מעשי למלך/מעשה הקרבנות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות ח

א

אם נטמא הדם טעון כיבוס. והנה לכאו' קשה הא רבינו ס"ל פ"א מפסה"מ דדם קדשים אין מטמאין כלל מה"ת והא דבעי ריצוי ציץ היינו מדרבנן א"כ מ"ט א"ט כיבוס הא ראוי להזאה ותוס' הקשו כהא"ג הא דם שנטמא זורקין לכתחלה ותי' כגון שנטמא אבל רבינו דסובר דאין מקבל טומאה כלל קשה וצ"ל כיון דמדרבנן א"ר לא קרינן בי' ראוי' להזאה ומוכח מכאן דדעת רבינו מה דמדרבנן א"ר לא הו' ראוי' מדאורייתא כ"כ במנ"ח אמנם לי נראה לפמש"כ בפ"ד מביאת המקדש דאם נטמא הדם בעודו בבהמה אז מקבל הדם טומאה ע"י הבהמה א"כ שפיר משכחת האי דינא דא"ט כיבוס.

ב

אחד

הבגד ואחד העור הרך ואחד השק טעונין כיבוס אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורר הדם מעליו. ובלח"מ הקשה דבפ' כ"ב משבת כ' רבינו גבי מנעול של עור דאסור לכבס והי' לו לחלק גם שם בין רך לקשה דבקשה ודאי מותר דליכא כיבוס כדאמר הכי וכ' בס' ח"נ דא"צ לבאר דסתמו כפירושו מדכ' גבי דין כר וכסת דאם היתה של עור נותנין עלי' מים עד שתכלה דהא ודאי כרים וכסתות רכים נינהו ומדכ' גבי הדין דמנעל של עור ש"מ דבההוא גוונא איירא ברכין ולא בקשין את"ד:

אחד

וכו' אבל העור הקשה הרי הוא כעץ. ובלח"מ הקשה אמאי בהל' שבת פכ"ב גבי מנעול העור כתב רבינו סתם אסור לכבס ואמאי לא כ' לחלק בין רך לקשה ובס' ע"א תי' דהתם בזבחים דצ"ד איתא אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה של עור נותנין עלי' מים עד שתכלה אלא אמר רבא כל כיבוס דל"ל כסכוס לא שייך כיבוס ומסיק אי ברכין כדברי הכל ואי בקשין וכאחרים וסובר רבינו כאן דבמסקנא דרבא מספקא לי' למילתא דרב אי סבירא לי' לרב כרבנן ודוקא רכין שיכשוך אין כיבוס לא אבל קשין אפי' כיבוס נמי מותר או דילמא כאחרים ס"ל ואפי' קשין שיכשוך אין כיבוס לא משו"ה כתב רבינו לגבי שבת סתם דאפי' בקשין כיבוס אסור דכל ספיקא לחומרא והא דלא פסק רבינו ג"כ הכא לחומרא לטעון כיבוס מספיקא דלא מזלזלין מספיקא כמש"כ הכ"מ לקמן בדף ט' גם יש לחלק דשבת לכ"ע מסור וכ"ע לאו דינא גמירא לחלק בין עור הקשה לעור הרך משו"ה כתב סתם אסור לכבס דיבואו לכבס בעור הרך לכך כת' סתם דהיינו לחומרא אבל לגבי דם חטאת כתב כעיקרא דדינא דלא שייך כיבוס בעור הקשה את"ד.

ג

חטאת

שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' אי זה הי' לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם. הנה מדקרי לזריקת דם בפסול לא הי' לו שעת הכושר מכלל דלנה דקרי' הי' לו שעת הכושר היינו לן הבשר והיינו כשיטתי' בפ"ג מה' מעילה כמ"ד היתר אכילה שנינו וקשה מאי איירא דלן אפי' לא לן נמי דקרינן בי' אשר יזה מדמה ולא שכבר הזה ועוד קשה האיך כתב דזריקת פסול אינה טעונה כיבוס מכלל דזריקת כשר טעונה כיבוס והא גמרא קפריך אהא דתנן נזרק ופסול וקאמר דלאו דוקא ור"א קמשני דמתניתין אתא לאשמעינן דפסול עושה שירים אבל קושטא הוא אפי' זרקו כשרים אינה טעונה כיבוס וי"ל דהא דאמרינן אשר יזה ולא שכבר הוזה היינו שבא למעט שאם ניתז הדם על הבגד אחר זריקה אפי' זריקת בשר אינה טעונה כיבוס אבל אם ניתז קודם זריקה ואח"כ זרקו טעונה כיבוס וע"ז קתני במתניתין דאם חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהפסול אירע קודם שהיתה לה שעה"כ דהיינו בזריקה למ"ד היתר אכילה שנינו בין שהפסול אירע אחר שהי' שעת הכושר דהיינו אחר זריקה שלן הבשר אם נטמא אבל אם לא לן הבשר טעונה כיבוס כיון שניתז קודם זריקה אבל קשה א"כ מאי פריך הש"ס הא קיבלו וזרקו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן אשר יזה דילמא מתניתין איירא כשניתז קודם זריקה ולכן דוקא זרקו טמאים אינה טעונה כיבוס אבל זרקו כשרים טעונה כיבוס וקרא לא אימעט אלא בניתז אחר זריקה:
והנה על תמיהת הלח"מ דהא רבינו פסק ב"ה ט"ז כרי' מדכתיב אותה למעט תרומה מכלל דקדק"ל טעונין מוש"ט כתב בצ"ק לתרץ דפסק כר"י ולאו מטעמי' מדאיצטריך אותה רק דיליף מהקישא דזאת התורה לכל בלוע ומוש"ט משום בלוע הוא ואמנם למש"כ תוס' הא דמוקמינן ההיקש לענין מוש"ט ולא אכיבוס הו' רק משום דחזינן דכל כלים בעינן מוש"ט משום בלוע מדכתיב אותה וא"כ לרבינו דס"ל דמכח הקישא בעי מוש"ט יקשה נוקי הקישא לכיבוס:
אך נראה דהנה סברת התוס' שכתבו דמדכ' אותה חזינן דתליא בבלוע מוקמינן הקישא לענין בלוע לא אכיבוס לכאו' הא אף אי לאו אותה הא מצינו כבר דתורה הצריכה הגעלה בשאר איסורין בגוע"כ א"כ בפשוט הו' יכולין לתרץ דמסתבר לאוקמא אבלוע דכן מצינו בשאר איסורין ונראה דכונת התוס' כך דהא באמת בעי בגמרא אי תורה אסרה בישול בלא בלוע א"כ אי לאו אותה הו"א דקדשים באמת שאני משאר איסורין דבעינן הגעלה דהכא אסרה תורה בישול בלא בלוע א"כ הוא רק גזה"כ כמו בכיבוס א"כ אז הו' מצינן להקשות דנוקי הקישא לכיבוס ואותה למעט מוש"ט דהא אף בבישול בלא בלוע אסרה תורה וא"כ לשיטת רבינו דס"ל דהאי בעיא דבישול בלא בלוע רק בחטאת א"כ בשאר קדשים שפיר רק משום בלוע צריך מוש"ט ושפיר יש לומר גם בלא אותה מוקמינן יותר הקישא למוש"ט מלאוקמא אכיבוס כיון דמוש"ט הא איתא בכל איסורין דצריכא הגעלה משא"כ בכיבוס דלא מצינו בשאר איסורין:
הנה רבינו פסק בין הי' לו שעה"כ בין לא הי' שעה"כ צריך כיבוס והיינו כר"ש ותמה בלח"מ כיון דפסק קדשים קלים צריך מוש"ט א"כ צריך אותה למעט תרומה א"כ איך פסק כר"ש דאין חילוק בין הי' לו שעה"כ ולכאורה יש ליישב דא"צ קרא למעט תרומה ממוש"ט די"ל רק בקדשים גז' הכ' דהרי באמת הו' לן לומר דמה"ת ברובא בטיל במב"מ אלא דגזה"כ דצריך מוש"ט בקדשים כמו שתי' בס' עבודת הגרשוני על דברי תוס' חולין דלכן נעשה גיעול משום דמה"ת ברובא בטיל ובקדשים אוקמוה אדאורייתא וא"כ הא דצריך מוש"ט ע"כ גזה"כ וא"כ בתרומה מהיכא תיתי דיצטרך מוש"ט כיון דמה"ת מב"מ ברובא בטיל וגמ' קאי רק לר"י דסובר מב"מ ל"ב לכן צריך קרא לתרומה ור"ש השיב אף אי מב"מ ל"ב כר"י דאפ"ה א"צ קרא לתרומה דנתמעט כמו קדשים קלים אך יקשה עד"ז חדא דהרי רבינו ע"כ דרש אותה למעט תרומה דהא כ' בסוף ה' תרומה דא"צ רק הדחה ואי משום מב"מ בטיל הו' אסור עכ"פ לכתחלה בהדחה בעלמא דהא אין מבטלין איסור לכתחלה [אך י"ל מה"ת מבטלין לכתחלה אלא דע"פ יקשה כין דליכא קרא למעט בפירוש מהגעלה יאסור מדרבנן עכ"פ] אך גם לזה י"ל דרבינו סובר כמ"ש הפלתי דבבליעת כלים טעכ"ע ל"ד דג"כ חידוש הוא דא"א דלא פגמה פורתא וא"כ א"צ קרא למעט תרומה דבלא"ה אינה מדמעת מה"ת וא"צ הכשר כלל כיון דמה"ת אינה מדמעת לא החמירו רבנן בתרומה שתהא מדמעת אלא אי קשיא הא קשיא דהרי בגמ' מוכח אי לאו אותה למעט תרומה ממעטינן קדשים קלים מקודש קדשים וא"כ כיון דלית לי' אותה לתרומה דצריך להי' לו שעה"כ ג"כ אין טעון כיבוס מנ"ל קדשים קלים [עתוי"ט דנפקי מהקישא דהקשו כל קדשים להדדי] ונראה ליישב דרבינו סובר הא דמוכח מגמ' דלר"ש דלית לי' אותה לתרומה ממעטינן מקודש קדשים קדשים קלים היינו למ"ד מוש"ט בצונן וא"כ צריך הגעלה כדין גיע"כ א"כ רק ממעט קדשים ממוש"ט בצונן ואיה"נ דהגעלה בעי אבל למ"ד בחמין א"כ לית לי' דדמי קדשים לגיע"כ כיון דאין משכחת איסור נותר בלא שתפגם קצת בלינת לילה א"כ כיון דא"צ הגעלה א"כ בלא"ה מסברא ידעינן דאין למעט קדק"ל ממוש"ט בחמין דעכ"פ מסברא דבעי הכשר ואי ממעט מוש"ט א"כ לא ליבעי הכשר כלל והא לא מסתבר לכן אין למעט כלל קדשים קלים דלא יצטרך מוש"ט:
אלא דאכתי יקשה מתרומה דחזינן דליכא קרא למעט תרומה אפ"ה ממעטינן מהגעלה יען דטעכ"ע ל"ד אף בכלי נחושת וכמש"כ וא"כ כן בקדשים קלים יש לומר דנתמעט מקודש קדשים ממוש"ט אף דגם הגעלה א"צ אך י"ל דבודאי בתרומה דטעכ"ע ל"ד ונתמעט מסברא דא"צ מוש"ט ולא הגעלה מה"ת אבל בקדק"ל דבקדשים טעכ"ע דאורייתא מיקדש א"כ מסברא דיצטרך או הגעלה או מוש"ט בחמין ולכן אין למעט מקודש קדשים קדק"ל רק למ"ד מוש"ט בצונן דאז נתמעט רק למוש"ט אבל הגעלה איה"נ דצריך וכמו שכ' בפ"ת לענין תרומה למעט מוש"ט בצונן אבל הגעלה צריך כן כאן לענין קדשים קלים ממוש"ט בלא אותה רק מקודש קדשים אבל הגעלה איה"נ דצריך וכפירש"י במשנה דף צ"ה אך יקשה לזה ממש"כ רבינו דחטאת בכלי גללים וכ"א א"צ רק הדחה הרי דגם בקדשים טעכ"ע ל"ד רק היכא דגלי קרא דבעינן מוש"ט א"כ גלי קרא רק בקודש קדשים לא בקדק"ל ומנא לי' קדק"ל כיון דלית לי' אותה למעט תרומה ונראה ליישב דהנה תוס' חולין דף קי"ב העלו דבקדשים אמרינן כיון דבטיל ברובא מה"ת אוקמוה אדאורייתא והקשה בראש יוסף הא טעכ"ע מה"ת בקדשים מדכ' יקדש ואמנם לק"מ דכ"כ תוס' זבחים דף צ"ו לחלק בין בלוע בכלים לבלוע במאכל כן י"ל הכי בכונת התוס' בבלוע בכלי טעכ"ע ל"ד דלא ילפינן מיקדש [ובזה יש תשובה נמי לדברי הש"ך בנקה"כ שכ' לחלק דאחר שנעשה נותר לא אמרינן דאוקמוה אדאורייתא ולפמש"כ דלגבי כלים לא ילפינן מקודש א"כ גם לאחר שנעשה נותר יש סברא לומר דמה"ת בטיל ברוב ואוקמוה אדאורייתא] א"כ לפי"ז י"ל דבכ"ג וכ"א סגי בהדחה דבבליעת כלים טעכ"ע ל"ד ובטיל ברוב ואוקמוה אדאורייתא [וכהא"ג העלה בחו"ד סי' צ"ג] וא"כ רק בכלי חרס גזה"כ דבעי שבירה אבל בכ"ג וכל אבנים הדרא לדינא דאוקמוה אדאורייתא והבן:
והנה ראיתי לראש יוסף שם שכתב ליישב שיטת רבינו דל"ב שבירה רק לחטאת משום דרבינו איירא מעקב אכילה דמוש"ט הוא עקב אכילה כן שבירה בכ"ח ג"כ עקב אכילה ולכן בשאר קדשים א"צ שבירה עקב אכילה וסגי במוש"ט אבל אחר שנעשה נותר צריך שבירה והנה הרואה יראה בדברי רבינו שלא כ' לענין שבירה בכ"ח דבעי עקב אכילה וכמו שעמד ע"ז בטעם המלך ה' חומ"צ א"כ ליתא לפירושו:
ובספר תורת נתנאל ראיתי לתרץ דפלוגתת ת"ק ור"ש רק בקדק"ל כשלמים דנאכלין לשני ימים ולילה אחת דכבר נפגם בהא ס"ל דא"צ מוש"ט אבל בקק"ל כתודה דנאכל ליום ולילה דעדיין לא נפגם מודה דצריך מוש"ט ובהא כתב רבינו דקדק"ל צריך מוש"ט דגם ר"ש מודה בהא עיי"ש וא"ש:

ה

ניתז

על עור הדג וכו' אחר שהופשט טעון כיבוס וכו' דראוי לקבל טומאה אחר שיתעבד. משמע דס"ל דאעפ"י שמחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה דלא כפירש"י ותוס' דאם הי' מחוסר מעשה ל"ח ראוי לקבל טומאה וכ' בס' ח"נ דהכריח רבינו לומר כן משום דקשיא לי' קו' התוס' מפ' אין טומנין דמשמע דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד אבל לשיטת רבינו ניחא דהכי נמי הא דקאמר עור משהופשט ראוי לקבל טומאה היינו לאחר עיבוד אבל בלא עיבוד אפי' חישב עליו לכלי כמות שהוא אינו מקבל טומאה אלא דקשה א"כ איך מדמה בגמ' לר"י עור לאחר שהופשט לבגד שחשב עליו לצורה או לעוצבא שחשב עליו לקצעא דהתם במחשבה לחודא יכול להביאו לידי טומאה דהיינו דמבטל לה למחשבתה ואינו מחוסר אלא מחשבה להביאו לידי טומאה אבל הכא מחוסר מעשה להביאו לידי טומאה וע"ז אי אפי' מחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה א"כ אמאי הוצרכו לומר בגמ' גבי בגד שחישב עליו לצורה דמיקרי ראוי משום שיכול לבטל מחשבתו שחישב עליו לצורה אפי' לא יבטל מחשבתו נימא דמיקרי ראוי מפני שאחר הציור יקבל ודמי לעור שאחר העיבוד יקבל וי"ל דרבינו לא הו' גריס בדברי רבא גבי בגד שחישב עליו לצורה הא נמי ראוי דאי בעי מבטל לה למחשבתה והכי הו' גריס מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי מ"ד דבר המקבל טומאה וכו' וס"ל לרבינו דהכי פירושו אי כאוקימתא דבגד שחשב עליו לצורה מפרש הא נמי ראוי ר"ל שאחר הציור מקבל ובאוקימתא דעוצבע מפרש נמי הא דקאמר הא נמי ראוי ר"ל לאחר שיקציענה יקבל דר' יהודא מפרש בגד דקרא בראוי לקבל טומאה בין שאין מחוסר אלא מחשבה בין שמחוסר מעשה מקרי ראוי והא אמר אביי מטלית וכו' מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עלי' ה"ה דהמ"ל דאי בעי מתקן לי' אלא חדא מינייהו נקיט:

טעון

כיבוס וכו'. הנה כן מבואר בשמעתין בפירש"י ותוס' דדבר שא"ר לקבל טומאה אלא ע"י מעשה גם לר"י אין טעון כיבוס רק פליגי בדבר הראוי לקבל טומאה ע"י מחשבה לחוד ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמות שהוא והיינו משום דהעיבוד לא חשוב חסרון מעשה כיון דאין זה אלא תיקון והכשר העור אין זה משום שינוי והא דצריך מחשבה היינו לעבדה כמות שהוא ולא לשנותה ולעשות ממנה כלי וכן דעת רבינו דאין עור מקבל טומאה קודם עיבוד רק דא"ח מחוסר מעשה ולכן מהני כשהי' מחשבתו לעבד וטעון כיבוס:

אעפ"י

שאין מקבלת טומאה אבל ראוי לקבל טומאה. והעלה בלח"מ הטעם משום דעומד לקבל טומאה ל"ח כמחוסר מעשה וקשה לי מהא דאיתא בזבחים דף כ"ה דדריש מקרא דאך מעין ובור יהי' טהור דבעינן הוייתן ע"י טהרה וממעטינן כל דבר שמקבל טומאה אבל דבר שראוי לקבל טומאה ע"י מעשה קיימ"ל דרשאין להוויית מקוה ואמאי לא נמעט ג"כ דבר שראוי לקבל טומאה ע"י מעשה כשעומד לכך אך נראה דא"ש מאוד דבאמת הנה במנחות דף כ"ט דרשינן משולחן הטהור מכלל שהוא טמא דהיינו דבעינן שישאר בטהרה ולא יקבל טומאה א"כ גם כאן מפרשינן כך יהי' טהור מכלל שהוא טמא דהיינו דראוי לקבל טומאה ע"י מעשה אפ"ה מותר להוי' עליו דאין למעט גם דבר הראוי לקבל טומאה ע"י מעשה א"כ לא משכחת טהור מכלל שהוא טמא ואין לומר דבאמת יהא שרי להויית עליו גם בראוי לקבל טומאה אף בלי מעשה דטהור משמע מכלל שהוא טמא כמו בשולחן הטהור הנה על דבר זה העירני כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה אברהם מ"ש נ"י פראנקל נשיא המדינה והוא הערה נפלאה ובתשובה אליו העלתי לתרץ על נכון:
ואעתיק הנוגע לכאן הנה ידידי הרב הגאון הנ"ל העיר אותי דמצינו לכאורה סתירה בדרשת חכמז"ל במנחות דף כ"ט דרשינן שולחן הטהור מכלל שהוא טמא ובזבחים דף כ"ה דריש מיהי' טהור דהוייתן יהא ע"י טהרה דבר שאין מקבל טומאה ול"א טהור מכלל שהוא טמא:
ונראה ליישב דהנה הא דדרשינן שולחן הטהור מכלל שהוא טמא נראה לי הכוונה כך דרק על דבר שהוא מקבל טומאה שייך לומר הטהור שישמרנו שישאר טהור ע"ד דדרשינן בפסחים דף ל"ח דמצוה ללתות יען דכ' ושמרתם מכלל דבעי שימור מחימוץ ואי אין לתיתה א"צ שמירה לכן ל"ש ושמרתם מעתה אני אומר הנה בסוכה דף ל"ה איתא דאין נוטלין אתרוג מתרומה טהורה מפני שמכשירו לקבל טומאה ופירש"י דכ' ושמרתם את משמרת תרומתי ולכאורה קשה מגמ' דפסחים הנ"ל דאדרבא אם הוכשר לקבל טומאה שייך יותר לקיים בו ושמרתם שלא יטמא כמו שם ושמרתם שלא יבא לידי חימוץ וכן קשה ממנחות דף נ"ג החיי' הכשרהו והחיי' שלא יחמץ אבל תחילה צריך להכשירהו לתת בו חומץ ללוש בפושרין ואז שייך החיי' שלא יחמץ וצריך לומר שאני הכשר לקבלת טומאה דממילא אפשר שיטמא בנגיעה כ"ד ע"י שרצים וכדומה והכשר לקבלת טומאה הוא תחילת טומאה ע"כ שייך משמרת אהא גופי' שלא יבא כלל להכשר קבלת טומאה משא"כ בחומץ אין נעשה ממילא דצריך לשהות שיעור מיל עד שיתחזק ע"כ צריך לתיתה או פושרין דאז קרוב הדבר שיבוא לידי חימוץ ושייך ושמרתם:
מעתה בדרשא דיהי' טהור יפורש טהור שאין מקבל טומאה דהיינו דע"כ לדרוש שישאר טהור וישמרנו שלא יהא ההויי' בדבר שיקבל טומאה כגון פשוטי כלי עץ אם יתחלחל ע"י המים שנעשה בית קיבול דאי יהא לו בית קיבול הרי ממילא מוכשר ע"י המים שמהוה ממנו המקוה וכיון שמוכשר הרי הכשר תחילת טומאה א"כ כמו דאמרינן בסוכה דצריך שישמור שלא יבוא לידי הכשר וקאי ע"ז השמירה ה"נ כאן דכתיב טהור דמשמע שצריך לשמור שישאר טהור יפורש שישמרו שלא יהא בו בית קיבול דאי הוא דבר המקבל טומאה ל"ש לקראו טהור מכלל שהוא טמא וישגיח שלא יטמא כיון דאם הוא כלי בית קיבול כבר מוכשר עי"ז המים א"כ אין כאן שמירה שלא יטמא דהכשר תחילת טומאה וא"א להזהיר כלל שלא יטמא ממילא ע"י שרץ אע"כ דכונת התורת טהור שלא יהא דבר המקבל טומאה והקפידא שישאר טהור ולא יבוא לידי כך שתהא לו בית קיבול דאז כבר מוכשר ואי מוכשר הוא תחילת טומאה ולא שייך לקרוא טהור דדבר המוכשר הוא תחילת טומאה משא"כ בשולחן הטהור מכלל שהוא טמא אפשר לפרשו שישמור שישאר טהור ולא יקבל טומאה ודו"ק:

ט

ניתז

מן הבגד וכו' ניתז על בגד טמא א"צ כיבוס וכו'. ובכ"מ הקשה דהו"ל לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וכ' הרי"ק ואפשר דסובר רבינו שאין הדבר מוכרחת לרבנן שאין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כיבוס שאפשר שלאו הא בהא תליא ומ"מ ודאי שר"א שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה א"כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הלכך הכי נקטינן או אפשר שגי' אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוג' או אולי לשון רבינו מוטעה וצ"ל טעון כיבוס ובס' ע"א כ' ליישב שרבינו מפרש דלא כפירש"י דהנה בעי מיני' רמב"ח מר"ח ניתז על בגד טמא מהו אמר ר"ה מדקא בעי לי' הכי ש"מ הי' לו שעת הכושר ונפסלה א"ד טעון כיבוס ה"מ בזה אח"ז אבל בב"א לא או דילמא ל"ש א"ל פלוגתא דר"א ורבנן אליבא דרבה וכדקא מתרץ אביי דתניא ר"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין ואמר רבה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וכו' ור"א ורבנן במאי קמיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין רבא אמר דכו"ע אין דנין וקשיא לי' לרבינו אם איתא לפירש"י נמצא שסובר ר"א בטומאה קדומה דאין טעון כיבוס וזה דלא כר"ע רבו דלר"ע אמרינן לעיל היתה לה שעה"כ ונפסלה דמה טעון כיבוס דאפי' נפסלה קודם נפילה על הבגד אפ"ה ט"כ וכ"ש כשבאין פסול ונפילה בב"א שטעון כיבוס ובגמ' אמרי' דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וכו' ומשום זה מפרש רבינו הסוג' דלא כפירש"י והכי מפרשה ר"א סבר ילפינן טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה וכ"ש הוא דיליף טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה מאחר דר"ע סבר נפסל קודם שנפל על הבגד טעון כיבוס סברא הוא דמכ"ש אם טומאה ונפילה כאחד דטעון כיבוס כיון דר"א בשיטת ר"ע אמרה ע"כ לומר שסובר ר"א בנטמא הדם מקודם דט"כ כר"ע רבו וכ"ש בטומאה שבאותה שעה ורבנן סברו אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ומשום הכי מי נדה שנטמאו אינם מטהרין אבל טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה ילפינן וכיון דרבנן ס"ל דם חטאת שנפסל קודם שנפל על הבגד אעפ"י שהיתה לה שעת הכושר א"ט כבוס ה"נ אם הותז דם חטאת כשר על בגד טמאה א"ט כיבוס ואין להקשות א"כ איך מטהרין מי חטאת את הנדה י"ל דגלי קרא שמטהרין כמש"כ רבינו פי"א מפרה שנאמר והזה הטהור על הטמא למדת שהז' מועלת לו אע"פ שהוא טמא וא"ש דרבינו כרבנן את"ד:
הנה במה שהוקשה הכ"מ הנ"ל נהי דלא איפשטא מ"מ מספיקא הו' לי' להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא י"ל דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלין בי' ויותר י"ל כיון דסתם לן תנא דלא כר"ע ואסור אי בתראי נמי לא ס"ל כר"ע הא איפשטא איבעיא איפכא מלוי ובס' ח"נ כ' ע"ז שותי' דמרן לא ידענא דנהי דלא ס"ל כר"ע מ"מ הספק במקומו עומד דלמא אוספו וכשר טעון כיבוס או דילמא אוספו ופסול ואינו טעון כיבוס הבגד השני ובס' ע"א כ' ליישב דהנה בגמ' איתא בעי מיני' לוי ניתז מבגד לבגד מהו קמא אידחי לי' לכיבוס או דילמא לא א"ל זו שאלה טעון כיבוס ממנ"פ אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול אנא כר"ע ס"ל דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס ויש להקשות מה השיב לו לוי תינח אי מבעיא לן אליבא דר"ע אבל אי מבעיא לן אליבא דרבנן אוספו כשר או פסול הבעיא במקומו עומדת והי' ראוי לדחות ולומר כי קמבעיא לן אליבא דרבנן אי אוספו כשר אי פסול ונראה דמהא"ט רבינו מפרש לה בדרך את"ל א"כ לפי"ז לא מספקא לן אלא אי הלכה כרבנן או כר"ע אבל הא דמבעיא לן אוספו כשר או פסול השתא פשיטא לן דאוספו פסול דלא דמי לנשפך מן הכלי על הרצפה ואוספו דכשר דשאני התם דלא נדחה לדבר אחר אבל זה דנדחה לכיבוס בהתזתו על הבגד הראשון פסול והיינו את"ל ופשט לי' לוי דאנא קיימא כר"ע נמצא אנן דקיימ"ל כר"ש משום דסתם מתניתין כוותי' איפשטא שפיר האיבעיא ולזה נתכוין הכ"מ להביא לשון רש"י באת"ל את"ד:
ובמה שתמה הכ"מ הא קיי"ל כרבנן דר"א דאין דנין טומאה קדושה מטומאה שבאותה שעה וה"נ אין דנין טומאה שבאותה שעה מטומאה קדומה וביותר קשה הא רבא מסיק דלכ"ע אין דנין ועוד דלפי מש"כ הוא ז"ל בפי' המשנה דפרה דר"ע ורבנן בקלוטה כמי שהונחה פליגי א"כ בלא"ה לא שמעינן מר"א דדנין אלא כרבה דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דכמונח דמי:

י

כשמכבסין

את מקום הדם וכו' וכל שבעה סממנים שמעבירין על הכתם מעבירים על דם החטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים במקדש. והרדב"ז ללשונות הרמב"ם כ' וקשיא דהא מסקינן בפ' דם החטאת אלא דמערב להו בהדי רוק תפל דאמר ר"ל רוק תפל עם כל אחד מהן ותו קשה דאמאי לא כ' הרב הא דר"ל לא גבי כתמים ולא גבי דם חטאת ומשמע דהשתא הוא ליכא מאן דפליג עלה ואע"ג דבפ' האשה שהוא עושה אתיין לסיוע לר"ל מדתנן מי גריסין ודחינן דילמא הבלא דפומא מעלי לא דחינן בהכי מימרא דר"ל אלא דמהכא לא תסייע וכתב דאיכא למידק עוד מאותה סוג' שאם העביר על הדם ו' סממנים עדיין דם הוא והכא כיון שלא העביר מי רגלים עדיין דם הוא ונראה דלפעמים הדם עובר בפחות מששה סממנים ואפי' במים דמשמע ממתניתין דתנן הטבילו ועשה על גביו טהרות וכ' עלי' רש"י הטבילו קודם שהעבירן עליו הרי זה צבע דאי הו' דם הו' עבר וכן הדבר נראה לעין אבל א"י מספק דם עד שיעביר ז' סממנין עליו ולא עבר ולא דיהה אז יצא מספק דם ונתברר שהוא צבע אדום שהוא הקרמיז שא"ע ע"י סממנין וזהו שכ' הרב גבי דם חטאת מכבסין אותו יפה יפה עד שלא ישאר בו רושם אבל עדיין צריך לבטל ולהעביר מה שבלוע בתוכו רק לכתחלה הי' ראוי להעביר עליו ז' סממנין אלא דא"א דאין מכניסין מי רגלים אבל בלאו מי רגלים אפשר נתקיים מצות כיבוס ונתבטל הדם את"ד:

חוץ

ממי רגלים שאין מכניסין. וקשה עליו דבגמ' מסיק כר"ל דמיבלע לי' ברוק תפל אך הנה רבינו בה' ביאה לא הביא כלל הך דצריך שיהא מעורב ברוק שבפיו בכל אחד מסממנים וב"ס בה"ז העלה דמהא שכ' רבינו בלעיסת גריסין שיהא מעורב עם רוק שבפיו משמע כר"ל אך לא משמע כדבריו בפי' המשנה שם בנדה שכ' וז"ל לעיסת גריסין של פול חלוקת תפל היינו שיערב בלעיסתו הרבה רוק שבפיו אבל א"צ רוק תפל א"כ אין זה שייכות להא דר"ל א"כ צריך לומר דז' סממנים לאו דוקא דמי רגלים אין מכניסין למקדש וכדברי רבינו:

יא

כלי

חרש שנתבשלה בו חטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה וכו'. ובבה"ז תמה דהא בפסחים דף כ"ח בשמעתין דקדרות בפסח מבואר דילפינן מהכא דכלי חרש אין יוצא מידי דופיו לעולם מהדצריכה תורה בכלי חרס שבירה ומדברי רבינו דאינו אלא בחטאת ע"כ מפני חומרא דחטאת כן ובשאר קדשים הא מהני מוש"ט בחמין א"כ איך מצי יליף מכאן דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ובצאן קדשים ובשעה"מ תי' דהחמירא התורה בחטאת יען דנשאר משהו והה"ד לשאר איסורים כחמץ ויי"נ והטעם המלך תמה א"כ מאי פריך הש"ס מטש התנור באלי' הא בב"ח אין איסור במשהו וכן הוקשו עוד מכמה דוכתי':
ונראה ליישב בהקדם דהנה לשיטת רש"י וראב"ד דבכל קדשים אף בקדשים קלים בעינן שבירה לכלי חרס קשה לי טובא דלקמן דף צ"ז אהא דתנן אם נגע תאכל כחמור שבה ומפרש הגמרא דילפינן מכל אשר יגע בבשרה יקדש שאם נגע בבשר קדשים תאכל כחמור שבה ואם נגע בפסול תפסול ג"כ [וילפינן מזה בחולין צ"ז ונזיר ל"ח דטעכ"ע בקדשים] לעולה ולמנחה לחטאת לאשם ולמלואים ולזבח השלמים הקישא כל התורה הקרבנות לחטאת לאסור בלוע ולפי"ז יש להקשות הא קרא דאשר תבושל בו ישבר בחטאת כתיב מנ"ל בשאר קדשים ומכש"כ בקדשים קלים דאין לומר דהא נמי מהקישא יליף דזה אינו דזה רק בבלוע בבשר אבל בבלוע בכלים ע"כ לא ילפינן מהיקש לחטאת דאי אמרת דילפינן גם בבלוע בכלים מהיקש א"כ הא דאיתא בשמעתין ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת"ל קודש הקדשים וקדשים קלים ילפינן מדמיעט קרא אותה למעט תרומה תיפק לי' מהקישא דחטאת אמנם כבר הקשו התוס' לעיל דף צ"ב כיון דילפינן לענין בלוע מהקישא ה"נ נילוף מהקישא לחטאת לענין בכלים דצריך מוש"ט אף לקדשים קלים ותי' דאי לאו אותה לרבות לענין מוש"ט בשאר קדשים לא הו' מרבה מהקישא בלוע בבשר אלא דהו' ממעטינן מזאת בלוע בשאר קדשים והו' מרבינן מהקישא לענין כיבוס גם בקדשים קלים ולכן בעינן אותה ומרבינן בלוע בכלי אך זה אינו דהא תינח לענין מוש"ט דתליא בבלוע מרבינן שפיר מהקישא ומוקמינן מיעוטא דזאת לענין כיבוס אבל לענין שבירת כלי חרס אין לילף מחטאת דא"כ למאי הלכתא כתיב קודש קדשים כיון דמרבינן מהיקש אפי' קדשים קלים אעכ"ח דלא ילפינן זה מחטאת דרק במידי דתליא בבלוע כתבו תוס' שפיר דילפינן מידי דבלוע מחטאת אבל שבירה בכלי חרס דרצה רבא לפשוט בבישול בלא בלוע בכלי חרס צריך שבירה א"כ לא הו' מידי דבלוע אין לילף כלל מחטאת בהיקש ולכן כתבה תורה קודש קדשים לאשמעינן דלא ילפינן מחטאת לענין שבירה בכ"ח:
אך יש לומר דבאמת לרש"י וראב"ד האיבעיא דבישול בלא בלוע קאי נמי אמוש"ט [אף דרש"י מפרש בכ"ח ובחטאת ע"כ לרש"י במשנה דמפרש זהו חומר אכיבוס קאי ע"כ בעיא דרמי בר חמי קאי אכל קדשים והה"ד במוש"ט] כמו דנשמע מאותה דבקק"ל מוש"ט כן נמי נשמע מקרא דאותה בתרומה ל"ב שבירה בכלי חרס מכלל דבקדשים קלים בעי שבירה והדר ילפינן מהקישא דלחטאת כמוש"כ תוס' לעיל לענין מוש"ט דאין לומר דשבירה בכלי חרס לא הו' מידי דבלוע דהא גם במוש"ט חייב בבישול בלא בלוע וע"כ משום דסתמא דקרא איירא בבישול בבלוע א"כ הו' מידי דבלוע א"כ גם שבירה בכלי חרס שפיר ילפינן מהקישא דחטאת [ופלא ברש"י סוף ע"ז כתב הא דמוש"ט גזה"כ כמו כיבוס ושבירה בכלי חרס במקום קדוש והה"ד למשו"ט והא עכ"ח לא דמי לכיבוס דכיון משום בלוע הוא כמוש"כ תוס' דלכן סמיך אהקישא דלחטאת משא"כ כיבוס ואיך מדמה רש"י לכיבוס ועוד דא"כ בקדשים אין צריך שבירה כלל בכלי חרס רק בחטאת דאין לילף מהקישא כיון דחומרא דשבירת כלים הוא דומיא דכיבוס ונראה דרש"י מפרש למאי דס"ל לר"י בזבחים צ"ד דטעון כיבוס כל הכלי וכן במוש"ט כל הכלי א"כ שבירת כלי חרס ג"כ משום דנתפשט הבלוע המעט בכל הכלי אבל בישול בלא בלוע לא הו' צריך שבירה א"כ תליא שפיר בבלוע ושייך שבירה בכל קדשים אבל למאי דקייל"ן כר"א רק במקום שנגע וכן קייל"ן דלא כרמי בר חמא א"כ שבירת כלי חרס משום בישול בלא בלוע א"כ לא תליא בבלוע והו' גזה"כ כמו כיבוס ולא ילפינן שאר קדשים מחטאת כשיטת רבינו] א"כ לפי"ז אדרבא קשה לדעת רבינו דס"ל דשבירה בכלי חרס רק בחטאת הא תינח בקדשים קלים יש לומר דלא ילפינן מהיקש דחטאת דא"כ קודש קדשים למאי הלכתא כתבה רחמנא אבל לדעת רבינו גם בקדק"ש אין צריך שבירה רק בחטאת יקשה אמאי יליף מהקישא וא"ל דלא הו' מידי דבלוע דהא רבינו מפרש דבישול בלא בלוע רק לענין שבירה דכלי חרס קמבעיא לי' ז"א דהא רבינו פסק דבאמת דבישול בלא בלוע ספק הו' אמנם עוד קשה לי לשיטת רש"י וראב"ד דשבירה בכלי חרס הוא בכל קדשים כיון דצריך הגעלה וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם א"כ קשה קו' עצומה הא דפריך בשמעתין חטאת שאר קדשים מנין וקשה הא פשיטא דהגעלה בעי כמו כל האיסורין וכדאמר לעיל מידי דהו' אגיעולי נכרים ואין לומר דפריך באמת רק למ"ד מוש"ט בצונן דהא בגמרא משמע דלא ידע מזה רק דפריך מדתנן דבישל תרומה לא יבשל חולין ומוקי ברייתא זו כמ"ד מוש"ט בצונן או למ"ד מריקה בחמין ולענין שטיפותא יתירתא בשלמא לשיטת דרק בחטאת אבל בקדשים אין צריך שבירה אלא מוש"ט ע"כ דמוש"ט אינו בתורת הגעלה דהא הגעלה לא שייך בכלי חרס שפיר פריך מנ"ל דבעינן כלל מוש"ט בשאר קדשים חוץ מחטאת [וכס"ל באמת לרבינו דמוש"ט היינו עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר א"כ אינו במקום הגעלה וכאשר יבואר] אבל לפירש"י וראב"ד קשה:
ונראה ליישב דהנה בחס"ו חיו"ד סי' קי"ד הקשה לדעת רבינו בפ"י מהמא"ס דבהקדש משקין היוצאין מהן רק דרבנן דהא דילפינן בחולין דף ק"כ דמשקין היוצאין מהן כמותן פרי מביכורים אינו רק אסמכתא א"כ הא דילפינן מקרא דבעינן מוש"ט הא משקין היוצאין מהן אינו רק דרבנן [וכוונתו להקשות דאף דהגעלה בשאר איסורין דאורייתא אבל בקדשים אין לילף מגיע"כ דהא איתא בפסחים דגיע"כ חידוש הוא] ותי' דתוס' חולין דף קי"ב כתבו דרוטב הו' כמו גופו של איסור והא דצריך דהטמאים לאסור צירן ורוטבן היינו דהו"א דלא מחייב בשתי' רק באכילה ובחס"ו הרחיב לבאר דבריהם עפ"י תוס' חולין דף ק"כ דכל משקין היוצאין דאמרינן שאין כמותן הוא מתרי טעמא חדא כיון דנשתנה ונעשה משקה אין אלא זיעה בעלמא אך זהו דוקא משקה היוצא ע"י איצצא אבל היוצא ע"י בישול ומכש"כ המחהו וגומעו הו' גוף האיסור והיינו שכתבו לחלק בין רוטב לציר ולפי דרך זה פשיטא דצריך מיעוט דע"י בישול משקין כמותן אבל כתבו עוד סברא אחרת דאכילה כתיב ורוטב אינו אלא שתי' דרק בתירוש ויצהר שתי' בכלל שעומדין לכך אך היכא שנבלע במאכל הרי הוא מידי דאכילה לפי"ז בבלוע בכלי הא לא הו' מידי דאכילה לשיטה זו לכאו' יקשה ממוש"ט ולתרץ זה ע"כ לומר כיון דעכ"פ המיחוי מצד עצמו הו' גוף האיסור ונעשה נותר לכן צריך מוש"ט [רק דאם הו' מוצצו בפה לא הו' חייב משום נותר דאכילה כתיב וזה לא הו' אלא כשתי'] ובכלי חרס צריך שבירה [והנה לי תמוה אתי' קמא של התוס' חולין הנ"ל שמחלקין בין משקין היוצאין ע"י איצצא דלא הו' כמותו מהא דאיתא לקמן דף צ"ח איצטריך למיכתב מנחה ואיצטריך למיכתב חטאת דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מבלעא אבל חטאת אימא לא ואי אשמעינן חטאת דקריר נכנס יותר בבשר וזה כסברת הפוכות הא מצי לומר ברווחא דבמנחה נאסרה בנגיעה דבמנחה מה שבולעת זה מזה הם משקין ממש שבולע זה מזה אבל בחטאת הא לא הו' אלא כיוצא והיינו ע"י אצצא כרש"י לעיל דאיירא במחתך שומן וסך ממנו בצלי והיינו ע"י איצצא הו"א דלא הו' כמוהו וצע"ג אלא דשוב ראיתי בשמ"ק גריס כגון שמהתך שומן וסך בי' וא"ש בהא מה שהק' בטה"ק מה דחקו לרש"י לפרש במחתך שומן לפי גי' שלפניו ולא פי' כפשוטו שנגע זה בזה חם בחם להנ"ל ניחא דנגיעה חם בחם אינה אלא כטעם היוצא ע"י איצצא ובהא משקין אין כמותן בהקדש ובפסולי קדשים וכהא"ג מוכרחין לומר בזבחים דף ל"ה חשוב לאכול קופה חוץ למקומו כשר ובטה"ק תמה באמת הא משקין כמותן בהקדש ותי' דע"כ הי' להם איזה פירכא דלא נילף פיגול מהקדש אמנם לי נראה דזה רק לענין איסור נותר שיהא אסור התבשיל שמבשלין בו אבל לענין חיוב על איסור נותר תליא באמת בשני תירוצים של תוס' הנ"ל כאשר אבאר דהנה תוס' בשמעתין דף צ"ו הקשו למה הצריך הכתוב שבירה בכלי חרס דל"ש לומר על הקרא דחייס דילמא פקעי או שאין עושין כבשונות וכ' דלא על הקרא קפריך דהקרא יש לומר דאדרבא קמ"ל רבותא דאף ע"י שבירה מיקרי ביעור דלא תימא דלא מהני שבירה דטעמו של בשר חטאת נשאר בחרסית ואין מתבער מן העולם כמו ע"י מוש"ט קמ"ל דמהני שבירה והנה לכאו' הא תינח אי אמרינן כשיטת רבינו דמוש"ט וכן שבירת כלי חרס עקב אכילה בעינן הא גופי' קמ"ל קרא דקושטא דמילתא אשמעינן קרא דמהני שבירה דגם עי"ז מתבער דהא כיון שנשבר א"י להוציא הבליעה ע"י בישול הו' כטומאה בלוע שאין מטמא וכמש"כ התה"ד סי' קפ"ג וחס"ו שם אבל אי אמרינן דצריך מוש"ט ושבירה אחר שנעשה נותר כדי שלא יאסר התבשיל וקשה באמת דגלי קרא דסגי בשבירה הא בשבירה לא מתבער מן העולם מה שנעשה כבר נותר:
לכן נראה דתליא בשני שיטות הנ"ל דאי אמרינן דמשקין אין כמותן כל זמן שלא נבלעה במאכל דאכילה כתיב ולא שתי' א"כ יש לומר דגם נותר לא הו' דכ' ביום השלישי יאכל וכיון דלא שייך בי' אכילה לא נעשה נותר לעבור עליו משום בל תותירו כל זמן שעומד בקדרה אלא דבשעה שמבשל בו ונבלע במאכל אסור שפיר המאכל דהאיסור נותר חל לענין כשיהא ראוי לאכילה שיאסור התבשיל אבל לא לעבור ע"ז בל תותירו כל זמן שעומד בחרסית כיון דאם הי' מוצצו בפיו אם הי' אפשר לא הו' מחייב משום אכילת נותר דמשקין אין כמותן ולכן שפיר מהני שבירה דכששברו לא בא מעולם לכלל שבירה ממילא הוא משביתו מן העולם וליכא מעיקרא חיוב על נותר אבל אי אמרי' דרק ע"י איצצא משקין אין כמותן אבל ע"י בישול משקין כמותן וכגוף האיסור א"כ אף בבלוע בחרסית הו' כגוף האיסור עובר עליו בבל תותירו א"כ לא מהני שבירה דהא עכ"פ עובר בבל תותירו קודם שמבערו ע"י שבירה הנה צריכין עכ"ח לומר כשיטת רבינו דמוש"ט היינו עקב אכילה קודם שנעשה נותר דשוב לא חל איסור נותר כיון דאינו ראוי לבשל בו הו' כטומאה בלועה דלא חל עליו איסור נותר ואין עובר בבל תותירו ג"כ לכן שפיר התורה התירה שבירה בכלי חרס [ומה שדייק בטעם המלך בה' חומ"צ דמדברי רבינו משמע לכאו' דשבירת כ"ח אינו עקב אכילה יבואר להלן]:
מעתה נתיישבה קו' הנ"ל לשיטת רש"י וראב"ד דפריך שאר קדשים מנין משום דבאמת אי לאו קרא לא הו' צריך מוש"ט דלא חל איסור נותר בעודו מובלע בכלי כיון דאם הי' מוצצו מן הכלי בפיו לא הו' אלא שתי' ולא אכילה ואין חייב משום אכילת נותר ממילא חייב משום בל תותירו ג"כ [כמו דלא נעשה פיגול בחשב על משקין היוצאין חוץ לזמנו כמש"כ לעיל] א"כ ס"ד דאין אוסר תערובתו ג"כ אף דמובלע בתבשיל ולכן פריך מנין דצריך מוש"ט ורק דכתיב קדק"ד וכתיב אותה למעט תרומה נשמע דגם בקדשים קלים צריך מוש"ט דקרא קמ"ל הא גופי' דחל איסור נותר לענין זה שאם יבשל בו ויבלע במאכל יאסר דכשנבלע במאכל משקין כמותן וניחא נמי גם קו' הראשונה דיש לומר דוקא בכלי נחושת דיוצא הבלוע ע"י בישול ואפשר ע"י בישול להוציא בלוע ממנו לא הו' כטומאה בלועה ועובר עליו בבל תותירו ממילא אוסר נמי התבשיל לכן צריך מוש"ט אבל בכ"ח דאינו יוצא מידי דופיו לעולם זה הו' כטומאה בלועה הדין נותן דלא חל על הבלוע איסור נותר לענין לעבור בבל תותירו ממילא אין אוסר תערובתו וא"כ שפיר יש לפרש הא דפריך שאר קדשים מנין דקאי נמי אשבירת כלי חרס ומשני דכתיב קודש קדשים וקדק"ל יליף מאותה וסמיך אהקישא לחטאת וכדפרכינן לעיל הא דכתיב קדק"ד היינו בבישול בלא בלוע ובקדק"ל אינו עובר אבישול בלא בלוע ויושב דברי רבינו הנ"ל הוא לו נדפסה בפ"ה מה' איסורי מזבח עיי"ש היטב:

או

כלי שעירה לתוכו רותח. נשמע דעירוי הו' כמבשל וקשה הא רבינו פסק כמ"ד תתאה גבר א"כ עירוי לא הו' כבישול כמש"כ התוס' בשמעתין דידן וצ"ל דרבינו ס"ל דלא כתוס' אלא דע"י עירוי צריך שבירה משום דהו' בליעה בלא בישול:

יב

מריקה

בחמין ושטיפה בצונן וכו' מגעילן במים חמין ע"ג האש ואח"כ מדיחן. הנה הכ"מ לא ביאר מנ"ל לרבינו הדחה ובפ"ת סי' קכ"ב העלה דכיון דהגעלה במקום מריקה בחמין צריך הדחה במקום שטיפה בצונן אמנם קשה לי א"כ הא דכתב רבינו גבי כלי גללים דאינו צריך מריקה ושטיפה אלא הדחה מוכח דהדחה לאו היינו שטיפה כשטיפת הכוס ולכן נראה שכוונת רבינו כדעת המנהג דמצריכין אחר הגעלה הדחה בצונן והא דאמרו בגמרא דממעטינן תרומה וכתבו התוס' הה"ד לשאר איסורין דאיתמעט ממריקה ושטיפה הא בחמין לחוד סגי וכן קשה הא בגמרא מוקי למעט שטיפותא יתירתא דאין צריך שטיפה אחר הגעלה וכמו שהקשו בתוס' נראה דאותן שנהגו כן יש להם גי' אחרת שהובא בפ"ת דלא נצרכה אלא למ"ד מריקה בחמין ושטיפה בצונן ויפורש הכי דאיתמעט תרומה דא"צ מוש"ט כמריקת הכוס אלא הדחה בעלמא סגי וזה נמי כונת רבינו דבעי הדחה היינו הדחה קלה ואין צריך שטיפה כשטיפת הכוס:
אמנם בפ"ת כתב לפרש האי גי' הכי דאין בעי מוש"ט דתרווייהו ל"ב אבל בעי שטיפה בצונן וכ"נ דממש"כ רבינו גבי כלי אבנים משמע דהדחה לאו היינו שטיפה כשטיפת הכוס:
והנה ראיתי להראב"ד סוף ה' תרומה שכתב בתרומה צריך הגעלה בחמין שטיפה בצונן וזהו כאותו המנהג אלא שתמוה דבגמרא איתא דסגי בתרומה בהגעלה לבד ואינו צריך שטיפה וליישב נאמר דראב"ד פסק כאביי דמשני לא נצרכא אלא לבישל במקצת כלי טעון מוש"ט בכל הכלי וכן כתירוצו של רבא דמשני במים ולא ביין הא אפי' ביין א"כ לאותם תירוצים שפיר יש לומר דאחר הגעלם צריך שטיפה בצונן וא"כ נתיישב אותו מנהג דפסקו כאביי ורבא וראי' לזה מע"ז דרבה מתרץ מאי הגעלה מוש"ט ואביי דחי דזה בצונן וכתבו התוס' בזבחים דף צ"ז דרבה ס"ד דמריקה רק בחמין והא דקאמר שטיפה לאו דוקא אמנם לפי דעת המנהג א"ש מאוד דאין צריך לומר לאו דוקא אלא האי שטיפה בצונן דנקט אין הכוונה כמריקת הכוס אלא בהדחה בעלמא כמו בכל הגעלה והנה הר"ן בע"ז הביא בשם הראב"ד דמפרש מוש"ט בצונן כמריקת הכוס ושטיפת הכוס של איסור שנשתמש בו בצונן ולפי"ז למ"ד בחמין היינו ג"כ כמו באיסורין צריך הגעלה בחמין ושטיפה בצונן כן בקדשים אבל לא להחמיר בקדשים יותר מבאיסורין ולכן שפיר כתב הראב"ד בה' תרומות דתרומה ג"כ בעי הגעלה בחמין ושטיפה בצונן:

מגעילן

במים חמין ע"ג האש. ולקמן כתב רבינו שהגעלה עקב אכילה ודברי רבינו תמוהים ולא ראיתי מי שהרגיש בזה דהנה בגמרא דע"ז מבואר רבה מוקי לה מאי הגעלה מוש"ט בחמין והיינו כדין מוש"ט שאין ע"ג האש כיון דעודו היתר עקב אכילה למה צריך ע"ג האש ואי סובר כרב אשי דסובר דהיינו הגעלה ממש א"כ איירא המשנה לאחר שנעשה נותר כמו שאמר רב אשי לתרץ מה שהקשה וכי תימה כי קפליט איסורא קפליט ליתא לאיסורא בעיני' דמפרש דלאחר שנעשה נותר איירא לכן צריך הגעלה ע"ג האש א"כ רבינו דכ' ע"ג האש למה כתב דהיינו עקב אכילה ונמצא מזכי שטרא לבי תרי:
ובענין אי מותר להגעיל במים חמין שהוחמו ע"י דאמפף העלתי בזה בתשובותי לכבוד ידיד נפשי מחו' הרב המאור הגדול לממשלת התורה החריף ובקי בח"ת כקש"ת מו"ה אליעזר דוד נ"י דיין בק"ק ס"ד [אשר הי' בסוף ימיו הגאון אב"ד בק"ק סאטמאר ז"ל] ואשר כתב לן מעכתה"ק בדין אי מותר להגעיל כלי בתוך חמין במקוה שהוחמה בדאמפף ודן בזה תחלה לאיסור משום דכ"ר לא מיקרי אלא כשהי' תחילה על האש כדאיתא בסי' תנ"ג ויש להסתפק אם ההבל האש אשר ירתיח את מי המקוה חשוב כמו אש ויחשוב המים ע"י ככלי ראשון או לא ושוב צידד לומר דל"ב תחת אש ממש דגם תולדות האש סגי כמבואר מהא דקיימ"ל דמגעילן ע"י אבנים מלובנים כדאיתא בס"ו אף דל"ה אלא תולדות אש וכתב דאף דשם המים כבר נרתחים ע"י האש דז"א דהא ל"ה אלא עירה אע"כ דאבנים כחן חשוב כמו אש וא"כ ה"ה אפי' ע"י מים שבכ"ש כמש"כ הדרישה אף דדעת הב"ח דל"מ לכלים הצריכין הגעלה בכ"ר הנה הפ"ח חולק על הב"ח וגם כי מדברי הרמ"א מוכח דמהני אפי' בכלים הצריכין הגעלה בכ"ר ומסיק להלכה דלכלים שאין צריכין הגעלה בכ"ר פשיטא דמהני ובכלים הצריכין הגעלה בכ"ר עכ"פ אם ישימו אבנים מלובנים בתוך המים דהו' כמו כ"ר פשיטא לי' דמהני והנה מעכתה"ק ביקש ממני תשובה מיד ע"כ נקטא נפשי בקצרה הנה להלכה יפה דן ואני מסכים עמו לדינא להלכה למעשה אבל לא מטעמי' דידי' דהנה אם נניח כאשר דן מעכתה"ק והביא כן משאר מחברים דל"מ האי דאמפף יען שאין בא מכח שנתחמם על האש אז לא מהני אם יתנו לתוכן אבנים מלובנים דהא הרמ"א דמתיר להגעיל ע"י כלים מלובנים הנה הרי הוא הצריך לערות עליו מכ"ר והרי כאן מעיקרא הי' המים צוננין ורק נתחממו ע"י הדאמפף א"כ רק דומה לאם נותן אבנים מלובנים לתוך מים צוננין וא"כ לא נתחממו מכח אש רק מכח תולדות אש ומה שדחה זה דסוף כל סוף ל"ה אלא עירה וע"כ דנחשבים כמו אש ולכן אפי' בכ"ש מהני כמ"ש הדרישה דהרי תברה בצידה דלהב"ח לא מהני והביאו המג"א ס"ק י"ח אלא בכלים שהשתמשו ע"י עירוי ואף דלרמ"א מהני אף לכלים שנשתמשו בכ"ר הא הרמ"א הצריך באמת מכ"ר א"כ איך נלמוד מזה לעשות כקולו דרמ"א ולא לחוש לחומרא שלו דאם אנו באנו ללמוד מדבריו דמהני אפי' לכ"ר ע"כ דטעמא דל"ה כעירוי אלא ככ"ר א"כ אנו צריכין דוקא לערות עליו מים שנתחממו בכ"ר דאז דינו כמו כלי ראשון ועט"ז סי' תנ"ב סק"א שהביא דברי הב"ח שכתב דל"ה אלא כעירוי וחלק עליו מטעם דהו' ככ"ר אבל רק במערה עליו מכ"ר אבל אין להוכיח מזה שמותר אף במים צוננים או בכלי שני:
אולם מדברי הח"י סי' תנ"ב ס"ק י"ד מוכח דמהני אף במערה מכלי שני שכ' על דברי המג"א שם שכ' דצריך לערות מכלי ראשון שאין נזהרין בזה יען שמגעילן ע"י אבנים מלובנים א"כ הו' ככ"ר א"כ מוכח דסובר גם ע"י כלי שני חשוב במגעיל באבנים מלובנים כמו כ"ר אמנם במים צוננין לא נשמע דיהא דינו ככ"ר:
ועוד מטעם אחר יש לדון דאף אי סגי בתולדות האור ג"כ הנה כיון שהמים מכונסין במקוה הרי הו' כלי שני ממש דטעם דכ"ש אין מבשל כתבו תוס' שבת דף מ"א משום דדפנות צוננין מקררות את המים וגם הקנה שהולכין ממנו הדאמפף הדפנות צוננים אף דמתחממים ע"י הדאמפף מצ"ע קרין הם א"כ הו' כלי שני ממש וכן ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה שחש לה מהא"ט:
אולם באמת נראה להתיר דהנה הדאמפף הם אינם הבל האש אלא שהדאמפף מתהו' מחלקי המים והוא עצמו מים הנרתחים ע"י האש רק שמתחלקים לטיפות דקים מאוד א"כ אם הי' מהלכים הדאמפף לתוך הכלי עצמו שצריכה הגעלה הנה הוא כאלו מערה מכלי ראשון שעומדת על האור מעט מעט ומהא"ט התרתי להגעיל חבית של יין ע"י דאמפף כאשר יצאה הוראה זו ממני לפני עשר שנים בת"ת בשנת תרנ"ה ולפי"ז כאן שיש מים צוננים במקוה אשר מוליך לשם הדאמפף הו' רק כמערב מים שעמדו ונתחממו על האור ממש עם צוננים ואף דהדאמפף הו' רק מים מועטים אבל חומן חזק כ"כ עד שמעט מים של הדאמפף מרתיח המים צוננין שהם מרובים וא"כ לפי"ז אין לדון בזה מטעם שלא נתחממו על האש דבאמת זהו מים שנתחממו על האש ממש רק שנתערבו עם צוננים והו' כאלו עירבו מים צוננים מועטים לתוך מים חמים מרובים כמבואר בשבת דף מ"ב דידוע דהדאמפף הוא תתאה נגד המים הצוננין שעומדים עליו כי מתחמם מתחתונים של המים:
וא"כ אין לדון בזה אלא מטעם דהו' המים בתוך המקוה כאלו עירו מכלי ראשון לכלי שני שלא מהני אף אם יד סולדות בו הנה יש להוכיח דזה הו' ככלי ראשון דהנה בשבת דף מ' בהאי דאמר רבי טול בכלי שם פירש"י טול מן המים בכלי שני שיצטננו מעט ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שם דהך אמבטי שהחמין נמשכין לתוכה מן המעיין חשוב לה ככלי ראשון שנרתחו דאף עפ"י שהעבירן מע"ג האור מבשל ואמבטי פירש"י שחפורה בקרקע א"כ הרי הקרקע משוי לה כלי שני מוכח דכל שהוא נמשך מן המעיין דרך זחילה הו' ככ"ר וכ"כ המג"א סי' שי"ח סקל"ג ולפי"ז אני אומר גם אם נמשך מן יורה שעומדת ע"ג האש וזוחל ממנו לתוך אמבטי חשוב ככ"ר וכן העלה בראש יוסף שבת שם וז"ל ואז דמיא לתשו' חה"ר הביאו הב"י סי' צ"ג דכלי ראשון שעומד ע"ג האש ונזחל הנזחל הו' ככ"ר ממש לא כעירוי הואיל ועומד על האש וכאן נמשך מהמעיין רותח לאמבטי הו' ככ"ר ולפי"ז גם כאן בנידון זה הו' ככ"ר ממש שעומד על האש וא"כ לפי"ז הי' לנו היתר פשוט להגעיל במים שמקוה שנרתחין ע"י דאמפף דהיינו באופן שגם בשעת ההגעלה לא פסק הדאמפף לילך אל המקוה דאז הו' כעומד על האש ואין הדפנות מקררות את המים כיון שהם מקושרים אל המים שביורה העומדת על האש:
ואמנם אין אנו צריכין לסמוך על זה לחוד רק מאחד שבארנו דהדאמפף היוצא הוא כמים שהוחמו ע"ג האש רק שנזחל להלאה ואין אנו לדון מצד שלא נתחמם ע"ג האור א"כ אף דנאמר דל"ה ככלי ראשון אלא ככלי שני שוב אם יתנו בו תמיד זה אחר זה איזה אבנים מלובנים דהיינו בשעת ההגעלה ישליכו האבנים לתוך המים א"כ הו' ככ"ר מצד האבנים והמים דין חמים יש להם עכ"פ כמו כ"ש א"כ לדעת הרמ"א וכמש"כ כן פסק הח"י דשפיר הו' ככ"ר ובזה יש לנו שפיר לסמוך להתיר ע"י הגעלה כזה. והנני בזה ידידו דוש"ת:

יג

בד"א

שבישל בהן אחר זריקה וכו'. והנה יש להתבונן הא עכ"פ נעשה נותר דאחר שזרק הותר הכל ואחר שעבר זמנו נעשה נותר ואיך רשאי להשתמש בלי מוש"ט והנה אי אמרינן דמוש"ט גזה"כ משום דכשנעשה נותר כבר איפגם ומדינא דלא חל שם נותר ניחא דיש לומר דבנתבשל קודם זריקה ליכא גזה"כ ולא חל עליו איסור נותר וכן אי אמרינן דבליעת כלי ישראל טעכ"ע ל"ד ואף בקדשים ל"ד וכמש"כ בחוו"ד סי' צ"ג ניחא ג"כ דגזה"כ רק אחר זריקה אלא דיקשה דהכא בשעת בליעה כבר נאסר משום קדשים שקודם זריקה לא שייך לומר דהתירא בלע ועוד איך אפשר לבשל אחר חטאת שלמים באותו יום דאכתי לא איפגם אלא דיש לומר לפי מה שכתבתי לבאר דבמקדש דמב"מ אוקמוה אדאו' א"כ מוש"ט גזה"כ כמוש"כ עבודת הגרשוני אמנם גם לפי מה שביארנו דלמאן דס"ל דבת יומא א"א דלא פגמא פורתא דע"כ לומר דחשיב התירא בלע משום דלאחר זריקה הא פקע האיסור שהי' קודם זריקה ואיסור חטאת לזרים נמי לא חל עד אחר זריקה א"כ לא מצי לחול איסור חטאת לזרים אבלוע שכבר נפגם במקצת אך יש לפרש שכונת רבינו שאין צריך מוש"ט עקב אכילה אבל ודאי צריך הגעלה משום איסור נותר לאחר זמן איסורו:
ובזה יש לתמוה אמש"כ בחס"ו סי' קי"ד דסכין של שחיטה מחטאת ושלמים צריכה מוש"ט וכן בסכין של שחיטה שלא יהא בליעת שלא למנויו גבי פסח ותמוה הא לפני זריקה אינו צריך מריקה ושטיפה:
עוד יש להתבונן הא הו' רק חום בית השחיטה דלא הו' כבישול ובמוש"ט הא כתיב אשר תבושל בו וא"ל הא עכ"פ יש בו בלוע וצריך מוש"ט משום בלוע בלא בישול כמו ע"י עירוי דצריך מריקה ושטיפה אכתי לדעת ר"ת דסובר עירוי מבשל אבל בית השחיטה דלא הו' בישול אין צריך מוש"ט אחר זה ראיתי בשו"ת כס"ו שכתב בפשיטות דסכין של שחיטה אין צריך מוש"ט דלא הו' בישול אלא ע"י חום אש ופלא שלא הביא דברי אביו זצ"ל בשו"ת חס"ו והנה אין לומר דמפרש דברי רבינו דהגעלה בעי ורק מריקה ושטיפה איתמעט לפני זריקה כנ"ל דזה דוחק דנראה להדיא מדבריו דצריך מוש"ט כדין קדשים בחמין שלא ע"ג האש דהגעלה היינו בחמין שע"ג האש:
יציבא מילתא דסכין של שחיטה אין צריך מוש"ט לפי"ז מיושב הא דהוקשה בכס"ו אמאי לא נקט במשנה סכין של שחיטה צריך מוש"ט דקודם זריקה אין צריך מוש"ט:
ולחומר הנושא נראה ליישב דברי החס"ו ז"ל דאיכא איסור בלוע מחטאת דאסור לזרים אף דאיסור חטאת לזרים ג"כ לא חל רק אחר זריקה הא עכ"פ ל"ש לומר התירא בלע דלפני זריקה נמי הא אסור משום קדשים שלפני זריקה לכן בעי מוש"ט והא דלא קתני במשנה סכין של שחיטה יש לומר דמשנה לא איירא רק מאיסור בלועת נותר וזה ל"ש בסכין של שחיטה כנ"ל:

כלו

טעון מריקה ושטיפה. הנה בגמ' איתא דממעט תרומה דלא בעינן בכל הכלי וכן פסק רבינו סוף ה' תרומה והנה לדעת רבינו ניחא משום דסובר דל"צ הגעלה כלל אבל קשה לי לדעת הפוסקים דצריך הגעלה אפ"ה סברו דסגי במקצת או משום דלא פולטו בכולו או משום דכבולעו כך פולטו [עיי' פלתי סי' צ"ב]:
וקשה לי דהנה בזבחים דף צ"ז אם בישל קדק"ל עם קדק"ד א"צ מוש"ט לקדק"ד משום דבטיל כשאין בנו"ט משמע הא אם כבר בישל קדשים אף שאין הבלוע בכדי נו"ט צריך מוש"ט כגון בליעה דבר מועט במקצת כלי שאין תשמישו בכדי נו"ט כהך דסי' צ"ט שיטת הרשב"א שאין בכדי לבוא לנ"ט צריך מוש"ט א"כ מ"פ גמ' דממעט תרומה מאותה כגון באם בישל בנו"ט לא יבשל בה חולין היכא דאיכא נו"ט וקרא ממעט בליכא בכדי נ"ט אך הדבר נכון די"ל דזהו דמשני הגמ' לא נצרכה אלא לאם בישל במקצת כלי הכונה דבישל דבר במקצת כלי עד כשמבשל בכל הכלי לא יהא בכדי נ"ט כהא"ג בתרומה מיעטה תורה וכדין של רשב"א אבל לעולם דמפעפע בכולו אלא דאף דמפעפע אפ"ה כיון דאיכא ס' נגד כל האיסור א"צ מוש"ט בכולו ומנ"ל לפוסקים דאין מפעפע:

יד

צלה

הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק אם ישבר וכו'. והוא איבעיא דלא איפשטא ספק אם ישבר או לא והקשה הכ"מ למה לא כתב רבינו ישבר כיון דהו' ספק לחומרא ונראה משום דיש להבין הספק בגמ' אי בישול בלא בלוע צריך שבירה וצריך להבין מהיכי תיתי ונראה דבס' בן אורי בשבת ר"פ ר"ע הקשה דנילף גז"ש מטומאת כ"ח דכתיב בו דמטמא מאוירו וכאן כתיב ג"כ בו ובלוע מאוירו ג"כ צריך שבירה דאין גז"ש למחצה ונראה ליישב דבהא דאין גז"ש למחצה יש להסתפק אי אמרינן אין גז"ש למחצה דלכולי' מילתא ילפינן או גם להיפך לילף חדא מאידך ג"כ אין גז"ש למחצה לפי"ז י"ל דזהו דמסופק בכאן אי נילף בגז"ש להיפוך בלוע בכלי מטומאת זב בכ"ח ולפי"ז ניחא דרבינו כ' דהו' ספק דאי הו' כתב דצריך שבירה א"כ הי' יוצא נפ"מ לענינים אחרים אשר יצמח מהן קולא ע"י דילפינן גז"ש גם לאידך גיסא חדא מאידך לכן כ' דהו' ספק דדינא אי ילפינן להיפוך חדא מאידך ג"כ מגז"ש ובעלמא ג"כ נשאר בספק ולקולא ל"א כה"ג אין גז"ש למחצה לילוף להיפך חדא מאידך מטעם אין גז"ש למחצה:
ועוד י"ל דתליא זה בהא דאיתא בפסחים דף ע"ה גרף התנור וצלה בו הפסח אי מקרי צלי מחמת דבר אחר מחמת התנור או מיקרי צלי אש דאין התנור עושה פעולה רק לשמור חום האש ע"ש בתוס' א"כ ה"נ אי אמרינן דנצלה רק מכח האש א"כ אין התנור צריך שבירה דלא מכח התנור נצלה הבשר אבל אי הו' צלי מחמת דבר אחר דגם גורם התנור מסייע לצלות ה"נ הו' נצלה גם מכח התנור צריך שפיר התנור שבירה ולכן כ' דהו' ספק משום דתליא בהאי ספיקא דפסחים:
ובהא ניחא מה שהקשה הפלתי מתענית שהי' להם תנורים כ"ח לצליית ק"פ איך ישברו כל התנורים הרבים האלו ולפמש"כ ניחא דתנור שגרף בו ממנו האש אסור לצלות בתוכו א"כ ע"כ רק צלאו בתנור עם האש א"כ נצלה ע"י האש לא מכח התנור ואז לא נאסר התנור וא"צ שבירה דלא נאסר התנור מעולם:
אמנם לפי"ז קשה לי טובא מ"פ הגמ' ליעבד תנור של חרס ומשני בשירי מנחה הא לפימש"כ איירא דרב"ח דוקא בתלאו באויר תנור דאיכא למימר דרק חום האש צלהו אבל באפיית מנחה אף דליכא שמן וליכא בלוע כיון דעכ"פ נוגע בחרסי התנור פשיטא דנאפה מכח חום התנור וצריך שבירה ומה ענינו לבלוע בלא בישול דאין גורם התנור מסייע לבשל רק דשומר החום ובמנחות הוא להיפך הו' בישול ואפי' מכח חרסי התנור לכן בפסחים דנגע בחרסו של תנור יקלוף דהו' צלי מחמת דבר אחר וצ"ע:
אולם עוד יש להקשות דבת"כ הובא ברש"י בשבת שם איתא וז"ל מהו תבושל בו מאוירו אף הכא נמי מאוירו דהיינו מתוכו וא"כ לפי מה דמבואר בשמעתין דאם נוגע בחרסי התנור מיקרי בישול בלא בלוע מדמשני בשירי מנחה א"כ א"צ שבירה א"כ איך דייק בת"כ לענין נגיעת טומאה באויר כ"ח הא אדרבא לענין בישול א"צ שבירה דליכא בלוע בשלמא אי רק בתלאו האיבעיא אבל אי בישל בתוכו ונגע בחרסי התנור אף שלא בלע כגון בכחוש פשיטא לי' דצריך שבירה א"כ חזינן דכל שנגע מתוכו גורם שבירה מינה נשמע שפיר לטומאה שנגע מתוכו ג"כ צריך שבירה אבל אי צריך בלוע ג"כ ואי נגע בלא בלוע א"צ שבירה והוא ספק אי צריך שבירה איך פשט מיני' לטומאה:
והנה צריכין לפרש האיבעיא משום ריחא דעכ"פ קיבל התנור הריח לכן צריך שבירה א"כ איך יכול לכתוב סתמא דצריך שבירה דא"כ יהא נשמע דריחא מילתא בקדשים ואנן קיי"ל בהא דאין צולין שם פסחים דריחא לאו מילתא לכך כתב רבינו רק דהו' ספק:

וכן

השפוד והאסכלא מגעיל. כעת ראיתי בס' מרכבת המשנה שכ' וז"ל כפי המבואר מלשונו בפי' המשנה דסובר כפי מסקנת רב אשי בע"ז דליכא הגעלה בכלים שנתבשל בהם קדשים אלא מריקה ושטיפה למה שהוא בעין אבל הבלוע אינו נעשה נותר כיון דבעידנא דקפליט ליתא לאיסורא בעיני' ולפ"ז הא דקאמר רבה בר אבוה בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו היינו אבלוע שבכל יום פולט הבלוע ואין הפליטה אוסרת הואיל דליתא בעיני' אבל מה שהוא בעין נדבק בכלי בודאי נאסר ואסור לבשל בו למחר עד שימרקנו וישטפנו ומודה ר"ט דצריך מוש"ט בכל יום מימי הרגל והא דקאמר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ה"ק דמותר לבשל בו כל הרגל בלא הגעלה דכל יום נעשה גיעול לחברו וה"ה נמי בכל ימות השנה דאין הבלוע נעשה נותר אלא דבשאר ימות השנה צריך מוש"ט כמה פעמים ביום בין תבשיל לתבשיל משא"כ ברגל משום שמחת הרגל מיהו הא ודאי דבסוף היום בעינן מוש"ט דמה שהוא בעין נעשה נותר ועבר על בל תותירו וגם אסור לבשל בו וחכמים ס"ל דאף ברגל צריך מוש"ט בין תבשיל לתבשיל ובזה נסתר הוכחת התוס' והא דקאמר אביי מאי אין טעונין דקאמר קדשי קדשים אבל קדק"ל טעונים ה"ק דאם למשל בישל בו בשר חטאת מותר לבשל בו פעמים ושלש בשר חטאת בלא מוש"ט כל זמן שהכהנים אוכלים בשר החטאת ואם בישל בו קדק"ל בלא מוש"ט ואין בקדק"ד בנו"ט הלכך אפי' גמרו הכהנים לאכול בשר חטאת עדיין א"צ למרוק ולשטוף הכלי ומותר לבשל בו שלמים אחרים עד שיכלו הכהנים לאכול בשר השלמים ומתורץ קו' הלח"מ וכן מה שהקשה הלח"מ דבגמ' משמע דבעי דרמב"ח אף בצלאו באויר כלי מתכות לענין מוש"ט ורבינו לא כתבו אלא לענין שבירת כ"ח בחטאת גרידא אומר אני דאדרבא מוכח דרמב"ח רק לענין כ"ח בעי דהא בגמ' דף צ"ז פשט רמב"ח דבישל במקצת כלי א"ט מוש"ט אע"ג דקמבעיא לי' לרמב"ח בישול בלא בלוע ובודאי לא גרע בישל במקצת כלי מאויר כלי דקמבעיא לי' אלא ודאי דאע"ג דפסיקא לי' לרמב"ח לענין מוש"ט דלא מהני בישול בלא בלוע דמוש"ט הוא מילתא בטעמא דמה שהוא בעין על הכלי נעשה נותר מ"מ מספקא לי' בשבירת כ"ח דחטאת שהוא גזה"כ דהרי הבלוע אינו נעשה נותר כנ"ל ומש"ה בשאר קדשים אף בכ"ח סגי במוש"ט והואיל והוא גזה"כ שפיר מספקא לי' בבישול בלא בלוע:
ומה שהקשה הכ"מ דלמה כ' רבינו דבישול בלא בלוע הוא ספק דהל"ל דצריך שבירה כדין ספק דאורייתא לחומרא לא דק דשפיר הוצרך רבינו לבאר שהוא ספק דחומרא דאתי לידי קולא הוא שהרי אם יצא חוץ לעזרה ונטמא ניקבו בכדי שורש קטן ומכניסו ושוברו במקום קדוש ובישול בלא בלוע דהו' בעיא דלא איפשטא אסור להכניס כיון דעדיין שם כלי קצת ונטמא עכ"ל:

חוץ

מחטאת ששובר בה כלי חרס. והקשה בבה"ז לשיטת רבינו מנ"ל דאינו יוצא מידי דופיו לעולם כיון שרק בחטאת גזה"כ ולא בעלמא וגם מנ"ל לרבינו לחלק כן בין חטאת לשאר קדשים ואין לומר דדייק ממשנה דקתני אחד קדק"ד ואחד קדק"ל ולא קתני שבירה משמע דאינו אלא בחטאת כבר דחי בחי' רע"א דממשנה אינו ראי' דהא ר"ש פליג רק בקדק"ד לא בקדק"ל ובשבירת כ"ח הא ר"ש מודה כיון דאינו יוצא מידי דופיו ובפלתי ושעה"מ תי' דבע"ז מסיק הש"ס דהתירא בלע שאני ה"נ התירא ורק בחטאת גזה"כ אבל בשאר איסורין דאיסורא בלע משמע דא"י מידי דופיו ובשעה"מ דחי דהא בשפוד של חמץ פסק רבינו דבהגעלה ע"כ דס"ל משום דהתירא בלע ואפ"ה פסק דקדירות בפסח ישברו והנה באמת כן הוא בירושלמי בפ"ג דפסחים דבחמץ מהני הגעלה אף דבפי"א מתרומות ס"ל לירושלמי דאם בלע איסורא ל"מ א"כ נדחה תי' זה אמנם בצ"ק ושעה"מ תי' דמשהו נשאר ובשאר קדשים שרי רק החמירה התורה בחטאת במשהו והה"ד בכ"ח הבלוע מחמץ דא"י מידי דופיו ובטעם המלך הקשה הבאתיו לעיל א"כ מאי פריך מבב"ח תנור שטח באלי' דמהני הסקה שאני בב"ח דאינו אסור במשהו ע"כ אני אומר כשני התי' יחד דהכא שאני דהתירא בלע ע"כ כיון דלא נשאר אלא משהו אין צריך שבירה רק בחטאת משא"כ בכל איסורין דהתירא בלע ע"כ אסור אפי' בלא נשאר אלא משהו דהנה בתוס' הוקשו אהא דאיבעיא אי בישול במקצת כלי צריך מוש"ט בכל הכלי מאי קמבעיא לי' הא חם מקצתו חם כולו ומפעפע בכולו ונראה ליישב דהנה לקמן דממעט מאותה תרומה דמוקי אביי בבישול במקצת כלי דצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי לאפוקי תרומה ומשמע דהה"ד שאר איסורין ואמאי הא מפעפע בכולו אמנם כבר עמד ע"ז בתורת הבית והעלה דרק בתרומה הקילו משא"כ בשאר איסורין בודאי צריך הגעלה בכולו והרא"ה בבדק הבית משני דבהגעלה סגי במקצת דכבלעו כך פלטו אבל בכלי חרס לא סגי בליבון במקצת דאין מפליט אלא שורפו במקומו אבל לא שבכל הכלי ע"כ צריך ליבון בכולו או שבירה הנה לפי דרכו מבואר החילוק בכתוב מה שיש בין כלי נחושת ובין כלי חרס דבכלי נחושת דע"י מוש"ט מפליט כמו שבלע ובכלי חרס ע"י ליבון אין אלא שריפת במקומו סגי לי' במקצת ע"כ צריך שבירה [דליבון בכולו איכא חששא דפקעי וחייס עלה או דבאמת דמהני ליבון בכולו אלא תורה אמרה גם שבירה מהני] וא"כ מיושב קו' ס"ד דל"ב מוש"ט בכולו דכבולעו כך פולטו [אח"ז ראיתי בפמ"א ח"א סי' פ"ג שתי' כן]:
ואמנם נראה ליישב עוד קו' התוס' דהנה רש"י בע"ז כתב למאי דמשני רבא דשפוד מגעילן היינו מוש"ט ולעולם ליבון בעי כ' רש"י דמוש"ט גזה"כ כמו כיבוס דם במקום קדוש גזה"כ כן שבירת כ"ח במקום קדוש גזה"כ ומוש"ט במקום קדוש גזה"כ ופלא איך נשמע מזה דהו' במקום קדוש דנאמר שבירת כלי חרס גזה"כ כיון דבאמת אינו יוצא מידי דופיו א"כ מדינא צריך שבירה בשלמא אי נאמר כשיטת הטור בסי' קכ"ב דחולק אהרא"ה ורשב"א וס"ל דגם ליבון מהני בכלי חרס במקצת ניחא דהו' גזה"כ דהא בליבון במקצת לא שייך שמא פקעי ואפ"ה שבירה במקום קדוש שפיר הו' גזה"כ כהא"ג בבישול במקצת כלי אבל לשאר שיטות קשה ונראה דא"ש דהנה שיטות הרשב"א דכלי שדרכו להשתמש בשפע אם אירע שנשתמשו בו במקצת שרי לבשל בו דא"י לבוא לידי נתינת טעם לעולם [ומר"ן בע"ז גבי קנקנים משמע שיש עוד טעם דאין נהנה מבלוע] ומעתה לפי"ז בבישול במקצת הא כלי מקדש מסתמא דרכו להשתמש בשפע א"כ לא צריך כלל מוש"ט ובכ"ח ל"ה צריך כלל שבירה אלא דגזה"כ בכ"ח שבירה או ליבון בכולו ובכלי נחושת מריקה ושטיפה בכולו ושפיר פירש"י דהכל גזה"כ הוא ומיושב שפיר קו' התוס' הנ"ל דהא חם מקצתו חם כולו דהכא שאני דאין דרכו להשתמש אלא בשפע סגי עכ"פ במקצתו אמנם רבינו ס"ל כיון דהו' גזה"כ רק בחטאת החמירה התורה אפי' דרכו להשתמש בשפע אבל בשאר קדשים לא החמירה התורה א"כ שפיר מיושב קו' הבה"ז הנ"ל דמנ"ל לרבינו דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם דשפיר נשמע מדהחמירה תורה בחטאת דאי הו' מהני הגעלה בכ"ח לא הו' שייך להחמיר בחטאת דדי להחמיר במוש"ט כמו בכלי נחושת מעתה אומר יותר דאפי' בהשתמש בכולו הו' ג"כ רק גזה"כ דהא כ"כ הצ"ק דע"י הגעלה יוצא הבלוע אלא שנשאר מיעוט בלוע א"כ בכלי שדרכו להשתמש בשפע א"כ אחר הגעלה לכאו' הו' רשאי להשתמש בשפע ולמה קייל"ן דכלי חרס צריך שבירה דוקא ואין חילוק בין דרכו להשתמש בשפע אך א"ש דהנה הטור סי' צ"ט הקשה על הרשב"א דכמו דגזרינן אינו בן יומו אטו בן יומו כן נגזור כלי שדרכו להשתמש בשפע אטו אין דרכו ובית יוסף דחה דאטו בן יומו שכיח אבל אין שכיח כשישתמש בכלי שדרכו להשתמש בשפע שישתמש בו נמי מעט [ולי נראה בפשוט יותר אטו בן יומא גזרינן כיון שנקרא עליו שם איסורא משא"כ בדרכו להשתמש בשפע לא נקרא שם איסור על הכלי] והתינח בכלי שלא הי' בלוע מעולם רק מעט אבל בכלי שהי' בלוע הרבה רק ע"י הגעלה יצא ולא נשאר אלא מעט שפיר גזרינן אטו שישתמש בו מעט דכמו דגזרינן כלי אב"י אטו בת יומא וכתבו הראשונים משום דמתחילה הי' עליו שם איסור על הכלי ה"נ כיון דהי' שם איסור על הכלי שפיר גזרינן אטו שיבוא להשתמש דבר מיעוט שיהא בו נתינת טעם אך התינח בכלי שהי' בו שם איסור תחילה אבל כאן דהתירא בלע לא הי' עליו שם איסור מעולם באמת לא גזרינן שיבוא להשתמש בו דבר מיעוט וא"כ לפי"ז עכ"ח הא דהצריכה התורה שבירה ולא סגי בהגעלה אף שדרכו להשתמש רק בשפע הוא ג"כ גזה"כ דמה"ת לא שייך גזירה אטו ישתמש בו דבר מיעוט כיון שאין דרכו בכך כמוש"כ הב"י וכיון דהכל רק גזה"כ א"כ לא שייך להחמיר רק בחטאת להצריכה שבירה אבל לא בשאר קדשים ואפ"ה נשמע דאינו יוצא מידי דופיו דאי הו' יוצא הכל ע"י הגעלה לא הו' צריכה שבירה והו' סגי במוש"ט כמו בכלי נחושת אע"כ דנשאר מעט והחמירה התורה בכלי נחושת בשבירה מעתה גם בשאר איסורין צריך שבירה אף דאחר הגעלה לא נשאר אלא מעט והו' כמו כלי שדרכו להשתמש בשפע דשאני כלי שמעיקרא לא השתמשו בו אלא מעט דלא גזרינן אטו שישתמש בו מעט דדוקא אטו בן יומו גזרינן משום דהי' נקרא עליו שם איסור אבל בנשתמש בו מעט לא נקרא שם איסור מעולם על הכלי אבל אם נשתמש בו הרבה רק ע"י הגעלה נשאר מעט א"כ הי' שם איסור על הכלי שפיר גזרינן אטו שיבוא להשתמש בו מעט לכן לא סגי בהגעלה וצריך שבירה ולפי"ז ניחא דהה"ד בכלי הבלוע מחמץ דאף דבשפוד אמרינן דסגי בהגעלה דהתירא בלע הא ע"י הגעלה לא נשאר אלא מעט ולא חל עליו שם איסור חמץ דבלוע בכלי כדאמרינן בע"ז לענין דאין איסור נותר חל על הבלוע כיון דאינו בעין אבל בכלי חרס שפיר שם איסור על הכלי דהא רש"י בע"ז פי' דהטעם דל"ה בעיני' דלא הוכר האיסור מעולם והתינח בשפוד אבל בכלי חרס הא אמרינן בפסחים דף כ"ט דמדייתי שפולט הבלוע לצד חוץ א"כ הו' הוכר האיסור ושפיר צריך שבירה אף דעתה אנן קיימינן לפי פי' הראשונים בע"ז דפירשו הא דר"א דקאמר דליתא לאיסורא בעיני' היינו דקיימינן כתי' הראשון דהתירא בלע אבל עכ"פ אמת הוא גם פירש"י דבשפוד לא הוכר האיסור א"כ בכ"ח דהוכר האיסור דמדייתי שפיר נקרא שם איסור על הכלי לפי"ז יש ליישב הקו' מכלי אבנים וכלי גללים דבכלים אלו לא מדייתי ולא הו' הוכר האיסורא רק בכלי חרס דרכן דמדייתי:

כל

זמן אכילה מבשל ושונה ומשלש וכו'. בכ"מ כ' דמשמע לרבינו הכי מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה וקשה לי הא חכמים לא איירא מכ"ח ומנ"ל שגם בכ"ח שונה ומבשל ולכן נראה לי שרבינו הוציא כן מתו"כ שמפורש כן גם בכ"ח עיי"ש פ' צו ואם בכלי נחושת בשלה מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו אין לי אלא כלי נחושת מניין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה ת"ל ישבר.

וממרק

ושוטף עד זמן אכילתו. הנה בתוס' חולין קי"ב הוכיחו דנתבשלו מותר בנ"ט בר נ"ט מהך דמותר לבשל שלמים בכלי שבישל בה אתמול שלמים ודחי דשאני קדשים דאוקמוה אדאורייתא ומב"מ בטיל והקשה במר"מ א"כ אמאי הצריכה התורה מריקה ושטיפה בכלי נחושת דהא לא משכחת כלל נותר בכלי מקדש דמב"מ בטיל ואיכא תמיד רובא ובחס"ו כתב דמר"ם הבין דמוש"ט ושבירה בכ"ח הוא משום איסור נותר אבל באמת אינו דמוש"ט ושבירה בכ"ח הוא כדי שלא יעשה הבלוע בכלי נותר ולי נראה דזה לא הועיל כלום דהא באמת הקשה בחס"ו בסי' קי"ד הא הבלוע הו' כטומאה בלוע ואיך נעשה נותר הבלוע ופשוט ל"ק דלא הו' כטומאה בלוע דהא אם יבשל יוציא ממנו הבלוע ואפי' בכ"ח הא עכ"פ יוצא הרבה אבל אי נימא דהבלוע בטיל ואוקמוה אדאורייתא א"כ ל"ש לומר דחל יען דאי יבשל יוצא הבלוע דאי יבשל ג"כ הא בטיל ברובא ואע"כ לומר דאכתי אם יבשל א"מ דלא בטיל שפיר יחול עלה איסור נותר לכן גם על הבלוע חל דהא לא הו' כטומאה בלוע דהא אי יבשל בו בא"מ יחול עלי' איסור נותר א"כ שוב קו' המר"ם ג"כ ל"ק בפשטות דצריך מוש"ט משום דאי יבשל בא"מ יתן טעם ויאסר משום נותר ובפרט דהאיכא רוטב רכה דהו' א"מ רק תוס' ע"כ איירא דליכא רק רוטב עבה, ועיי' פליתי צ"ח ודו"ק:
ועוד תמהו על דברי התוס' דאין להוכיח משם דנתבשלו מותר נ"ט בר נ"ט דשאני כלי מקדש דאוקמה אדאו' ומב"מ בטיל הא רב ושמואל דסברו מב"מ ל"ב מדאו' וא"כ ל"ש לדידהו לומר אוקמה אדאו' וא"כ קשיא בין לרב דאוסר נ"ט בר נ"ט בין לשמואל דעכ"פ אוסר בנתבשלו הא מכלי מקדש מוכח דמותר:
ונראה ליישב ולבאר הסוגי' דשם דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלו בכותח שמואל אמר מותר לאכלו בכותח רב אמר אסור לאכול נ"ט הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דהאי בצעא דעביד לי שייפא וכו' אמר רב יהיב טעמא כולי האי ולא הוא משום דנפיש מררי' טפי ומייתא דר"ש עמד קמי' שמואל ואכיל דגים שעלו בקערה בכותח ונתן לו ולא אכל אמר לרבך יהיב ואכיל וכו' הדר מר משמעתי' והשיב חס לי' לזרעא דאבא בר אבא דיהיב לי מידי דלא סבירא לי' ופירש"י דלא הי' דברים מעולם וכבר תמהו שזה חידוש דאטו שמואל משקר ועוד א"כ קשה באמת על שמואל איך יהיב לרב כיון דלא ידע דהדר בי' והנה תוס' פי' דבודאי רב אמר כן בפירוש אלא דמהאי כללא לא נשמע ותמהו א"כ למאי נפ"מ אמרו ולא הוא כיון דבאמת אמרה רב בפירוש דאסור והנה בפלתי הקשה איך פליגי במציאות אי הו' נו"ט וכ' דפליגי אי טעם קלוש אסור וקשה הא בגמ' איתא רב אמר אסור נו"ט הוא משמע דסובר דנו"ט ממש הוא וקשיא א"כ פליגי במציאות. ובתוס' דייקו מדנקט עלו משמע אבל בישול אסור וקשה מר"ט דאמר דכל יום נעשה גיעול לחבירו ע"כ משום דהו' נ"ט בר נ"ט ולא חלה עליו איסור נותר ושוב הוקשו משפוד הא שם ל"ש נ"ט בר נ"ט דחד נ"ט הוא:
והנה בראש יוסף הקשה מאי מייתא ראי' מר"ט דנתבשלו שרי אדרבא דוק מינה איפכא מדרבנן דפליגי עלי' וסברו דצריך הגעלה ע"כ דסברי נ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו וכמו שהקשו תוס' בזבחים דמדרבנן נשמע נ"ט בר נ"ט אסור ונראה לתרץ דהנה לכאורה י"ל איפכא מדברי תוס' דרב כר"ט ושמואל אתיא כרבנן ואקדים הטור סי' צ"ג הביא דברי הרשב"א בתה"ב אם בישל בשר או חלב ואח"כ בישל ירקות הוי הגעלה דבהתירא בלע הו' כהגעלה משא"כ ע"י בישול איסור לא הוי בישול ירקות כמו הגעלה והביא ראי' מהא דאמרינן בסוף מס' ע"ז השפוד והאסכלא מגעילין ברותחין ומשני הגמ' ש"ה דנעשה גיעול לחבירו ובישל בה שלמים דהאידנא אי חטאת ואח"כ שלמים הו' הגעלה בעודו היתר ומינה יליף הרשב"א דלמה יהי' זה מה דמבשל האידנא להגעלה הא אינו אלא בישול דעלמא אע"כ הואיל והתירא בעל אף כי מבשל אח"כ הוקלש כבר טעמא אבל אם איסורא בלע אף דהוקלש טעמי' מ"מ טעם איסור יש בו לא מהני מה דמגעיל לי' שפיר וכ' הב"י דהתוס' והרא"ש הקשו דאיך כל יום נעשה גיעול הא ממעט באכילתו והוי נ"ט בר נ"ט ותי' דמב"מ ברוב בטיל ובכלי מקדש אוקמוה אדאוריי' ולפי"ז אין הוכחת הרשב"א כלום דשם משום דאוקמוה אדאורייתא והש"ך בנקה"כ השיב על הב"י וכ' שאין דברי תוס' והרא"ש סתירה לדברי הרשב"א דהם לא באו לתרץ דהאיך מותר לבשל בפעם השני שלמים דהא ממעט באכילתו וע"ז כתבו דאוקמוה אדאורייתא ובטל ברוב כיון דבפעם שני עדיין אין כאן איסור ועדיין לא נעשה נותר דבודאי כשנאסר כבר הכלי ל"ש לומר אוקמוה אדאורייתא וברובא בטיל וא"כ אי הגעלה לא מהני תקשה איך מבשל בפעם הג' קדשים כיון דכבר נעשה הבליעה נותר אע"כ כרשב"א דבישול הו' כהגעלה אמנם הפלתי כתב להביא ראי' לשיטת הב"י דהנה תוס' זבחים דף צ"ו הקשו אתירוצים שכ' דמה"ת בטל ואוקמוה אדאורייתא כתבו ותימא אי נתבשל נמי שרי אמאי אמרו רבנן דמזמן אכילה ראשונה צריך מוש"ט וגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא הו' היתר דאין סברא לומר דגזה"כ דאפי' בחולין שרי והיינו דבקדשים סברי כרשב"א דהו' כהגעלה לכן הקשו דהואיל והתירא בלע הו' כהגעלה א"כ מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"ט שבודאי הי' עושין כן שיהא גיעול אחד לחבירו ומבשלים יום יום בכלי אחד ולמה צריך מוש"ט וליישב קו' תוס' ע"כ לומר דבאמת דלא כרשב"א אלא כהב"י דהטעם דר"ט משום דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא ות"ק לא ס"ל דאוקמוה אדאורייתא לכן ס"ל דלא נעשה גיעול לחבירו וסברו דבאמת ל"ה כהגעלה רק ר"ט ס"ל דקדשים הטעם דאוקמוה אדאורייתא ורבנן לית לי' דאוקמוה אדאורייתא:
אמנם קשה לי א"כ הא דכ' תוס' להוכיח מר"ט דס"ל נ"ט בר נ"ט שרי יקשה אדרבא כיון דסובר דנעשה גיעול לחבירו והו' כהגעלה א"כ הו' זה טעם ראשון ול"ה כלל נ"ט בר נ"ט וצ"ע:
על כן אני אומר הסברא כך דבודאי אי אמרינן דבישול הו' כהגעלה א"כ דגים שנתבשלו בקערה של בשר הו' כאלו פלט כל הבלועה להדגים א"כ מהדין לאסור בכותח דל"ש דהו' נ"ט בר נ"ט דהא נ"ט ממש הו' שנפלט הכל להדגים לכן באמת הדגים אסורים דנ"ט הוא דהו' נ"ט ממש וא"כ אתיא דרב כר"ט דנעשה גיעול לחבירו דהבישול הו' כהגעלה דהתירא בלע כשיטת הרשב"א והא דשלמים שבישלו היום מותר אף דנבלע בו שלמים דאתמול היינו משום דמה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאו' [ואין להקשות כקו' הראש יוסף בקדשים דכ' יקדש ע"כ מב"מ ל"ב די"ל דס"ל קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא א"כ מיקדש לא נשמע רק בבלע ממאכל שנגע בו לא בבלוע שע"י כלי כיון שבא מכח פגם פורתא] אבל מ"ד דנתבשלו מותר משום דסובר כרבנן דהגעלה ל"ה כבישול א"כ דגים אלו שנתבשלו ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט דלא פלט כל הבליעה להדגים רק טעם קלוש נפלט ונשאר עוד טעם בקדירה וכיון דל"ה בדגים אלא טעם קלוש ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט ובאמת פליגי בהא ר"ט ורבנן אי הו' כהגעלה ומיושב קו' הפלתי ואין לומר אכתי מ"ט דרבנן דאסרו כיון דסברי נ"ט בנ"ט דהו' טעם קלוש שרי א"כ כלי מקדש ג"כ אמאי אסורין הא אין בהם אלא טעם קלוש י"ל דשאני דגים שלא הי' מעולם בהם רק טעם קלוש כיון דבישול ל"ה כהגעלה אבל בקדירה הי' בה מתחילה טעם גמור רק ע"י בישול שנית נקלש טעמא לכן אין להתיר בלי הגעלה ואין לומר א"כ אכתי מה טעמא לרבנן שלמים שבישלו בה היום אסורה משום שנבלע בה שלמים דאתמול הא הו' רק נ"ט בר נ"ט [ואולי י"ל דבאמת גם לרבנן אם בישלו ונעשה גיעול לחבירו דמותר מטעם דהו' נ"ט בר נ"ט רק משום דלכשנעשה נותר אסור לרבנן דלא ס"ל דנעשה גיעול לכן ס"ל דאסור לבשל שלמים דהאידנא בשלמים דאתמול] די"ל דרבנן סברו דבקדשים דכ' יקדש להיות כמוהו ותאכל כחמור שבה ע"כ גם בהבלוע משלמים דאתמול ג"כ צריך לאכול כחמור שבו לר"ט ע"כ לית האי סברא לאסור משום דכ' יקדש כדמוכח מכח מה שכתבו תוס' לר"ט אמרינן מה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאורייתא והקשה בראש יוסף הא כתיב יקדש למימר אפי' מב"מ אסור א"כ ל"ש לומר אוקמוה דאורייתא וע"כ דרק בנוגע במאכל בזה ס"ל דאסרה תורה דגלי קרא יקדש אבל בולע ע"י כלי לא נאסר משום דס"ל למ"ד כלי בת יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא לא נאסר משום יקדש:
ולפי"ז יפורש שפיר דברי רב דאוסר בדגים שעלו בקערה ומפרש נ"ט הוא דהיינו דהו' טעם גמור כיון דבישול הו' כהגעלה ואין כאן פלוגתא במציאות אמנם לכאורה התינח אי הו' נקט נתבשל אבל כיון דנקט עלו א"כ בעלו ג"כ איירא ובעלו ל"ש דהו' כהגעלה א"כ ל"ה נו"ט גמור הנה פשוט י"ל דגזרו בעלו אטו נתבשלו אולם יש לומר ע"ד אחר נכון דהנה הריא"ף בפג"ה כ' דרב דסובר ריחא מילתא הוא משום דלטעמי' אזיל דמב"מ ל"ב והקשו מפת שאפאה עם הצלי דהו' א"מ והעלה דשם משום דיל"מ [וכהא"ג ישל"מ אף בא"מ ל"ב כמש"כ הר"ן] והקשה הרמב"ן א"כ הא דאמרו בגמ' דף קי"א דדגים שעלו בקערה לרב אסור משום דנו"ט הא אפי' ל"ה אלא משהו ג"כ אסור דישל"מ ותי' הריטב"א דנ"ט בר נ"ט גרע ממשהו וגרע נמי מריחא [ונראה ליישב דבראש יוסף חקר אי נ"ט בר נ"ט אסור בחמץ בפסח משום דאיסורו במשהו והעלה דנ"ט בר נ"ט בטעם שלישי גרע ממשהו כיון דהו' משהו הבא מטעם קלוש וי"ל דבהא פליגי רב ושמואל דהא בהא תליא אי אמרינן נתבשלו הו' כהגעלה והו' טעם ראשון אז עלו עכ"פ הו' כמשהו ולא גרע מריחא אבל אי אמרינן נ"ט בר נ"ט הו' דבישול ל"ה כהגעלה רק טעם שני ע"כ עלו גרע מריחא ומשהו ממנו אינו אוסר וזהו דקאמר רב דלכן גם עלו אסור דנו"ט הוא ועדיף מריחא וא"כ משהו ממנו ג"כ אסור משום דישל"מ היינו דלא תימא דגרע מריחא דל"ה אפי' כמשהו דאסור בישל"מ משום דטעם השלישי שנאכל בכותח הו' משהו מטעם קלוש וגרע מריחא וכ"כ ריטב"א ודנ"ט בר נ"ט גרע מריחא [ונפ"מ מזה אם כבר נתנו בכותח דלכך אין לו היתר מותר לאוכלו גם לרב כמו שמבואר] קמ"ל רב דנו"ט הוא ועדיף מריחא ובאמת אף אי ל"ה אלא משהו משום דישל"מ כקו' הרמב"ן לאמת ודו"ק:
ולפי"ז י"ל דרב דקאמר דאסור דנו"ט הוא בין בעלו בין נתבשלו דנתבשלו הו' נו"ט יען דמהני כהגעלה והו' טעם ראשון ובעלו הכונה נו"ט הוא ועדיף מריחא ושמואל סובר נ"ט בר נ"ט הוא בין בנתבשלו בין בעלו משום דס"ל בישול ל"ה כהגעלה ובעלו הו' טעם קלוש וגרע מריחא לכן אף דישל"מ מותר וע"ז מייתא הגמרא דהאי דרב לאו בפירוש אתמר אלא מדאמר בהאי שייפי דיהיב טעמי כולי האי נשמע לי' דנ"ט בר נ"ט אסור והיינו משום דגמ' ס"ד דטעמי' דרב ושמואל דפליגי בדר"ט ורבנן וס"ד כסברת תוס' דרב כרבנן דלית להו נטב"נ ושמואל סובר כר"ט דנ"ט בנ"ט שרי וא"כ לכו"ע ל"א דבישול הו' כהגעלה וא"כ נשמע מר"ט דאפ"ה מתיר גם בבישול ביום השלישי דנעשה כבר נותר ע"כ משום דהו' נטב"נ ולא חלה עליו איסור דהו' טעם קלוש ורב סובר כרבנן דלית להו נעשה גיעול לחבירו משום דנטב"נ ג"כ אסור דטעם שני הו' ג"כ טעם גמור כמו טעם ראשון והיינו דמשמע לי' מדאמר יהיב טעמא כולי האי נשמע דטעם שני הו' טעם גמור וע"ז דחי ולא הוא דהיינו דבודאי רב אמר בפירוש שהוא אסור דדגים שעלו בקערה אסור אבל לא כדס"ד יען דסובר טעם שני הו' כטעם ראשון טעם גמור דאז הו' זה פלוגתא דמציאות דז"א דבעלו ל"ה טעם גמור והאי שייפי שאני דמררי טעמא אלא טעמא דרב דסובר בודאי דנתבשלו הו' נ"ט גמור כיון דסובר כר"ט דבישול הו' כהגעלה ובעלו הו' עכ"פ נ"ט דעדיף מריחא וע"ז מייתא הך עובדא דר"ש קאי קמי' דשמואל אכל דגים שעלו בקערה בכותח ונתן לר"ש דהיינו שנתן לו כשהוא עם הכותח דל"ה עוד ישל"מ ומותר לרב ג"כ רק האי תלמיד הו' סבר כדס"ד דטעמי' דרב דאסור משום דהו' נ"ט גמור בין בעלו דטעם שני הו' כטעם גמור כדס"ל לר"ט וא"כ אף בנתערב א"כ הכותח אסור כיון דנרגש הטעם ושמואל אמר לו לרבך יהיב ואכל כשהוא כבר עם הכותח ושאל התלמיד לרב הדר מר משמעתי' והשיב לו רב דחס לי' לזרעא דאבא דליסוף לי מידי דלא סבירא לי וא"כ אי מטעם חזרה אכלתי הא שמואל ל"ה ידע שחזרתי א"כ איך יהיב לי אלא ודאי הא שאני דהי' כבר נתערב עם הכותח וידע שמואל דכהא"ג שריא גם לדידי יען דטעמו דאסור בנתבשל משום דהו' נו"ט ובעלו ג"כ הו' נ"ט משום דעכ"פ עדיף מריחא ואסור משום דישל"מ אבל בנתערב כבר שרי לדידי:
ובהא ניחא מה שהקשתי במק"א דהא דרב נשמע מכללא מדאמר יהיב טעמא כולי האי ע"כ ללמד אתי דנ"ט ב"נ אסור וקשה מנ"ל דילמא משום נ"ט דאיסורא ולאשמעינן דע"ג [דהנה בפלתי הקשה אטו פליגי במציאות אי ע"ג או ת"ג ותי' דפליגי אי הו' טעם גמור או טעם קלוש וא"כ קמ"ל רב מדיהיב טעמא כולי האי ע"כ דע"ג ולענין איסורא אבל לא לענין בב"ח לאסור נ"ט בר נ"ט משום דאלים ויתן טעם בשלישי] להנ"ל ניחא דהיינו דדחי דל"ה דמררי' טעמא והרגיש הר"ן א"כ מאי קמ"ל רב בהא דאמר דיהיב טעמא כולי האי להנ"ל י"ל דהכי קאמר דרב קמ"ל דע"ג דאי לאו דע"ג ומפליט הטעם אף דמר טובא ל"ה נרגש הטעם אבל לא לאשמעינן בזה דנ"ט בנ"ט אסור כמו טעם גמור דבאמת לית לי' לרב בעלו דהו' טעם גמור אלא דעדיף מריחא ובנתבשלו הא"ט דאסור משום דבישול הו' כהגעלה וזה לא נשמע מהאי עובדא דשייפי דהא בעלו איירא:
ובמש"כ יש ליישב מה שהקשה הר"ן ויש מפורשים דטעם שני ג"כ נטב"נ מותר א"כ קשה מהא דקדירה שבישלו בה חלב והא הוה נטב"נ ולפמש"כ נכון דהנה הני דסברי נטב"נ בשני נו"ט שרי ע"כ דסברי כר"ט דסובר גם בשפוד ואסכלא דהוה שני נו"ט דאמרינן דנעשה גיעול לחבירו וא"כ הא לר"ט כ' הרשב"א דבישול הוה כהגעלה וא"כ נהי דנו"ט מתירין היינו היכא דל"ה דרך בישול והגעלה אמרינן דטעם שני ג"כ הו' טעם קלוש ולא יכול לחול עליו איסור בב"ח אבל דרך בישול והגעלה דיוצא כל הטעם דהו' כטעם ראשון ממש בודאי אסור [משא"כ בשפוד ואסכלא דל"ה דרך בישול והגעלה לכן מתיר רב נו"ט] ולכן לא יבשל בה חלב וער"ן שכ' באפשר ע"י בישול אסור ולפימש"כ דבישול הו' כהגעלה בודאי ע"י בישול אסור ודו"ק:
והנה במה שהעלה רבינו דרק בחטאת בעי שבירה ראיתי בשו"מ שם שהביא אותה ראי' שהבאתי מגמרא דף פ"ב דאמרו שם מכדי איתבי כל קדשים לגבי מזבח לענין מרוש"ט חטאת דכ' רחמנא למה לי ואם איתא דגם שאר קדק"ד איתרבי לענין שבירה בכ"ח כחטאת לאיזה צורך אמר לענין מריקה ושטיפה הי' לומר בסתם מכדי איתרבי כל קדק"ד לגבי מזבח כחטאת אע"כ דבזה לא איתרבי לגבי מזבח כחטאת רק לענין מרוש"ט.
הנה במה שהקשה הסמ"ג מתוספתא דר"ש אומר דק"ק א"צ מוש"ט אלא הדחה וכלי חרס ישבר מוכח דגם בשאר קדשים צריך שבירה נראה פשיטא דבודאי לר"ש דס"ל קדק"ל א"צ מוש"ט רק בקדק"ד אין לחלק עוד בין קדק"ד לחטאת דרק למ"ד דקדק"ל צריך מוש"ט לכן ס"ל לרבינו דיש לומר דרק בחטאת צריך שבירה בכ"ח הא שאר קדשים כגון קדק"ל גם לדידן א"צ שבירה דבזה מודין חכמים לר"ש דלרבנן אין חילוק בין קדק"ד לקדק"ל לכן ס"ל דגם בקדק"ד א"צ שבירה רק בחטאת אבל לר"ש דמוש"ט רק בקדק"ד אין סברא לומר דרק בחטאת צריך שבירה לא בקדק"ד דאין סברא לחלק דהחמירה התורה יותר בחטאת מבשאר קדק"ד ובהא ניחא נמי מה שהקשה בבה"ז דמסיק בגמרא כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכות ולרבינו הדק"ל ליעבד דחרס דאין צריך שבירה רק בחטאת וא"ל דמיירא במנחת חוטא דהא אין צריך שמן וליכא בישול ובלוע להנ"ל ניחא דכ"כ בצ"ק דכאן קאי לר"ש דס"ל במנחות דף צ"ה דאין קדושתן בתנור ול"ה כ"ש א"כ לר"ש גם רבינו מודה דכ"ח צריך שבירה בכל קדק"ד וא"ש הכל.

טו

בענין כלי גללים הנה בשעה"מ פ"ה מחומ"צ כתב שמקורו מתוספתא פ"י דקדשים והביא דברי רבינו יונה בכ"י שכתב שגירסא משובשת נזדמנה לו לרבינו דהא כלי אדמה ודאי בולע ורבינו גופי' בפ"ה מחומ"צ כתב דכ"ג מהני הגעלה ובשו"ת שו"מ מהד"ק סי' ר"ב דעתו שרבינו ס"ל דוקא כלי אבנים בולע קצת אבל כלי אדמה וכ"ג אינו בולע כלל ובמג"א כ' דלבנה שנתשלה בחמה דינו ככלי אדמה דצריך הגעלה ומהני הגעלה וכ"כ בס' מקו"ח ואמנם כלי אדמה גופי' לא נתבאר מה דינו כמוש"כ במחהש"ק.

יח

כלי

שבשל בו קדשים וכו' אם יש בו בנותן טעם וכו'. במשנה דחולין ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנו"ט הרי זו אסורה כיצד משערין אותה בבשר בלפת הנה דיקדקו המפורשים מ"פ כיצד משערין הא כיון דקתני בנו"ט הרי הוא כמו בכל ש"ס דקתני בנו"ט דהיינו ס' או בקפילא ומ"ש דמפרש הכא כיצד משערין האי נו"ט והנה תוס' הוק' כיון דקודם בישול ע"כ נמלח תחילה א"כ כבר נאסר כדי קליפה ונ"נ א"כ צריך לשער גם נגד הנו"ט דקליפה מסייע לאסור עוד הקשו תוס' לר"ת דמקצתה תוך הרוטב מצטרף כל הקדירה למה קתני אם יש בה בנו"ט הלא כל הקדירה מצטרף לבטל ונראה ליישב דהנה קו' תוס' רק יתכן לפירושם לקמן דלכן אין קליפה אוסרת חבירתה אף דנ"נ יען שאין הבליעה יכולה לילך דלמש"כ תוס' הטעם דקליפה מקצת חתיכה לא נ"נ לא קשיא קו' תוס' והנה בחי' הרי"ם הסביר דבריהם משום דלכאורה מי שם גבול שלא יבלע רק כדי קליפה בשלמא בהא דפסחים דאמרינן אדמיקר לי' בלע ואסור כדי קליפה ניחא משום דא"י לעבור יותר משום שמתקרר אך ע"י צלי' ומליחה שמוסיף תמיד ציר לא יאסר רק כדי קליפה וכתב דבאמת אין משום דנבלע בו הציר ע"י מליחה וצלי אין נבלע בו ומצמית צמית אלא דעכ"פ לא גרע מנגיעה רק דבעלמא בכלי סגי בהדחה אבל כאן במאכל לא סגי בהדחה ובעינן קליפה והא דכ' תוס' להלן דאין מתפשט האיסור גם הקליפה א"י לאסור יותר אבל בחם תתאה דיכול להלוך יותר א"כ באמת לא נ"נ דהא יכול להתפשט גם להלאה אלא דיש לחקור ממנ"פ אי טעכ"ע ונהפך היתר לאסור לגמרי וא"כ טעם ההיתר לחודי' ג"כ יהא יכול לאסור וכתב דאף שנהפך היתר לאיסור מ"מ דוקא כשהטעם בתוכו אבל כשהוא לבדו חוזר להתיר והא דאפשר לסוחטו אסור היינו משום דמשהו נשאר וכ"כ תוס' לקמן דף קי"ב ד"ה תרי גללי דמילחא וא"כ כיון דאין האיסור הולך עמו ע"כ א"י לאסור הקליפה שאצלו כיון שאין בהיתר הנפרד אף משהו מהאיסור רק העלה די"ל דעכ"פ הא לא ידעינן אי נפיק כולו מיני' ושוב חענ"נ ונאסרה כדי קליפה וחתיכה שבאצלה ממנ"פ מותרת אי מתפשט גם להלאה א"כ קליפה ראשונה גופה הדרה להתירה ולא נ"נ ואי לא נפיק מיני' א"כ אין האיסור יכול לילך להלאה שוב ההיתר לבדו ג"כ א"י לאסור דכשנפרד האיסור ל"א חנ"נ אלא עדיין קשה כיון דאותה קליפה אמרת כיון דלא ידעינן כמה נפיק מיני' עכ"פ לא נפיק כולו ונשאר משהו לכן הקליפה נ"נ הא אותה משהו יתבטל בס' א"כ שוב יקשה איך הקליפה נ"נ ומ"ש אם נפרד לגמרי דלא נ"נ ואם נשאר מקצת נ"נ והעלה כיון שכבר נאסר בנתינת טעם א"י לבטל אח"כ כשליכא נתינת טעם והוא כסברת החוו"ד דהוה כאילו נולד בתערובת דאין מתבטל בס' את"ד לפי"ז נראה באמת ל"ש כלל חענ"נ דהנה לקמן מבואר בגמ' דבשאר איסורין משערין כבצל וקפלוט ומדאמר ר"נ דגיד משערין בס' נשמע דבצל וקפלוט הוא שיעור גדול והעלה בח"ס דבאמת האי מ"ד סובר במאה אולם מפי' המשנה לרבינו נשמע דמפרש דשיעור כבשר בלפת הו' שיעור קטן מס' והיינו אף דיש בגידין בנו"ט אבל פחותה מס' ור"נ דאמר בששים קאי על שומן הגיד ואף דהך משנה הא מסתמא נמי איכא שומן הגיד כ' בלב ארי' דאי יש ביטול כבשר בלפת מסתמא נגד שומן הגיד איכא ס' לפי"ז ל"ש לומר דהיתר נהפך לאיסור כיון שכל כך חלש טעמו שא"י לאסור עד ס' וכיון שכך ל"ש כלל דנ"נ דכיון שיצא ממנו הטעם ולא נשאר אלא משהו שפיר בטל אותו משהו [דרך כ"ז שהקליפה יש בה בנו"ט ע"כ נ"נ אסור כמו כל שאר קליפה שנבלע בה איסור בנו"ט דנ"נ משום לא פלוג] אבל לכשיצא ממנו ולא נשאר רק משהו שוב בטל כיון דבעצם לא נעשה ההיתר איסור מעולם ל"ה כבא בתערובות א"כ הקליפה עצמה חוזרת וניתרת ול"ב ס' נגד הקליפה כיון דנתבשל ויצא ממנו בכדי נו"ט ולא נשאר אלא משהו דמתפשט בשוה ע"י בישול ומיושב קו' תוס':
מעתה נבוא ליישב קו' השני' די"ל דזה ניחא באם יש בה בחתיכה לבדה לבטל ס' א"צ לבטל גם נגד הקליפה משום דהא אי הי' בשעת מליחה מתפשט בשוה הו' ג"כ בטל ול"ה נאסר כדי קליפה דהא הי' בו שיעור לבטל כל הבלועה אלא דמליחה אין מתפשט ועתה ע"י הבישול שמתפשט נעשה הקליפה היתר דסופו כתחילתו כמש"כ הר"ן כהא"ג בסוג' דט"ח ולכן סגי בס' מלבד הקליפה אבל במקצתה תוך הרוטב ואין באותה חתיכה לבטל ס' אלא אם יצטרף שאר החתיכות א"כ אי הי' בשעת מליחה מתפשט בשוה ג"כ לא הי' בטל האיסור באותה חתיכה אלא דבמליחה אין מתפשט בכולה ולא נאסרה אלא כדי קליפה א"כ לאחר שנתבשלה ויש ס' בכל הקדירה שוב בעי ס' נגד הקליפה דל"ש לומר סופו כתחילתו דהא בשעת מליחה לא ידעינן אי יתבשל עם שאר חתיכה דהא גם עתה אי לאו שאר החתיכות לא הי' מתבטל באותה חתיכה ולכן נקט בה דאז א"צ ס' נגד הקליפה [גם יש לחלק דאף דלר"י במקצתה תוך הרוטב מתפשט בשוה היינו מה שנפל בשעת תערובות דהו' דרך הלוכו דבשעה שנפל כבר יש ס' בקדירה אבל כשנאסר בשעת מליחה אף אי קצתה תך הרוטב ונשאר בקליפה כדי נתינת טעם אז צריך ס' נגד כל הקליפה]. וא"כ ניחא דנקט בה דאי הו' קתני בהן דצריך לצרף שאר החתיכות אז רק בטל אי איכא ס' גם נגד הקליפה:
ונראה שזה מרומז בדברי התנא כיצד משערין כבשר בלפת דהנה בסי' צ"ו מבואר דלפת משנה טעם הבשר ולפי"ז יפורש שפיר הטעם דחכמים שיעורו כבשר בלפת ר"ל כמו בשר בלפת משתנה הטעם כך שיעורו בהא שגיד בבשר בטל כשאין נרגש הטעם הוא משום דמשתנה הטעם בכמותו כשאיכא ס' לומר לך דלכן בגיד סגי בפחות מס' משום דבפחות כבר משתנה טעם האיסור ע"י רובא דהתירא ולפי"ז הכי קאמר כיצד כיון דאמרת אם יש בה משמע תרתי דלא משערין נגד הקליפה ולכן רק אם יש בה באותה חתיכה ע"ז קאמר דהכא דהשיעור תליא בשר בלפת דאף בפחות מס' משתנה הטעם של איסור ה"נ בגיד בבשר א"י להפך ההיתר לאיסור ול"ש חנ"נ כשליכא בכדי קליפה שיעור נ"ט משום דאין בכח הגיד להפך שיהא חענ"נ ודו"ק:
אמנם אף אי נפרש משנתינו דקתני כבשר בלפת הוא השיעור נמי בכל איסורין דשיעור כבשר בלפת היינו בס' למ"ד יש בגידין בנותן טעם נמי יש לומר דלכן נקט כבשר בלפת לומר דכמו בשר בלפת משנה הטעם כן בכל איסורין מה שבטל בליכא נ"ט הוא משום דכמות האיסור נתהפך להיתר ואשמעינן כאן התנא דבכל איסורין עיקר טעמא דבטל כשאיכא ס' משום דאז האיסור כמאן דליתא דבאחד בס' משתנה האיסור ובטל בעוצם מיעוטו וכמו שביארתי בסוג' דטעכ"ע ודו"ק:
ובהכי ניחא נמי קו' תוס' מאי קמ"ל שמואל מדנקט נתבשלו מוכח דצלי מותר דאי אסור משעת מליחה כבר נאסרה ולמה נקט נתבשלו להנ"ל ניחא דאי לאו דשמואל הו"א דאסור דהיינו דאסור כולו אבל לא משום דמתפשט בכולו דבין במליחה בין בצלי אין מתפשט בכולו אלא דהו"א דעכ"פ כדי קליפה נאסרה בכדי נ"ט ונ"נ ממש כמו בשאר איסורין וכיון שמסתמא מתפשט עכ"פ משהו גם להלאה מכדי קליפה כסברת הרי"ם דמי שם גבול שלא יעבור אפי' משהו וכיון שמשהו עובר שוב קליפה אוסרת קליפה שחברתה הסמיכה אלי' ונאסרה כולה ע"י קליפה כן הו"א וא"כ אי נתבשלה אח"כ הו' צריך ס' גם נגד הקליפה דאז הו' סבירא לן דגם בגיד אותה קליפה חענ"נ כמו בשאר איסורין דאל"כ איך יאסור קליפה הסמיכה ע"כ דל"ה אמרינן כסברא שבארנו אמנם כל זה דאיירא מתניתין ביש בה בנו"ט דהיינו שאין כדי לבטל כל הבליעה דאין בה ס' אז באמת משעת מליחה נאסרה כולה משום דאף אי הו' מתפשט בכולה ע"י מליחה הי' ג"כ כל החתיכה אסורה א"כ אף דצלי ומליחה אין מתפשט בכולה עכ"פ מקצת מתפשט וממילא נאסרה כולה ע"י קליפה הראשונה דנ"נ אבל אי איכא ס' בחתיכה שאין בה בנ"ט אז אכתי הו"א בנמלחה מותרת משום דממנ"פ אי מתפשט בכולה הא בטל לה ואי אין מתפשט הא אין אוסר אלא כדי קליפה דאף משהו אין מתפשט ואז אין הקליפה אחת אוסרת השני' וכמש"כ הרי"ם אבל בכדי קליפה דליכא ממנ"פ בודאי אסורה והו"א ממילא גם בנתבשלה אח"כ עכ"פ הכדי קליפה אסורה קמ"ל משנתינו אם אין בה בנו"ט בנתבשלה מותרת אף שאין ס' אין אסור רק כדי קליפה וכן במליחה ובבישול אסורה כולה ואיכא ס' אז אין צריך ס' נגד הקליפה דרק דכ"ז שיש בכדי נתינת טעם בקליפה חנ"נ יען דלא פליג אבל לאחר שנתבשל דליכא בכדי נו"ט בתוך הקליפה שוב נעשה היתר כולה ומבטל למשהו שיש בתוך הכדי קליפה וע"כ נקט שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וע"ז קשה קו' תוס' הא צריך כדי קליפה וצריך לומר לאו דוקא דזה פשיטא דעכ"פ צריך לשער כדי קליפה אבל תוס' הקשו הא אפי' נטילה צריך וע"ז לא שייך לומר לאו דוקא דהו' לי' לפרושי כיון דאכתי לא שמעינן בפירוש דבעי נטילה ע"ז שפיר יש לומר דבאמת ל"ב כדי נטילה בשל גיד דאי אמרת דבעי כדי נטילה א"כ ע"כ דל"א מצמית צמית כיון דמפעפע אחר מבכדי קליפה א"כ שוב אותה כדי נטילה נ"נ וממילא ע"כ משהו איכא בכל החתיכה דמפעפע משהו בכל החתיכה ואסור כל הקליפה שאצלה ושוב תהא אסורה כולה א"כ ממנ"פ או דאין אסור אלא כדי קליפה דמצמית צמית והקליפה אסורה רק משום דל"מ הדחה או משום דלא פליג או דאסורה דנ"נ בכדי נטילה ושוב אסור הקליפה שאצלה וכן כולה אבל א"א לומר דבכדי נטילה אסורה וכולה מותרת והא דאמרינן בפסחים יטול את מקומה ולא נאסר כולה הנה קו' זו בלא"ה יקשה כמו שעמד ע"ז בה"ג רע"א לס"ד דפריך מדר"ה יקשה לו מנטף רוטבו על החרס דיטול מקומה ולא נאסר כולה אמנם באמת לא קשה כלל מנטף רוטבו דשם אי הו' מפעפע בכולו הו' בטל בס' לכן מה שיותר מכדי נטילה מותר ממנ"פ:
ובהכי ניחא לפרש הא דאיתא בגמרא וחלב מפעפע הא מעשה הי' בגדי שצלאו בחלבה ואמר רב קולף והולך עד שמגיע לגיד ומשני כחוש הי' וזה הו' מצי להקשות בפשיטות דרי"ו אדר"ה ונראה דא"ש דאי לאו דפריך אדשמואל ומשני שאני חלב דמפעפע ל"ה קשיא מדר"ה דיש לומר דודאי ידע דיש לחלק בין בהמה לבהמה דהאי דרי"ו כחוש היינו שאין שמן כ"כ וע"כ סגי בקליפה דאין מפעפע בכולו ובדר"ה איירא בשמן דמפעפע בכולו רק דהכי קשיא לי' כיון דפריך אשמואל דמתיר בקליפה ור"ה אסור אפי' מראש אזנו ולא סגי בקליפה וע"ז משני שאני חלב דמפעפע וקשה הא גם בשמואל מפעפע דהא אסור ע"י קליפה א"כ הכי הול"ל שאני חלב דמפעפע בכולו ומדלא משני רק שאני חלב דמפעפע מוכח דמפרש לשמואל דשרי בלי קליפה דהיינו אף דצריך קליפה אבל אין משום פעפוע אלא משום דלא גרע מנגיעה כנ"ל ולכן אמר קולף עד שמגיע לגיד ולא אמר עד כדי קליפה כיון דהאי קליפה אין משום שמפעפע כדי קליפה אלא דאסור משום נגיעה א"כ הוא נכלל במה שאמר עד שמגיע לגיד דהיינו עד כדי מה שאסור משום שמגיע לגיד ובחלב מפעפע ע"כ אסור כולו יען דמפעפע עכ"ח בתוך כדי קליפה בכדי נתינת טעם כיון שכדי קליפה נאסרה ונ"נ שוב אוסרת הקליפה הסמיכה לה דהא כיון שבכדי קליפה מפעפע בכדי נו"ט מסתמא מפעפע משהו גם להלאה מכדי קליפה דמי שם גבול שלא יעבור להלאה מכדי קליפה וכיון שמשהו מפעפע שוב אותה כדי קליפה שנ"נ יכולה לאסור גם כדי קליפה שאצלה עד שנאסר כולה א"כ לפי"ז אף חלב אין אוסר רק כדי קליפה אפ"ה נאסרה כולה משום דחנ"נ ואסרות כולה א"כ קשיא מדרי"ו דא"ל דשם כחוש הו' היינו דאין שמן דאף שאין עכ"פ מפעפע כדי קליפה שוב אותה כדי קליפה אוסרת גם להלאה מכדי קליפה ומשני כחוש הו' היינו כ"כ כחוש שאין מפעפע כלל אפי' משהו ביותר מכדי קליפה ודו"ק:
ויותר יש לומר דהכי משני דכחוש הו' ואיכא ס' כאידך פי' שכתבו תוס' ולכן אין אסור רק כדי קליפה דא"ל דיאסר גם להלאה משום דממנ"פ אי מפעפע מפעפע בכולו ונתבטל גם הקליפה ראשונה הותרה דבטל בס' ואי לא מפעפע א"כ אין מפעפע אפי' כ"ש להלאה מכדי קליפה שוב לא נעשה גם הקליפה ראשונה נבילה דהו' דרך הלוכו ולא נעשה נבילה א"כ הקליפה הסמיכה מותרת ממנ"פ וכמוש"כ הרי"ם לפי דרכו אבל בבהמה שמן שאין ס' א"כ אי אמרת דמפעפע בכולו עד כדי נו"ט הא נאסרה כיון שאין ס' ואי אין מפעפע בכולו בכדי נתינת טעם אבל בכדי קליפה עכ"פ מפעפע בכדי נתינת טעם וביותר מכדי קליפה מפעפע משהו שוב אותה קליפה אוסרת הסמיכה ואסורה ג"כ כולה וממנ"פ אסורה הקליפה הסמוכה וכן עד כולה ודו"ק היטב:
עוד נראה ליישב כל קו' הנ"ל דהנה הקשו המפורשים לרש"י דטעכ"ע לאו דאורייתא למה צריך הללמ"ס לשער כבשר בלפת עוד קשה למ"ד אין בגידין בנו"ט למה צריך הללמ"ס כבשר בלפת בלשמה לתוס' כבשר בלפת היינו בס' כמו בשאר איסורין ניחא דהלכה קאי באמת אשאר איסורין אבל לפי' רבינו במשנה דרק בגיד בא ההלכה דשיעור כבשר בלפת הוא פחות מס' וקשה למ"ד אין בגידין בנותן טעם ורבינו הא ס"ל ג"כ טעכ"ע לאו דאורייתא א"כ בודאי קשה ל"ל הללמ"ס:
ונראה ליישב דהא מבואר בפסחים דף כ"ב למ"ד אין בגידין בנותן אסור בהנאה וא"כ יש לומר דצריך הלכה כבשר בלפת דבאיה"נ כל זמן שמרגיש ונהנה הא איכא איסור [ע"ד שכתב הפנ"י בפסחים דף מ"ד להקשות מנ"ל טעכ"ע מבב"ח דילמא שם משום דאבה"נ וכ"כ דבב"ח ל"ש להקשות כן] אבל כשיש שיעור שאין מרגישין כבשר בלפת ל"ה הנאה כלל מותר ושפיר צריך הללמ"ס ולפי"ז יש לומר אף למ"ד טעכ"ע לאו דאו' באיה"נ הו' טעכ"ע דאורייתא כיון שמרגיש טעם כבשר בלפת והא דקאמר דמשנה דלא כמ"ד דס"ל באין בגידין בנותן טעם היינו משום דקתני לעיל שולח אדם ירך דס"ל לסתם משנה דמותר בהנאה א"כ משנתינו כמ"ד יש בגידין בנותן טעם אבל מהלכתא ל"ק דצריך להאי מ"ד דאין בגידין בנו"ט וכן בטעכ"ע לאו דאו' דס"ל דאסור בהנאה ואמנם אכתי שיטת רבינו לא מתרצתא דהא הוא ס"ל כמ"ד דמותר בהנאה א"כ לא צריך הללמ"ס דהא ס"ל נמי טעכ"ע לאו דאורייתא ואין בגידין בנותן טעם אך באמת כבר תמהו עליו מסוגיא דפסחים דשם מבואר למ"ד אין בגידין בנותן טעם אסור בהנאה ורבינו דס"ל אין בגידין בנו"ט אמאי ס"ל דמותר בהנאה ונראה דהנה לקמן איתא אהא דתנן כבשר בלפת אמר ר"ה כבשר בלפת בראשי לפתות ופירש"י שטעמו מתוק והטעם אין נרגש כ"כ עד שיש הרבה דבזנבות הלפת נרגש בטעם כ"ד וקאמר אח"כ מתניתין דלא כהאי תנא דס"ל אין בגידין בנו"ט והקשה הרי"ם למה פריך כן אחר דמייתא דר"ה דמשער בראשי לפתות אמתניתין הול"ל כן דאתיא דלא כהאי תנא דריב"ב דס"ל אין בגידין בנו"ט ונראה ליישב דבאמת אי הו' מפרשינן המשנה כבשר בלפת היינו בזנבות לפתות לא הו' מוכרח באמת דאתיא כמ"ד יש בגידין בנותן טעם דיש לומר דלעולם אין בגידין בנו"ט רק דשיעור כבשר בלפת הו' בששים כמוש"כ תוס' ורק בגיד באה הלכה כבשר בלפת דכחוש מאוד ואין נותן טעם בס' אלא בזנבות ע"כ נאמרה הלכה שפיר אכל איסורין שבתורה כבשר בלפת שהוא בס' רק דבשאר איסורין השיעור בראשי לפתות ובגיד בזנבות הלפתות ואי הו' אמרינן הכי הו' שפיר בכלל נו"ט בס' והו' בכלל נבילה כיון דע"י בישול הוא נו"ט בס' כשהוא מבושל בזנבות לפתות ורק כיון דאמר ר"ה בראשי לפתות א"כ ע"כ דגיד יש לו שיעור אחד בס' כשאר איסורין א"כ ע"כ כמ"ד יש בגידין בנו"ט אתיא דלמ"ד אין בגידין בנו"ט א"כ כיון דאין נו"ט בס' ואיך קתני במשנה בנו"ט הא נו"ט היינו ס' ולפי"ז יש לומר גמרא דפסחים ס"ל דלא הו' בכלל נבילה משום דאף ע"י בישול אין בא לכלל נתינת טעם דכל שאין בנו"ט כשאר איסורין אין בכלל בשר ולא הו' בכלל נבילה וכן לדעת רבינו דסובר כשיעור בשר בלפת בפחות מס' א"כ למ"ד ישב"ג בנותן טעם ע"כ דלא באה כלל הלכה כבשר בלפת א"כ גם מצד הללמ"ס לא מיקרי בשר ולכן באמת ע"כ לומר דאסור בהנאה וכיון דאסור בהנאה שפיר יש לומר דהללמ"ס אתי אגיד דעכ"פ הנאה איכא אי מרגיש הטעם ולכן אף דטעכ"ע לאו דאורייתא צריך הללמ"ס כנ"ל אבל להלכה יש לומר דהא דקתני כיצד משערין כבשר בלפת היינו בזנבות הלפתות דהוא ג"כ שיעור ס' א"כ איכא עכ"פ חד ענין דנו"ט בס' א"כ בכלל הללמ"ס הוא כבשר בלפת רק שאר איסורין בראשי לפתות והגיד בזנבות הלפתות א"כ מצד הללמ"ס נקרא בשר א"כ ממילא שפיר הותרה בכלל נבילה דהא איקרי בשר ובכלל נו"ט בס' הוא לכן ס"ל לרבינו שפיר דאין בגידין בנו"ט וס"ל ג"כ דגיד הנשה מותר בהנאה ודו"ק נכון:
ולפי"ז מיושב קו' התוס' מאי קמל"ן שמואל נצלה לא הא ממשנה שמעינן דהא משעת מליחה כבר נאסרה כולה ונראה דא"ש דהנה בראש יוסף כ' לדברי רבינו בפי' המשנה דכבשר בלפת היינו פחות משיעור ס' א"כ הא דקתני בנו"ט היינו בקפילא דאם יש כאן שיעור בשר בלפת עד שאין מרגישין בו טעם בשר סמכינן אקפילא [זה דלא כתוס' לקמן בשמעתין דשיעור בשר בלפת משמע בלא קפילא דבלא קפילא יכולין לשער כשיעור בשר בלפת דהיינו בס'] הנה הוא כתב לפרש דברי פי' המשנה לרבינו לפי דברי הגמרא דאוקמא מתניתין כמ"ד יש בגידין בנו"ט ואפ"ה משערין כבשר בלפת והיינו בפחות מס' כר"ה אבל אי לאו דברי הגמרא דקאי אדר"ה הו' מפרשינן מתניתן אף כמ"ד אין בגידין בנו"ט ושיעור כבשר בלפת הוא בכל איסורין רק בגיד הוא בזנבות לפתות והיינו כמו שבארתי דהללמ"ס בא כבשר בלפת והיינו אף בשאר איסורין בס' ובגיד באמת ג"כ ס' א"כ אין צריך לפרש דאי איכא שיעור כבשר בלפת דצריך נמי קפילא דהא איכא ס' א"צ קפילא כמו בשאר איסורין [אף דבשר בלפת הוא פחות מס' כמוש"כ רבינו דלא נרגש עד ס' אפ"ה כל היכא דבעינן ס' נתנו שיעור זה דהיינו לאפוקי בצל וקפלוט שהוא שיעור מאה] רק לפי דברי ר"ה מפרש רבינו דביגה"נ ע"כ שיעור אחר נאמר מבשאר איסורין דהאי כיצד משערין רק אגיד נאמרה א"כ עכ"ח היינו בפחות מס' א"כ האי דקתני בנו"ט היינו ע"י קפילא א"כ לפי"ז אי לאו דשמואל קמל"ן בצלי לא הו' מפרשינן המשנה בשיעור ס' אין צריך קפילא כיון דאיכא ס' א"כ ניחא בבישול אבל במליחה אין אוסר בס' רק משערין ע"י קפילא א"כ האי בנו"ט דמתניתין מתפרש לצדדין בס' בבישול כשאר איסורין ובצלי' ע"י קפילא [והאי כיצד משערין קאי נמי אשאר איסורין ומתפרש נמי לצדדין דעד שיעור ס' אוסר בבישול כמו בשאר איסורין לאפוקי מצד כבצל וקפלוט שהוא שיעור מאה אבל עכ"פ קפילא מהני כיון דאיכא שיעור כבשר בלפת ואי איכא קפילא סגי אף בפחות מס' ומוקמינן זה אצלי' דבצלי' באמת משערין בקפילא ומהני גם בפחות מס'] וא"כ לא שייך להקשות משעת מליחה נאסר דמשעת מליחה אי איכא קפילא משערין כבשר בלפת כמו בצלי אי איכא עכ"פ בשר בלפת סמכינן אקפילא בפחות מס' ג"כ כשאר איסורין קמל"ן שמואל דע"י צלי' רק בכדי קליפה אמנם איכא להוכיח בדברי שמואל דנהי דמתיר בקליפה בצלי' אבל רק ע"י קפילא משום דס"ל דמשנה כמ"ד יש בגידין בנותן טעם ול"ב בבישול ס' רק סגי כבשר בלפת א"כ בצלי סגי בקליפה דאי בעי בצלי ג"כ כבשר בלפת א"כ משעת מליחה נאסרה כקו' תוס' אעכ"ח דבצלי סגי בקליפה אבל קפילא ע"כ בעי דהא המשנה דאיירא בבישול ונקט כבשר בלפת ע"כ מתפרש בפחות מס' [אף ע"י בישול וכר"ה דהא לדעת רבינו כבשר בלפת היינו בפחות מס'] והאי בנו"ט דקתני היינו באמת ע"י קפילא וכמוש"כ הראש יוסף א"כ בצלי דסגי בקליפה ג"כ רק אי איכא קפילא דמרגיש דלא מתפשט יותר מכדי קליפה ופריך ע"ז מדרב הונא דאוסר בכולו דלר"ה לשיטתו בארנו שיעור כבשר בלפת בפחות מס' וע"י קפילא א"כ שמואל נמי סגי בקליפה אבל ע"י קפילא דאז ל"ב כבשר בלפת אלא סגי בקליפה ור"ה הא אוסר בגדי שצלאו בחלבו ולא סמיך אקפילא דמשמע דאוסר בכל גוונא ומשני שאני חלב דמפעפע ויקשה דהול"ל דשאני חלב דמפעפע בכולו דהא אף בגיד מפעפע רק דאין ברור אי מפעפע בכולו סמכינן אקפילא וכאן ל"מ קפילא א"כ עיקר חסר דהו' לי' לתרוצי דמפעפע ודאי בכולו נשמע מדבריו דמפרש דברי שמואל באמת דסגי בקליפה ואין צריך קפילא א"כ פשיטא לי' דאין מפעפע כלל [והא דצריך קליפה זה לא מיקרי מפעפע לפי דרך זה דאף אי מצמת צמית עכ"פ בכדי קליפה נבלע ואין זה בכלל פיעפוע כלל] וע"כ פריך מדרי"ו דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו והיינו בלא התי' דשאני חלב דמפעפע לא הו' קשיא מדר"ה דיש לומר דרי"ו התיר ע"י קפילא כיון דכחוש הו' [דהיינו שאינו שמן עכ"פ כדר"ה אבל לא כחוש ממש וסגי בקפילא דחזינן דלא נותן טעם יען שאין שמן ממש אין מפעפע בכולו בכדי נו"ט] אף דמפעפע ג"כ אבל אין זה ודאי וסגי בקפילא רק חלב שמן מפעפע בודאי בכולו אסור אבל כיון דתרצת שאני חלב דמפעפע ע"כ נשמע דמפרש דברי שמואל בלא קפילא כלל דאין כאן ספק כלל ואסור רק כדי קליפה דאין מפעפע דאי מפעפע בודאי בכדי נו"ט אף קפילא ל"מ ע"כ שפיר משני דחלב מפעפע דמסתמא שמפעפע א"כ קשיא מדרי"ו דאיירא ג"כ בחלבו והתיר ע"י קליפה ומשני כחוש הו' ואיכא ס' ולכן סגי בקליפה כמו בדשמואל וא"צ אפי' קפילא וע"ז מייתא איכא דאמרו כוליא הו' ואיכא דאמרו כילכית הו' ואמר לטעמי' קפילא והיינו דעתה הדר לתרץ דברי רי"ו דלעולם לא התיר רק ע"י קפילא אף דמההוא עובדא לא משמע דאיירא ע"י קפילא אבל כיון דהי' שם עובדא אחרת ואמר לטעמי' קפילא ואח"כ שאלו על צלי בחלבו והתיר בקליפה ג"כ ע"י קפילא ולא הוצרך לפרש דהא כבר אמר בעובדא קמייתא דבא לפניו דלטעמי' קפילא והא דמשני שאני חלב דמפעפע שדקדקנו לעיל היינו רק אליבא דשמואל דאיירא בלא קפילא ע"כ דאין מפעפע כלל שפיר משני דחלב מפעפע ובאמת אפי' בכחוש נמי מפעפע אלא שאין ודאי מפעפע וסגי שפיר בקליפה אי איכא קפילא ודו"ק:
ומעתה לפי"ז מיושב נמי קו' תוס' אמאי נקט שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הא אפי' כדי קליפה או נטילה בעי וכן בדרי"ו להנ"ל ניחא דזה תליא אי איכא קפילא דאי איכא קפילא אז אפי' קליפה ל"ב אי מטעמינן הקליפה גופי' ע"י קפילא וליכא טעמי' אז אפי' קליפה ל"ב כיון שאין ודאי מפעפע דכחושים נינהו ואמנם אי ליכא קפילא בודאי בין בדשמואל בין בדרי"ו בעינן קליפה או נטילה וע"כ שמואל סתם לה קולף ואוכל דזה אי בעינן קליפה תליא אי איכא קפילא ולמסקנא דבארנו דשמואל איירא ע"כ בקפילא דומיא דמתניתין באמת אין צריך קליפה ולא נטילה ודו"ק:
ואמנם דבר זה אי צריך קליפה אי איכא קפילא נראה דתליא בשני סברות שכ' רש"י ותוס' דאי משום דסמכינן דלא מרע אומנתו ל"ש להתיר בלא קליפה דבזה אין מרע אומנתו דהא הטעם שבכדי קליפה מבין כל איש דדבר מיעוט הוא אבל אי משום מסיח לפי תומו שפיר א"צ קליפה כיון דהוא אומן יודע להבחין אף המעט שבכדי קליפה יכול להרגיש ונאמנתו משום מלפ"ת ובהא מיושב קו' התוס' שהקשו אמאי לא פריך אמשנתינו דטיפת חלב בנו"ט מהיכא ידעינן וכן יין במים בנו"ט מנא ידעינן לי' להנ"ל ניחא דאי אמתניתין דט"ח ויין במים יש לומר דידע דקפילא טעם לי' שפיר דאיכא סברא דלא מרע אומנתו אבל בקדירה לא שייך לא מרע אומנתו דלא כל אדם מבין יען שמשתנה הטעם ע"י בליעתו בקדירה אבל מדאמר כילכית באילפס וטעמי' קפילא דבארנו דקאי נמי אגדי שצלאו דלא בעי אפי' קליפה ושם ג"כ לא שייך לא מרע אומנתו אלא הטעם דמסלפ"ת סמכינן כשהוא קפילא דמרגיש וניחא נמי הך דקדירה של חלב דעטים לי' קפילא במסלפ"ת ודו"ק:
ובמש"כ לעיל דמשנה לצדדין קתני נראה ליישב על נכון הא דאיתא בגמרא הני אטמהתא דאימלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא רבינא אסור והקשה הרשב"א א"כ תיקשו קו' התוס' ל"ל נתבשלה הא משעת מליחה נאסרה ואין לומר כתי' התוס' דיפרש המשנה בצלי דהא לרבינא עכ"ח בצלי שרי ג"כ כמו לשמואל דהא איתא בגמרא דטעמא דרבינא משום דכרותח דמבושל ואי אמרת דפליג אדשמואל אין צריך לטעמא דכרותח דמבושל לפי מש"כ אתי שפיר דרבינא דאסור היינו שלא הי' כדי לבטל בכדי בשר בלפת או דהי' כדי לבטל אבל לא הי' קפילא ובלא קפילא אסור עד שיהא שיעור ס' אבל אי ליכא שיעור בשר בלפת ואיכא קפילא אף דליכא ס' שרי ובנתבשל אף דאיכא קפילא אסור עד איכא ס' א"כ ל"ק ממשנה דדוקא נתבשלה בעינן ס' ולא סגי בקפילא אף דליכא בכדי נ"ט כבשר בלפת ודו"ק היטב:
במשנה ע"ז ס"ה כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר ויש לדקדק אמאי לא נקט תנא דמשנה בפירוש אם נו"ט לשבח מותר ואם לפגם אסור וכן בהא דקתני כיצד נפל על גבי גריסין קשה למאי צריך למיתני כלל והנה לקמן איתא אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל בנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן הו' כמו שהשביח ולבסוף פגום [ופי' התוס' דלא הו' השביח ממש יען שנפל על גריסין צוננין אין משביחין ממש וכ' בחס"ו דהכי איירי בנתן עליהן בעוד חיין] וכן הי' עושין בציפורי וכו' ויש לדקדק מאי נפ"מ ממה שהי' עושין בציפורי ונראה ליישב דלקמן איתא דעולא סובר דר"מ ור"ש פליגי בהשביח ולבסוף פגום אבל בפגום מעיקרא לכ"ע מותר והנה לעולא יתפרש משנתינו דאתי לאשמעינן דהכל תליא בשעת הנאתו לשבח או לפגם דאם מעיקרא השביח ולבסוף פוגם לר"ש מותר ואתיא משנתינו כר"ש והיינו בשעה שנפגם מותר אבל בשעדיין לשבח אסור ממילא ה"ה להיפך פגום ולבסוף השביח אסור ובעודו לפגם שרי אף דסופו להשביח כשיטת הש"ך בסי' ק"ג [דלא כפ"ח שהשיג כיון דסופו להשביח לכן גם בעודו לפגם אסור כמו שמפרש דברי רבינו ולענ"ד יש להשיב ע"ז דהנה כתבו הראשונים דחומץ לתוך גריסין אין פוגם בעצם אלא דהטעם פגום רק כיון דמה"ת בטיל עצם האיסור ברוב אין הטעם שהוא לפגם אסור וא"כ בשעה שהוא לפגם הרי נתבטל גוף האיסור א"כ ניהו דסופו להשביח ויהא הטעם אסור ל"ש לומר דלכן גם עתה הטעם אסור דזה רק הו' מסתבר לומר דהטעם גם עתה דאיסורא הוא אבל כיון דגוף האיסור הא עכ"פ נתבטל והוא שרי כל זמן שהוא לפגם א"כ גם הטעם אין אוסר דלא דמי לשאר טעכ"ע דע"י הטעם גם גוף האיסור לא נתבטל כמש"כ הרשב"א חולין דהו' כניכר האיסור אבל כאן כיון דכעת הטעם לפגם ממילא גוף האיסור נתבטל שוב אין הטעם יכול לאסור אף דסופו להשביח ורבינו כתב דתחילתו לפגם וסופו ושבח אסור היינו שאח"כ נעשה לשבח אסור יען דמתחילה הי' סופו להשביח] וא"כ מדויק שפיר המשנה כל שבהנאתו בנו"ט דבשעת הנאה הו' לשבח אף דמעיקרא הי' לפגם אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט בשעה שנהנה אף דמעיקרא הי' לשבח מותר לר"ש וע"ז מסיים וכן בחומץ שנפל לתוך גריסין דבזה משכחת מעיקרא לשבח וסופו לפגם מותר לר"ש וכן מעיקרא לפגם וסופו לשבח ואפ"ה אסור אבל לשמואל וכן לרי"ו דסובר השביח ולבסוף פוגם אסור ובפגם מעיקרא סובר דפליגי לכאו' לשמואל שרי אף לאחר כשכבר השביח לבסוף [דא"ל דאסור ולא שריא אלא בעודו לפגם דהא כיון דסופו להשביח הדין נותן דיהא אסור מיד כמש"כ הפ"ח דאי בהשביח ולבסוף פגום אסור כש"כ דאסור בפוגם וסופו להשביח כמש"כ תוס' דרי"ו ס"ל בחדא כר"מ וחדא כר"ש וא"כ לרי"ו דיליף מגע"כ בפוגם מעיקרא מותר אף דהשביח לבסוף שרי שפיר מצינן למימר דסובר בחדא כר"מ וחדא כר"ש אבל אי רק בעודו לפגם מותר הו' תרתי דסתרי אי בהשביח ופוגם אח"כ אוסר כש"כ דיהא אסור בפוגם ולבסוף לשבח אע"כ דאף כשהשביח לבסוף כיון דנפגם מיד ס"ל בהא כר"ש דשרי דזה לא הו' תרתי דסתרי דבהשביח ולבסוף פוגם אוסר יען דבשעת נפילה כבר נע"נ] א"כ יצא מזה היפוך המשנה דתניא הכל בשעת הנאתו אם הוא לשבח או לפגם וצע"ג:
ונראה ליישב דהנה הרי"ם בחי' הקשה למה השביח ולבסוף פוגם אסור הא האיסור נתבטל וטעם אין אוסר כשנפגם למ"ד אפשר לסוחטו מותר ותי' כיון דנאסר כבר ועתה נתהו' ההיתר הו' כאילו נולד האיסור בתערובות ולכאו' תמוה דבסוג' דט"ח העלה הרי"ם דבהא פליגי למ"ד אפשר לסוחטו אסור הוא משום דבא בתערובות והיינו כסברת החוו"ד סי' ק"ג וא"כ מ"ד דסובר אפשר לסוחטו מותר לית לי' כסברא זו וא"כ כאן דקאי למ"ד אפשר לסוחטו מותר לא שייך לומר משום דבא בתערובות דהא לית לי' האי סברא אך יש לומר דסובר כסברת הנוב"י דבס' בטיל בבא בתערובות ולכן ס"ל דאפשר לסוחטו מותר דלא נשאר רק משהו אבל כאן דליכא ס' ורק על ביטול רוב אנו דנין שפיר י"ל גם האי מ"ד סובר דבא בתערובות לא בטיל ועוד הקשה הרי"ם למה בפגם מעיקרא מודה ר"מ נהי דעצם האיסור בטיל והטעם נפגם כמש"כ הרשב"א הא גם ביבש בא"מ לא בטיל והטעם משום דחשוב כאפשר להכיר האיסור כמבואר בש"ך סי' ק"ט וא"כ גם ע"י טעם הפגום אפשר להכיר האיסור ולא בטיל גוף האיסור וכה"ג הקשה גם בפמ"ג סי' ק"ג ול"נ ליישב דזה רק אי אמרינן דביטול בס' בעינן ג"כ ביטול ברוב לבטל גוף האיסור אבל אי אמרינן אי איכא ס' ל"ב ביטול רוב דהו' ח"ש ע"י תערובות דשרי מה"ת א"כ י"ל דשאני יבש ביבש דהו' כניכר האיסור ועומד בפ"ע אבל בלח הא הו' ח"ש ע"י תערובות רק כל זמן שהטעם לשבח אסור הטעם אבל בפגם נהי דחשוב כאלו ניכר האיסור הא עכ"פ לא הו' אלא כח"ש ע"י תערובות דשרי והטעם הא אין אוסר וכאשר בארתי בסוג' דטעכ"ע דהיכא דיש ס' ל"ב ביטול ברוב רק דגוף האיסור הותר מטעם ח"ש ע"י תערובות והטעם בטיל בס' א"כ גם הכא אף דהו' פחות מס' לא הו' אלא ח"ש ע"י תערובות והטעם אין אוסר שהוא לפגם והיינו כשיטת הנוב"י דהיכא דאיכא ס' ל"ב רוב וא"כ ל"ש הטעם דניכר אמנם לשאר פוסקים קשה ואולם סברא זו דח"ש עי"ת שרי דעי"ת ל"ש אחשבי' א"כ הדרא הקו' בהשביח ולבסוף פוגם אסור דהוא שלכדה"נ דאסור מדרבנן כמוש"כ הרי"ם דהא רק מטעם אחשבי' ועי"ת ל"ש אחשבי' ונראה דקו' זו הא הו' ניכר האיסור לא קשיא אלא אי אמרינן כשיטת הרשב"א דעצם האיסור לא נפגם אבל אי אמרינן כהרא"ה דעצם האיסור נפגם א"כ אין צריך לביטול כלל ולכן בפוגם מעיקרא שפיר מודה ר"מ דל"ש לאסור משום ניכר כיון דא"צ לביטול כלל אולם לכאורה זה אינו דהא הרא"ה כתב כן רק אבליעה שבקדירה אבל בחומץ לתוך גריסין גם הוא מודה דעצם לא נפגם רק שפוגם בטעמו וע"כ מטעם ביטול א"כ שוב יקשה הא הו' כניכר האיסור אך יש לומר דלהרא"ה דבעינן פוגם בעצם היינו בגוף האיסור אבל הכא בחומץ ל"ה אלא כטעם בעלמא כמש"כ בח"ס דסבירא לי' כשיטת רש"י חולין ק"ח דחלב בבשר ג"כ ל"ה אלא טעם ורק מדרבנן אסור ובלפגם מותר ואין צריך לטעם ביטול ומיושב קו' הרי"ם אך לכאו' עדיין קשה הנה הרא"ה השיג לשיטת רשב"א דעצם אין נפגם הא הו' מבטל איסור לכתחלה ולכאו' מאי פשיטותא דגם טעם שאין ממש אסור לבטל לכתחלה מה"ה ונראה לכאו' דס"ל כסברת הרשב"א בחולין דצירן בעיני' לכ"ע הו' מה"ת כממש ורק כשנתערב תליא בטעם אי הו' כעיקר א"כ הבלוע שבקדירה זהו הו' כצירן בעיני' ואסור לבטל לכתחלה אמנם דעת הרשב"א דבלוע בקדרה לא הו' כבעיני' משום דקשיא לי' קו' חמורה שכבר עמד עליו היעב"ץ בחולין צ"ח וכן בישועת יעקב בה' תערובות מנ"ל גיע"כ דטע"כ דאו' הא לרשב"א דצירן בעיני' אסור והבלוע בקדרה הא הו' צירן בעיני' ואסור לבטל לכתחלה ולכן הצריכה התורה הגעלה וליישב ע"כ נאמר כיון דהבליעה א"א להוציאה רק ע"י בישול ואז לא יצא רק טעם לכן לא הו' כצירן בעיני' אמנם להרא"ה הא לא קשיא דס"ל דאחר דכתיב גיע"כ לאסור בב"י אף בדיעבד ע"כ דגלי קרא דבאמת מהא"ט צריכה הגעלה משום דטעכ"ע אבל גם אי טעכ"ע ל"ד לכתחלה הי' צריכין הגעלה משום דהו' כצירן בעיני' ואין לבטל לכתחלה א"כ באב"י דשרי ע"כ דפוגם בעיני' וא"כ יקשה לפמש"כ הח"ס דהרא"ה ס"ל כשיטת רש"י דטעם בעיני' ל"ח ממש דאי טעכ"ע ל"ד זהו הטעם ל"ה כמו ממש רק כטעכ"ע דל"ד לכן נראה דודאי הרא"ה סובר דחומץ בעיני' ל"ה כממש וכמוש"כ בחס"ו והא דהקשה בפשיטות הא אין מבטלין לכתחלה וקשה מאי פשוטות דטעם אסור לבטל מה"ת לכתחלה נראה ליישב דהכי קשי' לי' לפי שיטות הרשב"א דעצם אין פוגם רק ע"י בישול נפגם ואיך אנו מתירין לכתחלה לגרום לפגם להתיר הטעם ולא על הביטול קשיא לי' אלא דמסתבר דאין לגרום פגם לכתחלה:
ועתה קמה וגם נצבה מה שבארנו דלשיטת הרא"ה דהפגם בעצם לא קשיא קו' הפמ"ג והרי"ם וחומץ שאני דבעצם לא הו' אלא טעמא בעלמא כמוש"כ החס"ו דס"ל להרא"ה כשיטת רש"י חולין מעתה שפיר נוכל לומר לקו' הרי"ם הא אפשר לסוחטו מותר די"ל דלא הו' אלא כמו שלכד"ה דאסור מדרבנן עיי"ש ברי"ם אולם ז"א דאי הו' טעם בעלמא שוב שלכד"א מותר אף מדרבנן כמו כל נוטלפ"ג כמוש"כ הרי"ם אך א"ש מאוד דבנפל לתוך צוננין והרתיחן אסור יש לומר דהו' כדה"נ אף דהו' לפגם כיון דאין בעצם הו' כד"ה דהא חזינן דהכי עושין בציפורי ולכן מייתא הא דציפורי להוכיח שכן דרך אכילה אבל בנפל לרותחין הו' שלא כד"ה ולפי"ז הא דקתני במשנה כל שדרך הנאתו אסור לא מפרשינן שנהנה בשעת אכילה אלא לומר דהו' כדרך הנאתו שכן עושין לערות בצוננין לכן אף שהרתיחן אח"כ אסור וכן מה דקתני שאין דרך הנאתו היינו דהוה שלכ"ה לערות לרותחין וע"ז קתני כגון חומץ שנפל ברותחין דמשכחת תרתי גוונא כדרך הנאתו ושלא כד"ה ובמש"כ נתבאר היטב שיטת רבינו בפט"ו מה' מא"ס דפסק בין השביח ולבסוף פגום בין פגום ולבסוף השביח אסור והקשה בכ"מ מנ"ל פגום ולבסוף השביח דאסור וכן הקשה בב"י ותי' דנפקא לי' בקו"ח מהשביח ולבסוף פוגם כש"כ פוגם ולבסוף השביח ובלח"מ תי' דרבינו בפי' המשנה כתב דפוגם מעיקרא היינו פגם אבל לבסוף השביח וס"ל לרבינו כר"מ אף בפוגם ולבסוף השביח וכרי"ו דקאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת אלא דהקשה ממש"כ רבינו בפי' המשנה דלא נתבאר בגמרא אי השביח ולבסוף פוגם אסור או פגם ולבסוף השביח ומספק אסרינן בתרווייהו ותמה כיון דסתם ברייתא כר"מ א"כ לא מספק אסור ובפ"ח בסי' ק"ג תמה עוד הא בהשביח ולבסוף פוגם ליכא ספק בגמרא דלר"מ אסור ולר"ש הא בין השביח ולבסוף פוגם בין פוגם ולבסוף השביח מותר א"כ מאי ספיקא איכא ואולם לפמש"כ דאיכא לספיקא אי מפרשינן המשנה דקתני כל שבהנאתו בנו"ט אסור אי מפרשינן דקאי אשעת הנאה והיינו פגם ולבסוף השביח דאסור לאחר שהשביח וכל שאין בהנאתו בנו"ט מותר היינו השביח ולבסוף פוגם וכר"ש א"כ באופן הזה השביח ולבסוף פוגם נשמע ממתניתין דשרי ולאופן השני דמתפרש המשנה כל שבהנאתו היינו כדה"נ אסור השביח ולבסוף פוגם הו' כדרך הנאתו כגון שאין פגם בעצם ודרך הנאתו בכך כדמייתא ראי' מציפורי שכך עושין ואסור וכל שאין בהנאתו היינו דהו' שלא כד"ה כגון פוגם ולבסוף השביח דאין עושין כן ליתן החומץ בתוך רותח וע"כ מותר וא"כ איכא צד לזה ואיכא צד לזה ושפיר כתב דאין מתבאר בגמרא ואזלינן מספק בתרתי לחומרא וא"ש הכל על מקומו והנה הפר"ח הקשה דדברי רבינו בפי' המשנה סתראי נינהו דתחילה כתב דחומץ לתוך גריסין הו' לפגם מתחילה ועד סוף ואח"כ כתב דהו' פוגם ולבסוף השביח ולדעתי לא קשה מידי דתחילה איירא דבין בשעת שנפל בין בשעת אכילה הו' רותח והו' לפגם מתחילה ועד סוף וזה ברור:
תניא בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר"מ ור"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר מ"ט דר"מ יליף מגיע"כ ופריך מ"ט דר"ש יליף מלגר ותמהו ממנ"פ אי סברא חיצונה נוטל"פ שרי ל"ש להקשות לר"ש מ"ט דמותר ונראה ליישב דהנה תוס' בכורות הקשו דר"א מוקי קרא לסרוחה מעיקרא מנ"ל דנוטל"פ מותר ותי' דרק באיסור נוטל"פ מותר ובטומאה בעינן סרוחה מעיקרא וכבר תמה בנוב"י סי' כ"ו דזה דוחק דא"כ מנ"ל באיסור דסרוחה אח"כ מותר:
וכן קשיא לרבינו דפסק כרי"ו בטומאה בסרוחה מעיקרא ובאיסור ס"ל דנוטל"פ מותר:
ונראה ליישב דהנה הרי"ק בשמעתין העלה דר"ש דס"ל כ"ש למכות רק בעיני' לא בתערובות דאל"כ לא תמצא ביטול לר"ש ור"פ דחי כיון דטעכ"ע דאורייתא מה לי כזית מה לי כ"ש ובאמת דברי הרי"ק תמוה דפריך דלא ימצא ביטול מאי ענין ביטול ברוב לכ"ש בתערובות דהא שוה בשוה שפיר י"ל דכ"ש גם בתערובות לקי כיון דליכא בטיל רוב ובח"ס תמה עוד דכ"ש בתערובות היינו אפי' חבית גדולה בס' חבית דלא בטיל הו' כ"ש כיון דאוסר ביותר מס' וכ"ש דר"ש היינו כ"ש במיעוטו בודאי רק בעיני' איירא דברוב בטיל ואיך מדמי הא להאי ונראה דשפיר דייק דאי אמרינן כשיטת רשב"א דכל ביטול בס' היינו ע"י ביטול ברוב [ערשב"א חולין שכ' דמהטמאים ידעינן צירן בעיני' דאורייתא אבל בתערובות שוה בשוה או ברוב אין אסור לכן צריך משרת] אז מסתבר כהר"פ דבשוה בשוה כ"ש אסור וברוב שפיר מותר כיון דנתבטל דגם בא"מ בטיל ברוב ורק לבטל הטעם בעינן ס' ולהרי"ק י"ל דס"ל דבביטול בס' ל"צ ביטול מטעם רוב דבא"מ ל"ש ביטול רוב רק ביטול ס' והיינו משום דאמרינן דגוף האיסור מותר מטעם ח"ש ע"י תערובות והטעם בטיל בס' וא"כ אי לר"ש כ"ש למכות אף בתערובות א"כ ל"ש בטיל בס' דהא כל הביטול רק בס' ובליכא ס' גם ברוב לא נתבטל ולכן דייק דא"כ לא משכחת ביטול ברוב דבא"מ ליכא ביטול רוב אע"כ דשרי מטעם דהו' ח"ש ע"י תערובות וא"ש דברי הרי"ק כמין חומר וכבר בארתי דבהא פליגי הרשב"א והרא"ה לרשב"א אין פגם בעצם אלא דאיסור בטיל ברוב והטעם אין אוסר דהא אין אלא טעם פגום ולהרא"ה ס"ל דבא"מ הביטול בס' לא מטעם רוב וא"כ אי ליכא ס' גם ביטול רוב ליכא א"כ במאי משתריא כיון דאין לפגם בעצם א"כ עצם האיסור כמאן דאיתא ויצא מזה דרשב"א סובר כר"פ והרא"ה סובר כר"י יקיר:
מעתה י"ל דהנה בח"ס תמה על הרא"ה הא איתא בשמעתין קדירה בת יומא פגמה פורתא וזה ודאי ל"ה אלא פגם בטעמא לא פגם בעצם וכן בפסחים אמרינן גיע"כ חידוש הוא דקדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא ומאי חידושו כיון דאין פוגם בעצם שפיר אסרה התורה להנ"ל י"ל כך דבגמ' דע"ז דפריך מ"ט דר"ש דהו' קשיא לי' דע"כ ר"ש גופי' ס"ל ג"כ קדירה בת יומא פגמה פורתא דעכ"פ פוגם בטעמא אפ"ה אסרה תורה דהא ר"ש ס"ל כ"ש למלקות א"כ ל"צ קרא דמשרת להמצל"א כדס"ל להר"פ ע"כ לטעכ"ע וגיע"כ לאסור אף דפגמה פורתא בטעמא דהא לרבינו פרץ דאף בא"מ שייך ביטול רוב לבטל האיסור וס' רק לבטל הטעם א"כ לפי האי סברא ל"ב פוגם בעצם א"כ קדירה בת יומא אף דאין פוגם בעצם מסברא להתיר דעצם האיסור הא בטיל וצריך קרא לאסור נוטל"פ בקדירה בת יומא א"כ מ"ט דר"ש דמתיר דהא מגיע"כ מוכח דנוטל"פ אסור וע"ז משני דיליף מולגר תתננה דנוטל"פ מותר הכונה א"כ קשיא קראי אהדדי אע"כ לומר דנשמע דבאמת בעינן שיהא פגם בעצם א"כ קדירה בת יומא דלא פגמה רק בתערובות ל"ח פגם וקרא דגיע"כ לטעכ"ע ול"צ משרת רק להמצל"א אף דכ"ש למלקות אפ"ה בעי צירוף דבתערובות ל"א כ"ש למלקות כשיטת הרי"ק והיינו דבתערובות ל"ש בא"מ רוב א"כ פגם בת יומא דל"ה בעצם לא חשוב פגם וניחא גם שיטות הרא"ה דס"ל כשיטת הרי"ק דלמסקנא ס"ל באמת ר"ש דקדירה בת יומא לא חשוב פגמה כלל אבל באב"י גם לר"ש הי' נוטלפ"ג ושרי כיון דפגם בעצם ול"ש לומר כמש"כ תוס' ניחזי אנן דהא רק אפשר לנסות כשמתבשל ואז באמת מודה ר"ש דנוטל"פ בתבשיל אלא סובר דלא סגי בנוטל"פ בתבשיל דתורה אסרה קדירה בת יומא יען דאין פגום בעצם:
וניחא נמי הא דאמרינן בפסחים דהו' חידוש ולא נשמע טעכ"ע יען דפגמה פורתא שנותן טעם פגום דהא שם קאי אי טעכ"ע ל"ד דמה"ת בטיל ברוב ולפי האי ס"ד דאיכא בא"מ ג"כ ביטול רוב גם הרא"ה מודה דסגי בפגם שפוגם בתבשיל כיון דגוף האיסור נתבטל ברוב דהרא"ה חולק על הרשב"א יען דקיימ"ל טעכ"ע ואוסר עד ס' לפי זאת המסקנא ס"ל להרא"ה דל"ש ביטול רוב כלל בא"מ רק ביטול בס' א"כ במאי משתריא אי אין פגום בטעם:

יט

בגד

שניתז וכו' כדי מעפורת הוא רק מדבריהם. ובלח"מ הקשה הא לפי מש"כ רבינו בה' כלים בטלית אפי' נשאר כדי מעפורת וכן הקשה במל"מ ה' כלים ובח"ס בחי' לחולין דף קנ"ג כתב שהמעיין בלשון רבינו יראה דס"ל למסקנא דאפי' נשאר מעפורת נמי טהור י"ל עכ"פ מדרבנן צריך לקרוע כולו אלא משכבר קרע רובו שהוא טהור מן התורה שוב טהור ע"י מחשבתו שחישב לקרוע רובו ולא חיישינן שמא ימלך ולא יחוס ולא יקרע רובו זה ל"ח כיון שלא חס עליו וטבלו בודאי קודם שיקרע רובו לא מהני מחשבתו לקרוע רובו כיון שעדיין טמא מה"ת אך משיקרע רובו שוב אינו אלא מדרבנן לזה מהני מחשבתו לקרוע כולו ואהא קאמר ר"נ דוקא בטבילות יום והש"ס בס"ד לא ידע הך דמעפורת וקמפרש דברי ר"נ ארובו קאי וחיישינן שלא נקרע רובו ויטמא בין חיצון לרובו ק' קו' ש"ס וצריך לדחוקי מתניתין בטרפה ולא בנבילה אבל למסקנא ל"ח להא אלא חיישינן שלא יקרענו כולו אח"כ וימלך ממה שחשב לקרוע כולו וא"ש פסקי רבינו עכ"ל.
הנה מבואר בשמעתין דדבר הנטמא בחוץ א"א להטבילו בחוץ משום דכתיב במקום קדוש ויש לתמוה טובא למה לא שרי לטבול בחוץ הא טבילה לא הו' כיבוס דכיבוס הוא ע"י שכשוך כמבואר בשמעתין וא"ל הא רבא אמר דשרייתן הוא כיבוסו הא חזינן לרבינו דלא הביאו בפכ"ב מה' שבת הא דרבא א"כ לית לי' דרבא א"כ יטבלנו בחוץ ואח"כ יכנסנו לפנים לכבסו ועוד קשה לי אפי' נאמר דשרייתו היינו כיבוסו זה יתכן רק אי מכוון לכבסו משא"כ כאן בטבילה זו שאין מכוין לכיבוס לא שייך לומר שטבילה יהא כיבוסו וכ"כ בתוס' רי"ד על ביצה דף י"ח דלכן לא אמר בטבילת כלים הטעם משום כיבוס יען דאין מכוין לכך וא"כ יש לתמוה טובא אמאי לא יטבול בחוץ וא"ל דמבטל מ"ע דכיבוס במקום קדוש כיון דאין מכוין לכיבוס הו' דבר שא"מ דשרי ולכן אומר בודאי בדבר שא"צ לכבס אמרינן דטבילת בגד לאו היינו כיבוס אבל כאן דצריך כיבוס א"כ נהי דלא נתכוין לכיבוס אבל עכ"פ ל"ש כיבוס בפנים דאין כיבוס אחר כיבוס וא"א לקיים עוד הכיבוס בפנים ולכן אף דבעלמא שרייתו לאו היינו כיבוסו כאן ל"ש כיבוס בפנים דאין כיבוס אחר כיבוס:

כדי

מעפורת. והנה בלח"מ הקשה דרבינו סותר עצמו דכאן בנשתייר כדי מעפורת טמא מדרבנן עכ"פ ובה' טומאת מת פסק דאפי' נשתייר כדי מעפורת כיון שנקרא רוב טהור וכ' בלח"מ דהרי לכאו' קשה למה פסק כאן כלישנא קמא ורק תי' דלא פליגי כי הני תרי לישנא לא איירא בחד גונא דשם איירא שטבלה ולכן בשייר כדי מעפורת ג"כ טהור ואידך איירא בלא טבל ולכן כשנשאר כדי מעפורת טמא ולכן כאן מסתמא איירא אפי' בלא טבל לכן בשייר כדי מעפורת טמא מדרבנן ובמל"מ תמה א"כ אמאי לא הזכיר רבינו דאם לא טבל ולא שייר כדי מעפורת ג"כ לא גזרינן ואני אומר דהנה לישנא דא דסובר אפי' בשייר טהור קאי אר"נ בטבל ומינה בלא טבל טמא אלא אפי' בלא שייר כיון שלא טבל ובזה פליגי אלשון אחר אבל אידך מ"ד דסובר דהא דטמא דוקא בשייר כדי מעפורת איירא בלא טבל זה סובר גם בלא טבל רק כדי מעפורת ובטבל טהור אפי' בשייר כדי מעפורת וא"כ באמת פליגי כפשטי' דשמעתין כמו שהקשה במל"מ אבל רק בלצדדין פליגי והנה אמש"כ לח"מ דמסתמא איירא גם בלא טבילה ותמה במל"מ דאי אפשר לטבילה דא"כ יש כאן כיבוס ואינו במקום קדוש ולדעתי דברי משל"מ מוכרחין דהרי שם בסוגי' מבואר דכיבוס רק בז' סממנין או דמערב ברוק טפל וא"כ אין עולה טבילה במקום כיבוס ומה שהקשה ע"ז דאי דאין טבילה עולה במקום כיבוס יטבלנו בחוץ ואחר שקיעת החמה יכנסנו ויכבסנו ול"ל לקרוע י"ל אי בשאר טומאה ה"נ אבל איירא בנוגע במת שטמא ז' וכהא"ג איתא בתוספתא דכלים הובא תוס' שבת דף ט"ז ועוד קשה דא"כ גם בהך דשבת ודחולין ל"ל לקרוע או לשברו כיון שיכול להשתמש למחר וע"כ צריך לומר דצריך אותו לתשמישו א"כ גם בב"כ י"ל דמי לא משכחת בצריך אותו היום בליכא כהן אחר וצריך הוא להקריב היום.
והנה במל"מ תי' דלכן במעה"ק כתב רבינו דטמא דסובר דשם לא מהני קריעת רוב וכל שנשאר כל שהוא טמא יען כיון דשם איירא ע"כ בלא טבילה דאי בטבילה היינו כיבוס ובלא טבילה אינו טהור ברובא ועוד תי' כיון שאין יכול לגמור אין טהור ברוב דרק כשגמר טהור למפרע והקשה ע"ז דא"כ למה הקשה ממ"ד דשייר כדי מעפורת טמא הא לכ"ע בלא טבילה שאין דעתו לגמור אין טהור ברוב נראה מדבריו דסובר דמאן דמטהר בכמע"פ היינו עכ"פ ברובא או בהי' דעתו לגמור וכאן לא שייך זה וכן משמע מגמרא דחולין ואפי' בלא נשתייר כמע"פ אין טהור כיון דרוב לא מהני נראה דסובר באין נשאר כמע"פ דטהור רק אם נקרע רוב אולם הקשה לפי"ז בקרע רוב טהור מה"ת א"כ איירא ר"נ בטומאה דרבנן ואפ"ה גזר ובגמרא משמע דאיירא בטומאה מה"ת ותי' דסוגי' דחולין חולק דבעינן כולה והיכא דאין דעתו לגמור טמא מה"ת ברובא וקשה לי טובא ותחילה נציע דברי גמרא בחולין קכ"ג קרע בגד ולא נשאר רק גע"ג טהור מטומאה ראשונה אף דראוי' לקבל טומאה ועיי' פירש"י שמדמה לכ"ח שג"כ יצא מטומאה ראשונה אף דאם ראוי' לתשמיש למלאכה מקבל טומאה מחדש [ומפרש שם דזה רק באם טבל עכ"פ אף דטבילה מזיק לבגד הרי דלא חס כדי לטהרו הה"ד דלא יחוס לקרוע עד גע"ג אבל בלא טבל חיישינן שיחוס לקרוע עד גע"ג ופריך רבא א"כ יאמרו טבילה בת יומא ועוד עולת עוף ג"כ ניחוש דלא יבדיל רוב ותי' הגמרא דקרע מעיד שמטהר ולא גזרינן שיאמרו טבילה בת יומא ובלא יבדיל לא חיישינן דכהנים זריזים הם וקשה לי מהך דשמעתין דקתני במשנה קרעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש ומביא בגמרא דאין רשאי לגמור כולו דאל"כ לא הו' בגד ואין צריך כיבוס במקום קדוש וא"כ לר"נ אף שטבל ואין חס מאי הו' כיון שאין רשאי לגמור יש לחוש דלא יעשה רוב [ולרבינו פכ"ג מט"מ הביא הך דחולין ומפרש לה דלא עביד כולה דבעי לקרוע כולה הרי אפשר לגמור] וא"כ מאי פריך מעולת עוף עדיפא הו' לי' להקשות דא"כ גם בטבל כיון דבבגדי כהונה אין רשאי לקרוע כולה נגזור דלא יעשה רוב ולדעת רבינו מהכא אלימא הקו' דהא דפריך מעולת העוף הו' רק משום חששא דלא יעשה רוב יען דאין רשאי להבדיל ומבגדי כהונה אלימא הקו' דלא יעשה רוב וטמא מה"ת וכן יקשה עכ"פ אי אפשר לגמור א"כ מדרבנן עכ"פ טמא עדיין והיינו לפמש"כ משל"מ מה"ת ברוב יצא מכלל טומאה רק מדרבנן טמא רק יש לומר דמשום מצות כיבוס מכניסו טומאה מה"ת ולכאו' יש ליישב דל"ש לגזור דלא יעשה רוב משום מצות כיבוס לא גזרינן אלא דקשה א"כ מאי פריך מעולת עוף גם שם יש לומר משום מצות מליקה לא גזרינן ולמסקנא יש לומר דבאמת גבי כיבוס שייך נמי כיון דנעשה במקום קדוש לא גזרינן דזריזים הם מעתה קשה לפמש"כ המל"מ הנ"ל דסוגי' דחולין פליג א"כ קשה כקושיתינו דאף בטבל ג"כ נגזור כיון דאין רשאי לקרוע כולה א"כ אין דעתו לקרוע כולה וטמא מה"ת.
והנה בהאי דחולין קשה לי עוד לפמש"כ רבינו פי"ז מכלים לכן גזרו על טומאה ישינה שתחזור לטומאה ראשונה כי יאמרו שבירתו מטהרתה וטבילה מטהר כמו שבירתו מטהר בו ביום כך טבילה נמי מטהר בו ביום ואין צריך הערב שמש ולפי"ז יקשה דמה הו' דקרע מוכיח עליו הרי לשיטתו החשש שיאמרו שגם טבילה מטהר כמו קרע ועוד למה הקשה רבא דיאמרו טבילה בת יומא הא בלא"ה יקשה אמשנה דקרע בגד גע"ג טהור וקשה דיאמרו טבילה בת יומא כמו קריעה מטהר בבת יומא ונראה דרבינו לא אמר האי גזירה אלא בחזר והתיכן שוב הכלי שלם כמו בטבילה אבל בקרע או שברו אף שראוי' לא יאמרו כמו קריעה כך טבילה דלא מיחלפא בשברי כלי ובגדים קרועים.
ודע דקשיא לי דתוס' שם בחולין הקשו מ"פ מעולת עוף הא גזה"כ ותי' דס"ל דסגי ברוב מצומצם ע"כ קשיא לי' דנגזור דליבעי רוב הנראה לעינים וקשה לי לפי"ז הא דפריך בירושלמי חלה הובא בתוס' קידושין ל"ח דיבוא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש הא הכא אי אפשר רק בכזית מצומצם דאי יקח יותר מהשיעור יעשה איסור בלא מצוה וע"כ יטול רק שיעור מצומצם א"כ יגזור פן יקח פחות מכשיעור אמנם בלא"ה תמוה דבחולין דף כ"ט מסיק דבכל מקום בעינן רוב הנראה לעינים.

כ

דכתיב לא יקרע. במל"מ הקשה מ"ש משאר בגדי כהונה דאסור לקרוע משום דכ' לא תעשון כן לד' ונראה דאתי לאסור אפי' גרם קריעה כגון ליתן לנכרי שיקרע אותו כדי שיכול לכבסו בפנים דלא יקרע משמע דאסור לגרום כדמוכח ביומא דף ע"ז דס"ד דקרא הכי קאמר נעבוד לי' שפה כ"ד שלא יקרע ובשאר בגדי כהונה דרק משום לא תעשון כן הו' מותר לגרום כדמוכח בשבת דף ק"כ גבי מחיקת השם דעשי' אסרה רחמנא אבל גרמא לא אסרה רחמנא וא"ש.
הנה משמע דשל נחושת קשה יותר משאר מתכות וקשה דביומא דף ס"ט מוכח דס"ל דעופרת דביקים חלקי' זה בזה ביותר וכ"כ הטבעים ועל כן הוא כבדה הרבה וראיתי בהגהות רש"ש נדה דף י"ג שהרגיש בזה וכ' דמ"מ הוא עלולה לבלוע והמופת שהוא נתכת באש מהר.
בהך דטבילת כלי מתכות מוכח מתוס' דבעינן מ' סאה דכתיב במי נדה אף דשאר כלים סגי ברביעית מים לטבילה כאן דבעינן שיהא מטומאת גוי לקדושת ישראל בעינן מ' סאה וראי' לזה מריש נדה כל הטהרות שנעשה על גבה למפרע ברה"י טמאות פירש"י כלים ותמהו הא בכלי סגי מה"ת ברביעית ולפימש"כ ניחא כגון כלי מתכות שקנו מגוי דבעינן מ"ס ע"כ שפיר קאמר דטמאות למפרע.

כא

כלי

חרס וכו' בכדי שורש קטן. וכתב בלח"מ דהא"ט משום דבעינן שיהא כלי ע"כ שיעורו בשורש קטן דשם כלי עכ"פ עליו כ"ז שאין כמוציא זית והנה הקשו בתוספ' דלענין לטהר בכ"ח סגי בכונס משקה אבל לבטל מידי כלי בעינן כשיעור מוציא זית או משום דאי מיוחד לי' ראוי' לתשמיש אחר או משום כיין דהכשר שיש בו לרוטב ובשר יש לו שני שיעורים הללו אלא דהקשה אמאי נקט כשורש קטן ולא נקטו בכונס משקה כדאמרינן בעלמא עיי"ש אולם קשה לי דרבינו בפ"ו מהל' ברכות כתב כלים שנשתברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נוטלין בהן לידים הרי כיון דמה"ת שבירה המטהרתו יצא מידי כלי ג"כ והוא מגמ' דחולין דק"ז כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין מהם לידים הרי דבכו"מ כבר יצא נמי מתורת כלי וכן בפ"ו מפרה כ' רבינו דכ"מ שניקב בכו"מ אין מקדשין בו והוא מגמ' דשבת דצ"ה הרי דיצא מתורת כלי ג"כ וא"כ לא מתקיים במקום קדוש תשבר לכן נר"ל דבאמת מהא"ט נקט בשורש קטן ללמדינו דבשו"ק נטהר הוא מטומאתו אבל עדיין כלי וצריך לשברו בפנים משום דכיון דמבשל בו הו' ככלי המשתמש בו דבר מאכל דשיעורו כמו"ז אלא דאפ"ה מתטהר נמי בשיעור שורש קטן אבל מידי כלי לא יצא ואמנם מכאן קשה לי אמש"כ בב"י סי' קנ"ט אהא דכ' רבינו נקב המטהרת אותם היינו כל חד כדיני' א"כ אמאי לא ה"נ המטהרתו סתם בשלמא לטו"ז שם דקאי אכלי גללים כיון דבכ"ח מוציא מידי כלי גם בכלי גללים אף דאין להם טומאה ול"ש המטהרתו עכ"פ כיון דבעלמא יצא מידי כלי אף בכלי גללים כן אף דבכלי גללים ל"ש המטהרתו ניחא דהכא דקאי רק אכלי חרס דכלי גללים הא אין מקבלין טומאה ע"כ מפרש שיעור שורש קטן אבל לב"י קשה.
והנה בשו"ת שמן רוקח הקשה לפמש"כ רבינו פ"ג מביה"מ דאין איסור דאורייתא להכניס כלי שאין אלא ראשון לטומאה ובכלי חרס ליכא שום אב הטומאה וא"כ קשה דכל"ח שנטמא למה נקבו כלל הא אף אם נקבו אכתי הוא טמא מדרבנן ואף בדלא נקבו אין בכ"ח רק ראשון לטומאה ואינו אסור להביא למקדש רק מדרבנן ומשום מצות שבירה יכנס במקדש בלא נקב ודוחק לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ואקמוה אדאורייתא וכמו גבי בגד דשייר כדי מעפורת וכ' בשו"ת הנ"ל ליישב דרבינו ס"ל דלא דחינן שום איסור דרבנן משום מצות כיבוס ושבירה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת והא דמתירין גבי בגד ושייר כדי מעפורת היינו משום דאי האיסור אלא משום גזירה דילמא לא יקרע רובו וזהו לא גזרינן במקדש ואין כאן גזירה כמו דלא גזרינן כמה שבות במקדש משא"כ להכניס ראשון למקדש התירו רבנן עיי"ש:

כלי

חרס שבשל בו חטאת וכו' וכן כלי מתכות וכו' נטמא כשיצא פותחו עד שיטהר וכו'. והנה בשו"ת בית אפרים סי' נ"ג עמד להקשות הא כיון שבדעתו לתקן א"כ לא מהני כלל מה שפתחו כדי לטהרו וע"כ לפרש הא דמשני בגמ' דרציף לי' מרצף היינו שהופך כמש"כ תוס' ותי' דבשבת דף ט"ז איתא מעשה בשל ציון המלכה וכו' ושברתן ונתנתן לצורף לחיתוך וכו' והחזירו לטומאתם ישנה ופירש"י וחותך שמחבר כסף במקום שבר הרי מבואר דהשבירה מעיקרא לא הוי רק ע"ד לתקן ולא להניחו שבור מ"מ בעת קלקולן נטהר מטומאתו אלא דבכלי מתכות אמרו שחוזר לטומאתו ישנה משום גדר מי חטאת וכן מוכח מהא דאמר התם גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו אלמא דאם הוא נוקבו בכדי טהרתו שפיר מהני הנקיבה לטהרו אעפ"י שדעתו לסותמו מיד והביא שם דברי הנובי"ת סי' קס"ד שכ' דאם סותם החבית שנקבו בברזא של עץ לא נתבטל החבית מתורת כלי אף בעת הסרת הברזא והוכיח כן מהא דאיתא באו"ח סי' קנ"ט בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אפי' הכי תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו והוא חולק עליו דזה דבר תימא לומר דכלי שנעשה בו נקב המטהרתו יהי' דין כלי עליו בשביל שדעתו לתקן לו סתימה והא דנט"י שאני דהתם כיון דדרך תשמישו בכך להוציא ולקבל דרך הנקב ההוא מה שצריך לו להוציא מהכלי ודאי שלא נתבטל מתורת כלי מחמת זה שהרי נקב זה הוא משמש לו בדרך תשמיש הכלי וכן העלה בשו"ת ח"ס בכמה תשובות כדברי הביא"פ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.