מעשה רקח/רוצח/ט

מעשה רקח ‏ רוצח ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות רוצח ושמירת הנפש

א

ויוצאין חמשה זקנים וכו'. בברייתא שם, שדרשו ויצאו הן ולא שלוחיהן, ורבינו השמיטו, וכן בפרק החולץ דף מ"ד [ע"א], תניא וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן, ובפרק ד' דהלכות יבום לא ביארו רבינו, ומשמע דסמך על מה שכתב עיקר הדין, דמיניה נשמע דלא ע"י שליח, אך קשה דבפרק ג' דמעשה הקרבנות הל' ח' פסק להדיא גבי סמיכה דאין השליח סומך, מדכתיב וסמך ידו, משמע דבכל מקום שכותב סתם הוי שלוחו כמותו, וכן כתב בפרק א' דהלכות שלוחין דלכל דבר שלוחו של אדם כמותו, ובפרק ד' דהלכות תרומות יליף לה מכן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם, ויש ליישב, וכן בפרק י"א דהלכות נדרים הל' ח' פסק, והוא מיפר משמע ולא ע"י שליח כמו שאיתא שם בגמרא. והנה ידוע דהרב כסף משנה תמה על רבינו דלמה פסק כר' יהודה, מכיון דסתם לן תנא כוותיה, ותירץ משום דבפרק קמא דסנהדרין שנויה במחלוקת הוי ליה סתם ואח"כ מחלוקת, דבתרי סדרי יש סדר למשנה וכו' ע"כ, והוא דבר תמוה שתפס כן במושלם, כאילו הוא מוסכם מהכל דבתרי סדרי יש סדר, והלא התוס' ז"ל בשבת דף פ"א אדר' יוחנן [דאמר] אסור לקנח בשבת וכו', כתבו בהיפך, וכבר נתעורר בזה הרב באר שבע שם והתוס' יו"ט והרב דינא דחיי דף צ"א בשם מהרי"ט ז"ל, ומן האמור שם יתבאר, דכדין פסק רבינו בעגלה ערופה כר' יהודה ובסמיכת זקנים כר' שמעון, שכן הוא מבואר בירושלמי, ופסקה רבינו פרק ג' דמעשה הקרבנות, ופרק ד' דהלכות סנהדרין, מפני שהוא מפרש דסמיכת זקנים דתנן במתניתין הוא כולל סמיכת פר העלם וסמיכת סבי כמו שכתב הרב באר שבע שם, ותתורץ קושית הרב דינא דחיי ז"ל, ואני מצאתי עוד בספר יבין שמועה סי' שס"ז שהביא משם הרא"ש ז"ל דהא אמרינן בתרי מסכתי אין סדר למשנה, דיינינן ליה כדין ספיקא, ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא ע"כ, נמצא דהכי נמי דהוי בתרי מסכתי כיון דדיינינן ליה כספיקא והוי דאורייתא, אית לן למנקט לחומרא דבעו ה' דווקא.

אפילו נמצא בצד עיר זו וכו'. ברייתא מפורשת שם, ומדדו שאפילו נמצא בעליל לעיר וכו' שמצוה לעסוק במדידה וראיתי להרב באר שבע שם והרב כנסת הגדולה בלשונות הרא"ם, ובספר דינא דחיי, והמשנה למלך ז"ל, שעמדו בדברי הרא"ם ז"ל, שפירש על פירוש רש"י דאם העיר היא קרובה לעין אין צריך מדידה ע"כ, והמדקדק בדבריו יראה שכוונתו שאין צריך מדידה כלל, שהרי הקדים שאינו חובה למדוד כל עיר וכו', דרצה לומר אחר שמדדו קצת מהערים, וראינו איזו יותר קרובה שיש שם ערים אחרים שנראין לעין שהם רחוקים יותר מאלו אין לחוש במדידתן, והרב כנסת הגדולה בלשונותיו על הרא"ם ובספר דינא דחיי כתב בתירוץ ראשון, דפסק כר' אלעזר בן יעקב דסבירא ליה דזקניך ושופטיך לכולהו סנהדרין קאמר, ולדידיה הך דרשה (דכדי) [דמצוה] לעסוק במדידה אינה הלכה, אך בתירוץ זה יש בו שני דוחקים, חדא, דמי מכריחנו לומר דר' אלעזר בן יעקב אינו מודה להך דרשה, ועוד דמדבעי כל הסנהדרין כולם שמע מינה דקפיד רחמנא אפרסום, על דרך שכתב הרב שם בתחילת ההלכות בשם המאירי, וכיון שכן כל שכן דבעי הך מלתא, אף אם נדע שבודאי היא יותר קרובה, גם התירוץ השני אינו מתיישב ע"פ דברי הרא"ם, גם המשנה למלך ז"ל תירץ, והוא יותר רחוק בדברי הרא"ם ז"ל וצל"ע.

ב

קוברין את הנהרג במקומו וכו'. אין זה מן התורה, אלא מהתנאים שהתנה יהושע כדאיתא בבבא קמא דף פ"א [ע"ב] והביאם רבינו פרק ה' דנזקי ממון, ושם הל' י' כתב, והוא שלא יהא מוטל על המצר ולא בתוך תחום המדינה, דאל"כ מביאו לבית הקברות.

ובית דין של אותו העיר וכו'. משל אנשי אותה העיר, נראה שכן מפרש רבינו קרא, ומתניתין דקתני סתמא, ובית דין של אותה העיר מביאין וכו', וקרא ולקחו זקני העיר ההיא וכו'.

ומורידים אותה אל נחל וכו'. הרב כסף משנה הרגיש בדברי רבינו, דלמה השמיט מה שאיתא במשנה אע"פ שאינו איתן כשר ע"כ, גם הסמ"ג עשין ע"ה כתב ומורידין אותה אל נחל איתן וכו', ולא ביאר דאע"פ שאינו איתן כשר, ולא ידעתי למה, ואיך לא הרגיש בזה הנאמן ביתו הוא הכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי ז"ל, ובפירוש המשנה כתב רבינו (מעין) [ענין] איתן גדול, כמו שנאמר גוי איתן הוא, ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפילו שלא היה גדול השיעור כשר, וכבר פירשו איתן הוא קדמון ע"כ, נראה שהוא מפרש תיבת איתן על הגודל וחיזק ההמשכה דהיינו ששוטף בחזקה, או מצד הגדלות, או שסתם נחל הוא כן, והתוס' יו"ט ז"ל ביאר דכוונתו דמה שאיתא במשנה אע"פ שאינו איתן היינו על הגדלות, וא"כ מכיון שכתב נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה, כבר נכלל בזה שאין עוד תנאי בענין איתן אלא מה שביאר בלבד ששוטף בחזקה וכו' ע"כ, ועם כל זה אכתי קשה על הסמ"ג כנ"ל, שהוא לא הזכיר ששוטף בחזקה, ועוד ראיתי בשו"ת מהרי"ק ז"ל שורש קנ"ח שנרגש לפירוש רבינו שמפרש נחל איתן ששוטף בחזקה, למה לא הוכיחו בגמרא מפסוק אתה הובשת נהרות איתן, דבשלמא לפירוש רש"י איתן היינו סלע על שם חזקו, ולהכי מייתו מגוי עז ואיתן, וכן מאיתן מושביך, אבל לפירוש רבינו הוי לגמרא לאתויי הך קרא דהוי דומה בדומה, ובשו"ת באר שבע שם הביא גם הוא סיוע לדברי רש"י, מדלא מייתו בגמרא מהך קרא דאתה הובשת נהרות איתן, ולא נרגש לדברי רבינו בידו החזקה, ונראה לומר דהפסוקים דמייתו בגמרא, בפסוק עצמו מפרש מאי איתן, גוי איתן הוא גוי מעולם, וכן איתן מושבך ושים בסלע קנך וכו', משא"כ אתה הובשת נהרות איתן דאינו מבאר תיבת איתן, דאימא שם מקום ששמו איתן, וזה נכון.

ג

ועורפין אותה שם וכו'. תיבת שם אינה שנויה במשנה, ומכל מקום ראוים הדברים למי שאמרן, וכן עשה ז"ל בהבאת העגלה לעיל משל אנשי העיר, והרב כנסת הגדולה כתב בשם הרד"א בשם הרב פלטוי ז"ל דמברכין על עריפתה עיי"ש, ולא ידעתי מאי איריא מצות עשה זה משאר מצוות עשה.

כל זקניה אפילו הם וכו'. במשנה קתני סתמא, זקני אותה העיר רוחצים את ידיהם, ובברייתא תנו רבנן, וכל זקני העיר ההיא וכו', ולהרב באר [שבע] ז"ל ראיתי שנתעצם להקשות על רבינו, דמדקתני במתניתין זקני סתמא משמע דכל לאו דוקא, דאל"כ הוי ליה למיתני כל כי היכא דלא נטעה דליהוי כדין הבאת העגלה דלא בעינן כולם, ואיך שבק מתניתין ופסק כהספרי דקתני אפילו הם מאה, ועוד הקשה מההיא דהוריות דף ג' דקאמר ר' יונתן, מאה שישבו להורות אין חייבים עד שיורו כולן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וכו', ואותיב עליה רב משרשיא דכל לאו דוקא, אלא רובא ככולה, ופסק פרק י"ג דשגגות כוותיה, אע"ג דבספרא שנינו כדר' יונתן וצ"ע, ע"כ. והרואה יראה דהקושיא הראשונה היא חלושה, ולא הקשה אותה הרב ז"ל אלא מפני שסמך לה הקושיא השניה, דהא מדמייתי אמתניתין הברייתא דתני בה כל זקני, ודאי דהיינו מתניתין, דאי סלקא דעתך דפליגא לירמי מתניתין וברייתא אהדדי, אלא ודאי דכל דוקא, וזו כחו מדכתיב כל ברחיצה ולא כתיב במדידה ולא בהבאת העגלה, והספרי ג"כ מסייעו דקאמר, וכל זקני אפילו הן מאה, ולקושיא השנית ג"כ יש לומר דאם איתא תקשי לרבינו התם מיניה וביה, שהרי בסוף פרק י"ב כתב שם הל' ב', דבית דין אינן חייבים אלא א"כ טעו כולן או רובן, ובפרק י"ג הל' א' כתב דאם ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועין אתם בית דין פטורים, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין, הרי דנראה כסותר דברי עצמו, אך הדבר מבואר דלענין חיוב הקרבן לבית דין רובן ככולן, ובלבד שתהא ההוראה שוה, לאפוקי אם אמר לו אחד טועים אתם, שהרי אין ההוראה שוה, אז אף דאיכא רובו לא מהני דבעינן כולן דוקא, ולזה מודה רב משרשיא כמו שאיתא שם להדיא, וכוותיה פסק רבינו ג"כ בפרק ב' דממרים הל' ה', וכעין זה מצאתי להשיירי כנסת הגדולה ז"ל בלשונות רבינו.

והכהנים אומרים וכו'. בספר עבודת ישראל ז"ל דף ק"א הקשה, דהוי ליה למימר דהכהנים אומרים אנא כפר וכו', שהרי ביומא דף ל"ז [ע"א, איתא] וידוי יוה"כ מנין שבאנא, נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב במעשה העגל כפרה, מה להלן באנא אף כאן באנא, ומנין שבשם, נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה, מה להלן בשם דכתיב אשר פדית ד' אף כאן בשם, ופריך בעגלה ערופה נמי תיליף מחורב וניבעי אנא, וכי תימא הכי נמי והתנן הכהנים אומרים כפר קשיא ע"כ, ובקשיא במידי דרבנן אזלינן לקולא ובדאורייתא לחומרא, כמו שכתב הכסף משנה ז"ל פרק י' [הלכה] ח' דברכות, דאמרינן בפרק הרואה, גבי ד' צריכין להודות באפי עשרה ותרי מינייהו רבנן, דכתיב וירוממוהו בקהל עם במושב זקנים יהללוהו, ופריך, ואימא בי עשרה משאר עמא, ותרי אחרינא רבנן, קשיא, ופסק רבינו לקולא משום דהוי דרבנן, א"כ הכא דהוי דאורייתא הוי ליה לפסוק לחומרא וניבעי אנא, ותירץ ז"ל דצריך לומר דכיון דילפינן לה מגזירה שוה הוי ליה במידי דרבנן וכו', ע"כ. ואחרי המחילה מעיקרא קושיא ליתא, דההיא דאנא לא נסתפקו בעיקר הדין דכו"ע מודו ואזלי דלא בעי אנא, משא"כ בההיא דד' צריכין להודות שהספק הוא בעיקר הדין בהבנת הפסוק וק"ל.

ד

ואין מודדין אלא לעיר וכו'. המשנה למלך ז"ל נתעצם להקשות על רבינו, עם מה שכתבו התוס' במכות דף י', דאם אין בית דין בכל העיירות אלא בחדא מינייהו מודדין, וגבי הבאת העגלה אף דליכא בית דין בחדא מינייהו מודדין, ורבינו לעיל פרק ז' הל' ו' פסק כמאן דאמר עיר שאין בה זקנים אינה קולטת, ולמה השמיט דין זה כאן עיי"ש, וכבר כתבתי שם דרבינו ראה דברי ר' אלעזר שלא אמר כן אלא לגבי עיר מקלט, משמע דסבירא ליה דבשאר מקומות אין קפידא, והיינו טעמא שהשמיטו ג"כ גבי בן סורר ומורה בפ"ז דממרים עיי"ש, ולקושית התוס' אפשר דרבינו מודה, ואין דרכו לבאר אלא האמור בגמרא, שוב ראיתי להרב באר שבע ז"ל דף מ"ט שפלפל בדברי התוס' הנ"ל, והקשה על הא דר' אלעזר והצריכו עיון, ומכל מקום מבואר שאין תפיסה על רבינו כאמור.

ה

או לעיר שיש בה עכו"ם וכו'. לשון המשנה או לעיר שרובה כותים, והסמ"ג עשין ע"ה כתב כדברי רבינו, וכן העתיק הרב קרית ספר, ובפירוש המשנה כתב רבינו וכשיהיה קרוב לעיירות הנכרים השכנים לנו והם הנקראים ספר, הרי הוא כאילו המציא עצמו למיתה ע"כ, והכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי הגיה בדברי הסמ"ג ורבינו שצריך לומר או לעיר שרובה כותים, ודוחק גדול הוא להגיה בשניהם, מכל שכן שהקרית ספר העתיקו ג"כ, ויותר נראה לומר דעיר שיש בה כותים הכוונה שכל יושביה כותים, דומיא דסמוכה לספר, והכי מוכח מדלא ביארה רבינו בפירוש המשנה, ואם רובה כותים הלא הלכה רווחת דרובו ככולו, ולכך כתבו סתם, גם מדברי רבינו לקמן שכתב שמנין הרוב שבה וכו', משמע שמפרש על האנשים אשר בה כאילו אמר הריבוי, משמע שגם כאן הבין כן, ונפקא מינה דאי איכא מיעוט ישתנה הדין. והנה להטעם שנתן רבינו שהרי זה בחזקת שהרגוהו כותים כתב הרב כסף משנה דאמרינן בגמרא כי ימצא פרט למצוי, ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו, וכן משמע בירושלמי ע"כ, אמנם בפירוש המשנה כתב כאילו המציא עצמו למיתה כנ"ל, והרב באר שבע ז"ל הגיה בדברי הגמרא דצריך לומר פרט לממציא עצמו, וזה מכח ההיא דהנחנקין דף פ"ו [ע"א], דדריש כי ימצא איש גונב נפש פרט למצוי דהיינו בנו, ופריך מכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל, ומתרץ דמונמצא בידו קאמר, ופירש רש"י ז"ל והתוס' דמיתורא קאמר עיי"ש, והכא דלא הוי יתורא אי אפשר לדרוש פרט למצוי, משא"כ אי דרשינן פרט לממציא עצמו אין שייך להקשות מכי ימצא איש שוכב, דהא לא סגי בלאו הכי שהוא ממציא עצמו לזנות עמה וכו', ולפי הגהתו לא מקשו התוס' שם מידי מההיא דעגלה ערופה, ועוד דלמה העלים תחת קולמסו ז"ל דברי רבינו והכסף משנה מהירושלמי, וגם הסמ"ג ז"ל שכתב כן, ובספר תורת חיים ז"ל מצאתי שכתב דפרט לנמצא בידו דקאי אגנב, משמע שפיר ונמצא פרט למצוי, אבל מכי ימצא ליכא למילף מידי, דעל כרחך אגופא דעובדא קאי כאילו כתיב כי יהיה איש שוכב וכו', והשתא ניחא דבסוטה דרשינן כי ימצא פרט למצוי דכי ימצא אחלל קאי, וכן ומצא כדי גאולתו וכו' ע"כ, מעתה אין צריך להגיה לא בגמרא ולא בדברי רבינו. ומה שכתב בפירוש המשנה וכן מה שכתב הרע"ב ז"ל פרט לממציא עצמו הכוונה לפי האמת שכך הוא הדין, והדרשה תדרש ודו"ק.

ו

שמנין הרוב שבא וכו'. בדפוס מגדל עוז כתוב, שמנין העם שבה, וכן כתב הקרית ספר. ובעיקר הדין ידוע מה שכתב הרב כסף משנה דלמה לא כתב רבינו חילוק דיושבת בין ההרים, והעיד על עצמו שיש לדחוק ולומר דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא היא, דפשיטא דקרובה בעינן וכו', והדוחק מבואר, דודאי נראה שזו היא כוונת המקשן דניזיל בתר רובא דעלמא וזה אי אפשר דהא קרובה כתיב, והיכי קאמרת דרוב וקרוב אזלינן אחר הרוב, וכן הקשה הרב ר' חיים אבועלפיא ז"ל בספרו עץ החיים דף פ"ד וקי"ז, אך קשה לי על המבי"ט ז"ל בקרית ספר שהביא על דברי רבינו תירוץ דיושבת בין ההרים, דמשמע שהבין שכן דעת רבינו, ואתמהה שהרי לא נמצא זה בדברי רבינו, ואם נאמר דכיון דיושבת בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא שם ובדליכא רובא כמו שאיתא בגמ' [ב"ב כ"ג:] דאז הולכים אחר הקרובה, וא"כ מלתא דפשיטא היא ולא הוצרך רבינו לבארה, אכתי תקשי דאם אינה יושבת בין ההרים ליזיל בתר רובא דעלמא כקושיית הגמרא, וזו לא אמר אדם מעולם. אכן ראיתי בספר דינא דחיי ז"ל שגם הסמ"ג ז"ל השמיט הא דיושבת בין ההרים, וכתב ז"ל, דלא הוצרכו לבארו משום דמלתא דפשיטא היא דכל עצמה של עגלה ערופה אינה אלא לידע איזו העיר הקרובה, ואמרינן ידינו לא שפכו שבא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה, ואי אין דרך לבוא ממקומות אחרים מה להם לאותם המקומות להביא עגלה ערופה, ועוד כתב דרך אחר ושוב דחאו עיין עליו.

ח

לפי שאי אפשר לצמצם וכו'. מסקנא דמלתא לרבנן בבכורות דף י"ח [ע"א], אלא דקשה טובא, דהתם מייתו מתניתין דמידות חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים פורתא, ופירש רש"י כגון שעשו את החוט רחב וכו', ורבינו פרק ב' דבית הבחירה הל' ט' כתב סתם, ולא הצריך שיהא החוט רחב, משמע דאתי כמ"ד אפשר לצמצם, ויש לומר דכיון דהוי הלכתא למשיחא לא חש לבאר דמאי דהוה הוה, כדאמרינן ביומא דף ל"ז [ע"א], גבי בשלמא חורב מעגלה ערופה לא יליף מאי דהוה הוה.

ט

מחוטמו וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור' עקיבא ור' אלעזר בן יעקב במשנה, ופסק כר' עקיבא, ותמה הרב כסף משנה ז"ל דהא קיימא לן משנת ר' אלעזר בן יעקב קב ונקי, ותירץ, דלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ע"כ, נראה דסבירא ליה ז"ל דלאו דוקא מחבירו, אלא אפילו מחביריו, דהא איכא ר' אליעזר ור' אלעזר בן יעקב, אי נמי יש לומר דסבירא ליה דלא נאמר כלל זה אלא כשחביריו שוין בסברא אחת והוא חולק עליהם, משא"כ בשכל אחד [אומר] סברא בפני עצמו כי הכא, שזה אומר מטיבורו, וזה אומר מצוארו, הוי ליה כל חד מחבירו לגבי ר' עקיבא, וכן נראה שהבין הכנסת הגדולה ז"ל בכללי התלמוד סי' י"ב עיי"ש, אך מאי דקשיא לי אעיקרא דדינא, דהוה מצי להכריח דפסק רבינו כר' עקיבא מטעמא דאמרי שם לימא כתנאי, מהיכן הוולד נוצר מראשו וכו', אבא שאול אומר מטיבורו, ומסיק עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה, אבל לענין חיותא דכו"ע באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ע"כ, הרי דמדהדר לאוקמי תנאי ומייתי סייעתא מקרא דבאפיו היא דהיינו חוטמו כדברי ר' עקיבא, ומה שכתב רבינו וכן כל מת מצוה וכו', עיין בדבריו פרק ה' דנזקי ממון הל' י'.

י

זה בצד זה וכו'. לא נמצא דין זה מבואר בגמרא, אך יש ללמדו מבעיית ההוא מרבנן וכו', דעד כאן לא נסתפק אלא בזה על גב זה, אבל זה בצד זה פשיטא דמודדין מכל אחד ואחד, ובדין נמצאו זה על גב זה ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל, והרב כסף משנה ז"ל נדחק וצדד בעד רבינו, ולי אני הצעיר נראה לומר דרבינו מפרש דכי מתרץ אביי תניתוה, מברייתא דעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גב חבירו ושכחו, התחתון שכחה והעליון אינו שכחה וכו', דמשמע דאתי לפשוט דמין במינו הוי טמון ולא הוי צף, דהא מדקתני שהחזיק בו, אם איתא דהוי צף מאי איריא שהחזיק בו והתחתון אף דהוי טמון הרי נתרבה מבשדה באידך ברייתא, דהלכתא כתנא קמא וכרבנן דרבים נינהו, וכן פסק רבינו בפרק ה' דמתנות עניים, ולגבי חלל דפרט לטמון מדרשה דבאדמה נפיק לן דהתחתון אין משגיחין בו, וכמו שכתב לעיל בחילוק שבין חלל לשכחה דכל אחד מענייניה, אף [ד]הסמ"ג ז"ל לא ביאר כן, מכל מקום אפשר דרבינו מפרשה הכי, והירושלמי שהביא הרב כסף משנה אתי כר' שמעון בן יהודה דברייתא, ואנן קיימא לן כתנא קמא דהוו רבים לגבי דידיה, ועיין עוד בספר לחם יהודה ז"ל.

יא

לא נודע מי הכהו וכו'. ברייתא שם, לא נודע מי הכהו הא אם נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין, ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין, תלמוד לומר ועינינו לא ראו והלא ראו ע"כ, ומדקאמר ר' עקיבא אומר, משמע דפליג אתנא קמא דאפילו לא נודע מי הכהו הראיה לחוד סגי, ורבינו פסק כתנא קמא אפשר משום דהוו רבים לגביה, וכר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו.

יג

הרי זה נאמן וכו'. פירוש כשהאמינה תורה עד אחד, כדנפקא לן מלא נודע מי הכהו כמו שכתב בהל' י"א, והוא הדין לענין סוטה, וכמו שפסק רבינו פרק א' דהלכות סוטה הל' ט"ז י"ז.

יד

אשה אומרת ראיתי את ההורג וכו'. כבר ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל, דמהגמרא מוכח דבזה אחר זה הראשון עיקר ואפילו אשה, והרב כסף משנה ז"ל חילק מהסברא, ולאפוקי מהראב"ד ז"ל עיי"ש, והדבר תמוה דבמשנה קתני עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית, אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית, היו עורפין, הרי שהשוו אשה לאיש, ולעולא ור' יצחק דמגיה במשנה לא היו עורפין, משום דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים בין באיש בין באשה קאמר כפשטא דמתניתין, ואף דאין הלכה כוותייהו, אלא כרבי חייא דמחלק בין באו בבת אחת לבאו זה אחר זה, מכל מקום אשה נמי קתני, ותו דלמסקנא דמלתא דעשו שתי נשים באשה אחת וכו', משום דאזלינן בתר רוב דיעות אפילו בפסולין, מאי איריא שתי נשים אפילו אשה אחת עורפין לדעת רבינו, וכבר נתעוררו על זה [האחרונים עיי'] בשו"ת מהרש"ך ז"ל חלק א' סי' כ"ו, והרב לחם משנה בהלכות גירושין פרק י"ב והניחוהו בצ"ע, ולענ"ד נראה דרבינו סבירא ליה דכיון דבכל התורה כולה אשה ודכוותה אינן בני עדות, והכא גבי עגלה ערופה וכן גבי סוטה בדף ל"א [ע"ב] דרבי רחמנא דלא בעינן עדות גמורה, די לנו שנאמין הפסולין, אבל לאלומי כוחייהו כל כך שיהיו נאמנים כבי תרי לא, דכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חדושו, ודייק רבינו לישנא דמתניתין דפלגינהו בתרתי, דאם איתא דאשה שוה לאיש, גם בזה ליערבינהו וליתני, עד אחד או אשה אומרים ראינו, ועד אחד או אשה אומרים לא ראית וכו', אלא נראה לו לרבינו דלכוונה זו לא ערבינהו, משום דאף דשוין הם לענין דהיו עורפין, מכל מקום יש חילוק ביניהם [כמבואר] בראשונה לענין דברי עולא, וזאת היתה לו לרבינו, דבפירוש המשנה בין בההיא דסוטה בין בעגלה ערופה הזכיר החלוקא דעד אחד, וחלוקת האשה השמיטה עיי"ש, ולענין מה שכתב התוס' יו"ט ז"ל על הרב המגיד פרק י"ב דהלכות גירושין הל' י"ח, שכתב בדעת רבינו דגם באשה אחר אשה הראשונה נאמנת כבי תרי, שהוא היפך מה שכתב כאן והניחו בצ"ע, כבר כתבתי הנראה לענ"ד שם מטעמא דאתתא דייקא ומנסבא עיי"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---