אבן האזל/רוצח/ט

אבן האזל ‏ רוצח ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין הרוב שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה, אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה.

הכ"מ הקשה דבב"ב דף כ"ג פריך וניזל בתר רובא דעלמא ומוקים ביושבת בין ההרים והרמב"ם השמיט זה וכתב וז"ל שסובר רבינו דקושיא דניזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוי אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם עכ"ל, ומשמע דסובר דזה ודאי לא אמרינן שנצרף רוב העיירות לבטל דין עגלה ערופה ולא פריך אלא לומר שתביא העיר הגדולה שבעולם אפי' מרחוק, אבל דבריו תמוהים דאי נימא דודאי בקרובה תלא רחמנא א"כ מאי עדיפא בגדולה סמוכה, ומה נ"מ בין גדולה סמוכה ובין גדולה רחוקה, וזהו דחדית הגמ' דאע"ג דכתיב קרובה מ"מ רובא עדיף.

אכן בעיקר הנחת הכ"מ דעיר רחוקה אפי' גדולה אינה מביאה מסתבר כדבריו, אבל מטעם אחר משום דעיר רחוקה שאינו מצוי עוברים ושבים לא מהני מה שהיא עיר גדולה והוי כמו דאמר בגמ' שם אי לא נימא דרוב עדיף מ"מ רוב ומצוי ליכא למ"ד וה"נ לדידן בקרוב ומצוי, ובאופן זה כתב הרמב"ן שם בהא דאמר עינבי מצנעי דבמקומו ממש לא אזלינן בתר רוב, ואף דבזה כתב משום כאן נמצא וכאן היה, אבל מ"מ כתב בטעמא משום קרוב ומצוי וה"נ כאן ברחוקה ממש שאין דרך עוברים ושבים לבוא לכאן, וגם בהא דמשני ביושבת בין ההרים כתב רש"י שאין דרך רוצחים לבוא לכאן, ולכן בודאי אין מודדין אלא אל הערים הקרובות, וזהו דכתיב בקרא וכן הוא בהלכה א' שמודדים אל הערים שסביבות החלל והכונה הסמוכות סביב החלל, ולכן מה דפריך הגמ' וניזול בתר רובא דעלמא היינו דנצרף כל הערים לעשות רוב ומשום זה לא יביאו כלל עגלה ערופה וכן כתב להדיא הרמ"ה בחידושיו.

אלא דבאמת כבר הקשו התוס' דהכא משמע דטעמא דקרובה הוא משום דאמרינן שמשם בא ההורג דהא אם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד והלא מתוך הקורבא מוכח שמעיר שאין בה ב"ד הוא, איברא דמה שהעמידו התוס' דבריהם על מה דאמר בגמ' בדליכא מזה לא היה קשה דזה אפשר דמסתבר לגמ' דאף שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד זהו משום דעיר שאין בה ב"ד אינה מביאה ע"ע ובעינן לקיומי דין הבאת ע"ע, אבל אם יש עיר קרובה ועיר גדולה תביא הגדולה, אלא דקושיית התוס' היא חזקה על מה דפריך וניזול בתר רובא דעלמא והיינו שלא יביאו ע"ע כלל, ובזה ודאי קשה מהא דנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד.

ונראה דהגמ' פריך על מה דאמר ר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, ומוכח דסבר דמדין העיר הקרובה ילפינן דאזלינן בתר קרוב כמו בתר רוב אלא דרובא עדיף, ואם נימא דלדין הבאת עגלה ערופה לא בעינן שיהיה ודאי שמהעיר הקרובה בא ההורג כמו דמוכח מנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אלא דמשום דלגבי שאר עיירות שיש בהן ב"ד היא קרובה ונוטה יותר שממנה בא, מביאה העגלה ערופה, וא"כ היכי ילפינן דין קרוב דניזל בתריה בדיני ממון כמו בניפול הנמצא.

והנה לכאורה קשה טובא על עיקר דינא דאזלינן בתר קרוב בניפול הנמצא דהא מהא דמניחין עיר שאין בה ב"ד ומודדין לעיר שיש בה ב"ד מוכח דעכ"פ אינו ודאי שבא ההורג מעיר שאין בה ב"ד, דאל"כ לא שייך שהעיר שיש בה ב"ד תביא, ונראה עפ"מ שכתב הש"מ בב"מ דף ז' דרוב דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי גמור, והיכי דמיעטה התורה ספק גם זה נתמעט א"כ שפיר כמו דאזלינן בדיני ממון בתר רוב והיינו ברובא דאיתא קמן דזהו רוב דכל דפריש ה"נ אזלינן בתר קרוב ומ"מ אינו ודאי גמור, אלא דדין התורה דאזלינן בתריה, ולכן בנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד כיון דאינה יכולה להביא מודדין לעיר שיש בה ב"ד כיון דאכתי נשאר ספק ולגבי שאר העיירות שיש בהן ב"ד העיר הקרובה שיש בה ב"ד נוטה יותר שממנה בא, לכן מביאה.

אלא דמ"מ ע"כ עלינו לומר דעיקר יסוד דין העיר הקרובה הוא משום דהדין הוא לומר שממנה בא אף דאינו ודאי גמור וכמו בדין רוב, דאי נימא דסגי בנוטה יותר לגבי שאר עיירות, א"כ מנלן עיקר דינא ללמוד כאן דקרוב הוא דין למיזל בתריה כמו דאזלינן בתר רובא, וע"כ דסובר ר' חנינא דעיקר דין העיר הקרובה הוא לומר שממנה בא. אלא דלא חלקה תורה וכשנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מודדין לעיר שיש בה ב"ד משום דלגבי שאר עיירות נוטה יותר שממנה בא, ומשום זה בודאי לא שייך דרובא דעלמא יבטל דין עגלה ערופה כיון דלגבי שאר עיירות נוטה יותר שמהעיר הקרובה בא, אלא דהגמ' פריך על עיקר דינא דקרא דלא משכחת שיהיה דין שנאמר שבא מהעיר הקרובה. ומדברי ר' חנינא מוכח דעיקר דינא הוא שנאמר שבא משם. אבל להלכה ודאי לא צריך שתהיה יושבת בין ההרים כמו בנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד. וביסוד הדבר לומר דהגמ' פריך על עיקר דינא דקרא ראיתי כן באור שמח ע"ש אלא שבארתי באופן מרווח יותר:

יד

באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישו[הו] ואמרו לו לא ראית הרי (אלו) [הן] כב' עדיות המכחישות זו את זו ועורפין, אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו, שנים אומרים ראינו ואחד אומר להן לא ראיתם, אין עורפין אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לו לא ראית היו עורפין.

השגת הראב"ד: אשה אומרת ראיתי את ההורג עד בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו. א"א נראה מן הגמ' שזה שיבוש הוא דבזה אחר זה הראשון עיקר ואפילו אשה עכ"ל.

הכ"מ כתב דעד כאן לא מפלגינן בין בבת אחת בין בזא"ז אלא בעד כשר ולאפוקי מהראב"ד וכו', ודבריו תמוהים דבודאי מוכח בסוגיא כדברי הראב"ד דהא אוקים בגמ' מתני' דתנן אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין דדייקינן הא חד וחד לא היו עורפין דכולה בפסולי עדות וכגון דאתיא אשה מעיקרא, ופירש"י דמיירי בין בב"א בין בזא"ז ואתא לאשמעינן בזא"ז דשנים מבטלי דאזלינן בתר רוב דעות ומוכח דבחד וחד לא היו עורפין משום דהראשונה היתה נאמנת כשנים, וכבר הקשה זה הלח"מ בפי"ב מה' גירושין. עוד הקשה שם דשם סובר הרמב"ם דגם באשה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה. וכתב הלח"מ לחזק קושייתו דהתוס' כתבו דאפי' למ"ד דבב"א נמי נאמן הראשון כשנים מ"מ גבי עד מיתה דהוא מדרבנן כו"ע מודו. וא"כ כיון דפסק הרמב"ם גבי עד מיתה דהראשון נאמן אפי' בפסולין א"כ כ"ש גבי עגלה ערופה.

ונראה דהחלוק בין עד מיתה לעגלה ערופה הוא דכיון דחזינן דבעד מיתה בעינן דוקא התירוה לינשא אף דבע"ע ועד סוטה סגי שיהיו בזא"ז דנאמן הא', וטעמא משום דבע"מ אינו נאמן אלא מדרבנן כמש"כ התוס' ומטעם זה אפי' למ"ד דגם בב"א נאמן הא' מ"מ בעד מיתה כו"ע מודו, ולכן לגבי נאמנות אשה הוא להיפוך מטעם זה גופא, דאף דבאשה לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה משום דא"א להיות כב' עדים כשרים ומה דהאמינה תורה הוא רק בתורת נאמנות ושפיר מהני הכחשת הב', אבל בהתירוה לינשא דטעמא דלא מהני הכחשת הב' הוא משום דצריך הב' להוציאה מהיתרה הראשון ואין לו נאמנות ע"ז. לכן שפיר שייך דין זה גם באשה המעידה כיון דעכ"פ כבר התירוה ב"ד ואין נאמנות להב' להוציאה מהיתרה.

ועכשיו נוכל ליישב סוגיית הגמ' לפי שיטת הרמב"ם דהנה הרמב"ם יש לו מקור לשיטתו מד' הגמ' דמחלק בין היכי דאתא עד כשר מעיקרא דלא מהני הכחשת ב' נשים, ובין היכי דאתיא אשה מעיקרא דמהני, וכיון דשיטת הרמב"ם דעד הראשון הוי כשנים ממש דהא כתב דאם בא מקודם ע"א ואח"כ ב' עדים הרי הם כב' כתי עדים המכחישות זו את זו. ואם נימא דאשה נמי בדין כל מקום שהאמינה תורה א"כ היא כשנים ממש והיכי מהני העדת ב' נשים אח"כ לבטל עדות ב' עדים כשרים, והיכי אפשר הך כללא דבפסולים הלך אחר רוב דעות. ומוכח דאשה אינה בדין כל מקום שהאמינה תורה. ואף דגבי עד מיתה מבואר שם דאם באו ב' נשים אחר שהתירוה ב"ד תצא אף דאשה אחת אינה יכולה להכחישה, זהו משום דמה דכתבנו דאם היתה אשה נאמנת כב' לא הוי מהני הכחשת ב' נשים, הוא אם היה לה דין כשנים מצד עיקר דין עדותה, אבל כיון דגבי עד מיתה גם בעד כשר אינו נאמן הא' כשנים אלא כשהתירוה לינשא משום דאין כח להב' להוציא האשה מהיתרה, לכן גם באשה אף דאשה אחת אינה יכולה להכחישה היינו משום דהב' אינה מבטלת לגמרי עדות הא', אבל בב' נשים המכחישות כיון דקיי"ל הלך אחר רוב דעות ומעיקר הדין נאמנים יותר ונתבטל עדות הא', לכן ע"כ גם בהתירוה לינשא מתבטל הפסק ב"ד.

ולפי"ז נאמר דגם גבי עגלה ערופה אם אשה אומרת ראיתי ונעשה פסק ב"ד דלא יערפו אז גם הרמב"ם יודה דלא מהני הכחשת הב' וכמו גבי עד מיתה, ומה שלא כתב זה הוא משום דאינו מבואר כאן להדיא בגמ' וסמך על מה שמבואר גבי עד מיתה, ומ"מ אם יבואו ב' נשים ויכחישו יתחייב עריפה כיון שהם מבטלים לגמרי העדות הראשונה, וא"כ מבואר דמה דתנן אשה אומרת ראיתי וב' אומרים לא ראיתי היו עורפין זהו לומר דנאמנים בתורת ודאי ונ"מ דנאמנים אפי' נגד פסק ב"ד וכנ"ל:

טו

בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג (ושני) [ושתי] נשים או ב' פסולים אומרים לו לא ראית אין עורפין.

השגת הראב"ד: אבל אם אמר עד א' וכו'. א"א גם זה שיבוש עכ"ל.

מדברי הכ"מ מוכח דגירסתו הוא שההשגה על דברי הרמב"ם בהלכה הקודמת שנים אומרים ראינו ואחד אומר להן לא ראיתם אין עורפין, אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לו לא ראית היו עורפין, ומפרש דהשגתו הוא דהא בגמ' פריך ע"ז הא חד וחד לא היו עורפין ומשני דמתני' בפסולי עדות, וא"כ לא היה להרמב"ם לכתוב הלכה זו בעדים כשרים, ותי' הכ"מ דהרמב"ם לא חשש שלא נדייק הא חד וחד לא היו עורפין דהא כתב להדיא דע"א וע"א היו עורפין, ואינו מיושב דכיון שכבר כתב דכשהכחיש אחד היו עורפין לא שייך לכתוב עוד דאם הכחישו שנים היו עורפין, אלא דבאמת אין התחלה לקושייתו דבגמ' הקשו משום דמפרש דקאי על בב"א וכמו שפירשו רש"י ותוס' בדף ל"א ובד' הרמב"ם הא מבואר להדיא דקאי בין בב"א בין בזא"ז וא"כ שפיר דבזא"ז דבחד וחד לא היו עורפין, וכתב שפיר דבשנים היו עורפין, ולכן נראה יותר גירסתנו והשגת הראב"ד הוא משום זה גופא דכיון דמקודם מיירי בין בב"א בין בזא"ז א"כ איך כתב בסתמא דאם ע"א אומר ראיתי ושתי נשים אומרים לא ראית היו עורפין דהא בב"א אינו נאמן הע"א.

אכן גם זה לא קשה דכיון דמה דכתב מקודם אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לו לא ראית היו עורפין ע"כ קאי בזא"ז וכמש"כ, ודבר זה מבואר מדברי הרמב"ם שכבר כתב בהל' י"ג דבע"א וע"א בב"א היו עורפין וע"כ דמה דאתי לאשמעינן בשנים הוא דאפי' בזא"ז, וא"כ עלה קאי מה דכתב אח"כ כאן בד"א וכו' דהיינו בזא"ז, דהא כתב אח"כ בהל' ט"ז דע"א וב' נשים הב' נשים כע"א, א"כ בודאי הלכה זו בזא"ז משום דקאי על הלכה הקודמת דמיירי נמי בזא"ז.

טז

שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג ועד א' מכחישם ואומר לא ראיתם עורפים שאפי' מאה נשים או מאה פסולים ועד א' מכחיש את כולן הרי אלו כאיש א' ועד אחד.

השגת הראב"ד: שתי נשים או שני פסולים אומרים וכו' עד עורפין. א"א גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא אבל אתא לבסוף הולכים אחר רוב דעות אפילו בעד אחד מכחישן עכ"ל.

כתב הכ"מ דדברי הרמב"ם מפורשים בגמ' דללישנא בתרא שתי נשים באיש א' כי פלגא ופלגא דמי וזהו באתא ע"א לבסוף, ואינו מוכרח דבגמ' מתרץ לדר' נחמיה כמו דאמר מקודם דעד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמייין, והיינו דממילא הע"א מהימן משום דאתא מעיקרא, אלא דעיקר קושיית הראב"ד לא מכרעא כלל דפשטות ד' הגמ' בודאי משמע דדין רוב דעות אינו אלא בשתי נשים ואשה אחת, ומה דאמר כל היכי דאתא עד כשר מעיקרא זהו משום דבלא אתא מעיקרא לא מהני עדותו דאף דשוים הם היו עורפין, וזהו דמפרש דבאתא מעיקרא כיון דשוין הם לא היו עורפין והוא פשוט:

יז

שלש נשים או שלשה פסולים אומרים ראינו ההורג וארבע נשים או ד' פסולים אומרים לא ראיתם עורפין זה הכלל בפסולין הלך אחר רוב המנין בכל מקום.

השגת הראב"ד: שלש נשים או ג' פסולים וכו'. א"א אפי' בזה אחר זה עכ"ל.

כתב הכ"מ על השגת הראב"ד ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק ודברי הכ"מ תמוהים דהראב"ד לשיטתו דסובר דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה אפי' באשה, ולזה חידש דברוב נשים לא מהני ואזלינן בתר רוב דעות, אבל הרמב"ם הא סובר דבאשה לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה, ומה נ"מ ומה שייך להשמיענו דאפי' בזא"ז, אלא דאדרבא יש להקשות על דברי הרמב"ם דכיון דסובר דאפי' בשוין לא מהני עדות הראשונה ועורפין, א"כ מה משמיענו בד' אומרים לא ראיתם דעורפין, ודין הלך אחר רוב דעות היה לו לכתוב בד' אומרים ראינו וג' אומרים לא ראיתם דאין עורפין, וצ"ל כמש"כ בהל' י"ד דבזה נאמנים הד' בתורת ודאי, ולא מהני אפי' פסק ב"ד ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.