מעשי למלך/מעשה הקרבנות/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות ט

ג

עשיית

כל שלמים וכו' ארבעה מינים האחד שלמי ציבור והשלשה שלמי יחיד. וכ' בס' תורת העולה וז"ל שהם דוגמת ישראל ומורה על שלימתן בהיות ישראל נחלקים לג' חלקים צדיקים בינונים רשעים וכולן נקראים ישראל וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכן מצינו בשלמים ג' חלקים נגד ג' חלקים שכל אחד מקריב שלמותו למעלה אף שהם חלוקים לשלשה חלקים והנה הי' מקצת השלמים בלא לחם והם שלמי חגיגה ושמחה נגד חלקים הרשעים שכלים כל ימיהם בשמחה וחגיגה ולזה בזמן הרגלים שהיו עולים גם הרשעים היו מקריבים שלמים אלו כי מאחר שעולין לרגל כולן נחשבים לשלמים וכמו שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים ודרשו רבותינו על עליית הרגל ולזה אמרו אין שמחה בחג אלא בבשר להיות כי זה עיקר כונת השלמים להמון ובזה הי' משלימין עצמן וזה על דרך הנאה אמנם לחכמים יש בזה דרך אחרת כי כבר אמרו ע"ה אסור לאכול בשר וא"כ אין לך שמחה בעולם כאכילת בשר בהיתר שמי שיודע בעצמו שמותר לאכול הבשר ושהוא מכת אוכלי בשר השלמים כבר הגיע לשלימות גדול ולא הי' באלו השלמים לחם בהיות כי אין לחם אלא תורה ומצות כמו שנאמר לכו לחמי בלחמי וע"ה אסור מכל אמנם התודה הי' מקריבין עמו לחם כנגד כת הבינונים לכל חצי הלחם מצות וחצי לחם חמץ דחמץ מרמז על העבירות וכן דרך הבינוני שמברך ברכת תודה על הטובה אבל לא על הרעה וכו' וקרבן נזיר הוא נגד צדיקים גמורים ולכן באין כולן מצה בלא שאור של יצה"ר וכו' ובהיות כי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אף לרשעים שבהם הם מלאים מצות כרימון לכן אפי' השלמים הבאים מחמת החג המורים על הרשעים שבישראל מ"מ אעפ"י שכונתן שלא לשמה מ"מ עושין מצות בעלייתן לרגל ועוסקים בתורה ובמצות אשר לזה אמרו בסוף חגיגה שאין טומאת ע"ה בחג וכל ישראל חברים עכ"ד ובהא ניחא לי הא דאיתא בנזיר דאחד אכלו לשם אכילה גסה למלא בטן ופריך אמאי איקרי רשעים וקשה הא כן דרכי של רשעים דאוכל הבשר לשם אכילה גסה ומאי קמתמה דשפיר אמר ופושעים יכשלו בם דכן דרכן של רשעים שאוכלין לשם אכילה גסה אבל להנ"ל ניחא דבשעה שעוסקין במצות כל ישראל חברים הם ואיך קראו רשעים:

ו

וכיצד

מעשה שלשתן וכו' ומניף הכל לפני ד' במזרח. עכ"מ מה שהשיג ובטה"ק העלה מדקתני במשנה במזרח משמע דוקא מזרח רק מטעם אחר ולאו מקרא דלפני ד' אלא יען כיון דאפשר בקרן מזרחית לא התירו לישראלים ליכנס בין אולם למזבח והנה בה' בית הבחירה בארנו דאפי' לערבה התירו ליכנס בין אולם ולמזבח מכש"כ לתנופה:
אולם לי נראה טעם אחר דאחר השחיטה כשפוט' ומנתחין א"כ פגע בהאי קרן מזרחית דרומית ברישא ואין מעבירין על המצות וא"ל הרי כבר ביארו בתוס' בזבחים דף נ"א דמשום אין מעבירין על המצות אין קובעין מקום לנתינת דם ה"ה כאן לק"מ כי תוס' שם כתבו לחלק בין היכא דעושה רק בקרן אחד ובין היכא דנותן בד' קרנות אזי שייך שפיר אין מעבירין ומתחיל בהאי דפגע תחילה והנה מנחת קנאות ומנחת עומר צריך תנופה והגשה ותנופה קודם ומעתה יש לו לעשות ב' מצות כהא"ג שפיר שייך אין מעבירין ואמרינן דבקרן דפגע תחילה מניף ובמערבית מגיש ומעתה שוב אף בשאר מנחות דליכא רק תנופה ג"כ במזרח כיון שבאמת שייך גם בהא אין מעבירין על מצות ורק אין קובעין מקום משום הא כמש"כ תוס' אבל בכבר קבעו מקום למנחת עומר ובקנאות שוב השוו מידותיהן שרק בקרן מזרחית ולדעתי ראי' ברורה לדברי מהל' תומ"ס דכתב רבינו בשתהל"ח תנופה במזרח כשאר מנחות ויקשה הרי כתיב שם לפני ד' ולמה כתב כשאר מנחות הא קרא כתיב אלא ודאי מקרא אין הוכחה דלפני ד' מערב הוא ורק יען דבמנחת עומר וקנאות הוא במזרח משום אין מעבירין שוב הוא כן בכל מנחות ודו"ק:
ועמש"כ בפ"ז מה' אלו בהא דמולק בקרן דרומית שג"כ קשה כנ"ל דבגמ' מבואר רק דשרי בקרן דרומית אבל לא דוקא ובארנו הטעם משום דשם ל"ש משום אין מעבירין דמצוה אחת הוא ורק הטעם יען דכל מעשי' באותה מקום יעוש"ה והבן:
ואגב אבאר מה דעלה בדעתי ליישב קו' טו"א במגילה על תוס' שכתבו לחלק בין דיעבד דהיינו בעבר על מצות אי מחויב לחזור לאותו מקום וקשה מיומא דאף דכבר עבר מחויב לחזור למקום שעבר ולדעתי לק"מ בודאי אם יש לו ליתן בקרן מערבית והלך לקרן מזרחית ל"ש לחזור דא"כ מעביר עתה מן המצות אבל שם ביומא איירא דעבר על קרן מערבית דרומית ובא לו לקרן צפונית דרומית ומזה ועתה יש לפנינו ב' דרכים או להלוך להלן לקרן מזרחית דרומית או לחזור לקרן מערבית דרומית אשר כבר עבר על המצוה שפיר אמרינן דיחזור דהרי עתה שעומד בקרן מזרחית ונתן שם מתנותיו א"כ אם יחזור לא יעבור על מצוה בקרן זו שעומד ומחמת שהי' יכול לילך לקרן צפונית ל"ש לומר דעובר על מצות לכן חוזר למערבית יען שעבר עליו ודו"ק:

וכיצד

וכו' ומפשיט ומוציא אימורין ואח"כ מנתח הבשר. הוא מימרא ש"ס מנחות ע"ז ממנו ולא מן המחובר שלא יפשיט האימורים קודם שינתח הבשר וקשה לי דהנה בחולין דצ"ז פליגי זרוע בשלה כשהוא שלימה מבשלה ולחד מ"ד שלא יחתוך מן האיל רק מבשל במחובר עם האיל יחד אבל אידך מ"ד פליג וס"ל דמחתך לי' ואח"כ מבשל לה רק שיהא הזרוע שלימה א"כ ה"נ מנ"ל לדרוש מקרא דממנו שיהא שלם כל הבשר כשמפריש האימורים דילמא ג"כ מחתך לה אלא שיהא מוקף כמו שלם שמבשל ביחד כן נמי הכא בשעה שמפריש יהא מוקף אצלו ותוס' כאן הרגישו קצת בזה אבל לפמש"כ הא פלוגתא דתנאי הוא א"כ מנ"ל בפשטות דבעינן שיהא מחובר לגמרי ולא סגי במוקף.
עוד קשה לי דהנה בחולין דף י"א איתא דהיכא דלייף מיקרי שלימה וא"כ יקשה לכאו' מנ"ל לדרוש בשלימה כשמבשל שלימה דילמא כיון דלייף לית לן בה מיקרי שלימה ואין לומר דאה"נ הכונה רק שלא יחתוך לגמרי וקרינן בי' שלימה א"כ קשה בשמעתין מנ"ל ממנו מן המחובר דילמא רק דלייף איירא קרא.

י

איזהו

חזה כל הרואה את הקרקע וכו' ואיזהו זרוע מן הארכוב' עד כף של יד שהם שני אברים מעורין זה בזה. והנה רבינו בפי' המשנה חולין פ' הזרוע כתב דהוא רגל הנמכר עם הראש עם האבר המעורה בו וכבר עמד ע"ז ברדב"ז חלק חמישי סי' ק"ב וכתב שרבינו חזר בו והוכיח כן מדלא מצינו שהי' מבושל רגל הנמכר עם הראש עם הזרוע והדבר מבו' מתוך הסוג' דחולין דפליגי מאן דאמר בס' סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערין והו' לי' בששים ומאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערין והו' לי' במאה ואם איתא דרגל הנמכר עם הראש הוא פרק אחד מהם והרי אין בו בשר כלל ויש בבשר האיל יותר ממאה מבשר שיש בפרק הסמוך לארכובה אלא ודאי דזרוע היינו הסמוך לארכובה שלמעלה ממנו:

יא

אין

הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת האימורין. הנה במשל"מ הוכיח מדברי רבינו דהה"ד דאין הבעלים רשאים לאכול קודם הקטרה ועיי' בצל"ח ביצה דף כ' דעמד ע"ז דמנ"ל דגם בבעלים אין אוכלין קודם הקטרה ונראה לפמש"כ בפח"י מפסהמ"ק דמוכח דעת רבינו דהאימורים מיקרי ג"כ דבר המתיר ע"כ דאין הבעלים אוכלין דאי הבעלים רשאין לאכול רק כשהכהן אינו רשאי לאכול לא הו' האימורים דבר המתיר.
במשל"מ הביא דברי הר"ן נדרים דהפרשה בלישה היינו שהי' לשין מכל מין י' חלות והכהן הי' מפריש ד' ואח"ז הי' לש מכל מין ביחד ונעשה ד' חלות ובמנ"ח כתב דל"ל זה ואי משום שצריכין להפריש המעשר כמו דמעשרין י' חלות שהי' שונין והוא נוטל אחד מעשר ה"נ בחלה א' יכול ליטול א' מעשר ונראה הטעם לזה כיון דמבואר בש"ס הא דמפריש א' מעשר נפקא לן מתרומת מעשר וקייל"ן דאין לעשר מאומד כמוש"כ רבינו בפ"א ממעשר א"כ כשאופה החלה מודד כל חלה שליש עשרון בכלי של חול והי' לוקח אחד מעשרה א"כ נוטל הוא במדה אבל אם הי' אופה חלה א' מכל מין וכל חלה הי' ג' עשרונות ושליש א"כ אחר לישה דהי' צריך להפריש חלק המעשר לא הי' יכול למדוד והי' צריך להיות במשקל ומבואר בתוס' ובר"מ פי"ג ממעה"ק בחביתי כה"ג דאי בכלי וכו' כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא ופירש"י ותוס' דמשקל הן בעיסה הן בסולת הי' סימן קללה לכן פירשו שפיר דהי' עושין י' חלות דאי חלה א' לא הי' יכול להפריש אלא במשקל ולא אורח ארעא.

יג

הלחם

המורם מן התודה וכו' לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש. וכתב בכ"מ וז"ל מן הדין לא היה לו לכתוב פיטורו ממיתה דהא קמי שמיא גליא אלא שנגרר אחר לשון איבעיא עכ"ל וקשה אכתי לרבא גופיה למאי נפ"מ בעי לענין מיתה הא קמי שמיא גליא וי"ל דרבא לשיטתו בשבת ס"ט דמיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וא"כ לכך מיבעיא לי' נמי לענין מיתה וכיון ששוגג במיתה חייב נמי חומש אעפ"י שהזיד בלאו אבל אי לא הו' בעיא לענין מיתה א"כ אינו חייב חומש עד שישגוג בלאו כדקאמר אביי אבל אי הזיד בלאו אינו חייב חומש אבל על רבינו קשה ואולם יש לומר דנפ"מ לענין חולה דמאכילין הקל תחילה ומאכילין נבילה שטבל במיתה ולכן כתב רבינו דפטור ממיתה וא"כ אם אין אלא תרומות לחמי תודה וטבל מאכילין אותו תרומות לחמי תודה דאינו אלא בלאו וא"ש גם דברי רבינו. ומש"כ המל"מ דנפ"מ דאין חייב מיתה אין לוקין לא נתמעט מבו אלא מיתה אבל לענין אזהרה כדקאי קאי ועיי' רש"י מכות י"ג דבא"ג.
הנה במל"מ בפ"ד דרך מצותיך הקשה דפ"ז דתרומות נשאת לאחד מכל הפסולין משלמת קרן וחומש דברי ר"מ והא כיון שאין בה מיתה אין משלמת חומש לרבא דאמר מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וקיימל"ן כרבא בפ"י מה' תרומות וכפי סברת רבינו הרי מצינו דחייב חומש אף במקום דליכא מיתה ואי חומש במקום קרבן היכא מחייב אלאו הא אמרינן ב"פ כ"ג דשבועות ביטוי דחייב עלי' קרבן חידוש דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עלה קרבן והכא מייתי ונראה ליישב דעד כאן לא נאמרו דברים הללו אלא שאין צריך שישגג בלאו ומיתה דרבא מודה לאביי ותדע דהרי יקשה לרבא גופי' במנחות דבעי או דילמא בו ולא באחר וחמישתו ולא באחר תיפוק לי' כיון דאמר בו ולא באחר לענין מיתה א"כ פשיטא דליכא חומש אף אי לא נתמעט מוחמישיתו וכן מוכח ממעילה דקייל"ן כרבנן דאין חייב מיתה ואפ"ה חייב חומש ודו"ק.

אין

חייבין עליו מיתה. וכ"מ השיג קמי שמיא גליא מכאן ראי' למה שבארתי בה' פסח בענין נוקשה מה דעובר מס' יען דאין יודעין הדין שוב ע"כ פטור מכרת ומיתה דזה רק במזיד וכיון שמסופק אין כאן מזיד ודו"ק:

טז

אין תנופה בקרבן נשים וגוים. הנה זה פלוגתא פירש"י ותוס' דלרש"י קרבן נשים גוים שייך בהו תנופה בבעלים ולפי' תוס' קרבן נכרים נתמעט לגמרי וקרבן נשים כהן מניף ובפי' הראב"ד בתו"כ כתב דתליא בשני גרסאות שבתלמוד ושתו"כ ורש"י דפי' דשייך תנופה בשל נשים וגוים בתורת שליחות יש לתמוה דמה שליחות שייך בקרבן נכרים דהא דגוי מביא קרבן בארתי בפ"א מאימ"ז היינו כיון דהפריש הגוי הקרבן הוא נכנס לגמרי לבי גזא דרחמנא ואין כלל בעלים של הקרבן אלא ודאי דתנופה לאו מטעם שליחות הוא אלא דמהא"ט גופי' שייך בי' תנופה כיון דל"ה כלל קרבן של נכרים לכן כהן מניף ובשל נשים נמי מניפין הכהנים מטעם דהו' שליחו דרחמנא אבל לתוס' שכתבו לחלק דבשל נשים מניפין ובשל נכרים אין הכהן מניף קשה הא לא קרבן של הבעלים הנכרים כלל דכבר זכה בי' הקדש ונסתלקו הנכרים הבעלים ושפיר יכול הכהן להניף כמו בנשים.

יח

וכיצד

מחמצן מביא שאור כדי חמוצן וכו'. וכתב בכ"מ משנה בריש פ' כל המנחות פלוגתא דר"מ ור"י וידוע דהלכה כר"י וקשה דהא רבינו בפי' המשנה כ' ואין הלכה כר"י ואיך פסק כאן כר"י:
[והנה רש"י בדף נ"ג כתב וז"ל נשקול פורתא ונחמצי וכו' לישנא אחרינא וכו' כצ"ל לישנא אחרינא ונישקול פורתא ולישווי' בלישה אותו שאור וכו' ואם עבה הוא וראה שחסר העשרון עכשיו ודאי כך נפח חסר אם הי' קמח ובאותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו באותו שיעור ישליך מן הסולת חוץ וכו' יותר משאלו הי' קמח ודאי כשיעור זה גדלו נמי נפחו של שאור ראשון וכו' שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות עכ"ל]:
ויש לתמוה על רבינו למה כתב בחיבורו כסברת ר"י אף דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ הכא רבנן פליגי עלי' דר"י דכן שנה רבי במשנה אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה לשון רבים וכן בסוג' אמרו רבה לרב יוסף דאינהו בתראי לכמות שהן היתה משערינן ר"ל כמי שהיתה דוקא משערי' והיינו כדברי ר"מ גם קשה לי בלשון המשנה בסברת ר"י דאיך קאמר מביא שאור מביתו והלא בעינן סולת מחיטין חדשות וממקום הראוי למנחות ושלש מאות שיפה וה' מאות בעיטה והנה חכמים הקשו על ר"י דאם היתה חסרה או יתרה דהיינו אם בלילתה עבה הרי יותר מעשרון ואם רכה כדי פחות למה לא הוק' לו מעיקרא על שיעור של אותו שאור דבעינן מחדש כנ"ל וכו' ואעפ"י דמשמע מדברי רבינו דהו' קשה לו כנ"ל ע"כ לא כתב דמביא שאור מביתו רק כתב סתם מביאו שאור ממקום אחר אמנם סוף כל סוף תקשה דשאור הראשון לא יהי' חדש עכ"ד הספר שדה הארץ:
אעפ"י שסופה להיות חסרה או יתרה מפני השאור וכו' ויש לתמוה דהא בגמרא פריך סוף כל סוף כי כייל לעשרון קא כייל ומשני רבה ור"י דאמרי תרווייהו לכמות שהן משערין ואח"כ פליגי גבי בשר העגל שנתפח דרבה ור"ח ור"י ס"ל דכמות שהן משערין ורבינו פ"ז מטומאת אוכלין ה"ט פסק דלכמות שהן משערין וכאן פסק דכמות שהוא משערין וראיתי בשו"ת שו"מ מד"ק סי' רי"ח שכתב דלמעיין בעין פקיחא בדברי רבינו ימצא כי פסק באמת דעיקר משערין כמות שהוא עתה שי"ל שאעפ"י שסופה להיות חסרה או יתרה מפני השאור אין משגיחין אלא על מדתה שהוא עתה והיינו דכמות שהן משערין והלח"מ הרגיש במש"כ אעפ"י שסופו דבש"ס לא אמרינן כן ולפמש"כ א"ש דרבינו אזיל לשיטתו דפסק דכמות שהן משערין וא"כ שוב צריך לכתוב בלשון אחרת והש"ס אזיל אליבא דרבה ור"י דס"ל דכמות שהן הי' משערין וא"ש:

וכיצד

מחמצן וכו' אעפ"י שסופו להיות חסרה או יתרה וכו'. ובלח"מ הקשה דלשון סופו אין מדוקדק אלא הכי הול"ל שפעמים חסרה ופעמים יתרה דהיינו בשעת המדידה לא על שם סופו ולי נראה דרבינו כתב מדוקדוק יפה והוא מירושלמי פ"ב דתרומות דאיתא שם ר' ירמיה מסיר את רואה את הנצמק להיות תפוח וכו' ר' יונה ור' יוסי תרין אמרין דרך התפוח לצמוק ואין דרך הצמוק לתפוח וכו' תמן תנינן אמרו לו אף הוא היתה חסרה או יתירה מני אמרו לו לר"מ פעמים שהשאור יפה והוא תפוח הא אלו סולת היתה צמוקה ועכשיו שהוא שאור יפה רואה את התפוח כאלו צמוק ונראית חסירה לפעמים שהשאור רע וצמוק הא אלו סולת הו' היתה תפוח ועכשיו שהשאור רע ואת רואה את הצמוק כאילו תפוח ונראית יתירה על דעתייהו דר"י ידמא לרי"ו ור"ל שלשתן אמרו דבר אחד ביתירה על דעתייהו דרומאי ורי"ו ור' יוסי אמרו דבר א' בחסירה ובשו"ת מהר"ם שיק מייתא לה ומפרש לה יפה וז"ל דס"ל לר"מ דבין הצמוקין ובין התפוח כמאן דליתא ור"י פליג עליה בזה וענין זה דשאור אינו דומה לפלוגתא דרומאי ור"י ור"ל דהכא בשאור הדרך לתפוח ודמיא לדבר שהיה מעיקרא תפוח וע"ז אמר בירושלמי דאליבא דר' ירמיה דס"ל דהצימוקין כמאן דליתא גם ר"מ ס"ל כן ואזלינן בתר מעיקרא לכן מיקרי יתיר עשרון וא"כ שלשתן רשב"ג ור"י ור"מ אמרו דבר אחד לענין יתיר וזה שאמר בירושלמי דרומאי ר"י ור"ל היינו בין לדרומאי ובין לרי"ו ובין לר"ל דכאן בשאור דדרכו לתפוח והו' כמו שהי' מעיקרא שיעור אין חילוק בין דרומאי לר"ל ולישנא דירושלמי לישנא קלילא הוא אמנם הא דס"ל דתפוח אינו מועיל ואפי' בדבר שדרכו לכך את"ד. מעתה חזינן בשאור דרכו לתפוח ע"כ אזלינן כדמעיקרא כאלו הי' סולת ע"כ ממילא הו' יתירה מעתה זה הכונה שכ' רבינו אף שסופה להיות חסרה או יתירה דהיינו אם השאור צמוק וסופו מסתמא לתפוח ויהי' תפוח כמו הקמח הי' לנו לומר שניזל בתר מעיקרא שהי' קמח וע"כ נמצאת יתירה כמו שהן משערין ונקט לשון דסופו משום יתירה דסופו להיות יתירה השאור יהא תפוח כמו הקמח מעיקרא ודו"ק:
כיצד הם מחמצין השאור בודה להם וכו'. ובשו"ת שו"מ שו"מ מד"ק ח"ג סי' רי"ח הקשה דכל הטורח זה למה הי' יכול לחמצה במים שהרי כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו וא"כ לחמי תודה יכול ללוש במים ויחמיצו ותי' דהכא דבעינן מן החמץ המובחר וע"י המים לבד אין החמץ מן המובחר אולם אכתי תקשי הא אפשר בלתיתה ועי"ז הלתיתה הו' חמץ גמור א"כ למה לא ילתתו אותו וישהא בלתיתה ויתחמץ עייש"ה ואני לא זכיתי להבין דהא פשיטא דאם בלישה אינו נעשה חמץ גמור גם ע"י לתיתת החיטין לא נעשה חמץ גמור דהא מה שהחיטין מתחמצין רק מפני הקמח שמעורב בו וא"כ פשיטא דחיטים אין מתחמצין חמץ גמור יותר מהקמח והסולת.

מביא

שאור מתוך ביתו ונותן לתוך המדה וממלא המדה וכו'. לכאו' משמע דטעמו של רבינו דאף דמעיקרא לית בי' שיעור עשרון היכא דהו' רכה כיון דהשתא הו' כשיעור סגי ויקשה ממה שכתב רבינו בפי"ד מה' מא"ס דהיכא דמעיקרא לא הו' והשתא הו' אינו אלא מדברי סופרים וכ"כ בפ"ה מה' שאר אה"ט וכאן הא מדאורייתא איירא ונראה דס"ל כמוש"כ תוס' לעיל ד"ה ת"ל דר"ח ור"י לא פליגי בכמות שהוא או לכמות שהוא אלא דר"מ סבר עשרון סלת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור"י סבר אף עשרון עיסה קרינן בי' עשרון סלת א"כ ליכא למיחוש אם לא הי' בו מעיקרא דרחמנא אמר או עשרון סלת או עשרון עיסה.
אמנם אכתי קשה דרבינו בפי"ח מה' שבת פסק בזה לחיובא ואמאי הא לא הו' אלא מדברי סופרים אך נראה שדעתו כמוש"כ תוס' שבת ס"פ המצניע בשם רשב"א ולי נראה דאינו דומה שיעור שבת לשאר איסורים דפיגול ונותר וחלב לא חייבה התורה אלא כשיעור אכילה דהיינו בכזית וכיון שאין בו כזית לא נהנה גרונו בכזית אף שתפח ונראה ככזית אבל הוצאת שבת בחשיבות תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיבו ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו ועל כן אין הוצאה אחת לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב עד שהעלו הענין שאפי' מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב וכיון שכן אף פחות מגרוגרת שתפחה ונראה בכזית מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב עכ"ל כן צריך לומר לדעת רבינו דלענין שבת מחייב יען דעכ"פ השתא הו' כשיעור חשוב הוא ומצניעין כמוהו חייבין עליו.

כא

החלות

לותת הסולת שלהן וכו' ורקיקין מושחן אחר אפי'. הנה בשעה"מ פ"ו מחומ"צ הקשה מפסחים דף ל"ח דפריך דהא הוה מע"ש מים עם שמן ולדעת רבינו דמושחן אחר אפי' הוא אחר אפי' ל"ה מע"ש כמוש"כ הראב"ד והה"מ:
ונראה ליישב דהנה במג"א סי' תע"א הקשה דתיפוק לי' דלאו בר חימוץ הוא ומהיקשא דל"ת עליו מצות ילפינן דבעינן בר חימוץ כדאיתא בדף ל"ה לענין אורז וע"כ עם מים איירא א"כ נשמע דאף עם מים הוא מע"ש [ובמחהש"ק כ' דזהו לרווחא דמילתא אבל עיקר ההוכחה דא"א בלא מים במיעוט שמן] ואולם בדמ"ר כ' יען דמינו מחמיץ סגי כמוש"כ מג"א סי' תנ"ד אמנם בפ"ח הקשה מטעם אחר דכתיב ושמרתם בעינן שיהא בר שימור וכדאיתא בירושלמי דפסחים ונראה דהנה הנוב"י הקשה מאי זו סברא דיצא זו שמשומר לשם תודה א"י בו ידי מצה דל"ב עשי' לשמה וי"ל דבאמת הא"ט כיון דלס"ד מ"פ ע"מ ל"ה חמץ רק ח"נ דרבנן וא"כ לאו בר שימור הוא דמשומר לשם תודה דהו' עם שמן שאין מחמיץ ל"ה משומר לשם מצה דבעי' שיהא משומר שלא יחמיץ ולפי"ז שפיר פריך הא הו' מצה עשירה דכיון דסברת דלאו בר שימור הוא יען דמ"פ ע"מ אמ"ח א"כ הו' מצה עשירה דבשלמא אי הו' בר שימור משום דחמץ נוקשה הו' דאורייתא אף גם מצה עשירה לא נחשב דהא חזינן דעיקר פעולתו ע"י המים מדמחמיץ א"כ מיושב חדא קו' בירך חברתה:
אלא דבאמת כבר הקשה בשעה"מ הא אחר אפי' נמשח ל"ה מע"ש א"כ ה"נ דא"א לפרש דל"ה שימור מחימוץ דהא בשעת לישה שפיר בר שימור הוא מחימוץ אמנם העלה דקאי אחלת דמערב בו רביעית שמן דלפמש"כ הדבר מוכרח דהא ממעט מושמרתם דבעי שימור מחימוץ וע"ז פריך תיפוק לי' דמע"ש והא ברקיקין דלש במים ואח"כ נתן שמן שפיר בר שימור מחימוץ הוא א"כ ע"כ דבחלת קאי דהא ברקיקין ל"ש למעט מושמרתם דאין בר שימור כיון דלש רק במים שפיר הו' בר שימור:
והנה רבינו בפ"ו מחומ"צ כ' דיוצאין אם לש בשאר מ"פ לבד מיין ושמן והקשה בפ"ח הא בשמן ע"כ דאף עם מים אין יוצאין מדפריך אתודה דהו' מע"ש ומינה בשאר משקין עם מים ל"ה מע"ש ויוצאין בו ויקשה הא לאו בר חימוץ הוא איך יוצאין ומוכח דעם מים הו' חמץ גמור וקשה ממנחות מהא דאמר ר"ל דמ"פ א"ח עליו כרת וכן מהך דמנחות דף נ"ד דמוקי במחמיץ בתפוחים והנה ליישב זה י"ל דלעולם הא דביין ושמן ודבש אין לשין בו דאין יוצאין בו היינו בלא מים דעם מים ל"ה מע"ש ומתודה אין ראי' דהא לרבינו משיחה אחר אפי' וס"ל דע"י המשיחה נעשה מע"ש אבל אם עירב מים ושמן ל"ה מע"ש [בפרט במעט שמן] א"כ מוכח דאדרבא קו' הגמ' ארקיקין לא מחלות ולפי"ז במ"פ יוצאין אפי' בלא מים וע"כ דל"ב בר שימור מחימוץ דהא מ"פ לבד לכו"ע ל"ה חמץ גמור [דהא דמייתא בירושלמי דבעינן בר שימור מחימוץ הוא רק לכתחלה למצוה] וכיון דמוכח דל"ב בר שימור מחימוץ שוב שפיר י"ל גם עם מים ל"ה חמץ גמור רק נוקשה ולא קשיא מר"ל ולא מהך דאין מחמיצן בתפוחים דבאמת ל"ה חמץ גמור מעתה הא דקאמר הטעם דיצא זו שאין נשמרת לשם מצה קאי ארקיקין דאי אחלות שמתערב עם שמן א"צ להאי טעמא שאין משתמרת לשם מצה דהא הטעם דלאו בר שימור מחימוץ הוא והא דיקשה קו' הנוב"י י"ל איפכא דהכי קאמר דהא לשם תודה בעינן גם כן שלא יהא חמץ א"כ השימור לשם תודה היינו שימור שלא יהא חימוץ דפסול לתודה ולכן א"י בו ידי מצה דבעינן שימור לחימוץ לשם מצה דבודאי אי קאי אחלות דמערב מים עם מ"פ דלאו בר חימוץ הוא ל"ש לפרש לאפוקי שמשתמרת לשם זבח דכיון דלאו בר חימוץ הוא ל"ש שמירה מחימוץ בתודה ממילא אין לפסול לפסח משום דאין משתמרת לשם מצה כקו' הנוב"י אבל אי קאי ארקיקין דנילוש במים דהו' בר חימוץ א"כ שייך דבעי שמירה שלא יהא יחמץ ויפסול לתודה א"כ השמירה לשם תודה הו' שימור מחימוץ לשם זבח שפיר שייך למעט דא"י בו ידי מצה דבעינן שמירה מחימוץ לשם מצה לא שימור מחימוץ לשם תודה דמינו מחריב בו:

משחן

לאחר אפיי'. ויש לתמוה דבפסחים דף ל"ח בעי אי אדם יוצא בחלות תודה מפני שצריכה שימור לשם תודה ופריך דהו' מצה עשירה ומשני רביעית הוא ומתחלקת לכמה חלות וקשה הא איכא רקיקין דאין נילושין בשמן רק אחר אפי' הי' נמשחין בשמן ואז אינו נעשה מצה עשירה [ועיי' בדיבור שלפ"ז]:

כד

שני

מיני הלחם וכו' ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה. והנה בפסחים דף ל"ח פריך הגמ' הא הוה מע"ש והקשה מהרש"א הא ממהר להחמיץ ותי' דכהנים זריזין הן והנה כן צריך לומר ג"כ אהא דסבר ר"ג דמ"פ ע"מ ממהר להחמיץ א"כ יקשה מכל מנחות דבאות מצות ונילוש בפושרין ובשמן וע"כ דכהנים זריזין הן וכ"כ בפר"ח סי' תנ"ו אולם בשעה"מ פ"ה מחומ"צ כ' דבשאר מנחות הטעם משום שמנן מיעוט כאידך תי' והוכיח כן דהא בסיפא דאין לשין בפושרים ע"כ לאו בזריזין איירא אבל לק"מ לפמש"כ ראב"ד דגם ישראל זריזין סגי אלא דקשיא לי הא מ"מ אין נאפה כך כמו שהאריך במשל"מ פי"ג מה' אלו וכן מוכח ממש"כ רבינו בפ"י מה' אלו דאין מתחלקות לכהנים א"כ בשיעור רב כזה שייך שיתחמץ ולכן נראה דבאמת הא בהא תליא דלמ"ד מגבלה במים ע"כ נאפת מיד דאל"כ בא לידי חימוץ אבל רבינו בפי"ב דפסק דאם מגבלה במים פסולה ומ"פ לחוד אמ"ח לכן סובר דמתחלקות סולת אולם דברי מהרש"א תמוהים שכתב בתודה כהנים זריזין הא מעשי' חוץ לעזרה כמוש"כ רבינו בפרקין ובה"ז במנחות דף ע"ח האריך להוכיח כדבריו וכן מוכח מדקתני דנמכרין לשוק משמע דל"ב עזרה ולא כהנים וכן יש לתמוה על הלח"מ פ"ו מחומ"צ שכ' דלחמי תודה נילושות בפושרין וז"א כיון דאין בזריזין ולא במקום זריזין [כדמוכח מנדה כמוש"כ בפי"ב מה' אלו] והא דתנן כל מנחות נילושות בפושרין ע"כ אין תודה בכלל כדאיתא בדף מ"ו תודה לא איקרי מנחה וכמוש"כ תוס' דף נ"ג:
והנה מהרש"א הקשה מדיוצאין בפסח אי לא דמשתמר לשם תודה ולא הקשה סתם על תודה דבעי שיהא מצה די"ל מדרבנן עכ"פ מחמיץ דנוקשה הו' רק שאין כח לחכמים לאסור דמפורש בתורה ולכן הקשה רק מדיוצאין בפסח:
והנה ברא"ש פ' כ"ש דף ל"ט כ' דיש מביאין ראי' דמלח אין מחמץ דהרי נותן בתודה ואפ"ה יוצאין בהם אם עשאן למכור בשוק וכונתו נהי דאין להקשות איך נותנין מלח בתודה דכמו דשרי ללוש תודה במים במעט שמן אף דממהר להחמיץ כן שרי ליתן מלח אלא דהקושיא איך יוצאין בו בפסח ולכאורה דבריו תמוהין דכיון דעכ"פ ע"כ שומרו מחימוץ דאל"כ נפסל התודה וא"כ ממילא יוצאין בהן וצריך לומר דכונתו כך דמוכח דעכ"פ בדיעבד כשר בנתן מלח דאל"כ אין יוצאין בהן דנהי בתודה גזה"כ אף דיש בו מלח מצה מיקרי אבל הכא אין יוצאין בו. וכן מוכרח דאל"כ דההוכחה מתודה א"כ למה נקט להקשות מהך דעשאן למכור בשוק ולא מקשה מכל תודה דעלמא דבעי שיהא בא מצה ואיך כשר עם מלח ועוד דרא"ש דחי דבתודה נותן מלח אחר האפי' ויקשה עדיין משאר מנחות שנקמצות קודם אפי' ונותן מלח קודם אפי' וכן הקשה בשעה"מ פ"ה מאימ"ז אע"כ כמש"כ די"ל כן מצותו ורק הקו' איך יוצא בו ידי מצה בפסח:
ופשוט י"ל דעת הרא"ש דידעו דמה"ת ע"י מלח ל"ח חמץ גמור רק דרבנן ולכן ל"ק מתודה ומנחות דידעו דרבנן א"י להחמיר עתוס' שבת דף מ"ב ומהרש"א זבחים צ"ה גבי קדירות מקדש ולכן רק הקשה מיוצאין בה לשם מצה בפסח כמש"כ לעיל אדברי מהרש"א:
עוד י"ל דכונת רא"ש בשאר מנחות במקום זריזין לכן שרי במלח אבל כאן כיון דקתני נמכר בשוק דמזה מוכח דל"ב זריזין ולא במקום זריזין שפיר מוכח דאין מחמיץ [אך יקשה קו' אחרת מהא דדף נ"ז דפריך אלחה"פ דמ"פ אין מחמיצין הא אפשר להחמיץ ע"י מלח ול"ש לומר זריזין דאדרבה רוצה הוא להחמיץ] ודו"ק:
אמנם הנה הצ"ק דחי דברי הבה"ז והעלה דמנדה אין מוכח דמעשיהן בחוץ די"ל דלא היתה אופה אלא לשה ועורכת אבל האפי' יכול להיות בפנים א"כ אין מזה הוכחה לשיטת רבינו ולכן אמינא שטעמו של רבינו הוא דמבואר בדבריו בפי"ב דילפינן בפנים בכל מנחות מקרא דיחזקאל וכיון דתודה לא איקרי מנחה ממילא ל"ב פנים אח"ז ראיתי בס' מחנה ראובן פסחים דף ל"ו שכ' כן כדברי:

חוץ

לעזרה. וכ"מ לא כתב המקור ובבה"ז במנחות דף ע"ה כתב להוכיח ממנחות דף ע"ח דפליגי ר"י ור"ל באי הלחם חוץ לחומת העזרה דלר"ל לא קידש ולרי"ו קידש ואי אפייתן בפנים נפסול ביוצא והביא גם סתירה לדברי רבינו מדף פ"ח דקאמר דרביעית לתודה אין צריך דשחיטה מקדשו ולא אמר משום דחוץ הוא ואני אומר מכאן אין הוכחה ומהתם אין סתירה ולדעתי דבריו תמוהים וכי לא ידענו דתודה נאכלת בכל עיר ולא נפסל ביוצא א"כ מאי צריך להוכיח מפלוגתא דרי"ו ור"ל וע"כ שדעתו שבודאי לאחר שחיטה אין צריך פנים ולא נפסל ביוצא דדמי לבשר תודה גופי' דמותר ביוצא אבל בשעת שחיטה תיבעי פנים אי אפייתן בפנים כמו בבשר תודה דבעי פנים בשעת זריקה ופסול ביוצא הנה באמת גם בבשר תודה לפני זריקה שיצא פליגי רי"ו ור"ל בזבחים דף צ"א דלרי"ו לא נפסל ביוצא א"כ ה"נ לא נפסל בשהוא בחוץ בשעת שחיטה אף דבעי לכתחלה פנים כיון דאפייתן בפנים וכן הדבר מבואר בירושלמי פ"ו דיומא דרי"ו ור"ל לשיטתם בההוא דבשר שיצא לפני זריקה דלא נפסל משום דסופו לצאת ורבינו בפ"ח מפסהמ"ק פסק ג"כ דלא נפסל ביצא לפני זריקה א"כ אין הוכחה לשיטתם דאין אפייתן בפנים וכן להיפוך אין סתירה מדף פ"ח דיש לומר דל"ש לומר חוץ הוא דהרי צריך להניף ד' חלות בפנים כדאיתא דף פ':
אולם נראה להוכיח דאפייתן בחוץ מפסחים דף ל"ז אמרינן עשאן למכור בשוק יוצא בהם ידי חובתן הרי דחולין הם קודם שחיטה דרק שחיטה מקדשתן ואין צריך לא קדושת תנור ולא קדושת כלי א"כ איך מכניסין חולין לעזרה דחולין גמורים הם בשלמא הא לא קשה הא כיון דאופין בתנור קודש א"כ תנור מקדש איך יוצא בהן די"ל דאין תנור מקדש שלא מדעת בפרט כיון דא"צ קדושת תנור אבל עכ"פ חולין בעזרה הן וע"כ אפייתן בחוץ אולם אכתי אין הוכחה דדוקא אפייתן בחוץ דיש לומר היכא דאופה למכור בשוק יכול לאפות בחוץ בתנור חול אבל יש לומר איה"נ באופה תודה לעצמו להביא עם הזבח אופה אותו בפנים וכ"כ רש"י פסחים דף מ"ז אבל תוס' מנחות דף מ"ו כתבו דאופה תודה בשל חול [דכשאופה להביא עם הזבח דהתודה קדוש עכ"פ קד"ד אופין אותו בפנים] ובזה ניחא ג"כ הוכחת הבה"ז מהא דנדה דשפחת ר"ג היתה אופה דאיירא בתודה שלא הפריש עדיין הזבח רק הכנה בעלמא וזה הי' דרכם לאפות בחוץ:
והנה הקו' מפסחים הנ"ל כבר עמד ע"ז אדאמ"ו הגזצ"ל באו"ח סי' תנ"ט דמשם מוכח דאופין בחוץ ולכאו' ע"ז הי' אפשר ליישב כמוש"כ דהיכא דלא הי' בהן קד"ד איירא ע"כ אז אין תנור מתקדש כלל דאף אי תנור מקדש שלא מדעת היינו כשהוא קדוש קד"ד עכ"פ אבל חולין אין כלי שרת מקדש כמוש"כ תוס' מנחות ע"ט וכן מוכח מתוס' פ"ט שכתבו אמאי לא מדדו למנורה בשמן של חולין והרי מנורה כ"ש ומקדש לשמן כמוש"כ תוס' בדיבור הקודם וע"כ דאין מקדש כשהוא חולין אך אכתי קשה אי חולין הו' איך רשאין לאפות בתנור של קודש הא מועל וכן ראיתי שהקשה אדאמו"ר הגזצ"ל בחיור"ד בהשמטות אי נאמר דתנור אין מקדש שלא מדעת א"כ מעל ולפמש"כ קשה יותר דאף אי מקדש שלא מדעת חולין אין מקדש וא"כ הרי מועל כשאופה חולין בתנור של הקדש וע"כ כמוש"כ דהא דעשאן למכור בשוק איירא באפה בחוץ כיון שלא קדוש קד"ד:
ואמנם מה שרצה אדאמו"ר הגזצ"ל ללמוד מכאן דאפיית לחמי תודה בחוץ בזה אין מתורצת הקו' לפירושם שם להדיא דהי' מסיקין התנור של קודש למנחות וללחמי תודה וא"כ עדיין הקו' עומדת על פירש"י א"כ מעל כשמוכר שלא לשם תודה:
ולכן נראה שדעת רש"י דהתנור לא הי' כ"ש כלל ולא הי' ממעות ההקדש ולא הקדשיהו קד"ד וגם לא לקחו אותו רק משירי הלשכה דאין מועלין בשירי הלשכה והא דתנור מקדש היינו דוקא בשתי הלחם ולחה"פ דבעינן אפיי' בפנים ואפי' בכלי וכיון דתנור של מתכות הי' הוא מיקרי כלי דלא כתוס' מנחות ע"ה וכיון דנאפה בכלי מתקדש בשעת אפיי' בשעת קרימת הלחם כדאיתא בדף נ"ה אבל לא דהכלי מקדש אלא דעי' הקרימה נתקדש אבל תודה לא בעי כלי דלא מיקרי מנחה א"כ אי נאפה בפנים לא מפני שצריכה פנים או כלי אלא כיון שהתנור הי' בפנים ע"כ הי' אופין גם הלחמי תודה בפנים וכיון דל"ב כלי לא מתקדש בשעת קרימת הלחם ומעילה ל"ש דהתנור אין בו קדושה כלל ודו"ק היטב:

כה

בענין ספק בכור עיי' בספורנו פ' במדבר ג' פי"ג וז"ל ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בענין שיהא אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהא מותרים בזה הצרכתים פדיון כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו בכור בניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון הי' פטורין מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון עכ"ל והנה מזה נלמד לבכור בהמה דתורה הקדישה והו' קדושה הבאה מאליו לענין דאסורים בגיזה ועבודה מידי דהו' כמו בהמות קדשים מהני בהו פדיון רק כשמתה מהני בה פדיון אמנם עדיין נשארה בקדושה ולכן אין נמכרת רק בתורת פהמ"ק שאין נמכרת באיטלז.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.