משנה למלך/שבועות/ד

משנה למלך ‏ שבועות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום כו'. נראה דס"ל דכשם דחצי שיעור אסור מן התורה בכל האיסורים ה"נ בנשבע שלא יאכל אסור לאכול פחות מכשיעור. ואני תמיה בדין זה דבשלמא בשאר איסורים גזרת הכתוב הוא דהאוכל כשיעור ענוש יענש ואם אכל פחות שלא יענש אבל יש איסורא בעלמא. אך במי שנשבע שלא יאכל אי אמרת דסתם אכילה היא בכזית א"כ זה לא קיבל עליו שלא לאכול כי אם כזית ולמה יאסר בפחות מכזית. ובשלמא לר"ל דס"ל דחצי שיעור הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועות נמי אסור מדרבנן לאכול פחות מכשיעור משום סייג אך לר"י דאית ליה דאיסור חצי שיעור הוא מה"ת בנשבע שלא יאכל מהי תיתי שיאסר בחצי שיעור. שוב ראיתי להר"ן בחדושיו לשבועות הובאו דבריו בתשובות מהר"ם גלאנטי ז"ל (דף ק"ט) שכתב כדברי אלה וז"ל מי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר איסורין שבתורה דקי"ל כר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו ר"ל דפליג עלה מודה דאסור מדרבנן דהני מילי באיסור תורה אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא ותמהני מהר"ם שכתב בפ"ד מהל' שבועות מי שנשבע כו' וכן בפ"א מהל' נדרים כתב אמר אכילת פירות מדינה כו' אינו לוקה עד שיאכל כזית דמשמע דאיסורא מיהא איכא ע"כ. ולפי דרך זה יישב סוגית הגמרא דשבועות (דף כ"ב) דאמרינן א"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא כו' דהכונה היא בשלמא לדידי דאמינא דבקונמות בעינן שיעורא אע"פ שלא הזכיר בהם אכילה מצטרפין משום דאע"ג דלא מיחייב אלא בכשיעור מ"מ חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה שיהא משמע מדבריו שיוכל לאכול לכתחלה פחות מכשיעור ולפום הכי מצטרפין. אלא לדידך דלא מצית מוקמת לה אלא בשהזכיר בהם אכילה כיון שכן חצי שיעור שבכל אחד היתר גמור הוא לו ולכתחלה יכול לאוכלו שהרי הוא כמו שהתנה כך בשבועתו והיאך יצטרף לחייבו ע"כ. וכן פירש סוגיא זו הרמב"ן בחדושיו (א"ה כמו שתראה בלשונו שנעתיק לקמן בפרקין יע"ש),והנראה מדברי הר"ן הוא שמוסיף על סברתנו וס"ל דאף לר"ל דאית ליה דחצי שיעור אסור מדרבנן בנשבע שלא יאכל ליכא איסורא כלל. ומיהו לדידי אין זה מוכרח דכיון דלר"ל איסור חצי שיעור הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועות עשו סייג לאסור חצי שיעור. שוב ראיתי להר"ן בפ"ג דשבועות שחזר בו ממ"ש בחידושיו והסכים לדעת רבינו מדאמרינן ביומא דטעמיה דר"י הוא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאיצטרופי ולהשלימה לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא בריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא רבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאיצטרופי ולמה לא יהיה דין שבועות כדין שאר איסורין ע"כ. הכלל העולה שדין זה אם בשבועות אסור מה"ת בחצי שיעור הוא מחלוקת בין הראשונים ז"ל דלהרמב"ן וליש מי שאומר שהביא הר"ן מותר לכתחלה לאכול פחות מכשיעור ואפילו איסור דרבנן ליכא. ולדעת רבינו והר"ן ז"ל אסור מה"ת לאכול פחות מכשיעור ככל שאר האיסורין. ומ"מ אני תמיה בזה דבשלמא אם נאמר דסתם אכילה היא בכזית אלא דגזרת הכתוב היא שיאסר אף בפחות מכזית משום דחזי לאיצטרופי יש פנים לסברת רבינו הלזו דאית ליה האי דינא אף בשבועות מטעמא דכתב הר"ן דנהי דהוא לא אסר על עצמו כי אם בכזית מ"מ גזרת הכתוב הוא דכל דבר האסור על האדם שיאסר אף בחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי. אך להרא"ם ז"ל דאית ליה דסתם אכילה היא כל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה ואוקמיה אכזית לעונשין. (א"ה כמו שנתבאר בדברי הרב המחבר בהלכות חמץ ומצה יעו"ש באורך) בנשבע שלא יאכל אמאי לא יענש אף בפחות מכשיעור כיון דמשמעות אכילה הוא אפילו כל שהוא וזה נשבע שלא יאכל א"כ הרי בפירוש אסר עצמו אפילו בכל שהוא ובמפרש קי"ל דלוקה אף בכל שהוא, (א"ה כמו שיתבאר לקמן בפרקין דין ב') ולדעת הרא"ם מה הפרש יש בין מפרש לנשבע שלא יאכל וצ"ע:
ודע דבר"פ ג' דשבועות תנן שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע א"ל לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב ע"כ. ויש לדקדק במחלוקת זה דלא ימנע אם בלשון בנ"א אכילה היא בכל שהוא מ"ט דרבנן והלא בנדרים ושבועות אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ"א (א"ה כמבואר) ואם בלשון בנ"א סתם אכילה אינה אלא בכזית מ"ט דר"ע דאמר דאף אם אכל כל שהוא חייב. ולומר דפליגי אם בלשון בני אדם אכילה היא בכזית או בכל שהוא. דבר זה לא ניתן ליאמר כלל. והנראה מדברי רש"י במתני' ובגמרא (דף כ"א) הוא דלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא ומש"ה מחייב ר"ע אלא דרבנן אזלי בתר אכילה של תורה שאינה אלא בכזית. ואפשר דע"כ לא אמרי דבנדרים ושבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון בני אדם אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון בני אדם כי אם בתר לשון תורה ומש"ה ס"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור"ע ס"ל דאזלינן בתר לשון בני אדם אף במקום שהוא הפך לשון תורה ומש"ה חייב אף באוכל כל שהוא:
אך ראיתי בירושלמי רפ"ז דנדרים א"ר יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם א"ר יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מה ביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר' יוחנן אסור ביו"ט האחרון ע"ד דר' יאשיה מותר ע"כ (א"ה עיין בט"ז י"ד סי' ר"כ וא"ח סי' תרס"ח) . ואין ספק דקי"ל כר"י דאזלינן בתר לשון בני אדם אף שהוא נגד לשון תורה וכמו שפסק הר"ן ז"ל. ובר"פ ד' דערכין (דף י"ט) אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בנ"א אלמא אזלינן בתר לשון בני אדם אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל. וא"כ איך יתכן דרבנן ס"ל דאזלינן בתר לשון תורה. ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון בני אדם אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירושלמי. והכא דלשון בנ"א אוסר יותר מלשון תורה אף ר' יאשיה מודה דאזלינן בתר לשון בנ"א. והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה. וא"ת אי משום האי טעמא בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדף כ"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהוא. לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר אכילה בלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בנ"א הוי בכל שהוא מ"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילה שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה. אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש. ומכאן ג"כ נראה שיש סתירה לדברי הרא"ם שכתבנו דאית ליה דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא דא"כ מ"ט דרבנן דאף דנימא שדעתו אסתם אכילה שבתורה הא סתם אכילה שבתורה הוי כל שהוא וכ"ת דהרב יאמר דטעמייהו דרבנן הוא משום אומדנא דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור דענש הכתוב באיסורי תורה. זה אינו דא"כ גם בקונמות נאמר אומדנא זו וע"כ לומר דטעמא דשבועה הוא משום דהזכיר אכילה וכדאיתא בגמרא. ולפי דברי הרב לא מהני כלל מה שהזכיר אכילה דהא איהו ס"ל דסתם אכילה שבתורה היא בכל שהוא. ומיהו יש ליישב בדוחק דהכונה היא דרבנן ס"ל שדעתו של זה שנשבע שלא יאכל הוא כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסור בכל שהוא אף זה שנשבע שלא יאכל דעתו הוא ליאסר בכל שהוא אלא שאין דעתו ליענש אלא בכשיעור דומיא דאיסורי תורה ולפי זה נתיישבה הקושיא שהקשינו למעלה להרא"ם ז"ל. אך הרואה יראה כמה יש מהדוחק בדברים אלו ודברי הרא"ם צריכים תלמוד:
ויש להסתפק בנשבע שלא יאכלנה דקי"ל דאינו לוקה עד שיאכל את כולה אם נאמר ג"כ דאיסורא מיהא איכא בכל שהוא שאוכל מהככר משום דחזי לאיצטרופי. או דילמא באומר סתם אכילה שלא אוכל ולא פירש אף דסתם אכילה היא בכזית מ"מ כיון דאיכא למימר נמי כל שהוא אמרינן דכל שהוא נמי אסור משום דחזי לאיצטרופי אבל במפרש אין לנו אלא מה שאמר ולפי צד זה אם נשבע שלא יאכל כזית מותר בפחות מכשיעור כיון שפירש דבריו ואמר כזית. ומיהו הראשון נ"ל יותר ויש סמך לזה מההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ט) בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים דהוו להו ענבים ח"ש וחצי שיעור לא מיחייב קרבן ואי מישרא שרי קרבן מיבעיא אלא ודאי דס"ל דיש לו דין ח"ש דאיסורא מיהא איכא והדברים ק"ו לנדון דידן. ומיהו ע"כ אין ראיה זו מכרעת דא"כ תיקשי מכאן להרמב"ן דלאותה סברא שהביא הר"ן דאית להו דליכא איסורא בשבועות באוכל חצי שיעור למאי איצטריך בגמ' לומר דאין מביאין קרבן על ח"ש השתא מישרא שרי קרבן מיבעיא:
שוב ראיתי הדין מפורש כתבו הטי"ד סי' רל"ח וז"ל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפילו בכל שהוא. וכ"כ מרן בשלחנו הטהור יע"ש. ומ"מ נ"ל שאין דין זה מוסכם דהתינח אליבא דרבינו שכתב בפ"ה מהלכות אלו דין ו' דשבועה חלה על ח"ש משום דאינו מושבע עליו מהר סיני. אך להרשב"א שכתב בתשובות סי' תרי"ו דאין שבועת בטוי חלה על ח"ש לדידן דקי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת והכריח הדבר מסוגיא דפ' בתרא דיומא וכן הוא דעת התוס' שבועות (דף כ"ג) סוף ד"ה דמוקי לה יע"ש. א"כ לדידהו לא יתכן לומר דהאומר שלא אוכלנה דאסור בכל שהוא מדין חצי שיעור דהא בפ"ג דשבועות (דף כ"ז) אמרינן דאם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה וכל הפוסקים הביאו דין זה להלכה ואם איתא דהאומר שלא אוכלנה אסור בכל שהו מדין ח"ש כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חיילא שבועה שניה לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח"ש:
הן אמת שראיתי להרב ב"ח שרצה לומר דהטור אזיל בשיטת התוס' ופליג ארבינו ואית ליה דאין שבועה חלה על ח"ש. ולפי מ"ש יהיו דברי הטור סותרים אלו את אלו שהרי הוא פסק דהאומר שלא אוכלנה אסור אפילו בכל שהו ואי ס"ל דאין שבועה חלה על ח"ש איך פסק דהאומר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דחלה שבועה. הן אמת שדברי הב"ח אינן מוכרחים לדעתי דהא אף לדידיה קשה דאמאי לא הביא הטור דאם נשבע שלא יאכל כל שהו מנבלות דשבועה חלה שהרי בשלא אוכל מודים התוס' דחלה ולא פליגי אלא בשאוכל. ומ"ש דכיון דליתיה בהן אף בלאו ליתיה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא שלא נאמר כלל זה אלא לקרבן דוקא וכמבואר בדברי רש"י פ"ג דשבועות (דף כ"ד) וכן מתבאר מדברי הרז"ה בפ"ג דשבועות גבי נשבע לקיים את המצוה. אך קשה לי ממ"ש התוס' פ"ג דמכות (דף כ"ב) ד"ה א"ל כגון דאמר שלא אחרוש וצ"ע. ומבואר הוא בשבועות בדף כ"ה דאף למ"ד דבעינן דאיתיה בלהבא הוא דוקא לענין קרבן וכדאמרינן לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות וא"כ לדידן נמי דבעינן שיהיה לאו והן הוא דוקא לקרבן אבל למלקות לעולם איכא וא"כ חזרה הקושיא למקומה דאמאי לא הביא הטור דין זה דשבועה שלא אוכל כל שהו מנבלות וטרפות. וא"כ ליכא למשמע מדברי הטור דפליג על רבינו וכדכתיבנא ועדיין צריך אני להתישב בכל זה. ועיין בספר חוות יאיר סי' ט"ו:
תנן בריש פ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו היכן מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב שזה חייב ע"כ, ובגמרא עלה כ"ב אמרינן אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמה דאכילה כדמפרש דמי מיתיבי ב' קונמות מצטרפין ב' שבועות אין מצטרפין ר"מ אומר קונמות כשבועות ואי סלקא דעתין חייב בכל שהו למה לי לצרף עד כאן, ויש לדקדק דזה המקשה מה היה סבור בכונת הברייתא דחלקו בין שבועות לקונמות פירש רש"י דהמקשה היה סבור דב' שבועות היינו שהזכיר אכילה על כל אחד דאמר שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו ומשום הכי אין מצטרפין אבל בקונמות אף שאמר קונם זו עלי וקונם זו עלי כיון שלא הזכיר אכילה בכל אחת מהם מצטרפין לכזית ור"מ אומר דקונמות כשבועות דכיון דהזכיר שתי פעמים קונם אף שלא הזכיר אין מצטרפין דומיא דשבועות אך לר"פ דקונמות בכל שהו חייב למה לי לצרף ותירצו דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונס קונם דכיון דהזכיר אכילה בעינן שיעור והקשו אי הכי אמאי מצטרפות סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ותירצו דאמר אכילה משתיהן עלי קונם והקשו דכוותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין ותירצו אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות. ואיכא לעייוני טובא בתירוץ זה אם הכונה היא דאוקמה לברייתא באומר אכילה משתיהם עלי קונם ודכותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ואפילו הכי אין מצטרפין משום דחלוקות לחטאות, ואני תמיה בזה דהא האומר שבועה שלא אוכל משתיהן אינן חלוקות לחטאות ואין כאן אלא שבועה אחת ומאי דתנן במתניתין שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין דחייב על כל אחת ואחת היינו משום לישנא יתרא דפת פת למה לי וכדאיתא בגמרא עלה כ"ג אבל האומר שלא אוכל חטים ושעורים וכוסמין או פת חטים ושל שעורים או פת חטים וכן של שעורים אינו חייב כי אם אחת וכמבואר שם וכן האומר שלא אשתה יין ושמן ודבש דתנן דחייב על כל אחת ואחת אוקמוה בגמרא במסרהב בו חבירו וכו' הא לאו הכי אינו חייב כי אם אחת ואם כן פשיטא דהאומר שבועה שלא אוכל משתיהן דאין כאן כי אם שבועה אחת ואינו חייב כי אם אחת. וראיתי לרש"י שכתב מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים כדתנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יחטא לאחת מאלה וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו ח"ש אין מצטרפות וכו' ע"כ:
והנה דין זה דהיכא דהיו מונחים לפניו שתי ככרות ואמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו דחשיבי שתי שבועות הדין דין אמת דהא דאמרינן התם גבי שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים וכו' דדוקא משום לישנא יתרא דפת פת למה לי הוא דאמרינן דחייב על כל אחת ואחת שאני התם שרוצה לאסור עצמו במין הפת ומשום הכי אם לא אמר לישנא יתרא דפת פת אמרינן דאינו חייב אלא אחת אבל במונחין לפניו ואינו רוצה לאסור עצמו אלא באלו שמונחין לפניו ואמר שלא אוכל מזו ומזו ודאי דחייב על כל אחת ואחת דאי לא לימא שבועה שלא אוכל מאלו ומדפרט ואמר מזו ומזו שמעת מינה דכל חד וחד הוי שבועה בפני עצמה וגבי שלא אשתה יין ושמן ודבש דחייב על כל אחת ואחת אמרינן בגמרא דמיירי במונחין לפניו שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו אלא דחי משום דמיירי ברוצה לאסור על עצמו המין הא לאו הכי פשיטא דחייב על כל אחת ואחת. ובהדיא תנן בפ' שבועת העדות עלה ל"ג ובר"פ שבועת הפקדון עלה ל"ו דהיכא שהיה יכול לכלול הכל בדבור אחד ופרט דחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו ומה שהביא רש"י ראיה לדבריו מההיא דשבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין הכוונה היא דכי היכי דהתם אף ע"פ שלא הזכיר כי אם שבועה אחת משום לישנא יתירא אמרינן דהוה ליה כאלו אמר שבועה על כל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת והכי נמי באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו אף שלא הזכיר שבועה על כל אחת ואחת משום לישנא יתירא אמרינן דהוה ליה כאלו אמר שבועה על כל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת. אך עדיין אני נבוך בדברי רש"י הללו אי ס"ל דכפי אוקמתא זו ברייתא איירי באומר קונם מזו ומזו וכן שבועה מזו ומזו אלא דשבועה הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות אך בקונמות אף דאיכא לישנא יתירא וחשיבי כשתי קונמות מ"מ כיון דאין חלוקות לחטאות מצטרפות. ומאי דלא מוקמינן לברייתא באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם הוא משום דבכה"ג דקאמר בהדיא שני קונמות אף דליכא נפקותא לחטאות מ"מ הרי קבל עליו שני קונמות נפרדים ופשיטא דאין מצטרפין אך היכא דלא הזכיר כי אם אכילה אחת אף דאיכא לישנא יתירא דוקא בשבועות דחלוקות לחטאות אמרינן דגם לענין צרוף חלוקות ואין מצטרפות אבל בקונמות דאין חלוקות לחטאות אף לענין צרוף אינם חלוקות ומצטרפות. אבל באומר שבועה שלא אוכל משתיהן אינם מצטרפות כיון דבלשון זה אינם חלוקות לחטאות. וכי תימא הכא נמי נימא מדהוה ליה למימר שבועה שלא אוכל מאלו ואמר שלא אוכל משתיהן לייחודי שבועה על כל אחת ואחת מהם אתא הא ליתא דנימא דכוונתו לייחודי שבועה על כל אחת ואחת הוא מ"מ לא מהני דדוקא בפורט הדברים כגון אומר זו וזו או יין ושמן ודבש אמרינן כיון דכוונתו היא לייחודי שבועה על כל אחת ואחת שדינן כאומר שבועה על כל פרט ופרט והוה ליה כאלו אמר שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו אבל באומר שלא אוכל משתיהן אף שנאמר שכוונתו לייחודי לאו על כל ככר וככר מ"מ הרי כלל כל הככרות בדבור אחד:
עוד היה אפשר לומר דלעולם דכפי אוקמתא הלזו ברייתא איירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן ואף דבלשון זה אינם חלוקות לחטאות וכדכתיבנא מ"מ כיון דמשכחת לה דאף אם לא הזכיר כי אם אכילה אחת שיהיו חלוקות לחטאות כגון אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו אף אם אמר שלא אוכל משתיהן נהי דלענין חטאות אינם חלוקות כיון שכללם בדבור אחד ולגבי קרבן בעינן לבטא בשפתים ובפיו לא הוציא כי אם שבועה אחת לענין צרוף מיהא חשיבי תרי שבועות ואינם מצטרפות, ומפשטא דשמעתתא נראה דלפי אוקמתא זו מיירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכדאוקמוה מעיקרא ולא חדשו אלא דרב פנחס. ואי אמרת דמיירי לפי אוקמתא זו באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו הול"ל בהדיא באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו וכדרב פנחס וכן נראה ממרוצת דברי רש"י שכתב אם אמר כו' משמע דברייתא לאו בהכי איירי אלא כדאוקמוה מעיקרא דהיינו שאמר שבועה שלא אוכל משתיהן ולא חדשו אלא מימרא דרב פנחס. אלא שאני תמיה בזה דמלבד דהסברא היא זרה בעיני דמאחר דבלשון זה אינם חלוקת לחטאות מה יושיענו אם בלשון אחר הם חלוקות לחטאות. עוד יש לתמוה דבפ' שבועת הפקדון עלה ל"ז אמרינן תן לי חטים ושעורים א"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת כו'. והמתבאר שם מדברי רש"י דלמ"ד אכללי לא מיחייב כי קאמר רבי יוחנן דפרוטה מכולם מצטרפת קאי ארישא דאמר שבועה שאין לך בידי דאינו חייב כי אם אחת ומשום הכי פרוטה אחת מכולם מצטרפת ולמ"ד דאכללי נמי מיחייב דרבי יוחנן אסיפא נמי קיימא ואשבועה דכללא ומיחייב מיהא חדא. הרי מבואר דהצירוף תלוי במנין החטאות וכל היכא דחייב על כל אחת ואחת אינם מצטרפות ואם אינו חייב כי אם אחת מצטרפות ושבועת הפקדון חלוקות הם לחטאות דהא כי כתיב לאחת מאלה אכלהו כתיב וכמבואר ואפ"ה כל היכא דבלשונו אינם חלוקות לחטאות מצטרפות וגבי שבועת בטוי נמי נראה בעלה כ"ג דכל היכא דאינם חלוקות לחטאות מצטרפות. וכן כתב רבינו בפירוש בפ"ד מהלכות שבועות דין ה' דאם אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית אינו חייב אלא אחת וכולם מצטרפות לכזית. ובדין ח' ביאר דדוקא היכא דהם חלוקות לחטאות אז אינם מצטרפים הא לאו הכי מצטרפים. והנראה אצלי בזה הוא דודאי כל היכא דלא קאמר לישנא יתירא כלל כגון האומר שבועה שלא אוכל חטים ושעורים וכן שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן במונחים לפניו ואמר שלא אוכל אלו או שלא אשתה אלו כשם שאינם חלוקות לחטאות כך אינם חלוקות לשום דבר ומצטרפות לכזית. אך במונחים לפניו ואמר שבועה שלא אוכל משתיהן דהוה מצי למימר שלא אוכל מאלו אף שאינם חלוקות לחטאות הם חלוקות לענין צירוף ואינם מצטרפות, וטעמא דמלתא דלענין שבועה בעינן פיו ולבו שוין וכמבואר ופיו בלא לבו ולבו בלא פיו לא מהני ומשום הכי לענין החטאות אף דאיכא לישנא יתירא ואיכא למימר דכיון לחלקם מ"מ אינו חייב כי אם אחת שהרי בפיו כללם כאחת דאמר שבועה שלא אוכל משתיהם ולא דמי להיכא דפרט דכיון דאיכא אומדנא דרוצה לחלקם שדינן השבועה על כל פרט ופרט אבל כשכללם אף דאיכא אומדנא לא מהני שהרי בפיו הוציא בהפך מכוונתו. אך לענין צרוף כיון דאיכא לישנא יתירא אמרינן דכוונתו היא לחלק ואף דבפיו כללם מכל מקום אזלינן בתר כוונתו ונאמר שזה לא רצה להתחייב כי אם כשיאכל שיעור שלם מכל אחד ואחד אבל לא שיצטרף חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה. ומה שהביאו בגמרא לההיא דרב פנחס הכוונה כך היא דבשלמא שבועות דלמדנו מקרא שיהיו חלוקות בחטאות אף דלא קאמר כי אם שבועה אחת ואכילה אחת כיון דקאמר לישנא יתירא כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים שהם חלוקים בחטאות כדכתיב באחת מאלה הרי דלמדנו קרא דנדרוש בשבועות לישנא יתירא לחילוק החטאות:
ומה שהביא רש"י דמיון לזה כגון אם אמר שלא אוכל מזו ומזו הוא משום דממתניתין דפת פת ליכא למילף להכא דשאני התם שהוא מיותר לגמרי אבל הכא היתור הוא משום דהיה לו לומר בלשון אחר דהיינו אלו לזה הביא הדמיון מזו ומזו שהיתור הוא משום דהוה ליה למימר אלו ודוק. וא"כ לענין צירוף נמי כגון באומר שבועה שלא אוכל משתיהם אף שאינם חלוקות לחטאות מ"מ דרשינן לישנא יתירא לחלקם לענין צירוף לומר שלא יצטרפו. אבל גבי קונמות דליכא חילוק חטאות וא"כ פשיטא דלא דרשינן לישנא יתירא מהיכא תיתי שנדרוש לישנא יתירא לענין צירוף ומש"ה מצטרפין. ולא מיבעיא באומר אכילת שתיהן עלי קונם דמצטרפין אלא אף אמר קונם זו וזו מצטרפין. ואם אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם אם מצטרפין לקמן נבאר אותו בעזרת השם:
עוד הקשו בגמרא אי הכי ר"מ אומר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא כלומר (אי אמרת) בשלמא לדידי דס"ל דברייתא איירי שאמר שלא אוכל זו ושלא אוכל זו וקונמות נמי דאמר קונם זו וקונם זו וטעמייהו דחכמים הוא בשבועות שהזכיר אכילה והם שתי שבועות אין מצטרפים אבל קונמות אף שהם שני קונמות אין מצטרפין היינו דקאמר להו ר"מ קונמות כשבועות דכי היכי דשבועות סבירא לכו דכיון דהם שתי שבועות אינן מצטרפות הכי נמי גבי קונמות כיון שהם ב' קונמות אף שלא הזכיר אכילה אינם מצטרפים אך לדידך דאמרת דברייתא מיירי באומר שבועה שלא אוכל משתיהן ומן הדין היה שיצטרפו כיון שהיא שבועה אחת אלא דטעמייהו דרבנן הוא משום דחלוקות לחטאות היכי קאמר להו ר"מ קונמות כשבועות והלא על השבועות אנו מצטערין דאמאי אינם מצטרפים ותירצו איפוך ר"מ אומר שבועות כקונמות ולית ליה דרב פנחס. והשתא ניחא דקאמר להו ר"מ כי היכי דפשיטא לכו דקונמות מצטרפין משום דהכל קונם אחד הכי נמי ס"ל בשבועות משום דלא ס"ל מימרא דרב פנחס:
תו אמרינן התם רבינא אמר כי קאמר רב פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן שוה פרוטה ע"כ. ולכאורה נראה דלפי תירוץ זה אתיא ברייתא כדהוה ס"ד דמקשה דמיירי באומר שבועה שלא אוכל זו ושלא אוכל זו וגבי שבועה כיון דהזכיר אכילה בכל אחת אינם מצטרפים אבל גבי קונם דלא הזכיר אכילה אף שהם שני קונמות מצטרפות אלא שבגמרא אמרו כפי תירוץ זה דטעמייהו דרבנן הוא משום דשבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס. ולא ידעתי למה הוכרחו לזה מאחר דאוקמוה לברייתא בקרבן דעד כאן לא הוצרכנו להא דרב פנחס אלא כפי מאי דהוה סלקא דעתן דברייתא איירי לענין מלקות ועל זה הוקשה להם דאי מיירי בשלא הזכיר אכילה בקונמות למה לי צירוף ואם הזכיר אכילה מה הפרש יש בין שבועות לקונמות ומשום הכי הוצרכו לההיא דרב פנחס אבל לרבינא דאוקמה לברייתא בקרבן וא"כ ברייתא איירי בשלא הזכיר אכילה בקונמות ואפ"ה בעי צרוף לכזית לאיזה תכלית אנו צריכים לההיא דרב פנחס. ומהריב"ל בחדושיו לשבועות נדחק הרבה בישוב קושיא זו וכתב דרבינא לא הוה ניחא ליה ההוא תירוצא דהוה מתרץ המקשה משום דאף ע"ג דלא הזכיר אכילה בקונם מכל מקום אין מצטרפין וניחא ליה טפי למימר דטעמא דרבנן כדרב פנחס ולא בא לחדש אלא דאין צריך איפוך עד כאן. והרב בעל חדושי הלכות תירץ דשאני לסברת המקשה דאיירי לענין מלקות ובעי שיעור אכילה דהיינו כזית גם בקונמות איכא לפלוגי בהכי דבקונמות נמי כיון דבעי נמי כזית שהוא שיעור אכילה ולא הזכיר אכילה הרי זה מצטרף ובשבועות שאמר אכילה על זו ואכילה על זו אין מצטרפין אבל לאוקמתא דרבינא דלא בעי כלל שיעור אכילה בקונמות וסגי במשהו למלקות אלא לענין קרבן בעי שוה פרוטה כדין הקדש א"כ א"נ דלא הזכיר אכילה בקונם מ"מ כיון דשני קונמות הן שאמר קונם על זו וקונם על זו ושיעור כל אחד שוה פרוטה זיל להכא ליכא שוה פרוטה וזיל להכא ליכא שוה פרוטה ואין מצטרפין עכ"ד:
ודע שרבינו בפ"א מה' (הקדש) [נדרים] דין ו' כתב אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים בין בנדר אחד בין בב' נדרים הרי אלו מצטרפין לכזית ע"כ. והראב"ד השיגו וכתב הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא אכילה כו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם ע"כ. והנה דעת הראב"ד הוא כסברת רש"י ולדעת רבינו נראה דלא נחה דעתו בפי' רש"י משום דאי מיירי באומר אכילה משתיהם עלי קונם אף בשבועות בלשון זה אינו חלוק לחטאות וכמ"ש לעיל לזה פירש דלפי אוקמתא דרב פנחס ברייתא איירי באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם ודוקא בשבועות אינו מצטרף בכה"ג משום דחלוקים לחטאות אבל בקונמות מצטרף משום דאינם חלוקות לחטאות. ומה שהקשו בגמ' זיל הכא ליכא שיעורא כו' לאו משום סברא הקשו דכיון שהם שני קונמות אמאי מצטרפין דהא המקשה הוה ס"ל דברייתא איירי בשני קונמות ואפ"ה הוה ס"ל דמצטרף אלא דהוה ס"ד דהחילוק שיש בין שבועות לקונמות הוא דבשבועות הזכיר אכילה ובקונמות לא הזכיר אכילה, אך כפי המתרץ דאמר דבקונמות נמי איירי בדהזכיר אכילה לזה הקשה דמה הפרש יש בין שבועות לקונמות וכי היכי דבשבועות אמרת זיל הכא ליכא שיעורא משום דהוו שתי שבועות הכי נמי גבי קונמות נימא זיל הכא ליכא שיעורא משום דהוו שני קונמות ותירצו דמאי דאמרינן גבי שבועות זיל הכא ליכא שיעורא לאו משום דהיינו שתי שבועות בלבד הוי טעמא דמלתא אלא משום דכיון דהוו ב' שבועות הם חלוקות לחטאות וכיון דהוו חלוקות לחטאות הם חלוקות נמי לענין צירוף דאינן מצטרפות אבל קונמות נהי דהוו שני קונמות כיון דאינן חלוקות לחטאות אינן חלוקות לצירוף ומש"ה מצטרפות. ודע דלסברת רבינו הלזו צריך ליישב קושית הגמרא שהקשו אי הכי ר"מ אומר קונמות כשבועות בשלמא כו' שהפירוש שכתבנו לעיל בין בדברי המקשה בין בדברי המתרץ שתירץ איפוך לא יצדק כפי דברי רבינו דס"ל דבין לפי המקשה בין לפי המתרץ ברייתא איירי בשני קונמות ושתי שבועות ואין הפרש ביניהם אלא דלסברת המקשה לא הזכיר לשון אכילה גבי קונמות והמתרץ מוקי לה בדהזכיר לשון אכילה בקונמות וא"כ צריך ליישב מה שהקשו אי הכי כו'. ונראה דהכונה היא דדקדוק הלשון הוא דהאומר קונמות כשבועות הכונה הוא דקאמר להו לחכמים הטעם שאתם אומרים בשבועות דאין מצטרפין אותו הטעם עצמו ס"ל דישנו בקונמות ואין מצטרפין וא"כ בשלמא לסברת המקשה דהחילוק שיש הוא משום דבשבועות הזכיר אכילה וחשיבי תרי שבועות אבל בקונמות דלא הזכיר לא חשיבי תרי קונמות שפיר קאמר ר"מ קונמות כשבועות כלומר כשם דבשבועות סבירא לכו דאין מצטרפין משום דהוו שתי שבועות הכי נמי ס"ל בקונמות מהאי טעמא דאין מצטרפין משום דהוו שני קונמות ומאי דאמרת דשאני קונמות משום דלא הזכיר אכילה לא ס"ל, אך כפי המתרץ דס"ל דמן הדין בין בשתי שבועות ובין בשני קונמות מצטרפין משום דהאיסור מין אחד הוא דהיינו איסור שבועה או איסור קונם אלא דשאני שבועה הואיל וחלוקות לחטאות היכי קאמר ר"מ לחכמים קונמות כשבועות דמשמע דהכי קאמר להו מהטעם עצמו שאתם אומרים דשבועות אינם מצטרפים מאותו הטעם עצמו אומר דקונמות לא מצטרפי והלא הטעם שאומרים חכמים בשבועות אינו צודק בקונמות כלל ואי ר"מ הוה ס"ל דכיון דהם שני קונמות אינם מצטרפים לא הול"ל אלא ר"מ אומר אף קונמות אינם מצטרפים ומדתלי לקונמות בשבועות משמע דס"ל דהטעם שאמר ת"ק בשבועות צודק נמי בקונמות וזה אינו וכדכתיבנא ותירצו איפוך שבועות כקונמות ולית ליה לדרב פנחס והשתא אתי שפיר דקאמר להו ר"מ לחכמים מאותו הטעם שאתם אומרים דקונמות מצטרפין אף שהם ב' קונמות משום דסבירא לכו כיון דהכל הוא משם א' דהיינו איסור נדר מצטרפין הכי נמי מהאי טעמא ס"ל דשבועות מצטרפין משום דהכל הוא משם אחד דהיינו איסור שבועה ודרב פנחס לא ס"ל ותירוצו דרבינא אליבא דרבינו מיירי נמי בשני קונמות נפרדים:
הכלל העולה דרש"י והראב"ד פליגי עם רבינו בשני דברים חדא דלרש"י והראב"ד כל היכא שהם שני קונמות נפרדים דאמר קונם זה וקונם זה אינן מצטרפין ולרבינו מצטרפין, ועוד היכא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן דלרש"י והראב"ד ז"ל אינם מצטרפין דהא לדידהו בהכי מיירי הברייתא שהרי כבר כתבנו לעיל דמפשטא דשמעתתא משמע דכי חדשו תירוצא דרב פנחס הוא באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכן נראה מדברי הראב"ד שכתב ואוקמה דקאמר אכילה משתיהן עלי קונם משמע דלפי המסקנא הכי קאי ולדעת רבינו נ"ל דבכה"ג מצטרפין דדוקא היכא שהם חלוקות לחטאות אינם מצטרפות אך כל שאינם חלוקות לחטאות מצטרפות וכן נראה מדבריו מ"ש בפ"ד מה' שבועות שתלה דין הצרוף בדין חילוק החטאות יע"ש. והיכא דאמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו שכתבנו לעיל דהם חלוקות לחטאות מדלא אמר שבועה שלא אוכל מאלו אליבא דכ"ע אינם מצטרפים כיון שהם חלוקות לחטאות ודכותה גבי קונמות דאמר אכילה זו עלי קונם וזו אליבא דכ"ע נמי מצטרף משום דגבי קונמות לא שייך חלוק לחטאת:ולענין מעילה לדידן דקי"ל דיש מעילה בקונמות באיזה קונם מצטרף למעילה הנה כבר כתבנו לעיל דרבינא דמוקי לברייתא לענין קרבן מוקי לה נמי באומר אכילה משתיהן עלי קונם וכדאוקמוה מעיקרא והיינו דקאמר שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס ומדלא אוקמוה בשני קונמות ממש משמע דס"ל לרב פפא דשני קונמות אינם מצטרפין וכבר כתב כן מהריב"ל בחדושיו וכתבנו דבריו לעיל דרב פפא לא ס"ל כדהוה ס"ל המקשה דקונמות כיון שלא הזכיר אכילה אף שהם ב' קונמות מצטרפין, והרב בעל חדושי הלכות נמי הכי ס"ל דכל שהם ב' קונמות אינם מצטרפין אליבא דרב פפא ומש"ה אוקמה בקונם אחד ואצטריך לטעמא דרב פנחס. אך עדיין יש לבאר אליבא דרב פפא הא דב' קונמות מצטרפין באיזה לשון אסרם דאי אמרת דמיירי באומר אכילת שתיהן עלי קונם זה אינו נ"ל משום דכל עצמו דרבינא לא בא אלא ליישב דהיכי משכחת דליבעו צרוף בקונמות לרבא דאמר דקונמות הוי בכל שהוא ומש"ה אוקמה לברייתא למעילה ואי אמרת דמיירי בהזכיר אכילה אין צורך לאוקומה במעילה אלא ודאי דלרבינא ברייתא איירי דלא הזכיר אכילה ואי אמרת דמיירי באומר קונם אלו א"כ דכותה גבי שבועות אמאי מצטרף שהרי כבר כתבנו לעיל דלעולם לא מצטרפין אלא באומר אכילה משתיהן עלי שבועה ואולי דמיירי באומר שתיהן עלי קונם אי נמי קונם זו וזו ודכותה גבי שבועות אין מצטרפין משום דחלוקות לחטאות וכדכתיבנא לעיל:
והנה המתבאר מזה הוא דהיכא שהם ב' קונמות בפירוש כגון דאמר קונם ככר זה וקונם ככר זה אין מצטרפין למעילה. אלא שאני תמיה על זה מדתנן ברפ"ד דמעילה עלה ט"ו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה וכן פסק רבינו בפ"ה מהל' מעילה דין ב' ופשיטא דשני קונמות דינם כקדשי מזבח עם קדשי ב"ה דהנהו נמי בשני הקדשות נאסרו וא"כ כי היכי דהתם מצטרפין אף שהם שני הקדשות וחלוקים הם בדינם שהאחד הוא קדשי מזבח והאחד הוא קדשי בדק הבית א"כ מכל שכן שיצטרפו שני קונמות. והנראה אצלי הוא דרבינא ס"ל דברייתא איירי בשני קונמות בפירוש וכן בשתי שבועות ולא ניחא ליה כדהוה ס"ד דמקשה דטעמא דקונמות הוא משום דכיון דלא מדכר אכילה אף שהם ב' קונמות מצטרפים ושבועות שאני משום דמדכר אכילה מש"ה אינם מצטרפים משום דהכל הוא משם א' דהיינו איסור שבועה הן לו יהי שהן שתי שבועות והזכיר אכילה על כל אחת אמאי לא יצטרפו דומיא דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית שאף שהם ב' דברים חלוקים לגמרי מצטרפים לפי שהכל הוא משם אחד דהיינו איסור מעילה מש"ה אמר דלעולם מן הדין היה דב' שבועות יצטרפו לפי שהכל הוא משם אחד דומיא דקונמות אלא דשאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות אבל קונמות דאינם חלוקות מצטרפות. ונראה דכפי דרך זה אליבא דרבינא בקונמות אף שהם ב' קונמות בפירוש כי היכי דלענין מעילה מצטרף וכמו שהוכחנו ה"נ לענין מלקות משום בל יחל וליכא למימר דלא אמרה רבינא כי אם לענין מעילה אבל למלקות לא דהא גבי שבועות אין מצטרפין הוצרך לטעמא דרב פנחס נמצינו למדין דהיכא דלא שייך טעמא דרב פנחס מצטרפים וא"כ בקונמות דליכא חילוק לחטאות מצטרפים בין למלקות בין למעילה ומכאן ראיה גדולה לרבינו דס"ל דב' קונמות מצטרפים דהא רבינא הכי ס"ל בהכרח וכמ"ש וא"כ אף אנו נאמר דלאוקמתא קמייתא נמי דמוקי לברייתא במלקות וכדרב פנחס כו' דמיירי נמי בב' קונמות וכמ"ש מרן. וכבר הארכנו לעיל ביישוב הסוגיא לדעת רבינו ואף אם נאמר דאוקמתא קמייתא מיירי דוקא באומר אכילה משתיהן עלי קונם אבל בב' קונמות אינם מצטרפים פסק רבינו כרבינא דבתרא הוא ולדידיה אף בב' קונמות מצטרפים:
ודע דלפי מה שכתבנו דרבינא מיירי בב' קונמות ניחא דקשיא להו לתוס' דהא לרבינא נמי קשה דהיכי קאמר ר"מ קונמות כשבועות איפכא הל"ל וכתבו התוס' דרבינא בא לחדש דאין צ"ל איפוך דכיון דר"מ לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא לדבריהם דרבנן קאמר עכ"ד, ולפי מ"ש אין צורך לזה דדוקא כפי אוקמתא קמייתא דמיירי בשבועה אחת וקונם א' וע"כ טעמא דשבועות דאינם מצטרפות הוא משום דרב פנחס וא"כ קשה דהיכי קאמר ר"מ בקונמות כשבועות דהא טעמא דשבועות אינו כי אם משום דחלוקות וא"כ בקונמות דליתא ה"ט אמאי לא יצטרפו ומש"ה הוצרך לומר איפוך ולית ליה דרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא וכמו שפי' רש"י דאי הוה מתרץ ר"מ דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה דרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל לאוקמתא דרבינא דמיירי בשני קונמות שפיר קאמר קונמות כשבועות דכיון דמיירי בב' קונמות ואיהו לית ליה דרב פנחס ה"ק כי היכי דשבועות אין מצטרפות לפי שהם ב' שבועות ה"נ קונמות אין מצטרפות. ואפשר ליישב דברי התוס' דס"ל כרבנן דאוקמתא קמייתא נמי איירי בב' קונמות וכבר כתבנו לעיל כפי דרך זה כוונת קושית הגמ' במאי דקאמר בשלמא שבועות כו' וכיון דאף דמוקי לה בב' קונמות הקשו בגמ' והוצרכו לומר איפוך מש"ה הוצרכו לומר דלרבינא אצ"ל איפוך משום דלדידיה לאו טעמא דנפשיה קאמר:
ודע שבאו לידי חדושי הרמב"ן על שבועות מכ"י ולפי שספר זה איננו מצוי וראיתי שהאריך הרבה בסוגיא זו ויש ללמוד מדבריו כמה חדושי דינים ראיתי להעתיק כל דבריו וז"ל, מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה כל שהוא רב פפא לאו לענין קרבן קאמר ובשוגג דאי ס"ל יש מעילה בקונמות ד"ה שוה פרוטה בעי דהיכא אתי ליה קרבן מהקדש והא בהקדש גופיה בעינן ש"פ ודיו לבא ממנו להיות כמוהו אלא לענין מלקות קאמר וכי אמרינן לקמן כי קאמר רב פפא לענין מלקות לאו למימרא דמעיקרא לא ס"ד בברייתא אלא מעיקרא ס"ל ברייתא נמי למלקות והשתא מוקים לה רבינא לברייתא לקרבן והיינו דאמרינן לקמן למימרא דסברי רבנן כו' אלמא עד השתא קס"ד ברייתא למלקות ולא לקרבן דאין מעילה בקונמות. א"ה אמאי מצטרפין הכי פירושא אא"ב בשלא הזכיר בקונמות שם אכילה אלא שאמר קונם ככר זה עלי וככר זה שזהו לשון הקונמות מש"ה מצטרפין דכיון דלא מדכר שמא דאכילה אע"ג שאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא משום דלא נחית איניש לאסור עצמו פחות מכדי אכילה מ"מ חל איסורו אפחות מכזית שאם יאכל כזית משניהם מצטרפין ובשבועות שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו ולא זו שזהו לשון השבועות והזכיר אכילה על הככר הרי לא חלה שבועתו אלא על כדי אכילה מכל ככר וככר ופחות מכדי אכילה מן הככר היתר גמור הוא ואינו מצטרף אלא אי אמרת קונמות נמי כשמזכיר שם אכילה למה יצטרף יותר מן השבועות הרי אף בקונמות נמי לא נשבע אלא בכדי אכילה מן הככר וכיון שאכל פחות מכזית לא חלה עליו שם שבועה כלל. ואוקימנא כגון שאמר אכילה משתיהן עלי ואקשינן דכותה גבי שבועות אמאי לא מצטרף כי היכי דמצטרף בקונמות ופריק רב פנחס שאני שבועות שמתוך שחלוקות לחטאות אינם מצטרפות פירש"י ז"ל מתוך ששתי ככרות הללו חשובות ב' לענין חטאות בשבועה אם אמר שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו מש"ה אינם מצטרפות אבל בקונמות אין חלוקות לא לאשמות למ"ד יש מעילה ולא למלקות שאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה. ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא מזו ומזו והאי דקאמר רבינו ז"ל במעילה לא דייק בה מדגרסינן בכריתות פ' אמרו לו א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויין בהעלם א' שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו ומה מזבח אחד שאין גופן מוחלקין חייב על כל אחד ואחד משום דתמחויין מוחלקין ה' זבחים שגופן מוחלקין לא כ"ש אלמא יש חילוק אשמות במעילה ואפילו בקונם א' בשני תמחויין או בתמחוי אחד בשתי ככרות בהעלם אחד הואיל וגופן מוחלקים ואין צ"ל בשתי קונמות ומה שאמר רש"י משום דתנן צרף את המעילה לזמן מרובה אדרבה ההוא טעמא מסייעא לאיחייובי בה שתים דהכי תנן התם א"ל ר"ע אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר לו השב אמר לו אם אמרת במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצרף את המעילה לזמן מרובה ומש"ה חייב שתים בשני גופין או בשני תמחויין תאמר בנותר שאין בו אחד מכל אלו ומש"ה אינו חייב אלא אחת, ושמעת מינה בהדיא שמפני שצירף את המעילה לזמן מרובה הם יותר חלוקות לאשמות דמדאחמיר בה רחמנא כולי האי דאע"ג דאכל פחות מכשיעור מצטרף מחמרינן בה נמי היכא דאכל שני שיעורין בהעלם אחד דליחייב שתים בשני תמחויין או בשני גופין, ויש מי שפירש דכי אמרינן צרף את המעילה לזמן מרובה לא בשני תמחויין דהואיל וחלוקין אין מצטרפין אלא בתמחוי אחד ובגוף אחד ואינו נכון, מ"מ קשיא רש"י ור"ח פי' דבסתם בכזית ומפרש בכל שהו ואיני יודע מהו שח והרב הלוי פירש דחלוקין לחטאות הואיל ושני גופין הן ואע"פ ששם אחד הוא שהרי שתיהם בשבועה אחת כללן ונעשו שתיהן איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הם אם אכל מזה וחזר ואכל מזה בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות והא דמיא לאוכל ה' חתיכות מה' זבחים של נותר שהוא חייב ה' חטאות כדאיתא התם בפ' אמרו לו ומשום הכי לא מצטרפין אבל קונמות אינם חלוקות לפי שאין חיוב חטאת כלל אלא מלקות במזיד והאי פירושא לא דייק דאי הכי היכי אקשי לר"מ בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי והא ס"ל לר"מ יש מעילה בקונמות הלכך חלוקות לאשמות ואין מצטרפין ועוד דכי מטי זה הרב לקמן כי אמרינן התם איכא דרב פנחס כו' צריך הוא לחזור ולפרש כדפירש"י ז"ל הלכך זה הפירוש אינו כלום. ותו איכא למיפרך מדתנן לקמן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטים כו' חייב על כל אחת ואחת ואקשינן נמי בגמרא ודלמא למיפטר נפשיה מאחריני אתי ומסיקנא דמייתר פת ומש"ה חייב על כל אחת ואחת וש"מ שאין גופין מוחלקין אפי' בפורט וכל שכן היכא שכללם בכלל אחד. ויש לפרש לעולם דקאמר אכילה משתיהן עלי ואפ"ה שתי ככרות אינם מצטרפין מפני שחלוקות לחטאות וכל היכא דחלוקין אין מצטרפין וכדתנן התם בפ' אמרו לו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית משני מינין פטור ואוקימנא בלישנא בתרא מ"ש שני מינין ממין אחד בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין וכי אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא ול"ש לחומרא ואע"ג דלישנא אחרינא אתמר התם דאפי' לר' יהושע מצטרפין אע"פ שחלוקין לחטאות אלישנא בתרא סמכינן הכא דעיקר הוא והכי נמי סמכו לה בפ' כלל גדול אבל גבי קונמות למ"ד יש מעילה אע"פ שחלוקות לאשמות מצטרפות למעילה שהרי אמרו אכל היום ונהנה למחר ואפילו מכאן עד ג' שנים מצטרפין שנאמר תמעול מעל רבה והא אכילה ושתיה תרי מילי נינהו ובעלמא כי האי גוונא לא מצטרף וכולהו שאר אכילות נמי בכדי אכילת פרס הוא דמצטרפי והכא אפילו ג' שנים אלמא גבי מעילה לא בעינן צירוף הלכך שני תמחויין ושני גופין נמי מצטרפין ואע"פ שחלוקין לחטאות דכל בהעלם אחד מצטרפין. וכיון שאין חילוק אשמות מחלקין מלהצטרף למעילה אף למלקות נמי מצטרפות דהשתא למלקות עסקינן כדפרישית:
והוי יודע דכל הני מילי אליבא דמ"ד התם לא קבלה מיניה ר' יהושע לתשובה מר"ע אבל איכא תנא דאמר קבלה מיניה וחזר בו שאין תמחויין מחלקין בשאר איסורין אלא במעילה וה"ה לגופין שאין חלוקים שאין חילוק בין גופין לתמחויין כדמוכח שמעתא התם ומתני' דהכא קתני פת חטים שעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת כמאן דאמר קבלה ומיהו לא מיחוור לאוקומי פירוקא דרב פנחס דלאו כסתם מתני' דהכא. ולי נראה דלענין שבועות הכל מודים דשבועות מחלקות ולא גופין וכל שכן תמחויין בשבועה אחת מחלקין דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוון מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחת ואחת ומתני' דברי הכל היא והכי נמי מוקמינן לה כרבי עקיבא או כמאן דאמר קבלה מיניה רבי יהושע שפיר אתיא דסתמי דמתני' ופלוגתא דר"מ ותנא קמא אליבא דרבי עקיבא מוקמינן ולא כרבי יהושע אליבא דחד תנא מ"מ כולהו תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות ודאי מתחלקות דכתיב אחת ושמעתין מתפרש שפיר והפירוש דרב פנחס לא מוקים לה באומר אכילה משתיהן עלי אלא בשתי שבועות כדברי רש"י ז"ל והכי קאמר לעולם דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו ודקא קשיא לך מאי שנא שבועות ומאי שנא קונמות שבועות מפני שחלוקות לחטאות שאם היו בשבועה אחת אינו חייב אלא אחת ומפני שהם שתים הם חלוקות לחטאות משום הכי אינם מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות שני קונמות אינם חלוקין דבין לענין הקדש גמור בין לקונם לא שנא הקדיש וחזר והקדיש ולא שנא הקדיש בבת אחת דין אחד הוא ואין אשמות מחלקות בהם כלל הלכך קאמרינן דשני קונמות מצטרפין דכיון דשני הקדשות אפילו בשני גופין נמי אינם חלוקין לשני חטאות לענין נותר וטמא מצטרפין הן למלקות ואע"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה הרי למעילה עצמה מצטרפין הן הלכך כ"ש למלקות דמצטרפין ואפשר לאוקומי שמעתין אפי' לד"ה דהכא שבועות וקונמות קאמרינן בגופין לא איירי ואי כרבי יהושע משכחת לה בגוף אחד ותמחוי אחד ואי כר"ע אפילו בשני גופין וסלקא שמעתא שפיר עכ"ל:
ועתה אפרש כל דברי הרב אחד לאחד. והנה מ"ש בפירוש מאי דאמרינן א"ה אמאי מצטרפין הכונה הוא דס"ל דהנשבע שלא יאכל מותר לו לאכול פחות מכשיעור לפי שזה לא רצה לאסור על עצמו כי אם בכזית וכיון שהוא היתר גמור אינו מצטרף אבל בקונמות אף דבעי שיעור מ"מ כיון דלא מדכר שמא דאכילה חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה ומ"ה מצטרפין וכדברים אלו כתב הר"ן בחידושיו הובאו דבריו בתשובות מהר"ם גאלאנטי בעלה ק"ט וכבר הבאתי דבריו לעיל. ומ"ש עוד אחר שהביא דברי רש"י ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא מזו ומזו כן כתב הר"ן בחידושיו וכונתם דתרי אוקמתות נאמרו בברייתא זו ובודאי דרב פנחס דסתם ואמר מתוך כו' קאי לאחד משתי חלוקות הנזכרות וכיון דרש"י מוקי לה באומר שבועה שלא אוכל מזו ומזו מוכרח הוא שמפרש אכילה משתיהן שבועה שלא אוכל מזו ומזו וזה סותר כל מה שכתבנו למעלה ומה שהקשה לרש"י דבכריתות מוכח דיש חילוק אשמות במעילה בקונם א' בב' תמחויין או בתמחוי אחד בב' ככרות בגופין מוחלקין כן הקשה ג"כ הר"ן. אך לא ברירא לי מילתא מ"ש הרמב"ן דב' ככרות אפי' בקונם אחד חשיבי גופין מוחלקין דדוקא באחד וכל נותר מה' זבחים חשיבי גופין מוחלקין משום דכל זבח וזבח היה גוף מוחלק לבדו אבל שני ככרות לא חשיבי גופין מוחלקין. ומה שהקשה עוד לרש"י שהביא ראיה לדבריו מההיא דתנן צרף את המעילה לזמן מרובה כו' דאדרבא זה מחייב שיתחייב ב', הר"ן ג"כ הקשה כן והתוס' הקשו ג"כ לרש"י מעין קושיא זו דהתם הוי חומרא והיכי ילפינן קולא דהיינו דאינם חלוקים לחטאות מחומרא והתוס' כתבו דהטעם דליכא חילוק חטאות בקונמות למעילה משום דדוקא לגבי חטאת כתיב לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב וכ"כ הר"ן:
עוד כתב ויש מי שפירש דכי אמרינן צרף את המעילה לא בשני תמחויין כו' תמיה לי מילתא דהא תנן בריש פ"ד דמעילה דקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדה"ב למעילה והרי קדשי בדה"ב עם קדשי מזבח הוו גופין מוחלקין ושמות מוחלקין ואפ"ה מצטרפין. ועוד יש לתמוה דבפ' אמרו לו אמרינן היכי דמי ה' תמחויין אמר שמואל כאותה ששנינו ה' דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והיין והסלת והשמן. והנה משנה זו היא בפ"ד דמעילה הרי דס"ל לתלמוד דה' תמחויין אף שהם חלוקין מצטרפין. ומיהו לזה אפשר לומר דההיא דמעילה דתנן ה' דברים שבעולה מצטרפין לאו במעילה קא מיירי אלא לענין איסור אחר אלא דבגמרא הביאו אותה משנה לדוגמא דהיכי דמי ה' תמחויין ואמר שמואל שהוא כאותה ששנינו וכו' וה"נ אם אכל מה' דברים אלו חייב ה' מעילות וכן פירש"י דההיא דה' דברים שבעולה מיירי לענין כזית למעלה אותם בחוץ אך בדוכתה דהאי מתני' פירשה רש"י לענין מעילה אך התוס' בפי"ד דזבחים עלה ק"ט הכריחו מכמה הכרחיות דלאו לענין מעילה נשנית אותה משנה ואפשר דזה יש מי שפירש ס"ל כדברי התוס' אך הקושיא הא' שהקשינו מקדשי מזבח דמצטרפין עם קדשי בדה"ב לדעתי הוא קושיא עצומה דהוו ה' גופין מוחלקין ושמות מוחלקין וחשיב נמי ג' תמחויין דהא חזקיה אמר התם דאם אכל מה' אברים חשיב ה' תמחויים ור"ל אמר אפילו באבר א' משכחת לה בנקף וא"כ פשיטא דקדשי בד"ה עם קדשי מזבח חשיבי שני תמחויין ואפילו הכי מצטרפין:
עוד כתב בשם הרב הלוי כדי ליישב סוגית הגמ' והנראה שכונתו היא דלפי תירוצא דרב פנחס מיירי באומר אכילה משתיהן עלי שבועה ואף שהיא שבועה אחת כיון דגופין מוחלקין הם חייב ב' דומיא דאוכל מה' זבחים דחייב ה' משום דהוו גופין מוחלקין וכבר כתבנו לעיל מאי דקשה לן בזה דשתי ככרות לא חשיבי גופין מוחלקין וקונמות שאני לפי שאין בו חיוב חטאת כלל כלומר דס"ל דכפי האי תירוצא אין מעילה בקונמות וא"כ לא משכחת בקונמות חיוב קרבן כלל אלא דוקא מלקות במזיד. והרמב"ן דחה פי' זה מכמה טעמי חדא דא"כ מה הקשו בגמרא לר"מ דאמר קונמות כשבועות בשלמא שבועות כו' הא רבי מאיר אית ליה דיש מעילה בקונמות וא"כ שפיר קאמר להו לרבנן דכי היכי דשבועות מצטרפות משום דחלוקין לחטאות הכי נמי קונמות אין מצטרפין משום דיש מעילה בקונמות וחלוקין הם לאשמות מש"ה אין מצטרפין. ועוד הקשה דלרבינא דמוקי לברייתא במעילה משום דסבר דיש מעילה בקונמות והוצרך לדרב פנחס לחלק בין שבועות לקונמות מוכרח הוא לומר כדברי רש"י דאף למ"ד יש מעילה ליכא חילוק אשמות במעילה. עוד הקשה דממתני' דפת חטים ופת שעורים כו' מוכח דגופין אינו מחלק בשבועה אפילו בפורט אותם אחד לאחד וכ"ש כשכלל אותם:
עוד כתב ויש לפרש כו' וכונת דבריו דבפרק אמרו לו אמרינן דר' יהושע ס"ל דגופין מחלקין לחטאות בכל האיסורים ור"ע נחלק עליו ואמר דאין גופין מחלקין כי אם במעילה ונחלקו עוד דאיכא תנא דס"ל דהדר ביה ר' יהושע וקבלה מר"ע ואיכא מ"ד דלא קבלה והשתא האי תירוצא דרב פנחס אתי כמ"ד לא קבלה ומיירי בשבועה אחת ואפילו הכי אין מצטרפין משום דהם חלוקין לחטאות משום דהוו ב' מינין וכר' יהושע דאמר דשני מינין מחלקין בין לקולא בין לחומרא וקונמות מצטרפים ואע"ג דלמ"ד יש מעילה הם חלוקות באשמות מ"מ במעילה עצמה קי"ל דמצטרפין מרבוי הכתוב דכתיב תמעול וכיון שכן דבמעילה עצמה אף שהם חלוקים לאשמות מצטרפים למעילה למלקות נמי מצטרפים וההיא דפת חטים ופת שעורים דמוכח מינה דשני מינים אינם מחלקין לחטאות בשבועה ההיא אתיא כמ"ד קבלה רבי יהושע ואין גופין מוחלקין בשאר איסורים וה"ה בשבועות. ומיהו לא נחה דעתו של הרמב"ן בזה לאוקומי פרוקי דרב פנחס דלאו כסתם מתני' דהכא אשר ע"כ כתב ולי נראה כו' וכונת דבריו דהכא תירוצא דרב פנחס מיירי בשתי שבועות ושבועות מחלקות דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוין מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחד ואחד אבל גופין ותמחויין אינם מחלקים כלל ומש"ה שתי שבועות אינם מצטרפים דכיון דאם היה שבועה אחת אינו חייב כי אם אחת ומפני שהם ב' הם חלוקות לחטאות מש"ה אינם מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות אין רבוי הקונמות סיבה לחלק בחטאות דכי כתיב לאחת מאלה בשבועה הוא דכתיב אבל בקונם או בהקדש גמור לא שנא הקדיש וחזר והקדיש לא שנא הקדיש בבת אחת דין אחד יש להם ואין חטאות מחלקות בהם כלל ומש"ה שני קונמות מצטרפים שהרי רבוי הקונמות אינו מחלק כלל שהרי ב' הקדשות אפילו בשני גופין אינם חלוקים לשתי חטאות לענין נותר וטמא ומש"ה מצטרפין למלקות ואע"פ שחלוקין מצד הגופין לענין מעילה ההיא לא אתיא מצד רבוי הקונמות כי אם מצד הגופין והגופין עצמם אף שהם חלוקות לאשמות אפילו הכי מצטרפין וא"כ אף בשני קונמות נמי מצטרפים שהרי רבוי הקונמות אינו מעלה ומוריד כלל לענין מעילה לחלק לאשמות והגופין שמחלקין לאשמות אינם סיבה שלא לצרף א"כ נמצא דבקונמות לעולם מצטרף אף בשני קונמות ובשני מינים וכן הסכים הר"ן לתירוץ זה:
אך עדיין יש לי לדקדק בדברי הרמב"ן הללו דמתחלת דבריו שכתב דלענין שבועות הכל מודים דשבועות מחלקות ולא גופין כו' נראה שרצה לומר דאף אליבא דמ"ד דלא קבלה ר' יהושע וס"ל בשאר איסורין דגופין מחלקין מודה דבשבועות שבועות מחלקות ולא גופין אך אח"כ כתב ופלוגתא דר"מ ות"ק מוקמינן לה כר"ע כו' ולא כר' יהושע אליבא דחד תנא משמע דאליבא דאידך תנא אף בשבועות גופין מחלקין, ויש עוד דקדוקים אחרים בדבריו שכתב ומתני' דברי הכל היא וה"נ מוקמינן ליה כר"ע ודברים אלו אין להם קשר אלו עם אלו, אשר על כן נ"ל דהרמב"ן מצדד שני צדדים ומ"מ לכל הצדדין כולהו תנויין בין מתני' דפת חטים בין ברייתא דר"מ ורבנן כולהו ס"ל דשבועות דוקא מחלקין ולא גופין, וכך הוא המשך דבריו דבתחלה כתב דלענין שבועות ד"ה שבועות מחלקות ולא גופין ואפילו ר' יהושע דאית ליה בשאר איסורים דגופין מחלקין מודה הכא דבשבועות אין גופין מחלקין משום דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוין כשכלל ב' מינים בשבועה אחת שלא יתחייב ב' אך שבועות מחלקות דהרי חלקם הוא וכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת ולפ"ז דמתני' דפת חטים דמשמע מינה דאין גופין מחלקין אתיא אף כר' יהושע אפילו למ"ד לא קבלה. עוד כתב אי נמי מוקמינן לה כר"ע כו' כלומר ואם נפשך לומר דמאן דאית לה דבשאר איסורים גופין מחלקין דה"ה בשבועות מוקמינן לה למתני' כר"ע או כמ"ד קבלה מיניה ר' יהושע ומ"מ בין הכי ובין הכי כלהו תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות מחלקות ולאפוקי מהדרך שכתב מקודם דפירוקי דרב פנחס אתיא כמ"ד דגופין מחלקין ולפי דרך זה גופין אין מחלקין ועל קוטב זה הולכים כל דברי הרב. ומ"ש בסוף דבריו ואפשר לאוקומי שמעתין אפי' לדברי הכל כו' היא חלוקה שלישית דאף את"ל דלר' יהושע בשבועות נמי גופין מחלקין אפשר לאוקומי שמעתין כר' יהושע דהכא לא איירי בגופין ואי כר' יהושע משכחת לה בגוף א' ותמחוי א' ואי כר"ע אפילו בב' גופין זהו כונת דברי הרמב"ן. ויש לדקדק דהיכי קאמר ואי כר"י משכחת לה בגוף אחד והרי הברייתא מיירי בשני ככרות והרב כתב לעיל דשני ככרות חשיבי גופין מוחלקין, וי"ל דיאמר דלר' יהושע מיתוקמא מתני' בככר א' וכגון שנשבע שלא יאכל קצת ממנו ואח"כ חזר ונשבע על השאר דהשתא הוו ב' שבועות וגוף אחד. א"נ אפשר לומר דע"כ לא קאמר הרב דב' ככרות חשיבי גופין מוחלקין אלא בשני מינין ככר של חטים וככר של שעורים אבל אם היו שניהם של חטים חשיבי מין א' ולא הוו גופין מוחלקין. אך נראה דתירוץ זה אינו דמדברי הרב נראה דשני ככרות אף שהם ממין א' חשיבי גופין מוחלקין ועוד דאי בב' מינין תיפוק לי משום דהוו שני תמחויין ואיך כתב הרב או בתמחוי א' בשתי ככרות אלא ודאי דס"ל דכל שהם שתי ככרות חשיבי גופין מוחלקין:
והנה אתה הראית לדעת שהסכמת הרמב"ן והר"ן היא דמאי דאמרינן כדרב פנחס כו' מיירי בשתי שבועות ואפילו הכי קונמות מצטרפים והן הן דברי הר"ם שכתבנו לעיל דאפילו שני נדרים נפרדים מצטרפין למלקות וה"ה לענין מעילה לדידן דקי"ל דיש מעילה בקונמות וכ"פ בפ"ד מהל' מעילה דין י' שכתב וכל הדברים הנאסרים עליו מנדר הזה מצטרפין ואם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל ע"כ, ומרן לא הורה לנו מקור דין זה אך דבריו הם לקוחים מסוגיא זו דרבינא ורב פפא כולהו מוקמי לברייתא דקתני דקונמות מצטרפים מיירי בב' קונמות אלא שמ"ש הר"ם מנדר כזה לא ידעתי מאי אתא למעוטי:

יד

ואין מביאין קרבן על חצי שיעור (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין א') :

כ

שבועה שאוכל ככר זו כו'. מדקדוק דברי הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' ג' נראה דאם ראובן נשבע לתת לשמעון מתנה לזמן פלוני ועבר הזמן ולא נתן שאינו חייב לתת לו מחמת שבועתו דומיא דשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום שאינו חייב עוד לאכול אותו ככר ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף