מעשה רקח/רוצח/ב

מעשה רקח ‏ רוצח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש

ב

או ששלח עבדיו והרגוהו וכו'. כתב הכסף משנה ז"ל, בפרק האיש מקדש דף מ"ג, האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש, הוא חייב ושלוחו פטור, ואע"ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שלוחו חייב, פסק כתנא קמא, ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים, ודינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו, ע"כ. דבריו מגומגמים, חדא, דמתחילה שכתב דפסק כתנא קמא, אין שם ראיה אלא לפטור מדיני אדם, אבל לחיוב מיתה בדיני שמים שכתב רבינו, זו מנא ליה, וממ"ש ועוד דבחד לישנא וכו', משמע דבא להוכיח חיוב מיתה בידי שמים שהזכיר רבינו, ולזה יש לומר דכונתו על שניהם, דתחילה כתב דפסק כתנא קמא, ושוב ביאר דין החיוב מיתה לשמים, ואף שאין הלשון מכוון, נראה ודאי שזו היא כוונתו, אך מה שסיים ז"ל ודינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו, הוא קשה לשמוע, שהרי אמאי דאוקמו ההיא דשמאי במיתה בידי שמים, פריך, מכלל דתנא קמא סבר אפילו מידי שמים פטור, אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו, מדקאמר "אלא" משמע דלא בעי לאוקמי פלוגתייהו בידי שמים, ומדברי הכס"מ משמע דשניהם שוין, ואפשר שזאת היתה כוונת הרב עצמות יוסף ז"ל שם שכתב שדברי הכסף משנה צ"ע. אך לענ"ד דברי הכסף משנה שרירין וקיימין, דנקט ההיא דחייב מיתה בידי שמים לאשמועינן שהתירוץ דדינא רבה וכו', סובב הולך על זה דלשמאי הוי דינא רבה, דהיינו בבית דין של מטה, ולאו מיתה בידי שמים, ופסק רבינו כתנא קמא.

והנה יש לדקדק דרבינו העתיק שוכר או שולח עבדיו, משמע דמפרש שלוחו דאיפליגו ביה תנא קמא ושמאי בעבדו שהוא שכור וכפוף תחתיו, וממנו למד דהוא הדין לשוכר, משמע משום דעביד בידים הוא דמחייב מיתה בידי שמים, אבל לא שכר אלא בדברים בעלמא לא מחייב אפילו בידי שמים, וזו היא דעת הריטב"א שהביא המשנה למלך ז"ל, וכן נראה מדברי התוס' פרק הכונס דף נ"ו, שכתבו דדוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים עיי"ש, אלא שראיתי להש"ך ז"ל חו"מ סי' ל"ב, שהקשה על התוס' מהך סוגיא דהאומר לשלוחו מתמה בגמרא מכלל דתנא קמא סבר אפילו בדיני שמים נמי פטור, ומשני דינא רבה וכו', ופירש רש"י עונש גדול ועונש קטן, ואפשר ליישב דבריהם בדוחק ע"כ, ואחרי המחילה הראויה לא ידענא מאי קשיא ליה על התוס' מהך סוגיין, דהרי דברי התוס' אינן אלא בדיני ממונות כדאיתא התם, תניא אמר ר' יהושע השוכר עידי שקר להעיד וכו', ובהא הוא דחילקו התוס' בין שוכר לאומר, ונסתייעו ממתניתין דשלח ביד פקח הפקח חייב, דמשמע דשולח פטור אף מדיני שמים, משא"כ בדיני נפשות דחמירי בהא לא איירו התוס' כלל, ותדע דאל"כ תקשי לתנא קמא ולשמאי מהך מתניתין, ואם תאמר דפליגא מכל מקום מאי קמתמה תלמודא אתנא קמא, מכלל דלרבנן אפילו בידי שמים נמי פטור, ולימא ליה דהיינו כפשטא דמתניתין דשלח ביד פקח, אלא ודאי דשאני דיני נפשות דחמירי ואפילו בדיבור מחייב בדינא רבה וזוטא.

גם מה שכתב הש"ך ז"ל שם, דלעולם חייב בדיני שמים היכא דגורם היזק לחבירו, אפילו לא שכרן, וההיא דשלח ביד פקח וכו', דהמשלח פטור לגמרי היינו משום דכיון דהפקח משלם, תו לא שייך דיני שמים על המשלח, ונסתייע מדברי הריטב"א ז"ל עיי"ש, תמהתי איך הסכים הרב ז"ל היפך דעת רבינו, שהרי בסוף פרק י"ז דהלכות עדות פסק, דהשוכר עידי שקר חייב בדיני שמים, משמע דבדיבור בעלמא פטור מדיני שמים, והיותר תמוה אצלי דדברי הריטב"א שהביא הש"ך ז"ל, הם היפך דברי עצמו שהביא המשנה למלך ז"ל, דבדיני נפשות קעסיק וקאמר דלא מחייב בדיני שמים, אלא דוקא בשוכר דעביד מעשה אבל בדיבור בעלמא פטור אף מדיני שמים, ואיך כתב הש"ך משמו דאפילו בדיני שמים מחייב אפילו בדיבור בעלמא, נמצאו דברי הריטב"א סתרי אהדדי, מן הקצה אל הקצה, אכן דברי רבינו מבוארים, דבשוכר להרוג חייב מיתה לשמים, דהיינו דינא זוטא שאמרו בגמרא, ובשוכר עדים לחבירו חייב בדיני שמים, דהיינו שהשי"ת יודע שיעור ענשו ולא מיתה, דלא מסתבר בדיני אדם, ועלה בידינו דחמירה מיתת בית דין ממיתה בידי שמים, אף שזה אינו מוכרח כל כך, דדינא רבה דקאמר אפשר שהוא כעין כרת דחמיר ממיתה בידי שמים, גם נתקשה אצלי בהא דאמר רבא התם בקידושין דף מ"ג [ע"א], דכו"ע מודו באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב ע"כ, ועל זה קשה מאי האי דאמרו בפרק זה בורר דף כ"ט [ע"א], מנין שאין טוענים למסית מנחש הקדמוני וכו', מאי הוי ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע"כ, וקשה דזאת הטענה מספקת דאין הנאה לשליח, אבל כשהשליח נהנה הרי המשלח נפטר דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב, ותו לפי מה שכתב הש"ך בשם הריטב"א ז"ל דבגורם היזק אפילו האמירה בעלמא מתחייב, הרי כאן לא נתחייב מפני שהשליח נהנה, ואולי יש לומר דנכלל במה שכתב שם הרבה טענות היה לו לנחש לטעון וכו', וזו אחת מהם.

ג

שופך דם האדם וכו' זה ההורג בעצמו וכו'. הרב כסף משנה ז"ל, לא הראה לנו מנין הוציא רבינו דין זה, ודרשה זאת, ובפ' ארבע מיתות דף נ"ז [ע"ב] [איתא] אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתוב בספר אגדתא דבי רב, בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב משם ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין, מנא הני מילי אמר רב יהודה, דאמר קרא אך דמכם וכו', מאי טעמא דר' ישמעאל דכתיב שופך דם האדם באדם וכו', ופסקו [רבינו] בפרק ט' דהלכות מלכים [הל' ד'] גבי בן נח, וכיון שכן איך דריש ליה הכא גבי ישראל, וכבר הרגיש בזה השיירי כנסת הגדולה והרב ר' חיים אבועלפיא ז"ל בספר עץ חיים, ולא תירצו כלום, והנה כבר הובא בילקוט בפסוק ואך את דמכם וכו', כתוב אדרוש את נפש האדם אלו ישראל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ע"כ, משמע דכל היכא דכתיב אדם דרשינן ליה בישראל, וצריך לומר דתרתי שמע מינה, האי כדיניה והאי כדיניה, ודוחק, אכן דיוק עצום נמצא בדברי רבינו, שכתב, ובפירוש נאמר בשלשתם לשון דרישה וכו', וקשה טובא דלמאי איצטריך לזה, הרי מבואר הוא, וכבר הזכיר הפסוקים, אלא נראה שנתכוון לתרץ הקושיא הנ"ל, דאף שחז"ל דרשו אלו הפסוקים בבן נח כדברי ר' יעקב בר אחא, מכל מקום כיון שבפירוש נאמר לשון דרישה בשלשתם, מוכרח דגם לישראל קיימי קראי דשייך בהו מיתה בידי שמים, דאילו בבן נח אין שייך מיתה בידי שמים דאזהרתם זו היא מיתתם ונכון.

ד

אם רצה מלך ישראל להרגם וכו'. הרב כסף משנה לא הראה מקור דין זה, גם בסוף פרק ג' דהלכות מלכים כתב רבינו, שכל ההורגים שלא בראיה או בלא התראה או בשוגג, יש רשות למלך להרגם, וגם שם לא גילה לנו מקורו הכסף משנה ז"ל, ויש להסתפק אם אלו הם בכלל הרוגי מלכות שנכסיהם למלך כמו שכתב שם רבינו בפרק ד' או לא, דיש פנים לכאן ולכאן וכעת צ"ע.

ו

והוא שכלו לו חדשיו וכו'. לכאורה דברי רבינו קשיין אהדדי דממה שכתב והוא שכלו לו חדשיו, משמע דקים לן ודאי שכלו לו חדשיו, אבל בסתם וולדות בעינן שלשים יום, וממה שכתב אח"כ אבל אם נולד לפחות וכו', משמע דדוקא בברור לנו שלא הגיע לתשעה חדשים, הא בסתם לא בעינן ל' יום, אלא אפילו בן יומו נקרא וולד של קיימא, והמובן מדברי הגמרא פרק יוצא דופן דף מ"ד [ע"ב] דלרשב"ג דסבירא ליה כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, לא מיתוקמא מתניתין אליביה אלא בקים לן דכלו לו חדשיו, דמשמע דבסתם וולדות בעינן ל' יום דוקא, וכיון שכן בהכרח צריך לומר דגם לרבינו הוי דינא הכי, דהא הוא ז"ל פסק כרשב"ג בכמה מקומות עיין בדבריו פרק א' דיבום דין ה' ובדברי הרב המגיד שם, ומה שכתב רבינו כאן אבל אם נולד לפחות מט' וכו', לאו דוקא דכל שלא ידענו בבירור שכלו לו חדשיו נכלל בפחות מט', אלא דנקט לה משום דאפליגו בה רבנן ורשב"ג, כמו שכתבו התוס' שם, משם התוספתא, דלרבנן אפילו [שהה] ל' יום הוי נפל, לכך כתבה לפסוק כרשב"ג דאפילו בפחות מט' חדשים כיון ששהה ל' יום נפיק ליה מתורת נפל.

ז

ואם היה גוסס בידי אדם וכו'. כתב הכסף משנה ז"ל, בפרק בן סורר ומורה, והוא ט"ס, דבפרק הנשרפין הוא דף ע"ח [ע"א], ולכאורה קשה קצת, דכיון דבגמרא מהדרי לאוקמי ההיא ברייתא דתנא קמיה דרב ששת כר' יהודה בן בתירה, ומסיק וסתמא כוותיה, איך פסק רבינו דלא כוותיה, והכסף משנה ז"ל כתב דלא אמרו כן אלא לאשמועינן דיחידאה הוא ע"כ, וקשה קצת חדא, דכפי זה הוי ליה הך תנא דתנא קמיה דר"ש כוותיה דר"י בן בתירה והוי ליה תרי לגבי תנא קמא, ותו דמי מכריחנו לפרש כן, ואמאי לא נפרש כפשוטו דלאלומי סברתו הוא דאתי, אכן יש לומר דרבינו בחר לפסוק כתנא קמא, ומפרש הגמרא הכי, משום דידוע דספק נפשות להקל, ולר"י בן בתירה נפיק לן חומרא גדולה להמית כמה נפשות כהנהו שכתב רבינו פרק ד' דין ו', ומפני כן פסק רבינו לקולא, דטפי עדיף בדיני נפשות, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל פרק א' דיבום דין ה'.

ט

והוא שיהרוג בפני בי"ד וכו'. מימרא דרבא פרק הנשרפין כדברי רבינו, אך איכא לעיוני בהך מלתא אי ע"י התראה כדינה קאמר דבפני בית דין יהרג, או אף בלא התראה קאמר, דאם נאמר דע"י התראה קאמר איך אפשר שאותו בית דין ידונוהו, הרי בדאורייתא אין עד נעשה דיין, וכמו שפסק רבינו סוף פרק ה' דהלכות עדות, והטעם כתבו התוס' ז"ל פרק החובל דף צ', משום דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו ע"כ, ואי ע"י בית דין אחר וכדברי ר' עקיבא פרק ב' דמכות, מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר, תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בבית דין אחר, א"כ חזרנו לעדות שאי אתה יכול להזימה, דהא זה הבית דין צריכין הם להעיד לפני בית דין האחר, ואי בלא התראה קאמר וכדמשמע מפשט הכתוב דובערת הרע, כדי שלא יתלמדו העם להרוג את הנפש, גם את זה לא יתכן, חדא, דא"כ אדמפליג בין בית דין לעדים, ליפלוג וליתני בדידהו בין התרו בין לא התרו, ותו, דאיך יתכן שיהרג בלא התראה, הרי יתכן שיהא שוגג או אנוס, דאפילו בבריא הוא פטור גמור, ואיך יתכן להחמיר על הטריפה יותר מהבריא.

ועוד דתימה על עצמך הרי מדהוצרכו חז"ל לרבות מיתתו מקרא דובערת הרע, משמע דאי לאו קרא היינו פוטרים אותו, וכיון שכן איך נחייביהו אפילו בלא התראה וכו', וממה שכתב הכסף משנה ז"ל בסוף פרק ה' דהלכות עדות דרבינו פוסק כר' טרפון ולא כר' עקיבא משום דרביה הוה בההיא דפרק החובל בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דמקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים עיי"ש, משמע מינה דאין צריך לבית דין אחר כדברי ר' עקיבא בההיא דמכות, והיינו טעמא דרבינו דפסק לעיל פרק א' דין ה' דרוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים עד שיבא לבית דין, והרואים דקאמר היינו הבית דין שהיא מימרת ר' עקיבא דמכות, אך לא פסק שידינוהו בית דין אחר מפני שהוא פוסק כר' טרפון, דמקצתן נעשים עדים ומקצתם דיינים, ואם נאמר דבדין זה ג"כ יעשו כן יקשה כנ"ל, על כן נראה דלעולם ע"י התראה קאמר, ואין צריך להעיד אלא כיון שראו דנין ע"פ ראייתם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, וכמו שכתבו התוס' שם בראש הדיבור עיי"ש, אף שלא נמצא דין זה בפירוש בדברי רבינו.

יא

מי שהרג גר תושב אינו נהרג וכו'. הכסף משנה ז"ל דקדק, דבבית דין אינו נהרג אבל בדיני שמים חייב ע"כ, והכי מסתברא שהרי מחסידי אומות הוא כמו שכתב רבינו פרק י"ד דאיסורי ביאה דין ז'.

ואחד ההורג את עבד אחרים וכו'. כתב הכסף משנה ז"ל, דהכי משמע בספרי פרשת מסעי וכו' [ולענ"ד] לא היה צריך למשמעות, שהרי הדבר מבואר בפרק החובל דף צ' [ע"א], גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן המוכר עבדו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום דבכולם נהרג עליו משום דבעינן כספו המיוחד לו, ופסקו רבינו בסוף פרקין.

יד

לכך נאמר בשבט וכו'. נראה דרבינו נמשך אחר התרגום, שתרגם בשבט בשלטן, כלומר דרך אדנות ופטרון שהוא בשבט מקל ורצועה, לא בסייף אבן ואגרוף שהוא דרך נקמה, אך סיום הפסוק שאמר ומת תחת ידו נקם ינקם, משמע דאף באין בו כדי להמית דהיינו בשבט שהוא דבר קל, אפ"ה אם מת נקום ינקם, וזה הוא היפך המכילתא שם, דבעי כדי להמית, ובאבר שהוא כדי להמית, וכבר עמד בזה בספר דינא דחיי ז"ל דף קע"ו עיי"ש, ועיין מה שכתבתי בזה בפרק ז' דחובל ומזיק דין ז'.

טז

ועבד של שני שותפין וכו'. ראיתי להכנסת הגדולה ז"ל, שכתב שזה סותר למה שפסק רבינו בפרק כ"ב דהלכות אישות דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג המכר קיים עיי"ש, והוא קושיא עצומה ע"פ הגמרא, ולענ"ד התירוץ מבואר עם מה שכתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דף נ' [ע"ב] ד"ה רבי אליעזר אומר וכו', דמכח אותה קושיא פסק רבינו כתירוץ ראשון של הגמרא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---