ערוך לנר/יבמות/מ/א
בגמרא רצה כהן אחר אוכלה ת"ל. ק"ל על הרמב"ם שלא הביא דין זה דצריך שיאכל ממנה כהן המקריב וא"ל דפסק כתי' בתרא דברייתא כאבא שאול אתיא דא"כ ה"ל לאתויי דאין אוכלים אותה חלוט וגם זה לא הביא ועוד דלמה פסק דאבא שאול הוא כיון שהוא פוסק כרבנן א"כ ודאי יותר טוב לאוקמי' גם הך ברייתא כרבנן וא"כ קשה למה לא הביא דצריך הכהן המקריב לאכול ממנה או אפילו כולה כפי תירוצי התוספות דהכא, ואולי י"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' ראשון דהתוספות דאיש כאחיו קאי אאותו משמר או בית אב ומה דמעטינן הכא כהן אחר היינו דוקא מי שאינו מאותו משמר ולכן פסק (בהל' מעה"ק פ"י הי"ד) בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב דיקא חולקין משמע הא כהן אחר לא והיינו מברייתא דהכא:
והכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם. לכאורה הבעלים מתכפרים לא שייך רק בקרבן דאתי לכפר וא"כ לא שייך זה הכא דהרי במנחה דאיירינן בה לא שייך כפרה רק במנחה חוטא ובה לא איירי בה קרא דהכא שהרי כחוב שמן ולבונה ובמנחת חוטא אין שמן ולבונה, ולא ידעתי למה לא מביא הש"ס והכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו דמזה ידעינן דמצו' לאכול שירי מנחה וכמש"כ גם הרמב"ם (הל' מעה"ק פ"י) ע"ש:
הכא מה תרי גווני איכא. הא דפשיטא לי' דצריך הך דמצות להיות שוה להך דיבמה היינו משום דבתורת כהנים אחר דתני הך ברייתא דמצות תאכל קתני כיוצא בו יבמה יבא עלי' מצוה וכו' אלמא מדמייתי ראי' מהך דיבמה ע"כ שוה הוא להך דמצה ולכן א"ש הגירסא לעיל אימא רישא מצות תאכל וכו' והמהרש"ל הגי' אימא סיפא ואולי דהטעו כן מה שכתוב ברש"י ד"ה אבל הכא דומיא דרישא עכ"ל אכן בודאי ט"ס הוא וצ"ל דומיא דסיפא דבת"כ הך דמצות כתוב ברישא:
והאמר ר"ל האוכל אכילה גסה. ק"ק מאי ראי' מיוה"כ דכתיב בי' ענוי ללשון אכילה הרי האוכל כזית אף דפטור משום דעדיין מעונה הוא מכ"מ איקרי אכילה וא"כ דלמא אכילה גסה ה"נ דכוותי', וי"ל דהש"ס מייתי מימרא דר"ל משום דמימרא קמייתא דריש לקיש היא שם אבל לעולם סמיך אאידך מימרא דר"ל דקאמר שם האוכל תרומה אכילה גסה פטור דכתיב אשר יאכל פרט למזיק אלמא דמלשון אכילה ג"כ ממעטינן א אכילה גסה:
לעולם אימא לך מצה היא. במהרש"א מ"ב הקשה למה לא קאמר לעולם אימא לך לאו מצה היא ושינה בי' קרא דמצות תאכל לעכב בדיעבד וכן הקשה במהרש"א מ"ק אהא דפריך למאי הלכתא חלוט מצה היא הא הוי נפקותא דאי לאו מצה הוא א"כ שינה עליו הכתוב לעכב אפילו בדיעבד אבל כיון דחלוט מצה היא לא ידעינן רק לכתחלה אכן ב' הקושיות מתורצות ע"פ מש"כ בתוספות הרא"ש דלא שייך כאן לעכב בדיעבד מאחר שנקטר הקומץ בהכשר לא שייך עוד שיפסל המנחה בדיעבד ונראה ששינה הרא"ש מלשין התוספות ליישב קושית אלו:
מידי יבום בנחלה תלה רחמנא. אף דלעיל (י"ז:) באמת אמרינן כן יבום בנחלה תלי רחמנא וכן אמרינן לעיל (דף כ"ד) שם הפירוש בראוי לנחול זה את זה דזה ילפינן מיחדיו המיוחדים בנחלה וזה ודאי לעכובא אבל דבעינן ביבום שיירש את נחלת אחיו ואי לא לא ייבם זה לא מצינו דקרא לא תני יבום בנחלה אלא נחלה ביבום:
ואי לא לא שקיל. עיין מה שכתבתי בזה לעיל (דף כ"ד):
ברש"י ד"ה ואבא שאול היא. דהא כל כמה דבעית ליכלה. כן כתבו גם התוספות, ולכאורה זה דוחק קצת דמאי קושיא דשמא גזירת הכתוב הוא דצריך שיאכל דוקא לשם מצוה, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר דכה"ג ליכא לפרושי דאין זה כלל במשמעות מצית תאכל שנאמר דאתי לרבות שצריך שיאכל לשם מצוה דבשלמא כל הני דמפרש בגמרא שפיר ישנם במשמעות דקרא דלמעט אכילה גסה מיתורא דקרא דמצות תאכל דרשינן דאכילה מעליתא בעינן וכן למעט חמץ או חלוט שפיר הוא במשמעות מצות תאכל וכן לרבנן לעיל דמפרשינן למעט כהן אחר שפיר יש לפרושי דהוא בכלל מצות תאכל כיון דמואכלו אותם אשר כופר בהם לא דרשינן רק אכילה בכהנים אבל לא בכהן העובד דוקא א"כ הא דשני קרא וכתב מצות תאכל דמשמע תאכל מכל מקום וממי שיהי' ומשמע דאתי' לרבות ג"כ כל כהן שירצה זה הוי כמו רבוי אחר רבוי ואתי למעט כהן אחר, ולפי מה שכתבתי פי' הרמב"ם דמה דממעטינן כהן אחר הוא אותו שאינו של אותו משמר שאינו עמו במקדש בלא"ה א"ש דממעטינן מיתורא דבמקום קדוש דדוקא אותם שהם עתה במקום קדוש דהיינו המשמר העובד יאכל אותה אבל שיאכל לשם מצו' דוקא אין למעט ממשמעות דמצות יאכל:
בד"ה ה"ג אלא ס"ד. לפסלה מן האחים. ק"ק הא חליצה אינה עד שיחזור על כל האחים אם ירצו לייבם ואחר שלא רצו חולץ וא"כ היאך שייך קנס על שפסלה מן היבום על האחים הרי לא רצו לייבם, וי"ל דאשמעינן מתניתן דיש לו חלק בנכסים אפילו קדם וחלץ קודם שחזרו על האחים, ובזה א"ש ג"כ מה שק' למ"ד לעיל חליצת גדול עדיפא מביאת הקטן ממנו א"כ היאך ס"ד לקנוס לגדול על שפסלה על האחים שרצו לייבם הא לכתחלה חליצתו עדיפא מביאת הקטן ממנו אע"כ דאשמעינן דאפילו היכי שחלץ הקטן קודם ששאלו לגדול אם ייבם אפילו הכי לא הפסיד חלקו בנכסי אחיו:
ובזה יש ליישב הגירסא ישנה שהביא הריטב"א ושנראה שהיתה גם לפני רש"י דלא גרס אלא רק גרס סד"א הואיל ואפסדה וכו' ורש"י מגי' דצ"ל אלא כיון שחזר מתירוץ הראשון, אבל לפ"ז א"ש דבאמת לא חזר לגמרי דתרתי קמ"ל מתניתן דאם חלץ הגדול כדין אפילו הכי אינו יורש יותר משאר האחים ועל מה שהקשה דא"כ הל"ל אינו אלא כאחד ע"ז מתרץ דאי הוי תני כן אז ה"א שאין כל החדוש רק זה אבל היכי שקדם הקטן וחלץ באמת הפסיד חלקו כיון שפסל מיבום לכן נקט סתמא הרי הוא כשאר האחים לאשמעינן דבין שחלץ הגדול בין שחלץ הקטן לעולם יש לו חלק כשאר האחים לא פחות ולא יותר, ולא ראיתי להרמב"ם הביא משנה זו דהחולץ הרי הוא כא' מן האחים ולא ידעתי למה השמיטה ובטוש"ע הביאוה:
בתוספות ד"ה מאי דאין צריך שיתכוין לשם מצו'. ק"ק לפי מה דאמרינן פסחים (קי"ד:) דפליגי תנאי אי מצות צריכות כוונה דלרבי יוסי אם אכל חזרת בלא כונה לא יצא ידי מרור ע"ש א"כ מאי קושיא דלמא אבא שאול ס"ל כוותי' ושפיר משכחת תרי גווני, וי"ל ע"פ סברא שכתב הטורי אבן בר"ה (דף כ"ז) דלא שייך מצות צריכות כוונה אלא בדבר שכל המין ראוי למצותו כגון מצה דאין חתיכות מצה זו מיוחדין למצותו דאפשר למצו' זו שתתקיים ע"י דברים אחרים של מין זו בזה אמרינן דמסתמא לא למצותו קאי עד שיתכוון דוקא אבל באכילת פסח וקדשים דמצות אכילתן מיוחד בגופן דמי לשחיטת קדשים דאמרינן דסתמן לשמן קאי ע"ש, וא"כ ה"נ כיון דאם אכל המנחה שלא לשם מצו' ביטל המצו' אפילו לא נתכוין למצו' בפי' אמרינן דמסתמא למצוה נתכוון ולכן לכ"ע לא בעינן שיתכוון לשם מצו', אבל באמת זה אינו מספיק דאכתי משכחת שלא לשם מצו' היכי דאכוון בפי' שלא יהי' רק לאכילה ולא למצו', ולכן נ"ל דלכך לא מפרש בתרי גווני לענין כוונה דממנ"פ למ"ד מצות צריכות כוונה לא צריך קרא דלא תחזור להתירא הראשין כיון דבלא כיונה לא חשיב מצו' והוי כמו דפריך לענין אכילה גסה ולמ"ד א"ל כוונה אין סברא למעט כיון דגם בעלמא לא בעינן שיתכוון לשם מצו':
בד"ה מצות אמר רחמנא. דלא ילפינן דורות משעה. לולא דבריהם י"ל דאף שרש"י בפי' החומש פירש ג"כ דההיא קחו את המנחה ואכלוהו מצות אצל המזבח איירי במנחת נחשון ומנחת מליאים היינו כדמפרש התם דבשאר מנחות כבר מפורש דינם, והנה לפי דרשת רב יצחק בר אבדימי אליבי' דאבא שאול דהוצרך ב' קראי דאכלוהו מצות ודמצות תאכל למעט חלוט שפיר י"ל דקרא דאכלוה מצות גם במנחות קדשי דורות איירי והוכפל בהם המצוה למען נדע דמצות תאכל הוא למעט חלוט וא"כ שפיר י"ל דלא דורות משעה אלא דורות מדורות יליף ר"י בר אבדימי אליבי' דאבא שאול והא דכתב רש"י מהת"כ דקרא בקדשי שעה איירי י"ל דאתיא כרבנן דאבא שאול דלא דרשו כן אבל לא"ש שפיר י"ל דגם משום קדשי שעה כתב כן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |