מעשה רקח/תרומות/יא

מעשה רקח ‏ תרומות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יא מהלכות תרומות

א

לא יין וחומץ. בנוסח אחר כתב יד לא יסוך יין וחומץ וכן הוא לשון המשנה:

ג

אבל נותנים את היין. בנוסח אחר כתב יד יין ושמן וכו':

ו

שמן של תרומה וכו'. עיין מ"ש פ"ה דשמיטה ויובל הל' ז'. ומ"ש

ע"ג טבלא של שיש לרבותא נקטיה דהוא הדין מינין אחרים:

ז

ואין סכין שמן של תרומה בידים מסואבות. לשון התוספתא בידים טמאים וכן העתיק רבינו בפ"ה דשמיטה ויובל הל' (ח') [ז'] ואולי דלענין תרומה החמיר ז"ל:

ח

סך הוא הכהן וכו'. תוספתא בסוף תרומות והובאה בפ"ק דכריתות דף (ע"ט) [ז'] וקאמר טעמא דכיון דכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחלליה הא אתחיל ופי' רש"י ז"ל אלמא כיון דבטלה בהתירה בטלה וכו' ע"כ. ומבואר הדבר דהוצרך לפרש כן משום דהך לא מקרי חילול דכיון שהתורה התירה הסיכה לכהן להדיא מעתה אין כאן חילול לכך פי' דהכוונה בדרך ביטול ומדכתב ז"ל דבטלה בהיתרא משמע דאי בטלה באיסור דהיינו שהישראל סך בה לא אמרינן דבטלה וזה היפך משמעות הפסוק דמשמע דכיון שנתחללה הותרה והנה רבינו בפ"ג דמעשר שני הל' כ"ג פסק וז"ל אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן של מעשר שני אע"פ שניסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו ע"כ והוא מהמשנה פ"ב דקתני ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירין אמרו לו לר"ש אם הקל בתרומה החמורה לא נקל במעשר שני הקל וכו' ופי' רבינו שם וחכמים מתירים בזה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה ואמרו (כצ"ל) אם הקל בתרומה החמורה עניינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה ר"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכו' וכן אמרו בגמרא מה היקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגילן ע"ג מיעיו ואינו חושש וכו' ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים במ"ש וכן אמרו בגמרא כהדא דתניא וכו' דמה ענין זה לזה כי מ"ש בגמרא ירושלמית הוא אמתני' שהתירו הסיכה בשמן של תרומה לכהן עצמו ודלא כר"ש שאוסר אותה ולזה הביאו הך ברייתא לסיוע סברת חכמים שלא עוד שהותרה לכהן אלא הותרה גם לישראל להתעגל מהטעם שאמרו בגמרא דידן שכיון שנתחללה הותרה משא"כ לפי' רבינו שמפרש המשנה להיתר הישראל עצמו שאין מקפידים על משיחת ידו הא לא דמיא כלל. ועיין למל"מ ז"ל שהקשה על דברי רבינו בחיבורו שם דין זה כאן וגם עמד במ"ש והניחו בצ"ע.

ולענ"ד נראה לתרץ הכל בטוב טעם וזה שלא נעלם מעיני רבינו דטעם היתר מעגיל הוא מפני שכבר נתחלל כמ"ש דהיינו שנתבטל כמ"ש רש"י ז"ל והיה להם לחז"ל להחמיר ולאוסרו לכתחילה מיהא חומרא דתרומה שהיא במיתה ולמה התירו לישראל להתעגל ומדלא החמירו שמע מינה שיש להקל בטעם כל דהו אח"כ הביא ראיה לדין משנתינו דלא נחוש לשכר במשיחת יד הישראל בשמן דאין דרך בני אדם להקפיד בזה ונגיעה בשמן של תרומה מעולם לא נאסרה ונמצא הירושלמי חולק עם גמרא דידן ומ"ש רבינו אם הקל בתרומה החמורה עניינו וכו' הכוונה בפירוש דברי הירושלמי שדין זה נפק מדין הברייתא כלומר כשם שהקילו במעגיל כך יש להקל במושח וע"פ זה הנה מקום לדברי רבינו כאן בחיבורו שלא הוצרך להזכיר דין המשיחה דמכיון (כאן חסר) וגם לא הוזכר להדיא בשום מקום לכן הזכיר דין המעגיל וממנו גם כן נלמוד לדין המשיחה וביארו ג"כ במקומו הראוי במ"ש שהוא מהמשנה וגם שם נתן הטעם ללמדנו דאין להקפיד בזה ולפי האמור נתיישבו כל דברי רבינו. ועיין מ"ש מרן ז"ל ואם נפשך לקיים הגירסא וכו' ע"כ ולשון התוספתא ג"כ אין הזר נמנע (מלשמשינו) [מלמשחינו]:

ט

מפני שאינן ראוין למאכל אדם. פי' כשיתקשו אבל כשהם לחים אוכלים אותם ומטעם זה נתחייבו בתרומה כמ"ש רבינו פ"ב הל' ח':

יב

הסובין של חטים וכו'. לשון המשנה סובין סתם ורבינו מפרשה בשל חטים דוקא דאילו של שעורים אינן אוכל כלל אך קשה דבמשנה קתני המורסן מותר דהיינו הסובין הגסין ורבינו השמיטו ואולי משום דמילתא דפשיטא היא שהרי אין בהם שום אוכל ואפשר שלכוונה זו הזכיר חטים לאפוקי שעורין ומאי דדמי ליה דהיינו המורסן:

טו

הרי שלא נתן וכו'. פי' שאחר שמיצה הג' טיפין הניחו כך ולא נתן בו שמן אחר אך קשה דהא אינו חייב לתרום אלא אחד מחמשים א"כ כמו אותם מידות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וכן הקשו התוס' ז"ל בפ' המוכר את הספינה דף פ"ז ע"ב ותירצו דכשקרא שם על אותה מידה גמר בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ע"כ ועוד היה נראה דמשום חומרא דתרומה ומפני הרואים החמירו אך ממ"ש רבינו אותה התמצית תרומה משמע דתרומה ודאית גמורה קאמר:

יז

וטובל הישראל וכו'. אף דלעיל אסר הנר לצורך הישראל צ"ל דטבילת הפתילה בשמן הוא דבר שאין מקפידין בו כלל ועיין מ"ש בהל' ח' והמל"מ ז"ל כתב דמשום סכנה הוא ולא ידעתי מנא ליה:

יח

וכן מדליקין שמן שריפה וכו'. משנה מפורשת היא בסוף תרומות אך קשה טובא דבירושלמי פ"ח דשביעית איתא ותני כן אין סכין שמן של שביעית במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס ולא בשמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות מפני בזיון קדשים ע"כ והוא היפך מתני' דתרומות והר"ש ז"ל שם לא תירץ כלום אמנם המפרש שם כתב דצ"ל דהכא מיירי בעושה כל צרכי בית הכנסת ממנו שאין לו נר אחר לשימושו אבל ביש לו נר אחר מותר והכי משמע להדיא בפרק במה מדליקין בש"ס זה עכ"ל ושם לא מצאתי גילוי לדבריו כי אם ההיא דאדא שמשא דאיתא התם והובא ג"כ בסוף מסכת תרומות שהיה שמש לחולין ושאל אם אגב החולין יכול לעשות בו צרכיו והשיבו לו שהוא בטל אגב פתילות אחרות שהוא מדליק משלו וכן פירש המפרש שם אך רבינו לא חילק שום חילוק ואפשר שהוא מפרש אותו ירושלמי לענין סיכה כמו הרישא אי נמי אפשר דהך ברייתא פליגא אמתני' ופסק כסתם מתני' והכי משמע שהרי בפ"ה דשמיטה ויובל הזכיר דין אותה ברייתא דלא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס וכן ציין מרן ז"ל שם והכי משמע שהרי במתני' התירו אפילו במבואות האפלים ובהך ברייתא אסר אפילו בבתי כנסיות ובתי מדרשות:

ברשות כהן. הרע"ב ז"ל פי' דהיינו כשיש שם כהן דנר לאחד נר למאה וכן דעת התוס' פרק כל שעה דף ל"ד אמנם רבינו מפרש במאמרו ומצותו שירשה לנו זה:

יט

והיא למודה. בנוסח אחר כתב יד למודה נמחק. ומ"ש

מותר לכהן וכו' לא ידעתי למה נקט כהן (כאן חסר מחמת שבלה) כבתי כנסיות ובתי מדרשות ומבואות האפלין שהם צורך רבים ומצוה:

כב

והמדומע ותוספת תרומה וכו'. המל"מ ז"ל כתב וז"ל לא ידעתי מהו ונ"ל שהוא טעות סופר והגירסא הנכונה היא ותשלומי תרומה דהיינו מי שאכל תרומה בשוגג דקי"ל דתשלומי תרומה לכל דבר חוץ שאם נזרעו גדוליו חולין כמ"ש רבינו לעיל פ"י הל' ט"ו ע"כ ויש לתמוה על דבריו אלה איך לא ראה שרבינו לא הוליד זה מדעתו אלא מהמשנה דפ"ט דתרומות דקתני מדומע ובתוספתא פ"ח דקתני תוספת התרומה ואיך לא השגיח ז"ל בדברי מרן ז"ל שציינו משם ואם קושייתו היא דלמה לא מנה רבינו תשלומי תרומה הדבר מבואר שכיון שכבר הזכירו שם מה לו לכפול הדברים ואם רצה להגיה הו"ל להגיה התוספתא ולא בדברי רבינו:

אסור לטמא את התרומה וכו'. הנה ראיתי להרב בן חביב בס' שמות בארץ בכפות תמרים דף כ"ד שהקשה על רבינו מהסוגיא דהתם דף ל"ה דאמתני' דשל תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר איפליגו אמוראי בטעמא חד אמר מפני שמכשירה ופי' רש"י דאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה וחד אמר מפני שמפסידה מאי בינייהו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה החיצונה למ"ד מפני שמכשירה איכא למ"ד מפני שמפסידה ליכא ע"כ. והתוס' ז"ל כתבו דהוה מצי למימר דאיכא ביניהו כשכבר הוכשר ע"כ ורבינו פ"ח דהל' לולב פסק כמ"ד מפני שמכשירה ובפרקין אסר לטמא את התרומה וכו' משמע דלא מתסר אלא שלא לטמא והו"ל למימר דאסור להכשיר את התרומה כמ"ש בהל' וצ"ע. עוד הקשה דבפ' י"א דהלכות פרה העתיק רבינו דין המשנה דהתם דקתני באזוב של תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר והו"ל לפרש הטעם כיון דנפק"מ טובא דאי הוי טעמא מפני שמכשירה אם היה האזוב מוכשר יכול להזות לכתחילה כמ"ש התוס' וצ"ע עכ"ל. ואני הצעיר גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהרי רבינו כתב להדיא כאן ולא יביאנה לידי טומאה והיינו ההכשר שהוא גורם לטומאה כמ"ש הרב עצמו בשם רש"י ז"ל גם לההיא דפרה אין כאן קושיא כלל דכיון דחילוק זה לא הוזכר אלא גבי אתרוג של תרומה טהורה ופסקו רבינו במקומו הראוי מה לו לכפול הדברים כיון שכבר ביארו דודאי אין לטעות ומה גם דשם פסק דאם היה האזוב מוכשר מנגבו ומזה בו ואין לטעות במ"ש רבינו כאן ולא להפסידה דפוסק כשניהם חלילה דהכא לא נחית אלא לעיקר הדין דאסור להפסיד התרומה וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---