שרשי הים/שבועות/ד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שרשי היםTriangleArrow-Left.png שבועות TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים
תשובה מיראה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


א[edit]

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


שורש נשבע שלא יאכל ואכל כל שהו

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית כו'. הנה נא הואלתי לבאר שורש זה במי שנשבע שלא יאכל אי אוסר עצמו אפי' בכ"ש נמי עיקרא דהאי מלתא תנן בר"פ שבו' שתים בתרא די"ט ע"ב שבו' שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע א"ל לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב שזה חייב א"ל ר"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ע"כ.
וראיתי להרמ"ל שכתב וז"ל ויש לדקדק במחלו' זה דלא ימנע אם בלשון בנ"א אכילה היא בכל שהוא מ"ט דרבנן והלא בנדרים ושבו' אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ"א ואם בלשון בנ"א סתם אכילה אינו אלא בכזית מ"ט דר"ע דאמר דאף אם אכל כ"ש חייב ולומר דפליגי אם בלשון בנ"א אכילה היא בכזית או בכל שהו דבר זה לא ניתן ליאמר כלל ואפשר דע"כ ל"א דבנדרים אמרינן אזלינן בתר לשון ב"א אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון ב"א אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון ב"א כי אם בתר לשון תורה ומש"ה ס"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור"ע ס"ל דאזלינן בתר לשון ב"א אף במקום שהוא היפך לשון תורה ומש"ה חייב אף באוכל כ"ש ושוב דחה זה מההיא דירוש' רפ"ז דנדרים אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון ב"א אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר"י אסור בי"ט האחרון ע"ד דר' יאשיה מותר ע"כ ואין ספק דקי"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הר"ן וברפ"ד דערכין די"ט אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון ב"א אלמא אזלינן בתר לשון ב"א אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל וא"כ איך יתכן דרבנן ס"ל דאזלינן בתר לשון תורה ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון ב"א אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירוש' וכו' והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה וא"ת אי משום ה"ט בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדכ"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהו לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר לשון אכילה דבלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בני אדם הוי בכל שהו מ"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילות שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש כל שהו עכ"ל.
ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו ושאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו יש לתמוה טובא לעניות דעתי בכל דבריו הקדושים ז"ל. כי הנה לפי מה שהעלה הרב ז"ל דסתם אכילה בלשון ב"א היא בכלשהו אלא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר ע"ע טפי משיעור איסורי תורה מש"ה ס"ל לרבנן דלא אזלינן הכא בתר לשון בני אדם אלא אזלינן בתר כונתו ודעתו א"כ נמצא לפי דבריו ז"ל דאומדנא זו אלימא טובא לדע' רבנן למיפק לשון ב"א לעשותו לשון תורה ואף דבעלמא כשלשון תורה חלוק מלשון בני אדם אזלינן בתר משמעות לשון ב"א הכא דאיכא אומדנא כזו דרשינן לשון הדיוט כלשון תורה וכיון דיש כח באומדנא זו לסרס לשון ב"א ללשון תורה איך לא יהיה כח באומדנא זו לעשות דבר הסתום כמפרש דבקונמות שלא הזכיר לשון אכילה ואיכא אומדנא זו דאין אדם אוסר עצמו טפי משיעור איסורי תורה היה לנו לומ' טפי דכמפרש כזית דמי דמסייע לנו האומדנא הזו ולא היה לנו לומר דכמפרש כל שהו דמי דבשלמא אם היינו מוצאין לשון קונם בתורה שהוא בכל שהו היה מקו' לומר דלא אזלינן בתר האומדנא אבל כיון דבלשון זה לא מצינו בתורה אם הוא בכל שהוא או בכזית ובלשון ב"א אנו דנין למה לא יהיה כח באומדנא הזו דאין אדם אוסר ע"ע טפי משיעור איסורי תורה לומר דכמפרש כזית דמי דאם האומדנא מהני למיפך לשונו שהוא היפך לשון תורה איך לא מהני לפרש לשונו הסתום כאלו הוא מפורש לסייע אל האומדנא.
גם במ"ש הרב בתחילת דבריו דלומר דפליגי רבנן ור"ע אם בלשון ב"א אכילה היא בכזית או בכל שהו זה לא ניתן ליאמר כלל כו' הדבר מתמיה מה עול מצא הרב בזה שדחאו בשתי ידים שהרי מצינו כיוצא בזה דאפליגו בפרק ד' נדרים ד"ל ע"ב גבי הנודר מן הנולדים אי מותר בילודים דלר"מ מותר בילודים משום דס"ל דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא העתידין להוולד ורבנן ס"ל דאסור בילודים משום דלדידהו לשון נולדים בלשון ב"א כולל הוא נולדים כבר ועתידין להוולד כדאי' התם ובפרק הנודר מן המבושל דנ"א ע"ב אפליגו נמי חכמים ורשב"א גבי דג שאני טועם דלרבנן דרשב"א לפי מה שפי' הרא"ש שם ס"ל דבלשון בני אדם משמע בין גדול ובין קטן ולרשב"א משמע ליה דדג בלשון ב"א לא משמע אלא גדול דוקא ועיין להטור בסימן רי"ז יע"ש.
גם במ"ש הרב ואפשר דע"כ לא אזלינן בתר לשון ב"א אלא היכא דלא הוי היפך לשון תורה כו' ושוב דחה דבר זה מדברי הירוש' דאפליגו בזה ר"י ור"י וקי"ל כר' יוחנן ועוד דרבי יאשיה לא אמרה אלא לחומרא וכו' יש לתמוה למה לא אמר עוד דבש"ס דידן ברפ"ו דנדרים מבואר דר"י ור"י ל"פ אלא מר אמר כי אתריה ומר אמר כי אתריה ודכ"ע ס"ל דאזלינן בתר לשון ב"א אף כשהוא היפך לשון תורה וכמבואר שם וכ"כ הריב"ש בהדיא בסי' ר"ז בד"ה אין צ"ל בנדון זה יע"ש גם במה שהכריח עוד הרב מההיא דריש ערכין דאמרינן קיבורת כולה דאורייתא כו' יש לתמוה למה זה הביא הרב ראיה זו על שמו והלא התוס' ז"ל בשנים ובג' מקומות בתלמוד הביאוה ועיין בדבריהם בפרק הערל דף ע"א ע"א ד"ה והני מולין נינהו כו' שכתבו וז"ל אבל במקום שלשון ב"א חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון ב"א כמ"ש בפרק האומר משקלי מדאוריית' היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון ב"א עכ"ל וכ"כ בריש פסחים ד"ה כדתנן כו' וכ"כ בע"ז פרק א"מ דכ"ז ע"א ד"ה אלמא כו' יע"ש ועוד אני תמיה על הרב וגם על התוספות למה לא הביאו ראיה מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דע"ו ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש מותר ביין כו' ולאו חמרא הוא והכתיב זנות יין ותירוש וכו' אלא דכ"ע תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון ב"א ע"כ הרי מבואר דאפי' דבלשון תורה תירוש חמרא הוא כיון דבלשון ב"א לאו חמרא הוא אלא מיני מתיקה דוקא אזלינן בתר לשון ב"א ואסור בכל מני מתיקה ומותר ביין וראיה זו מבוארת טפי מההיא דערכין דהכא לשון ב"א חלוק מלשון תורה לגמרי דלא דמו אהדדי כלל משא"כ בההיא דערכין דדמו קצת כמבואר ואפ"ה אזלינן בתר לשון ב"א ולא בתר לשון תורה ועיין להר"ן והרשב"א בפרק הנודר מן הירק דנ"ה ע"ב שכתבו דאיתא בתוספתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ודגרסינן עלה בירוש' כמ"ד הלך אחר לשון ב"א ברם כמ"ד לא הלכו בנדרים הלך אחר לשון ב"א התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין עכ"ל כו' יע"ש ויש לתמוה על שהביאו הדברים בשם התוספתא והירוש' ולא הביאוהו מש"ס דילן פרק בתרא דיומא דע"ו וכמדובר ושוב מצאתי להרב מגילת ספר בחלק הלאוין דקכ"ט ע"ב וע"ג עמד בזה יע"ש וצ"ע.
ודרך אגב בעומדי בזה עם מורי הרב הכולל כמהר"י נוניס הי"ו כה הראני מ"ש התוספו' בנדרים פרק הנודר מן הירק דנ"ה ע"א ד"ה וכפרוץ הדבר שכתבו וז"ל פסוק הוא בד"ה כו' ואי דגן כל מיני דאידגן משמע למה ליה למכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא לא משמע אלא ה' המינים מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב"א משמע כל מילי דמידגן ההוא נמי משמע כל מילי עכ"ל דמשמע לכאורה מדבריהם דלשון נביאים ולשון ב"א כי הדדי נינהו ודוקא לשון תורה הוא דחלוק מלשון ב"א ולכך כתבו אי בלשון ב"א משמע כל מידי דמידגן ההוא דדברי הימים נמי משמע כל מילי אם זו היתה כונתם הנה סוגיא זו דפרק בתרא דיומא הויא תיובתיהו שהכריחו מקרא דנביאים דזנות יין ותירוש כו' דתירוש חמרא הוא ואמרי' עלה דבנדרי' אזלי' בתר לשון ב"א דתירוש לאו חמר' הוא והוא נר"ו הוק' לו עוד ממ"ש התוס' עצמן שם בר"פ הנודר מן המבושל דמ"ט ע"א ד"ה ר"י וז"ל לא הוי ראיה גמורה דבנדרים הלך אחר לשון ב"א עכ"ל הרי דבלשון אותו הנביא עצמו שכתבו התוס' הכא דאי בלשון ב"א כל מידי דמדגן משמע אף בלשון הכתוב נמי משמע הרי כתבו ז"ל התם דיש לחלק בין לשון ב"א ללשון הכתוב בנביא דלשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד ובנדרים הלך אחר לשון ב"א והרשב"א בחי' שם בר"פ הנודר מן הירק כתב וז"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו' וא"ת ומאי קושיא דהא ר"ע ל"פ בדגן דאורייתא דלכ"ע אינו אלא ה' המינים וי"ל דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי אלא בלשון עם הארץ ובלשון שהיו מביאי המעשרות מדברים עכ"ל ומ"ש דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי וכו' נראה דמשום דבהאי קרא כתיב ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבלשון תורה לא מצינו אלא מעשר דגן תירוש ויצהר ולא מצינו דבש בתורה בהדי המעשרות לכן הכריח דהכתוב הזה מספר בלשון שהיו מביאי המעשר מדברי' ומביאין מעשרותיהן ודוק ועפ"י דברי הרשב"א הללו ממילא נוחין ג"כ דברי התוס' דכונתם דמאחר דהכתוב הזה משתעי בלשון ב"א אם איתא דבלשון ב"א דגן כל מילי דאידגן משמע ל"ל למכתב כל תבואת השדה הא כיון דכתיב ברישיה דקרא ראשי' דגן הרי כל תבואת השדה בכלל וברור.
ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי התוס' דפ' הערל ושאר מקומות שכתבו כמ"ש הרמ"ל דאף היכא דלשון תורה הוי הפך לשון ב"א אזלינן בתר לשון ב"א אמנם מה שהעלה הרב ז"ל דהכא טעמייהו דרבנן דר"ע דלא אזלי בתר לשון ב"א הוא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר על עצמו טפי מאיסורי תורה לא נחה דעתי דעת הדיוט בזה דא"כ בקונמות נמי הול"ל דלא אסר על עצמו אלא בכזית דכיון דאיכא אומדנא זו טפי הול"ל דכמפרש כזית דמי ולא כמפרש כל שהו דאם בנשבע שלא אוכל דבלשון ב"א הוא בכל שהו משום אומדנא זו שבקינן לשונו ואזלינן בתר כונתו כ"ש בקונמות דאין לשונו היפך כונתו דהול"ל דאינו אלא בכזית ואף שהרב כתב דשאני לשון אכילה דבלשון תורה מיהא שיעורו בכזית מ"מ קשה דמה יושיענו לשון תורה ללשון ב"א ועוד שהרי איכא איסורי תורה דלא כתיב בהו לשון אכילה ואפ"ה לא מחייבי אלא בכזית וכמו שאכתוב לקמן בפרט זה ד"ה והנה יע"ש.
כי ע"כ נלע"ד יותר נכון מה שרצה הרב ז"ל לומר מעיקרא דרבנן ור"ע קמפלגי אי לשון אכילה סתמא בלשון ב"א הוי בכזית או בכל שהו דומיא דמאי דאפליגו ר"מ ורבנן בלשון הנולדים בלשון ב"א אי ילודים בכלל או לא וכן כי ההיא דאפליגו רשב"א ורבנן בנודר מן הדג אי גדול בכלל בלשון ב"א כמש"ל וגם התוס' בפרק הערל דע"א ע"א ד"ה והני מולין ובריש פסחים ובע"ז פרק אין מעמידין דכ"ז ע"א ד"ה אלמא כתבו דיש לשונות בני אדם שאינן מבוררין והתנא לומד אותם מלישנא דקרא כדיליף לנודר מן האור דאסור באור דכוכבי' מקרא דכתיב הללוהו כל כוכבי אור וכן בנודר מן המולין דמותר במולי א"ה דלא מקרו מולין כדכתיב כי כל הגוים ערלים יע"ש וא"כ ה"נ דוכוותא איכא למימר דרבנן ילפי לשון אכילה בלשון ב"א שאינו מבורר מלשון אכילה של תורה שאינה אלא בכזית ור"ע לא יליף מלשון תורה הכא דס"ל כיון דמפרש חייב סתם נמי כמפרש הוא כנלע"ד ועיין לקמן בפרט זה ד"ה והנה יע"ש.
ויש להסתפק בנשבע שיאכל ואכל כל שהו אי מיפטר מידי שבועתו בכל שהוא לרבנן דר"ע נמי מי נימא כי היכי דלענין נשבע שלא יאכל ילפי רבנן מאיסורי אכילה דלא מחייב אלא בכזית ה"נ לענין נשבע שיאכל ילפי מחיובי אכילה שבתורה כחיוב אכילת מצה בליל פסח דלא מיפטר מחיובו עד שיאכל כזית כמבואר בדברי רבי' רפ"ו מה' חו"מ ובדברי הטור ומרן בא"ח סימן תע"ה וה"נ לענין חיוב אכילת ק"פ שנינו בפרק האשה דפ"ט ע"א לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל א' וא' ועוד שנינו שם דצ"א ואפי' חבורה של מאה שאינן יכולין לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ"ש רבינו בפ"ב מה' ק"פ הלכה ג' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכו' לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ"ש רש"י בכזית לכולם לבד שוחטין עליהן יע"ש וכן לענין חיוב מצות אכילת בשר הקדשים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם נראה מדברי רבינו בפ"י מה' מע"הק הט"ו שצריך שיגיע לחלקו של כל כהן כזית ועיין להרב מוצל מאש בח"א סימן נ"א ע"ג ד"ה בענין יע"ש באופן דבכל חיובי אכילת מצוה שבתורה בעי' נמי כזית לצאת ידי חובתו וא"כ ה"נ בנשבע שיאכל איכא למימר דלא מיפטר ידי שבועתו עד שיאכל כזית או"ד בנשבע שיאכל איכא למימר דאף רבנן מודו לר"ע דבכל שהו מפטר נפשיה מידי דהוי אנשבע שיאכל ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה דמפטר מידי שבועתו אפי' באכילת נבלות ועפר כמ"ש רבינו לקמן בפ"ה הלכה ה' והיא שיטת הרי"ף והר"ן בדשי"א כמ"ש מרן כ"מ שם ונ"ט דכשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו ה"נ מסתמא מסיק אדעתיה דבאכילה כל שהו יצא ידי חובתו והשתא ניחא דנקט תנא דמתניתין פלוגתייהו דר"ע ורבנן בנשבע שלא יאכל ולא נקט לה בשאוכל כמו שהתחיל למתני' שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' משום דבנשבע שיאכל אף רבנן מודו לר"ע דאם אכל כל שהו דמפטר מידי שבועתו איברא שאין זה הכרח כ"כ דאיכא למימר דאפי' פליגי נמי בשאוכל נקט פלוגתייהו בשלא אוכל לאשמועינן חידושא לר"ע דלא מבעיא בשאוכל דאיכא למימר דבכל דהו אכילה בעי למפטר נפשיה אלא אפילו בשלא אוכל דליכא להאי טעמא ס"ל דחייב בכל שהוא וא"נ בשלא אוכל איכא חידושא דאע"ג דאיכא חיוב מלקו' אפ"ה מחייב ר"ע בכל שהו.
ואת זה ראיתי להרב מוצל מאש ח"א סימן ט"ז דף י"ג ע"ב שכתב וז"ל אמנם יש להסתפק לענין שבועה אם נשבע אדם שיאכל ככר זה ואכלו מעט מעט בשהיות רבות אם קיים שבועתו עכ"ל והנראה בכונתו ז"ל דלהכי נקט ספק זה בנשבע שיאכל ככר זה דנשבע על אכילת כל הככר משום דבנשבע שיאכל סתם פשיטא ליה דלא מפטר עד שיאכל כזית ובבת אחת דומיא דשבוע' שלא אוכל דלא מחייב עד שיאכל כזית ובבת אחת לרבנן דר"ע דילפי לה מאיסורי אכילות שבתורה וה"נ לדידהו בנשבע שיאכל ילפינן מחיובי אכילות שבתורה כחיוב אכי' מצה בליל פסח וכיוצא דלא מפטר מחיובו עד שיאכל כזית וא"כ כי היכי דבחיובי אכילות שבתורה בעינן שיאכל כזית בכדי א"פ ואם אכל ביות' מכדי א"פ לא יצא י"ח ה"נ בנשבע שיאכל סתם לא מפטר מחיוב שבועתו עד שיאכל כזית ובבת אחת אבל אם אכלו ביותר מכדי א"פ לא יצא י"ח אמנם בנשבע שיאכל כל ככר זה דלא אמר אכילה סתם אלא פירש אכילתו ע"כ הככר כל כה"ג אפשר דאפי' אכלו הככר בשהיות רבות הרי קיים שבועתו שהרי אכל כל הככר או"ד אפי' בכה"ג נמי בעינן שיאכלינו כשיעור אכילה דהיינו שכל כזית וכזית ממנו יאכל אותו בכדי א"פ אבל כשאכלו מעט מעט בשהיות רבות שלא אכל כל כזית ממנו בכא"פ אפי' אכלו כולו לא קיים שבועתו דאכילה כזו לא מקרי אכילה כלל והוא נשבע לאוכלו והא לא אכלו ואם זו היתה כונתו נמצא דמפשט פשיטא ליה בנשבע שיאכל ואכל כל שהוא דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית ואין דבר זה ברור כ"כ לע"ד דשפיר איכא למימר דבנשבע שיאכל ל"פ רבנן ור"ע ולכ"ע באכל כ"ש מפטר מידי שבוע' דומיא דנשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה דמשום דלדידיה אחשביה אכילה מפטר נפשיה בהכי ה"נ אכל כ"ש גלי דעתיה דאוכל כ"ש קאמר וכמפרש כ"ש דמי ולפי צד זה נלע"ד דכ"ש אם נשבע שיאכל ככר זה אע"ג דלא מצי פטר נפשיה עד שיאכל כל הככר אם עומד כולו בפניו כמ"ש הטור ומרן בסימן רל"ח מיהו מצי לאוכלו בשהיות רבות דהא חשיבא לדידיה אכילה כי האי אכילה והרי קיים שבועתו דומיא דנשבע שיאכל ואכל עפר דפטור.
האמנם ממ"ש הטור ומרן שם בסימן רל"ח דהנשב' שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע ע"כ כזית וכזית ממנה שיאכלנה והן הן דברי הרא"ש בספ"ג דשבועות וז"ל אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הילכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דהכי קאמר שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכו' את השאר כדי לקיים שבועתו עכ"ל.
הנה מבואר יוצא מדבריהם דשלא אוכל ככר זה שניהן שוין דכונת הנשבע לישבע על שיעור אכילה ואכילה שבככר דהיינו ע"כ כזית וכזית ממנו שהוא שיעור אכילה שבתורה וכיון שכן מינה נשמע שבכלל שבו' הוא לאוכלן לאכילות אלו כדרך אכילה דהיינו בכדא"פ דכל היכא דבעינן כזית בעינן נמי שלא ישהא באכילתו ביותר מכדי א"פ דטפי מכדי א"פ לא מקרי אכילה וכיון דלשון שאוכל ושלא אוכל דקאמר מפרשינן ליה בשיעור אכילה של תורה דהיינו כזית הכא נמי מפרשינן נמי בשיעור של תורה דהיינו בכדי א"פ ושמעינן מינה דבין באומר שבועה שאוכל סתמא בין באומר שבועה שאוכל ככר זה צריך שיאכל כל כזית וכזית ממנו בכדי א"פ דוקא ואם אכל טפי משיעור זה לא קיים שבועתו דאכילה בעי' וליכא וכי תימה א"כ מה בין נשבע שיאכל ואכל כ"ש או כזית בכדי א"פ דלא קיים שבועתו משום דאכילה בעינן וליכא לנשבע שיאכל ואכל עפר דיצא י"ח שבועתו כמ"ש הטור ומרן שם בסי' רל"ח הא אכילת עפר נמי לאו שמה אכילה ואפ"ה כיון דאיהו אחשביה אכילה קיים שבועתו שפיר הנה החילוק לזה נראה ברור דגבי אכילת עפר על ידי מעשה אכילתו גילה דעתו שפיר דלדידיה חשיבא אכילה אבל הכא באוכל כל שהוא ליכא גילוי דעת דאכי' כל (כי) שהוא לדידיה חשיבא לקרותה אכילה דכ"ע נמי אכלי כ"ש מתרמי להו אלא דלא חשיבא אכילה חשיבה לקרותה בשם אכילה ולא קרו אכילה אלא לאכילת כזית וא"כ מפני שזה אכל כ"ש אין כאן הכרח לומר דלדידיה חשיבה אכילה לענין לקרות בשם אכילה סתם כמבואר ועיין בחי' מוהר"ב אנג'יל בריש פ"ג דשבועות שנסתפק בעיקר ס' זה שנסתפ' ולא העלה דבר ברור יע"ש.
ולע"ד הדבר מבואר מדברי הרא"ש והטור שכתבנו דס"ל דנשבע שאוכל סתמא לא נפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דנשבע שלא אוכל דאי הוה ס"ל דנשבע שאוכל סתמא אפי' באכל כ"ש מפטר מידי שבועתו כי נשבע שאוכל ככר זה אפי' נשרף כולה ולא נשאר ממנה אלא משהו נמי מיחייב לאוכלו כיון דבאכי' כ"ש נמי מפטר מידי שבועתו כי נשבע שיאכל סתם ומלשון הרא"ש והטור שכתבו דהנשבע שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע על כל כזית וכזית ממנו מבואר דדוקא אם נשאר כזית לקיים שבועתו אבל במשהו לא מיחייב דמשהו לא מיקרי אכילה ואיהו ע"כ אכילה ואכילה שבככר נשבע הכלל העולה דמדברי הרא"ש והטור ומרן הללו יש להוכיח לע"ד שתי הספיקות שנסתפקו הר"ב אנג'יל והרב מוצל מאש ובנשבע שאוכל סתמא לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דשבועה שלא אוכל דבעי' כזית שהרי הם השוו שלא אוכל לשאוכל דבשתיהן שיעור אכילה בעינן לצאת י"ח שבועתו וכיון דבעינן שיעור אכיל' ממילא נמי בעינן שלא ישהה באכילתן יותר בכדי א"פ דומייא דכל אכילות שבתורה ובכן בנשבע שיאכל ככר זה לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כל כזית וכזית ממנו בבת אחת ולא בשהיית שיעור יותר כדי א"פ כנלע"ד.
איברא דעדיין אני בעוניי נבוך בעניין זה דמתו' מ"ש מבואר יוצא דבנשב' שלא אוכל סתמ' וכ"ש בנשבע שאוכל סתמא דאם אכל כזית בכדי א"פ חשיב' אכילה כשאר כל אכילות שבתורה דמצטרף אכילות בכדי א"פ ואף הרב מוצל מאש לא נסתפק אלא אם בשבועה נחמיר טפי לצרף השהיות אפי' ביותר מכדי א"פ אבל מודה הוא דבכדי א"פ מצטרף שפיר ככל שאר אכילות שבתורה ולע"ד האי מילתא צריכה רבה כי לפי שיטת הרמב"ן והר"ן בחידושיו לשבועות והביא דבריהם הרב מ"ל הכא בתחילת דבריו דס"ל דדוקא בשאר איסורין גזירת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסור' אבל בשבועה דאיסור הבא מעצמו הוא אם נשבע שלא אוכל כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא יע"ש א"כ לפי שיטתם הלזו איכא למימר דמי שנשבע שלא אוכל סתמא כל שאינו אוכל כזית בבת אחת בלתי שהייה כלל לא מיחייב כלל דע"כ לא אמרינן בכל איסורי אכילות שבתורה שאם אכל משהו וחזר ואכל משהו דמצטרף האכילות בכדי א"פ אלא דוקא בהני אכילות דאיכא איסורא מיהא בכל משהו ומשהו דהוא אכיל וכיון דאיסורא מיהא קאכיל מצטרפין כל האיסורין שבכל משהו בשיעור א"פ להביאו לידי עונש אבל בשבועה דמשום דאיסור הבא מעצמו הוא דאמרינן דכל משהו היתר גמו' הוא א"כ כיון דבעת אכילת כל משהו היתר גמור קאכיל לא מצטרפין כולן אחר אכילתו לחייבו משום אכילת איסור אפי' בשיעור כדי א"פ דליכא למימר דאע"ג דבעת אכילת כל משהו לחודיה היתר גמור הוא מ"מ כשמצטרפין אח"ך כל המשהויין במעיו בשיעור א"פ חזרו כולן ונצטרפו ונעשו חתיכה דאיסורא ומיחייב משום אכילה שבמעיו דהא ודאי ליתא שהרי מבואר הוא בס"פ גיד הנשה דק"ג ע"ב דכל איסורי אכילות לא מיחייב בהו אלא משום אכילת גרונו ולא משום אכילה שבמעיו ומה"ט אמרו דאם אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו אע"ג דבאכילת מעיו ליכא אלא חצי זית כיון דבאכילת גרונו איכא זית שלם מיחייב וכן פסקו הפוסקים יע"ש ועיין עוד להרב מש"ל בפי"ד מה' מ"א די"ב שכתב בשם הירוש' דמי שנשבע שלא יאכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרך את הפת בעלי קנים או בעלי גפנים ואכלן לא מיחייב אלא על אכילת עלי הקנים או עלי הגפנים שנגעו בגרעונו אבל על אכילת הפת לא מיחייב כיון שכרכו בעלי הקנים ועלי הגפנים והם חוצצים ולא נגע הפת בגרונו יע"ש הרי דאע"ג דאיכא אכילת מעיו בפת כיון דליכא אכילת גרונו לא מיחייב.
אשר מזה אני תמיה על מ"ש מרן ב"י בא"ח סי' ר"י וז"ל ובספר אהל מועד כתוב מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו לפניה אלא א"כ היה שם כשיעור רביעית ובזה השיעור מברכת אע"ג שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם עכ"ל ולא נהירא דברכה לא בטעימת חיך תלייא אלא באכילה תלייא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא"ש עכ"ל ויש לתמו' טובא דהרי גבי כל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא ואיך כתב מרן דאכילה היינו הנאת מעיים ומ"ש בשם הרא"ש הנה הרא"ש בפ' היה קורא די"ד כתב כלשון הזה ומיהו נר' דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ"ל ולא כתב משום דאכילה היינו הנאת מעיים כמ"ש מרן ואפשר דטעמו משום דברכת הפירות וכל דבר לפניו מסקינן בריש פ' כיצד מברכין דנפ"ל מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומשמע ליה להרא"ש דהנאת מעיים בעינן דחשיבא הנאה גמורה אבל בהנאת גרונו אע"ג דלעניין אכילות שבתורה חשיבא אכילה הכא לענין ברכה דמסברא הוא דילפינן דאסור אין סברא כ"כ אלא היכא דאיכא הנאת מעיים דאיכא הנאה גמורה ולא הנאת כל דהו ואפשר דאפי' לעניין ברכה דלאחריו דנפ"ל מקרא דואכלת ושבעת וברכת בעינן נמי הנאת מעיים דכיון דלא כתיב ואכלת לבד אלא ושבעת כל אכילה דלית בה שביעה לא מיחייב בברכה מן התורה וכמ"ש התוספות והרא"ש בפ"ג שאכלו דמ"ט ע"ב אלא דמדרבנן הוא דהצרי' ברכה עד כזית ועד כביצה וכיון שכן אפשר דדרך שביעה בעי' אבל בהנאה כל דהו לא הצריכו ברכה ודוק.
ואיך שיהיה הנה הדבר מבואר דבכל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא כמדובר וכיון שכן משמע לכאורה דלדעת הרמב"ן והר"ן בשיטתו דבנשבע שלא אוכל לא מיתסר בחצי שיעור ופחות מכזית היתר גמור הוא דלא משכחת חיובא אלא בשאכל כזית בבת אחת דאיכא הנאת גרונו בכזית בבת אחת אבל אם אכל חצי שיעור וחזר ואכל חצי שיעור אפי' בכדי א"פ לא מחייב כיון דבכל אכילה היתר גמור קאכיל וכאלו נשבע שלא אוכל כזית בבת אחת דמי ולפי דבריהם אפשר דאף בנשבע שאוכל נמי איכא למימר דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית בבת אחת בלתי שהיה כלל דאי שהייה כל דהו אין כאן אכילת כזית כיון דבנשבע שלא אוכל לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל משום דבלשון ב"א לא חשיב אכילת כל שהו אכילה כלל אפי' לעניין איסורא ה"נ לענין נשבע שאוכל נמי לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל לעניין שיצטרפו האכילות בשיעור כדי א"פ ואם כנים הדברים יש לתמוה על זה מדברי הירוש' שהביאו התוס' והרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים דהנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו מיד ואוכל משום דהו"ל נשבע לבטל את המצוה כיע"ש ואם איתא למאי דאמרן מאי נשבע לבטל את המצוה איכא הרי יכול הוא לקיים שבוע' ולאכול מצה בליל פסח שהרי לעניין אכילת מצה יכול הוא לפטור עצמו בשאוכל לכזית מצה בשתי אכילות או בשלשה ואינו שוהה באכילתן טפי משיעור כדי א"פ ונפיק שפיר י"ח אכילת מצה כמ"ש הטור בא"ח סי' תע"ה והביא דבריו הרב מוצל מאש בסי' י"ו ולענין חיוב שבועתו לא מיחייב משום דכיון דלא אכלו לכזית בבת אחת לא מיקרי אכילה לענין שבועה כמדובר ואפשר לומר דהנשבע שלא אוכל מצה בליל פסח מסתמא על אכילת חובתו הוא נשבע שלא יאכל לצאת ידי חובתו וכיון דבאכיל' שיעור כדי א"פ הוא יוצא י"ח והוא נשבע שלא לצאת ידי חובתו הו"ל כאלו נשבע בפי' שלא אוכל בשיעור כדי א"פ ובמפרש לכ"ע חייב אפי' באוכל כל שהו וכבר מצינו כעין זה להריב"ש בתשו' סי' תצ"ה וכמ"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש דק"פ ע"א על מה שהוקשה לו להרפ"ח בסי' תפ"א וכבר עמדנו בזה לעיל בשרש נשבע בכולל לבטל את המצוה יע"ש ודוק ועיין למורי הרב נר"ו בה' יסודי התורה ד"ד ע"ב שעמד על מה שנסתפק הרב מש"ל אם במצות אכילה שבתו' כאכילת מצה וק"פ וכיוצא אם אכלן שלא כדרך הנאתו אם יוצא י"ח כי היכי דקי"ל לענין איסורי אכילה דלא מחייב בשלא כדרך הנאתו.
ומורי הרב נר"ו הביא ראיה דלא חשיבא אכילה ממ"ש רבי' בפ"ה מה"ש הי"ח דהנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח והן הן דברי הירוש' כמ"ש מרן כ"מ ז"ל והשתא אי שלא כדרך הנאתו יוצא י"ח מצה א"כ בנשבע סתם אמאי כתב דאינו אוכל מצה בליל פסח היה לו לומר דיאכל מצה שלא כדרך הנאתו דהרי זה לא נשבע אלא שלא יאכל כדרך הנאתו וכן נמי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אמאי לוקה ואוכל מצה הא אין זה ש"ש דהרי יכול לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך הנאתו אלא דאינו יוצא י"ח מצה זה נ"ל ראיה נכונה עכ"ל.
וע"פ מ"ש אין ראיה זו נכונה כל כך דאיכא למימר דמ"ש רבינו דבנשבע סתם אינו אוכל מצה בליל פסח היינו טעמא דאינו אוכל אפי' שלא כדרך הנאתו משום דכיון דבכלל שבועתו שנשבע סתם שלא יאכל מצה נכלל ג"כ מצה של מצוה היוצא בה י"ח בפסח ובאותה אכילה הוא יוצא אפי' בשאוכלה שלא כדרך הנאה הו"ל כאלו פי' בשבועתו שלא יאכל מצה אפי' שלא כדרך הנאתו דכיון דלגבי אכילת מצה חשיבא אכילת שלא כדרך הנאה אכילה כי נשבע שלא אוכל מצה על שם אכילה שבה נשבע וכל שנשבע בפירות שלא יאכל אפי' שלא כדרך הנאתו פשיטא ודאי דאסור ומהאי טעמא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אסור לאכול אפי' שלא כדרך הנאתו דהוה ליה כאלו נשבע בפי' שלא יקיים מצות אכילת מצה בליל פסח אלא שאין חילוק זה ברור כ"כ והאמת יורה דרכו דמדסתם רבי' וכתב דהנשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח וכן ממ"ש דאם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל משום דהוה ליה נשבע שלא יאכל מצה מבואר דאפי' במצות אכילה אם אכלו שלא כדרך הנאתו אינו יוצא בה י"ח כמ"ש מו"ה נר"ו וכבר הביא עוד שם ראיות אחרות לדבר כיע"ש ועיין עוד במ"ש בה' מ"א דקל"ז ע"ג ד"ה ודע יע"ש ומדבריו נר"ו למדנו לנ"ד ג"כ ראיה דהנשבע שלא אוכל ואכל כזית בכדי א"פ חשיבא אכילה ומיחייב דאי לא חשיבא אכילה אמאי בנשבע שלא יאכל סתמא אמרי' דאסו' לאכול מצה בליל פסח ע"י שהייה בשיעור בכדי א"פ שיוצא בה י"ח מצה שהרי זה לא נשבע שלא יאכל ואפי' ע"י שהייה כלל אלא על אכילת בבת א' הוא דנשבע אלא ודאי דאף בנשבע שלא אוכל נמי אם אכל כזית בכדי א"פ חשיבא אכילה ואף אאכילה כזו נשבע ואפי' לשיטת הרמב"ן והר"ן בשיטתו שכתבו דבנשבע שלא יאכל ליכא איסורא בחצי שיעור שהוא לא נתכוון אלא על כזית ופחות מכזית היתר גמור הוא אפי"ה כל שאוכל כזית בשיעור כדי א"פ כיון דבשיעור זה אכלן מצטרפין זה עם זה והו"ל כאלו אכל כזית כולו בבת אחת ונהנה גרונו בכזית בבת אחת והם לא אמרו דפחות מכזית היתר גמור הוא אלא בשאינו אוכל אחריו בשהיית בכדי א"פ דאם אכל פחות מכזית וחזר ואכל פחות מכזי' אחר בשיעור כדי א"פ ודאי דמצטרפין שניהן כאלו אכלן כאחד וחייב ומה"ט בנשבע שאוכל ואכל כזית בכדי א"פ יצא י"ח כאלו אכלן בבת אחת ונהנה גרונו בכזי' ונפטר מידי שבועתו וזה ברור.
ועפ"י האמור ממילא ג"כ נפשט מה שנסתפק הרב מוצל מאש בח"ב סי' י"ב וז"ל באוכל אכיל' גסה לעניין קונם ושבו' מה יהיה הדין וכעת לא מצאתי גילוי לזה וצ"ע עכ"ל ומדברי התוס' שהביא מורי הרב נר"ו שם מבואר הדבר דאף לענין שבועה לא חשיבא אכילה שכתבו דאכילה שלא כדרך הנאה לא חשיבא אכילה לענין נשבע שלא אוכל ואכילה גסה ודאי דשלא כדרך הנאה חשיבא כמו שהכריח הרב מש"ל בפ"ה מה' יסודי התורה ד"ה נספק' באוכל דבר איסור אכילה גסה כו' אלא שאני תמיה על הרב מש"ל במה שנסתפק עוד שם בד"ה יש לחקור אם במצות אכילת שבתורה כמצות אכילת מצה וק"פ אם חשיבא אכילה שלא כדרך הנאתן וכתב שלא מצא דין זה בפי' במצות עשה עכ"ל דמאחר שהוא הכריח מקמי הכי דאין לחלק בין אוכל אכילה גסה לאוכל שלא כדרך הנאה דכולהו לאו שמה אכילה נינהו והביא ראיה מההיא דנזיר דכ"ג דאמרינן לענין ק"פ זו שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קעביד דש"מ דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י"ח יע"ש א"כ הרי נמצא בפי' דאין לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה וצל"ע ומיהו לענין קונם נלע"ד דאפי' שלא כדרך הנאה חייב כמו שאכתוב לקמן.
ודרך אגב ראיתי עוד להרב מוצל מאש שם שכתב וז"ל וכן יש לספק לענין מבשל בי"ט ואכלו אכילה גסה מהו מי איכא איסורא משום מבשל בי"ט או לא אמנם מסוגיית פ' א"ע בההיא דאופה מי"ט לחול דפטור משום אי מקלעי ליה אורחים משמע דלאו שמה אכילה דאי לא אמאי אצטריך לטעמא דאורחים תיפוק ליה דאי בעי אכיל אכילה גסה עכ"ל ואין מכאן ראיה לע"ד שהרי כתבו התוס' שם ד"ה רבה כו' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן כו' וכיון דאוכל אכילה גסה אזוקי מזיק ולא שכיח כלל הוא משום הכי לא אמרו אלא משום הואיל ומקלעי ליה אורחים דשכיח טפי ודוק ואפשר דהכא חשיב שכיח דאכיל אכילה גסה כדי שלא יתחייב באיסור עושה מלאכה בי"ט וכיון דלא נ"מ השתא לדידן דאית לן הואיל ואי מקלעי ליה אורחי' מידי לעיקר ספק זה שנסתפק הרב לא תקעתי עצמי בזה.
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דאין חילוק בין איסורי אכילו' שבתורה לאיסור אכילה שאסר אדם על עצמו ע"י שבועה דכל שבאיסורי אכילות שבתורה חייב ה"נ חייב דהיינו כזית ובכדי א"פ דהתם חייב ה"נ גבי שבועה חייב וכל שבאיסורי אכילו' שבתורה פטור ה"נ פטור והיינו אכילה ביותר מכדי א"פ ואכילת כ"ש ואכילה גסה ושלא כדרך הנאה דהתם פטור ה"נ פטור. והנה מבואר בגמ' דדוקא באומר שבועה שלא אוכל דמזכיר שם אכילה אינו חייב אלא בכזית דאין אכילה פחותה מכזית כמ"ש רש"י בד"ה קונמות כמפרש דמי וז"ל לפי שאינו מזכיר שם אכילה כל שהו קאמר וכן כתב עוד לקמן עלה דאמר ר"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכ"ש וז"ל קונמות כיון דלא מדכר שם אכילה כמפרש כ"ש דמי עכ"ל וק' טובא דכיון דטעמייהו דרבנן דאמרו בשבועה שלא אוכל דלא מיחייב אלא בכזית הוא משום דלא מצינו באוכל כ"ש שיהא חייב א"כ מה"ט נמי אפי' אינו מזכיר שם אכילה נמי כמו קונם לא ליחייב עד דאכי' כזית שהרי אפי' איסורין שבתורה דלא כתיב בהו אכילה לא מיחייבי עד דאיכא כזי' שהרי בשר בחלב לא כתיב בהו אכילה דמה"ט מיחייב אפי' אכל שלא כדרך הנאה כדאיתא בפ' כ"ש וכמו שפסק רבינו בפי"ד מה' מ"א ואפי"ה לא מחייב עד דאכיל כזית וכמו שמבואר מדברי רבינו שם ברפי"ד שסתם וכתב דכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית וה"נ כלאי הכרם דלא כתיב ביה אכילה ואפי"ה לא מחייב עד דאיכא כזית ולפי מ"ש לעי' דפלוגתייהו דרבנן ור"ע הוא בלשון אכילה של ב"א אם משמעותו הוא כזית דוקא או לא ורבנן ילפי לה מלשון אכילה של תורה דהוי דוקא בכזית ור"ע משמע ליה דבלשון בני אדם הוי כ"ש ניחא דאע"ג דמצינו בשאר איסורין של תורה דלא כתיב בהו אכילה דאפי"ה שיעורן בכזית מ"מ אין ללמוד מהם ללשון קונם של בני אדם כיון דבהנהו ליכא לשון מיוחד דבבשר בחלב כתיב לא תבשל ובכלאי הכרם כתיב פן תוקדש וגלי רחמנא בהו דשיעורן בכזית אבל בלשון קונם של ב"א מי יימר דשיעורו בכזית.
אמנם לפי מ"ש הרב מש"ל דרבנן ור"ע לא פליגי בלשון אכילה דלכ"ע לשון אכילה של ב"א הוא כ"ש ולפי דברי הרא"ם שהביא הרב אף בלשון תורה משמעותו הוא כ"ש אלא דאתא ה' למ"מ ואפקיה לקרא ממשמעותיה וטעמייהו דרבנן דר"ע הוא דמשום דאין סברא שיאסור אדם עצמו טפי מאיסורי תורה משו"ה אית לן למימר דהנשבע נמי לא אסר עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ לפי דבריהם אין הדבר תלוי בלשון אלא בכונת הנשבע וכיון שכן אפי' בקונם נמי דלא הזכיר לשון אכילה הול"ל דלא אסר עצמו טפי מאיסורי תורה דומיא דאיסו' בשר בחלב וכלאי הכרם דאע"ג דליכא בהו לשון אכילה אפי"ה לא מיתסר אלא בכזית וצ"ע.
ומתוך מימרא זו דרב פפא דקאמר דבקונם אפי' אוכל כל שהו חייב כיון דלא הזכיר לשון אכילה נראה לע"ד שיש להביא ראיה למה שנסתפק הרב מוצל מאש באוכל אכילה גסה לענין קונם מה יהיה הדין כמ"ש דבריו לעיל דודאי חייב דכיון דלא הזכיר לשון אכילה אף שלא כדרך הנאה נמי אסו' דבכל דוכתא דממעטי' אכילה גסה אינו אלא היכא דכתיב אכילה ואכילה גסה לאו שמה אכילה ומה"ט בבשר דחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה כתב הרמ"ל בפ"ה מה' יסודי התורה ד"ה נסתפקתי באוכל דבר איסור דחייב כמו שלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן יע"ש ונלע"ד דמכל דכן אתיא קונם דגבי בשר בחלב וכלאי הכרם דלא מיחייב עלייהו בכל שהו אלא בכזית כמבואר מדברי רבינו ברפי"ד מהמ"א אפ"ה מיחייב עלייהו באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאתן וכל שכן קונמות דמחייב בכל שהו דפשיטא ודאי דחייב נמי באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאה כנלע"ד ברור.
אלא דבעיקר אותה סוגיא דפרק כ"ש דכ"ד ע"ב דקאמר אביי דבשר בחלב וכלאי הכרם מחייב עלייהו אפי' אכלן שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב בהו אכילה ק"ל דכי לא כתיב בהו אכילה מאי הוי הא אכילה כל שהו נמי לא חשיבא אכילה כדמוכחא סוגיין וכדמוכח נמי ההיא דר"פ בתרא דיומא דפ"א דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית וכו' וכמ"ש הרמ"ל הכא ובפ"א מה' ח"ומ ה"ז דהלמ"מ למדנו דסתם אכילה אינה אלא בכזית כיע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סימן תל"ט ועיין עוד בחולין דק"ב ע"א דאמר רב אכל אבר מ"ה צריך כזית מ"ט אכיל' כתיבה ביה ואפ"ה לענין בשר בחלב וכלאי הכרם אע"ג דלא כתיב בהו אכילה לא מחייב אלא בכזית כאלו כתיב בהו אכילה וכמ"ש רבינו ברפי"ד מהמ"א וכיון שכן לענין שלא כדרך הנאה נמי נימא דלא מחייב עלייהו אלא כדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה פטור דמ"ש באכילת כ"ש דפטור וכעת צל"ע ועיין במ"ש בענין זה בספרי הקטן שורשי הי"ם ח"א שורש איסור שלא כדרך הנאתו בה' יסודי התורה פ"ה ה"ח יע"ש.
ולענין חצי שיעור אם יש איסור בנשבע שלא אוכל ואכ' כ"ש כשאר איסורין שבתורה דאיכא איסורא בחצי שיעור הנה מדברי רבינו מבואר דאסיר ממ"ש והרי הוא כאוכ' חצי שיעור מנבי' וטרפות וכיוצא בהן וכמ"ש הרמ"ל וכן מבואר מדברי הרא"ש שכתב בדכ"ב עלה דאבעיא ליה לרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכן בשבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' ומסיק הרא"ש וז"ל ועלו ב' הבעיות בתיקו ואין נפקותא האידנא באלו ב' הבעיות דאפי' אי דעתיה אכזית קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכן בבעיא דנזיר שאכל חרצן עכ"ל. גם הטור בסימן רל"ח כתב דאם נשבע שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ"ש וכבר הביא דבריו הרמ"ל לקמן יע"ש אמנם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בשיטת כתיבת יד הביא דבריהם הרב קרית מלך רב והר"ן בשיטתו כתבו דדוקא בשאר איסורין גזרת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסורא אבל בשבוע' דאיסור הבא מעצמו הוא כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית הית' גמור הוא וכבר הביא דברי הרמב"ן והר"ן בשי' הרמ"ל וכתב עוד דהר"ן בפי' ההלכות חזר בו והסכים לסברת רבינו וסיעתו שכתב בפ"ג דשבועות דבשבועות נמי אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם הנ"מ למלקו' ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא מריבוייא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתי' אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין נשבע השבועות כדין שאר איסורין עכ"ל.
והנה בשיטת רבינו ודעימיה דס"ל דחצי שיעור אסור בשבועה כשאר איסורין העלה הרמ"ל דאין חילוק בין נשבע שלא אוכל סתם לנשבע שלא אוכל כזית או שלא אוכלנה דאפי' דמפרש בשבועתו כזית או כל הככר אפ"ה אסור בחצי שיעור וכמ"ש הטור בהדיא דאפי' בשלא אוכלנה דפירושו הוא שלא יאכל כל הככר אפי"ה אסור בחצי שיעור יע"ש גם מלשונו של הרא"ש שכתבנו לעיל מוכח הכי שכתב ואין נפקותא האידנא דאפי' אם דעתו אכזית קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ הרי שכתב דאפי' אם דעתיה אכזית אפ"ה אסור בחצי שיעור וכיון דאפי' ידעינן שדעתו אכזית אפ"ה אסור בחצי שיעור אין ספק דמפרש שדעתו נמי בשבועתו כזית דינא נמי הכי גם מלשון הר"ן מבואר כן שדימה דין השבועות לדין שאר איסורין משום טעמא דחזי לאצטרופי וכיון דאפילו פי' בשבועות בכזית ס"ס איכא להאי טעמא כל דחזי לאצטרופי מהי תיתי לחלק בין שבועה סתם לנשבע שלא אוכל כזית ס"ס גזרת רחמנא הוא דכל דחזי לאצטרופי תיתסר ואפשר דאפי' פירש בשבועתו שאין רצונו ליאסר בחצי שיעור וע"ת כן קיבל שבועתו אפ"ה לא משגחינן ביה דמתנה לעבור על דבר תורה הוא והתימא על הרש"ך שכתב בסימן רל"ח ס"ק י"ב עמ"ש הטור דבשבועה שלא אוכלינה אסור בכל שהו וז"ל ולא ידעתי מנ"ל הא וגם לקמן סט"ו בשבועה שאוכלינה ונשרף מקצתה אמרי' שאין צריך לאכו' מקצתה שניתותר ומשמע דאפי' איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב"ת ס"ח מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפ"ז י"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלינה אסור >>>


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.