מעשה רקח/שבועות/ד

מעשה רקח ‏ שבועות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות שבועות

א

מי שנשבע שלא יאכל היום וכו'. בכל אלו החלוקות תנן במתני' ובגמרא אכילה סתם ורבינו העתיק בכולם היום משום דאם לא קבע זמן יאסר לעולם וכדאמרינן בנדרים דף ט"ו אי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור דבל יחל והא א"ר יוחנן שבועה שלא אישן וכו' וכיון שכן אם נשבע סתם הו"ל שבועת שוא כמ"ש רבינו בפ"א הל' ז' ובההיא דשלא אוכל דבר זה לא הזכיר היום משום דאף אם נאסרה עליו לעולם מ"מ יכול לחיות בדברים אחרים ועיקר דינו של רבינו מפ"ג דשבועות דף י"ט ע"ב דאפליגו ר"ע ורבנן באוכל כל שהוא ופסק כרבנן משום דקי"ל מחבירו ולא מחביריו אלא שהוסיף רבינו תיבת כלום ובמשנה אמרו סתם שלא יאכל נראה דלאו דוקא והכי משמע מדברי הרב קרית ספר ז"ל עיין עליו. ועוד נראה שנתכוון להשמיענו חידוש דאפילו שנשבע שלא יאכל כלום אם אכל פחות מכזית לא לקי דלא נימא כיון דכל שהוא אסר עליה מעתה ילקה אכל שהוא קמ"ל. וגם תיבת כלום שכתב רבינו אפשר דקאי אכל מין דבר אשר יאכל לא אכל שהוא ובין הכי ובין הכי אף אם נשבע שלא יאכל כיון דכללא כייל דאין אכילה פחותה מכזית הוא הדין והוא הטעם:

והרי הוא כאוכל חצי שיעור וכו'. פי' מרן ז"ל דאע"פ שאין חייבין עליו לא מלקות ולא קרבן מ"מ אסור הוא מה"ת כר' יוחנן פ"ב דיומא ע"כ וטעמא דר"י התם דף ע"ד משום דחזי לאצטרופי ולפ"ז נראה דהוי כ"ש גבי נשבע דאם בדבר שהוא אסור ועומד קעבר משום דחזי לאצטרופי בדבר שהוא מותר מעיקרו לא כ"ש שהרי אם היינו מתירים לו חצי שיעור הרי יאכל כל היום פחות מכזית אחר זמן כדי אכילת פרס ועובר על שבועתו להדיא אלא ודאי דהדין נותן שהוא עובר מה"ת ובזה תתורץ על נכון תמיהת הר"ן ז"ל שהביא מהר"ם גאלנטי דף ק"ט ועיין עוד להרב מל"מ ז"ל:

ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'. שם אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש כל שהוא ורש"י ז"ל לעיל ד"ה והאי דאפלוג וכו' פי' דמפרש היינו שנשבע שלא יאכל כל שהוא וכו' ורבינו נייד מפירושו נראה משום דקשיא ליה דאם איתא מלתא דפשיטא היא דכיון דנשבע אכל שהוא הרי נאסר לו כל שהוא ועוד מלישנא דרבא גופיה דקאמר מ"ט מפרש נמי כבריה דמי ואי כל שהוא קאמר מה צריך לטעם הרי מפורש ועומד הוא לכך פי' ז"ל דדבר זה קאמר ודו"ק:

ב

נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. לשון זה קצת קשה מצד לשון הגמרא דקאמר התם אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום ד"ה בכל שהוא פשיטא מהו דתימא ליטעום נמי כדאמרי אינשי קמ"ל ע"כ ומדברי רבינו שכתב שלא יטעום כלום משמע דאם לא אמר תיבת כלום שרי ולפ"ז מאי קאמר מ"ד ליטעום נמי וכו' הרי מותר ועומד הוא ובהכרח צ"ל או דתיבת כלום שכתב רבינו לאו דוקא או דתיבת כלום קאי אכל המינין ולא אשיעורא ומדברי רבא אלה יש לנו ללמוד דבשבועות לא אזלינן אחר לשון בני אדם כשהוא הפך לשון תורה וכן יש להוכיח ג"כ ממ"ש שם דף כ"ב גבי שתיה שהיא בכלל אכילה איבע"א סברא דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו וכו' והמל"מ ז"ל האריך בזה עיין עליו ולא זכר שתלמוד ערוך הוא בידינו בגמרא דידן מדברי רבא כאמור:

ג

לפיכך אם אכל ושתה וכו'. כתב מרן ז"ל דלשון לפיכך אינו מכוון ע"כ ולענ"ד נראה שהוא מכוון וה"פ מכיון שאמרנו דשתיה בכלל אכילה א"כ הכל הוא דבר אחד ולפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחד דהיא היא. והרב לח"מ ז"ל דקדק דתיבת לפיכך אינה מדוקדקת דמשמע דאם אין שתיה בכלל אכילה חייב שתים וזה הוי הפך הגמרא עיין עליו. ולענ"ד נראה כמ"ש ודיוק זה לא חשש בו רבינו שאין השכל מקבלו כלל וראיתי להפרי חדש ז"ל שכתב דאף אם התרו בו אל תאכל ואל תשתה אפ"ה אינו חייב אלא מלקות אחת דאל"כ פשיטא וכו' ע"כ. ולא היה צריך לכתוב זה דממילא הוא מובן וק"ל:

ד

וכמה ישתה ויהא חייב וכו'. טעמו ונימוקו עמו דבשבועות הולכים אחר לשון תורה מדאמר רבא התם מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום ד"ה בכל שהוא. פשיטא מהו דתימא ליטעום כדאמרי אינשי קמ"ל הרי דאין אנו הולכים אחר לשון בני אדם וכבר הזכרנו זה לעיל הל' ב':

ח

היה חבירו וכו'. יש להסתפק אם נאסר זה האיש בכל יין וחלב ודבש או דילמא שלא נאסר אלא באותם של חבירו שהיה מסרהב בו ודברי רבינו סתומים שהרי סתם וכתב ושתה מהם ואנחנו לא נדע אם תיבת מהם קאי על המשקין סתם או על אותם של חבירו ומסתברא ודאי שלא נאסר עליו אלא אותם של חבירו שלהם נתכוון וכ"כ התוס' שם ד"ה במסרהב בו חבירו ואינו אוסר עצמו אלא בשלו ע"כ. ובס' כ"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל הרב בעל ההשלמה פסק שאם נשבע שלא אשתה יין ושמן ודבש והיו מונחין לפניו חייב על כל אחת ואחת והר"מ לא פסק זה ונ"ל שדעתו שאין זה כהלכה ספר הבתים עכ"ל. נראה שדעתו ז"ל לפסוק כרב פפא אלא דק"ק דהא מקשה עליה ודילמא וכו' ומסיק אימא שלא אשתה אלו ומינייהו משמע דמונחין לפניו לחוד לא סגי ואפשר דס"ל דרב אחא בריה דרב איקא אאוקמתא דרב פפא קאי ודו"ק:

י

וכן אם אמר שבועה וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דכיון שבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם הו"ל לחיובי תרתי ומרן ז"ל כתב דגבי היום אין כאן תוספת ע"כ. ונראה שמוכרח לומר כן בדברי רבינו אלא שראיתי להרח"א ז"ל פרשת ויקרא דף ט"ו שתמה עליו דהא הו"ל איסור שני מוסיף ומגו דחלה השבועה לשאר הימים חלה ג"כ ביומיה דומיא דשלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים דחייב על התאנים שתים (כמ"ש רבינו פ"ה) מטעם מגו ונשבע שלא יאכל מצה כל השנה חייל בליל פסח מטעם מגו וצ"ע עכ"ל. ובפרשת בהעלותך דף פ' כתב וכ"ת דס"ל דמגו למפרע לא אמרינן משא"כ תאנים וענבים נוסף איסור ביומו גם נשבע שלא יאכל מצה דוקא בתוך השנה דאי ליל פסח נשבע הו"ל מגו למפרע ולא חייל. ליתא דתנן פ"ב דנדרים (דף ט"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה ובגמרא א"ר הונא ל"ש אלא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמגו דקא מתוסף יומא יתירה חייל נזירות על נזירות דכוותה גבי שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלא חיילא שבועה והאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וכו' מגו דחל שבועה על ענבים חיילא נמי על תאנים רב הונא לא ס"ל כרבא ע"כ. ואם איתא לוקמא בכה"ג שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל ככר זה דאין מגו למפרע ויודה רב הונא לרבא בדין התאנים אלא מוכח דכיון דיש תוספת אמרינן מגו למפרע וצ"ע עכ"ל.

ולענ"ד נראה בחדא מתרי אנפי חדא דא"א ליה לתלמודא לאוקומי בדרב הונא הכי דהא בעינן דכוותה גבי נדרים וכיון דרב הונא גבי נדרים בעי שיאמר היום ולמחר דוקא אי גבי שבועות מוקמינן בשלא אוכל היום ובשלא אוכל ככר זו שאנו באים לחייבו משום אכילת היום בכי הא ליכא לאוקומא גבי נדרים דהא ר"ה קאמר להדיא דאם אמר הריני נזיר הריני נזיר לא חייל ועוד נראה לענ"ד ע"פ מה שכתב הר"ן ז"ל דכי מוקים לה רב הונא בשלא אוכל תאנים ושוב נשבע שלא יאכל תאנים וענבים הכוונה שנשבע על תאנים עם ענבים וכי היכי דשבועה שניה לא חלה על התאנים מפני שכבר הוא מושבע עליהם ה"נ לא חלה על הענבים עיין עליו. נמצא דאדרבה המיגו אינו מועיל כלום לומר דמגו דחל על הענבים חל נמי על התאנים אלא אמרינן דכיון שנשבע על הדבר פעם אחת שוב לא תחול עליה השבועה שניה כלל אף שנתוסף האיסור במגו וכיון שכן בהכרח הוא פליג עם רבא ואף אם נוקים מלתא דרב הונא בשבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל ככר זה דאינו חל אכתי בההיא דתאנים וענבים פליג עם רבא דהא המיגו אינו מעלה ולא מוריד. וגם בזו י"ל דלא הוה מצי לאוקומא הכי משום דדכוותה גבי נזירות לא אתי שבדיבור היוצא בראשון יתחייב שתי נזירות כאמור ועוד י"ל דכיון דלית הלכתא כרב הונא בהא לא חש תלמודא לאלומי למלתיה:

יד

שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת. דין זה לא נתברר בגמ' וכבר מרן ז"ל הליץ בעד רבינו שגירסתו כגירסת הספרים שהזכירו התוס' ז"ל ע"כ. ועכ"ז עדיין לא תיקן תיבת כאחת שהזכיר רבינו מנ"ל ומצאתי להר"ן ז"ל פ"ב דנדרים דף י"ז שהכריח דצ"ל כאחת עיין עליו. וזה נראה דעת רבינו ג"כ והיה יכול רבינו לכלול דין זה בדין שהזכיר לעיל י"א ולא להפסיק בין דיני תשע ועשר וכו' אלא שנתכוון להסמיך דיני חצי שיעור שהוא הדין הבא. ומ"ש והפריש קרבן וכו' כלומר דבזה הורה דעל אכילת תאנים לחודייהו שהיא השבועה הראשונה נתכוון וכיון שכן כשאכל אח"כ הענבים אינן מצטרפין עם התאנים דאם לא הפריש קרבן ואכל תאנים ואכל אח"כ ענבים בהעלם אחד יתחייב שתים כמבואר. ועוד נראה פשוט דאם אכל תאנים והפריש קרבן ואח"כ חזר ואכל תאנים וענבים כאחת חייב קרבן אחר שהרי שבועה שניה חיילה במגו ודאי:

טו

וכן הנשבע וכו'. כבר ידוע מ"ש הראב"ד ז"ל והלצת מרן ז"ל שרבינו היה גורס כגירסאות ספרים הראשונים שהביאו התוס' ז"ל אך עדין צריכים אנו למוד'עי שרבינו כתב וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע וכו' וגירסא זו לא הוזכרה לא בדברי התוס' ולא בפי' רש"י דהנה התוס' ז"ל כתבו דצריך לחלק על כרחך בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה בכל י' (ורש"ל הגיה ט') וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחילה כלל על הענבים ושייך כאן מיגו והוא הדין נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע"י מיגו עכ"ל. ביאור דבריהם מפני שהם כתבו תחילה דבספרים היה כתוב שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים אבל שאר נוסח התלמוד הוא שוה לנוסחתינו וכיון שכן הרגישו דלמה לא הביא התלמוד ההיא דט' וי' שהיא דומיא דתאנים וענבים שנמצא שהוסיף בשבועה שניה ולזה כתבו דעל כרחך יש לחלק ביניהם משום דלא שייך בה מיגו ושוב כתבו דיתכן לדמותן כגון שיאמר אלו וזו היא כוונת הוהוא הדין שכתבו ז"ל נמצא דלכל הגירסאות מ"ש בגמ' ה"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע היא הגירסא האמתית בכל הספרים וכיון שכן רבינו שכתב עשר ועשר ותשע מנא ליה והרב לח"מ ז"ל כתב דרבינו היה גורס בגמרא ה"נ שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הו"ל תשע חצי שיעור וכו' וכתב דכוונת רבינו היא כשאמר אלו כדברי התוס' וכו' והא דקאמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דעיפה הכוונה שהוא דומה קצת למלתיה וכו' ע"כ. וכעין זה כתב הרב אנג'יל ז"ל בשיטתו עיין עליו. ואני תמיה על שניהם ז"ל דהרואה יראה כמה דוחקים יש בדבר חדא דאעיקרא דמילתא תקשה על גירסת הגמרא אמאי לא מוקים לה לתשע ועשר גרידא שהם דברי עיפה ונקט חלוקה שלא הוזכרה בדברי עיפה ומכ"ש במ"ש דבאומר אלו קאמר דשפיר מיתוקמא בתשע ועשר כדברי התוס' הנ"ל ותו דאם איתא היכי קאמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דעיפה וכו' הא לא נגע ולא פגע אם מצד המנין אם מצד הלשון דהא בעי שיאמר אלו להדיא מה שלא הוזכר בדברי עיפה עד שמטעם זה לא הזכיר אביי ההיא דט' וי' ותו דאם איתא רבינו שהוא פוסק הדין היה לו להזכיר להדיא תיבת אלו ולא לסתום ועוד דדומיא דכל החלוקות שהזכיר בפרק זה שאין בהם תיבת אלו ותו תימה טובא דמרן ז"ל הליץ בעד רבינו ע"ע ואם איתא כמ"ש הרב לח"מ ז"ל מה זו שתיקה לכך נראה דרבינו היה גורס כמ"ש בחיבורו ממש והוי דומיא דתאנים ותאנים וענבים ממש ודלא כהתו' ז"ל דכי היכי דא"א לו להתחייב בענבים אא"כ יאכל עמהם התאנים ואפ"ה כשאוכל שתיהם חייב שתים ה"נ אף דא"א לו לאכול הי"ט אא"כ יאכל עשר אפ"ה כשיאכל י"ט יתחייב שתים אלא דאם הפריש הקרבן מה שיאכל אח"כ הוי כחצי שיעור וכו' ומעתה דברי אביי יבואו על נכון על דברי עיפה במה שחייב שתים בתשע ועשר דמשמע דמפני שהוסיף במנין בשבועה שניה לכך יתחייב שתים ואמר אביי דיתכן דין זה ע"פ דין התאנים והענבים דהיינו כשחזר והזכיר בשבועה שניה להדיא מה שכבר נאסר בשבועה ראשונה דומיא דתאנים וענבים ממש ולכוונה זו הקדים העשר שני לתשע וכתב רבינו כוונתו על ט' עשר כדי שיבא על נכון הדומיא וכו' ויתיישבו דברי אביי בטוב טעם וסתמיות דברי מרן ז"ל ג"כ ודו"ק כי הוא כפתור ופרח שבח לאל יתברך:

כא

אינה שבועת שקר משעת שבועה. בס' כתיבת יד קדמון מצאתי כתוב וז"ל הרב בעל ההשלמה כתב שאם נשבע שיעשה ולא עשה אינו לוקה מפני שהיא התראת ספק ויראה לי שדעת הרב ז"ל שאין זה התראת ספק הואיל והשבועה חלה עליו אם התרו עליו אבל כדי שלא תעבור על שבועתך התראת ודאי היא והתראת ספק לדעת הרב יתבאר בפרק שאחר זה עכ"ל. ולכאורה הדברים מגומגמים במ"ש ויראה לי וכו' דאם קאי להרב בעל ההשלמה לא אפשר שהרי הוא כתב להדיא מפני שהיא התראת ספק ואי קאי ארבינו גם זה קשה טובא שאיך יכתוב שאין זה התראת ספק והרי רבינו פסק להדיא שהרי לא עשה מעשה דמשמע דס"ל דאף דהתרו התראת ספק והויא התראה הכא פטרינן ליה מפני שלא עשה מעשה וידוע שזו עצמה הויא מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש דלר"י פטור מפני שלא עשה מעשה ולר"ל מפני שהוא התראת ספק ומינה יש לנו ללמוד דודאי רבינו ס"ל דהתראת ספק שמה התראה שהרי פסק כר"י וכן מוכח להדיא מדין אכל שתיהם במזיד שכתב בהל' י"ז דודאי התראת ספק היא וכן בהל' י"ט ומ"ש בפ"ה הל' ב' אינו סותר זה בשום אופן כמ"ש שם בע"ה:

כב

מי שאמר לחבירו שבועה [לא אוכל] לך וכו' לא אוכל וכו'. לא ידעתי למה שינה רבינו מלשון המשנה דקתני פ"ב דנדרים דף ט"ז שבועה שאוכל לך ואולי דט"ס הוא וכצ"ל ומ"ש ואם אמר כל הלשונות האלו וכו' הוא ג"כ משנה שם פ"ב דנדרים דף י"ז ומרן ז"ל ציין מההיא דפ"ג דשבועות ולא ידעתי למה לא ציין ממכילתין דבה קעסיק ואתי ואולי משום דבהא הזכיר ג' שבועות משא"כ בנדרים דליכא אלא תרתי ודוחק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---