לחלק בין קדשים דשם פסול אכילה גסה משום דל"ה למשחה לגדולה, לשאר אכילות [כגון פסח, עי' תוד"ה אכילה]. שו"ת כוכב מיעקב סימן כ"ז. ועי שו"ת דובב מישרים ח"ג סימן מ"ג.
היאך הדין אכילה גסה לגבי ברהכ"ז. עי' מנ"ח מצ' ת"ל [יעויין שם לגבי אוכל שלא כדרך הנאתו].
לא תאפה חמץ חלקם. יסוד האיסור לאפות שיירי המנחה חמץ הוא משום דבזה מבטל האכילה שאסור לאוכלן חמץ. מנחת חזקיה מנחות נ"ה:, ועי' חי' הגרי"ז מנחות נ"ו. ועי' להלן.
אי גם חמץ נוקשה ושיאור חייב בלאו. מנ"ח מצ' קל"ה. ועי' קר"א מנחות נ"ב:, ועי' חזון איש מנחות סימן ל"ה סק"ט. ועי' נודע ביהודה תנינא או"ח סימן נ"ז.
שיעור האיסור הוא בכזית. מנ"ח שם.
איסור זה נוהג בין בכהן ובין בישראל. חינוך שם. ועי' מנ"ח שם. ומנחת חזקיה מנחות נ"ה: .
ואפי' חלקם לא תאפה חמץ. צ"ב מ"ש שיירי המנחה דבעי ריבוי מהמנחה כולה דפשיטא שלוקה. חי' הגרי"ז מנחות נ"ו.
בשיירי המנחה המחמץ אחר מחמץ חייב משא"כ במנחה עצמה, ביאור עפי"ז. חי' הגרי"ז שם.
החימוץ במנחה הוא משום שקומץ כל של"ה מצה, פסולה המנחה, אבל בשיירים אי"ז משום שעי"ז אינו יכול לאוכלם מצה. חי' הגרי"ז שם.
לעכב. קשה אמאי השמיט הרמב"ם דין זה [דאסור לחלוט ויש לאפותה בלבד]. מנ"ח מצ' קל"ד. חזון איש מנחות סימן ל"ה סק"י.
י"א דהרמב"ם ס"ל דסוגיין דאסרה לחלוט היינו רק לאב"ש ולא לרבנן. מנ"ח מצ' קל"ד.
רצה חלוט אוכלה. בזה"ז אין מי שיודע לחלוט ואין לעשות מעשה לסמוך על חליטה בפסח. רה"ג ורש"ג [הובאו ברי"ף י"ב. מדפי הרי"ף, רמב"ם חו"מ פ"ה ה"ג, רא"ש שם פ"ב סימן כ', טושו"ע סימן תנ"ד ס"ג, ועיי"ש בביאור הגר"א]. ועי' ריטב"א פסחים ל"ט: ועי' משנ"ב שם סקי"ג ובביאור הלכה. ועי' שו"ת הרדב"ז סימן רמ"א רמ"ב.
נחלקו הראשונים בבצק חלוט שאפאו במחבת ונעשה בשמן, אי מברכים עליו המוציא לחם וכן לענין חלה וברהכ"מ, או דהוי מזונות. [עי' בתוד"ה כיון]. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א [יעויין שם דהוי לחם]. ר"ש חלה פ"א מ"ה. רא"ש שם, ובהלכות קטנות הל' חלה סימן ב', ובפסחים פ"ב סימן ט"ז. ועי' ב"י או"ח סימן קס"ח, ועיי"ש עוד בנו"כ. תוספות הרא"ש. ועי' ר"ן פסחים י"א: מדפה"ר. תוס' פסחים ל"ו: .
ואי לא מצה היא מצות אמר רחמנא. לא הביא מלא תאפה חמץ, דאף אם חלוט אינו מצה גמורה מ"מ גם אינו חמץ ברור ומלא תאפה לא משמע אלא חמץ גמור. רשב"א. ריטב"א.
הוכחה מסוגיין להמפרשים [עי' חוו"ד בית הספק סימן ק"י] בשיטת הרמב"ם דסד"א לקולא מה"ת דהיינו רק באיסורים אבל במ"ע סד"א לחומרא. שו"ת בית אפרים אה"ע סימן ב'. ועי' כתב סופר או"ח סימן ח' ד"ה ועל האחרון, ושם בסימן י"ד ד"ה ויל"ע בשם החת"ס. ועי' שו"ת יד אליהו פסקים סימן ע"ה אות ט', וכתבים מערכת ספיקא ע"ב.
י"מ דאה"נ כוונת הש"ס להקרא דלא תאפה חמץ. תוס' ישנים.
אלא חלוט מצה היא דאקמרי' למאי הלכתא. קשה דהא נפ"מ דאי לא מצה היא ע"כ קרא דמצות תאכלו לעכב ממש ואי מצה היא מהכ"ת לעכב אלא למצוה. מהרש"א. ועי' קרני ראם. מהדו"ב למהרש"א. קר"א. ישרש יעקב. ועי' נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סימן נ"ז. וע"ע שיח יצחק.
אף על פי דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה. מכאן מוכח דיש אפייה אחר בישול, מו"מ ופלוגתא בזה. יראים סי' רע"ד, ועי' ראבי"ה חלק א' סימן קצז עמוד רנו, שחולק.
זכה בנכסים של אחיו. אם מתה היבמה קודם יבום אין זוכה גדול האחין יותר משאר האחין. שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ל"ז. מהרשד"ם אה"ע סימן ל"ג. שו"ת מהר"י ברונא סימן ע"ר.
י"א דאם מתה היבמה קודם היבום זוכה גדול האחין בנכסים כיון שמצוה עליו ליבם. שו"ת תורת אמת סימן קצ"ה. ועי' ברכי משה [הו' בב"ש אה"ע סימן קס"ה ובב"מ שם].
אם מתה היבמה קודם יבום ויש שם אב הוא קודם לכל יוצאי יריכו. שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ל"ז.
י"א דמתה קודם יבום ויש שם אב האחין זוכין ויחלקו ביניהם. שו"ת מהר"י וייל סימן מ"א.
היאך הדין במכר היבם נכסים של מת קודם ואח"כ יבם, אי איגלאי מילתא דמכירתו מכירה, או"ד דמכירתו קיימת רק לגבי חלקו בין שאר האחין כשאין שם אב או"ד דל"מ כלל דהוי דשלבל"ע. מאירי כתובות פ"ב. ר"ן שם. הפלאה שם בדעת רש"י. פנ"י כתובות שם. קצוה"ח סימן רע"ח סקי"ג. אבנ"ז אה"ע סימן רכ"ח ושמ"ג. קובץ שיעורים כתובות אות ר"צ. ועי' חי' ר' שמואל ב"ב סימן כ"ו. ומשנת ר' אהרן סימן י"ז בהערה.
אי היתה אסורה ליבם כגון ב' יבמות ועשה מאמר בזו וכנס לזו, לא זכה בנכסים. רשב"א בשם ירושלמי פ"ד ה"ז. וכן בריטב"א. ומאירי. ועי' קר"א.
סד"א הואיל ואפסדה מיבום לקנסיה קמ"ל. קשה דלעיל מסיק דביאת קטן עדיפה מחליצת גדול וא"כ אמאי נקנסיה מאחר דע"כ חזרו על כל האחין ולא רצו לייבם. מי נפתוח. ערוך לנר. ועי' שו"ת גינת ורדים אה"ע סימן כ"ב סקי"ב.
מוכח ממתני' דסברה דמצות יבום קודמת. שו"ת גינת ורדים אה"ע סימן כ"ב סקי"ב.
הס"ד דלקנסיה, היינו מן התורה, הכרח לזה. קר"א. ועי' קבן [בשיירי קרבן כ"ה ע"ב ד"ה שלא.
והרי קם. הטעם שהוצרך לומר זה. ריטב"א. ועי' רד"ה זכה.
על שם אחיו ולא על שם אביו וכו'. קשה מהכא על המדוקדק מרש"י [לעיל כ"ד: ד"ה בכור] דיבם נוטל נכסי המת לאחר מיתת האב [ודלא כשי' הר"ח והראשונים]. ריטב"א. מאירי. תשובת מיימוני משפטים סימן נ"א. מהרש"ל בשם מרדכי [בב"ב פ"ח]. או"ז סימן תרמ"ב בשם רבינו שמחה ב"ר שמואל. וע"ע שיעורי ר' שמואל אות תפ"ח.
לשי' רש"י [הנ"ל] י"ל דהכא היינו לר"י אבל לרבנן יטול היבם חלקו של המת בנכסי אביהם. ריטב"א. ועי' משנת ר' אהרן סימן י"ז.
י"ל שי' רש"י דהכא ס"ד דיטול היבם ג' חלקים חלקו וחלק אחיו וחלק כבכור דבכור קרייה רחמנא, וקמ"ל דאינו בכור של אביו. מאירי.
פשיטא יחיד ורבים וכו'. ק' דהא איכא כמה אמוראי שפסקו כר' יהודה. רשב"א. ריטב"א.
החולץ ליבמתו הוא אסור וכו'. קשה למ"ד יש זיקה דהא בלא חליצה ג"כ אסור בקרובותיה. יוסף לקח. ועי' שיעורי ר' שמואל אות תצ"ט.
רד"ה הכא מאי וכו' פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד. קשה דהא אם אין מצוה הו"ל כזר שאכל קד"ק. קוה"ע סימן ל"ח סק"י [ויעויין שם לחלק דיבום הוי כמו דחויה אבל כהן הוי הותרה ול"ה לי' כזר שאוכל קד"ק].
תוד"ה רצה וכו' היינו של אותו משמר וכו'. אי יש לחלק בין חטאת [דאז אפשר שיאכלנו אחר, עי' תוס' סוכה מב. ד"ה מהו] למנחה. מהרש"ם סוכה שם. בית יצחק סימן י"ט. הגהות הגרי"פ פערלא על הסמ"ג ח"א מצ' קכ"ב. בית הלוי ח"א סימן ב' סק"ז.
רד"ה אכילה גסה וכו' דלאו אכילה היא. ק' דהא ביוה"כ לא כתיב אכילה אלא עינוי, ודלמא משו"ה פטור. ריטב"א.
תוד"ה מאי וכו' דאי"צ שיתכוין לשם מצוה. קשה דהא ר"ל ס"ל דמצות צריכות כונה [פסחים קי"ד:]. טורי אבן ר"ה כ"ט. ד"ה איכוין. ביה"ל ח"א סימן נ"א סק"ג. ועי' מאירי [יעויין שם דסוגיין ס"ל כמ"ד אי"צ כונה]. ועי' טושו"ע או"ח סימן ס' ס"ד.
י"ל דר"ל דבאכילת קדשים אי"צ כונה ושאני אכילת פסח [דשם ס"ל לר"ל דצריכות כונה] שהיא חובת גברא וכמצה. ביה"ל ח"א סימן נ"א סק"ג. וע"ע ביאור הגרי"פ פערלא על הסמ"ג מצ' מ"ז עמ' 427. ועי' שיעורי ר' דוד אות שי"ג.
י"ל דדוקא היכא שאפשר לקיים המצוה בחפץ אחר כגון לולב מצות צריכות כונה משא"כ בפסח דא"א וע"כ סתמה לשמה. טורי אבן ר"ה כ"ט. ד"ה איכוון.
י"ל דהתוס' לשיטתם [בפסחים קט"ו. ד"ה מתקיף] דבמידי דאכילה אי"צ כונה. יוסף לקח. ובעיקר שיטת התוס' דבמידי דאכילה ל"ב כונה, כ"כ הר"ן ר"ה שם. ושו"ע. ועי' ישרש יעקב. ועי' רמב"ם חמץ ומצה פ"ו ה"ג ושופר פ"ב ה"ד. ועי' לעיל משנ"ת בתוד"ה מאי.
י"ל דלר"ל מצות צריכות כונה רק מדרבנן. שדי חמד כללים מערכת המ' כלל ס"א, בשם הורה גבר. ובענין אי מצות צריכות כונה הוא מדאו' או מדרבנן, עי' פמ"ג או"ח סימן ס' בא"א סק"ג.
יש מוכיחים מהכא דלאב"ש לא בעי' שיתכוין לשם מצוה רק שלא יתכוין בפירוש להיפך, דהא כשם דדרשי' יבמה יבא למצוה כמו"כ הו"ל למידרש מצות תאכל. נודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סימן נ"ד עיי"ש היטב. ועי' שו"ת ר' עזריאל ח"ב סימן ק' אות ז'. ועי' קוה"ע סימן ל"ח סק"י. ועי' רמב"ן ל"ט: ועי' לעיל ל"ט: ד"ה תניא אב"ש, משנ"ת בנידון הנ"ל.
תוד"ה אכילה גסה וכו' ומשמע התם דתרוייהו וכו'. י"ל דר"ל קאמר שם שבאכילה כזו קיים רק מצות עשיית פסח. הגרי"פ פערלא על סה"מ לרס"ג מצ' מ"ז עמ' 425.
י"ל דהתם לא נאמר שיצא אלא דלא נקרא רשע, כיון שקיים מצות הפסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה, דאכילה אינה מעכבת. תוס' ב"ק ק"י. ד"ה אכילה. תוס' ישנים. רמב"ן. ועי' תוס' נזיר כ"ג. ד"ה פסח, ופסחים ק"ז: ד"ה דילמא. ועי' ישרש יעקב. ועי' באר שבע הוריות י:, מהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח. פר"ח סימן תע"א סק"א. תוספת יוה"כ יומא פ:, מנ"ח מצ' ו' [יעויין שם באחרונים הנ"ל שהקשו דהא עכ"פ ביטל מ"ע של אכילת פסח]. ועי' טורי אבן ר"ה כ"ט:, הגהות אמרי ברוך על הטורי אבן שם. ביאור הגרי"פ פערלא על סה"מ לרס"ג מצ' מ"ז עמ' 425.
י"ל דכשאכל והסיח דעתו ואח"כ שב לאכול אי"ז אכילה גסה, אבל אם אכל הרבה ברציפות זוהי אכילה שאינה אכילה. תוס' ישנים. ועי' רוקח הל' פסח סימן רפ"ג.
י"ל דהתם אין הכוונה לאכילה גסה, אלא לאוכל לשם שובע ולא לשם מצוה. תוס' ב"ק ק"י. ד"ה אכילה. רמב"ן בשם תוס'. וכעי"ז כ' המפרש נזיר שם, ובהוריות י: ד"ה לשם אכילה. ריטב"א בשם אחרים. מאירי.
קשה לתי' זה [דשם היינו באוכל לשם שובע] דהא ר"ל ס"ל מצות צריכות כונה, והיאך ס"ל שם דהאוכל לשם שובע יצא יד"ח. טורי אבן ר"ה כ"ט. ד"ה איכוון. ביה"ל ח"א סימן נ"א סק"ג. ועי' מאירי [יעויין שם דסוגיין ס"ל כמ"ד אי"צ כונה]. ועי' קר"א. ועי' טושו"ע או"ח סימן ס' ס"ד. וע"ע ביאור הגרי"פ פערלא על הסמ"ג מצ' מ"ז עמ' 427. ועי' שיעורי ר' דוד אות שי"ג. ועי' יוסף לקח. ועי' תוס' פסחים קט"ו. ד"ה מתקיף [יעויין שם דבמידי דאכילה ל"ב כונה]. וכ"כ הר"ן ר"ה שם. שו"ע שם. ועי' ישרש יעקב. ועי' רמב"ם חמץ ומצה פ"ו ה"ג ושופר פ"ב ה"ד. ועי' שדי חמד כללים מערכת המ' כלל ס"א, בשם הורה גבר. ועי' לעיל משנ"ת בתוד"ה מאי.
בא"ד אלמא הויא אכילה. י"ל דרק בקדשים פסול אכילה גסה משום דל"ה למשחה לגדולה, משא"כ באכילת פסח [דל"ה בכלל מצות אכילת קדשים]. שו"ת כוכב מיעקב סימן כ"ז. ועי' שו"ת דובב מישרים ח"ג סימן מ"ג.
בא"ד וי"ל דתרי עניני וכו'. היינו שיש אכילה גסה שנפשו קצה בה ויש אכילה שאינו מתאוה לה אך עכ"פ יש לו בה טעם. ר"ת [הו' בתוס' ב"ק ק"י. ד"ה אכילה, ובפסחים ק"ז: ד"ה דילמא ובנזיר כ"ג. ד"ה פסח]. רא"ה [הו' בנימוקי יוסף יומא פ:]. ועי' יומא שם.
בענין אי אכילה גסה הוא כשקץ במזונו, עי' לעיל ד"ה אכילה גסה.
תוד"ה כיון וכו' והא דאמר וכו' פרט לחלוט וכו'. י"ל דהתם מיידי בלש העיסה בשמן והכא במים. רבינו אפרים [הו' בר"ן פסחים ל"ז.]. רה"ג [הו' ברא"ש פ"ב סימן י"ג]. בעל העיטור הל' מצה ח"א.
י"ל דהתם מיירי שחלטו הרבה פעמים במים עד שהלבין העיסה כשלג. רמב"ן במלחמות פסחים שם. ריטב"א.
בא"ד אר"ת דהתם בלא הדר אפייה. אי בלא אפייה ל"ה לחם כלל [כפשטות משמעות התוס'], או דאז הוי לחם רק שהוא דרך גדולה דהוי מצה עשירה. בעה"מ פסחים שם. מאירי שם. תוס' הרשב"א שם.
עוד בתי' זה. ראמ"ה. בעה"מ פסחים שם. מאירי בשם גדולי הפוסקים. ר"י מלוניל. יראים סימן קמ"ח.
בא"ד והכא בבלילתו רכה וכו' אלא ע"י אפייה. יש לדקדק דבבלילתו קשה חשיב לחם משעת העיסה כבר, ונפ"מ מזה. חי' הגר"ח חמץ ומצה פ"ו ה"ה. ועי' חזון איש בגליונות שם, שנחלק ע"ז.
בא"ד חשיב לחם עוני. עוד בזה. רא"ש פסחים פ"ב סימן י"ג. ועי' ישרש יעקב.