לחם משנה/שבועות/ד

לחם משנה ‏ שבועות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. שם (דף כ"ב) אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא ע"כ. ורבינו ז"ל כתב שלא יטעום כלום ונראה דלאו בדוקא נקט כלום אלא אפי' לא אמר לשון כלום טעימה משמע כל שהו שכן משמע מן הגמרא:

ג

מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב וכו'. שם (דף כ"ב:) א"ר חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. עוד שם (דף כ"ג) אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתיה לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי איצטריך לאשמועינן (דאינו חייב אלא אחת) ע"כ. והשתא יש לתמוה על רבינו ז"ל שאיך כתב שמפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת שכן כתב לפיכך וכו' דמשמע דאם השתיה לאו בכלל אכילה אז ודאי היה חייב שתים אם אכל ושתה והוא הפך מן הגמרא דבגמרא אמרו דפשיטא דאינו חייב אלא אחת דאם הוא אמר לא יאכל ועשה מלאכה היכי מסתבר שיהיה חייב. וקושיא זו היא בדברי רבינו ז"ל מלבד לשון הגמרא אבל הבאתי לשון הגמ' מפני שנאמרו שם הדברים בפירוש, וא"ת לתרץ זה דמ"ש רבינו ז"ל ואכל ושתה ר"ל כשאמר לא אוכל ולא אשתה כיון דהשתיה בכלל אכילה אין שבועה חלה על שבועה הא ליתא דהרי כתב לקמן דהיכא שאמר לא אוכל ולא אשתה חייב שתים מפני שגילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה. ואפשר ליישב לשונו בדוחק דמאי דקאמר לפיכך ר"ל מפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן אינו חייב אלא אחת ר"ל חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא כדדקדקו בגמ' גבי שבועה שלא אוכל או שבועה שלא אוכלנה לפי גירסת התוס' ז"ל וזהו שאמר כאן רבינו ז"ל מפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן איכא איסורא מיהא על השתיה אבל אם לא היה בכלל אפי' איסורא כלל ליכא על השתיה, וזה דוחק:

ז

וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטין וכו'. משנה שם ובגמרא (דף כ"ג:) אמרו דמשום דאמר תלתא זימני פת ופת ופת מיחייב אכל חדא וחדא:

ח

היה חברו מסרהב בו וכו'. משנה שם שבועה שלא אשתה ואוקמה רב אחא בריה דרב איקא במסרהב בו חבירו:

לפיכך אין מצטרפין זה עם זה וכו'. שם בגמ' (דף כ"ב) אמרו מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות:

ט

שבועה שלא אוכלנה וכו'. שם במשנה (דף כ"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו ואמרו בגמ' הא קמ"ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה (אלא חדא) אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי וכו', ובהשגות כתבו גבי הא שאמר רבינו ז"ל שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה וכו' א"א תמיה אני מה בין שלא אוכל אותו וכו', וכפי הנראה קשה בדבריו דמאין ראה הוא בדברי רבינו ז"ל שחילק בין זכר לנקבה דהא כל דברי רבינו ז"ל הם לשון נקבה ככר זו ואכל אותה וא"כ ודאי שאין זה הפרש שלו כלל ואם נראה לו לחלק בין ככר זו לאוכל אותה מפני שלשון ככר מורה על כזית לא היה לו להקשות על רבינו ז"ל שאין חילוק בין זכר לנקבה. וראיתי בדפוס קושטנדינ"א שהראב"ד ז"ל היה לו הגירסא בדברי רבינו ז"ל שלא אוכל אותו לשון זכר ואם כך היא הנוסחא אתי שפיר דהוקשה לו מה בין אוכל אותו לאוכלנה כלומר איך אתה מחלק בכך אם מפני שכאן אמר אותו וכאן אמר אוכלנה שזה לשון זכר וזה לשון נקבה אין זו סברא אלא ודאי עיקר החילוק הוא שבכאן מזכיר ככר וכאן אינו מזכיר, ובסוף הלשון יש טעות פה בדפוס שכתב על כולה ועל כזית צ"ל ולא על כזית וכך הוא בדפוס קושטנדינ"א:

יא

שלא אוכל וכו' וענבים וכו'. רבינו ז"ל גורס כגירסת התוס' ז"ל ולא כגירסת רש"י ז"ל ע"ש:

יד

שבועה שלא אוכל תאנים וכו' והפריש קרבן. רבינו ז"ל פירש כגירסת התוס' ז"ל ודלא כגירסת רש"י ז"ל:

טו

וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'. רבינו ז"ל נראה שגורס בגמ' (דף כ"ט) כך הכא נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל [עשר] וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הוה ליה תשע חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירוש הדבר כך הוא שמתחילה נשבע שלא יאכל עשר ואח"כ נשבע שלא יאכל עשר ועוד תשע אחרים נוסף על העשר שהם בין הכל תשע עשרה ואכל עשר ולא אכל העשר האחרים ואח"כ אכל התשע האחרים הוא חצי שיעור מפני שכללם עם העשר הראשונים והוא פטור וכגון דקאמר עשר אלו ואח"כ נשבע על עשר אלו ותשע אלו וכדכתבו התוס' ז"ל דאם לא כן הוי כנשבע על תשע ואח"כ על עשר דלא חייל ודייק לישניה דכתב תשע ועשר ולא קאמר תשע עשרה והשתא אתי שפיר דהוי זה דומיא ממש דתאנים וענבים, והר"א ז"ל היה גורס כגרסתנו ומפני כן כתב על זאת הגירסא שהוא שיבוש. ומ"מ יש קצת תימה לגירסתו של רבינו ז"ל דאיך קאמרו בגמ' זימנין משכחת לה להא דעיפא הא מילתא דעיפא לא הוי אלא שלא אוכל עשר ואח"כ שלא אוכל תשע ועשר ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת כמ"ש רבינו ז"ל לעיל שבועה שלא אוכל עשר וכו' וא"כ הא לא דמי למילתא דעיפא, אלא שנ"ל שהכוונה שהיה דומה קצת למילתיה שבתחילה נשבע עשר כמו שהוא אמר אע"פ דהכא שאני שנשבע אח"כ על תשע אחרים וכוונת אביי לומר דהא מילתא שמע עיפא מרבה רביה אבל לא ידע מה ששמע דרבה בדין זה אמרו:

טז

שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה וכו'. שם (דף כ"ח) מימרא דרבא וגירסת רבינו ז"ל כגירסת רבינו חננאל ז"ל שהביאו התוס' ז"ל שם. שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור אבל אכל את הראשונה שהיא של תנאי והיא הקטנה בשוגג והשניה שהיא של איסור שהיא הגדולה במזיד חייב אכל את הראשונה שהיא הקטנה במזיד ושניה שהיא הגדולה בשוגג פטור, כללא דמילתא בעינן מזיד באכילת האיסור כדי לחייבו ואי ליכא מזיד באכילת האיסור פטור ממלקות ומקרבן שכן משמע לשון רבינו ז"ל שאמר פטור לגמרי, ומ"ש ושכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה וכו' דמלשון כמדומה לו שעדיין וכו' משמע שהוא זכור מהשבועה אלא שסובר שעדיין לא נאסרה כלומר שלא אכל אותה של תנאי כדי שתאסר זה, והטעם דסובר רבינו ז"ל דבאכילת האיסור בעינן מזיד משום דאי לאו הכי משמע ליה דהוא אנוס:

יז

אכל שתיהן בשגגה פטור וכו' שתיהן במזיד בין שאכל וכו'. שם שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא וכו', ורבינו ז"ל פסק דהתראת ספק שמה התראה ולה"ק דחייב בין שאכל האיסור תחילה או התנאי. ובריש פי"ו מהל' סנהדרין גבי עבר על לאו שנתק לעשה פסק כן רבינו ז"ל התראת ספק שמה התראה, ע"כ יש לתמוה איך כתב רבינו ז"ל לקמן ריש פ"ה ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא וכו' שהרי אפשר לאותן האחרים וכו' ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין עליה דנראה דפליג מדידיה אדידיה. ורבינו ז"ל נראה שרצה לתרץ קושיא זאת באומרו אא"כ היה לאו שבו מפורש וכו' וצריך פירוש לפירושו ולכאורה נראה הכוונה לומר ודעתו לחלק בין לאו דשבועה דהכא בעת שנשבע לא עשה שום איסור שהרי אפשר שיקיימהו וג"כ אין כאן לאו כלל לאסור השבועה אלא כשעבר אותה אבל גבי נותר מיד עבר על לאו דלא תותירו וכן בגזל מיד עבר על לאו דלא תגזול אע"פ שאח"כ נתק לעשה מ"מ הרי יש בו לאו לאיסור בשעת עשיה ולהכי לוקה שם אע"פ שהיא התראת ספק. ולכאורה נראה שזה היה חילוק נכון אבל מ"מ הוא תימה (זה) דעדיין קשה ההיא דלעיל דאכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לאו דשבועה הוי והיכא דנשבע לא עבר על שום איסור וא"כ למה פסק שם רבינו ז"ל דהתראת ספק שמה התראה הא לרבינו ז"ל לאו התראה היא כדפרישית ועוד בפ"ק דשבועות (דף ג':) דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש גבי שלא אוכל ככר זה היום ואכלה דר' יוחנן אמר התראת ספק שמה התראה דלפי מה שפירשנו כ"ע מודו בהא דלאו התראה כיון שבעת שנשבע אין כאן איסור ועוד בר"פ אלו הן הלוקין (מכות דף ט"ז) הקשו לר"ל דאמר גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה מההיא דנותר דהא התם התראת ספק היא ושמה התראה ומאי קושיא הרי יש לחלק בין נותר לשבועה כדפרישית. ע"כ נראה ודאי דכונת רבינו ז"ל אינה כמו שפירשתי אלא כוונתו לפסוק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה ומ"ש לקמן בריש פ' חמישי ה"פ כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' ה"ז הלאו הוא מוטל בין שוא לשקר דדמי לכל חד מינייהו בחד אנפא ולא דמי לשום חד מינייהו לגמרי דלא דמי לשוא משום דשוא בדבר דלא אפשר להיות כמו האיש שהוא אשה או על עמוד של זהב שהוא של אבן אבל זה אפשר להיות שאפשר לאחרים שיקיימו ובענין זה דומה לשקר. ולא דמי לשקר משום דשקר אפשר בידו לעשותו וזה אין בידו לעשותו ובענין זה דומה לשוא וא"כ כיון שבשעת השבועה אין יכולים להתרותו לאו של שקר או לאו של שוא בודאי דאם אנו מתרים אותו משום לאו (אנו) שקר הרי אין בידו לקיימו ואם אנו מתרים אותו משום שוא היכי אפשר לאותם אחרים שיקיימו וא"כ אין בענין זה לאו מפורש כדי שיתרו בו וזו היא כוונתו של רבינו ז"ל במ"ש אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כלומר מזה הצד לא דמי לביטוי ונמצא שהוא גורם לשוא, ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא כלומר לשוא ג"כ אינו דומה שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו כו' וא"כ כיון שהוא מוטל בין שני הלאוין הרי זו כהתראת ספק שאין לוקין עליה אלא א"כ הלאו מפורש כלומר שיהיה הלאו מפורש כדי שיתרו בו משום אותו לאו ואתי שפיר לפירוש זה מה שאמר הלאו המפורש:

יח

וכן אם תלאן זו בזו וכו'. נראה בודאי שלא היה לו כגירסתנו בגמ' אלא גירסא אחרת היתה לו שם והיא מבוארת. ויש לדקדק היכא דאכל השניה בשגגה והראשונה במזיד אמאי פטור הרי יש כאן זדון באכילת האיסור דמ"ט קרית לה תנאי ולא איסור הרי היא תנאי ואיסור וא"כ הרי יש כאן זדון באכילת האיסור וכ"ת התראת ספק היא דשמא לא יאכל האחרת הא התראת ספק שמה התראה כדפסק רבינו ז"ל. וכן יש לדקדק לעיל במ"ש ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אח"כ את הגדולה דמשמע דאם אכל תחלה את הגדולה במזיד ואח"כ הקטנה בשוגג דפטור ואמאי הא התראת ספק היא והתראת ספק שמה התראה. ונ"ל דע"כ ודאי דהיכא דאכל האיסור תחילה בזדון ואח"כ אכל התנאי בשוגג הוא פטור אפי' למ"ד התראת ספק שמה התראה וראיה לדבר כמו שחלקו בגמ' גבי שתיהן במזיד בין אכליה לתנאיה וכו' כן היה להם לחלק בין חד בשוגג וחד במזיד אלא ודאי דהתם אפי' למ"ד התראת ספק שמה התראה הוא פטור והטעם אפי' למ"ד שמה התראה לא אמר כן אלא כשעבר אח"כ במזיד כמו שאמר לו לא תותיר והותיר ואח"כ לא שרפו במזיד או שאמרו לא תאכל שאם תאכל זו ותאכל האחרת אתה חייב ואכל האחרת במזיד אבל כשאכל האחרת בשוגג ודאי דהוא פטור דמאי איכפת לן דהתרו הרי הוא היה מקבל ההתראה והיה אמת שלא היה בדעתו לאכול ואם שכח ואכלה מה חטא ומה פשע אלא ודאי אין כאן איסור אלא כשעבר אח"כ במזיד או שאכל התנאי ראשונה בשוגג והתרו בו בשעת אכילת האיסור ואמרו לו הרי אתה עברת שכבר אכלת התנאי. ומ"מ קשה לפירוש רבינו ז"ל דמפרש דמזיד בעינן באכילת האיסור היכי מייתי ראיה רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' הא התם לא הוי אלא שוגג באכילת התנאי ומ"מ קאמר דיכול לאכול האחרת במזיד ולדברי רבינו ז"ל אע"פ שיהיה שוגג בתנאי כיון דהוא מזיד באיסור חייב:

כ

שבועה שאוכל וכו'. מחלוקת ר"י ור"ל ופסק כר"י דטעמו הוא משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה:

כא

אבל אם נשבע שיעשה וכו'. גם זה הוא כפי סברת ר"י דהתראת ספק שמה התראה דלר"ל בלאו הכי הוא פטור משום דהתראת ספק לאו שמה התראה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף