מעשה רקח/רוצח/א

מעשה רקח ‏ רוצח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות רוצח ושמירת הנפש

ב

מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית וכו'. כתב הכסף משנה ז"ל, בפרק נגמר הדין ובספרי פן ירדוף וכו' ע"כ, בפרק נגמר הדין דף מ"ה [ע"ב], תניא גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם, ומנין שאין לו גואל שבית דין מעמידין לו גואל, שנאמר בפגעו בו מכל מקום, ופירש רש"י, הגואל הדם הוא ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו וכו', ע"כ. ופירושו תמוה, דקרא בהורג במזיד הוא דכתיב, או באיבה הכהו בידו וכו', גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו, ותו דקרא משמע דהוי מזיד מדכתיב מות יומת, ותו דמנא ליה דהך קרא ביוצא חוץ לתחום מקלטו, הא קרא סתמא קאמר, ויוצא חוץ לתחום נתבאר שם בפסוק אחר, ואם יצא יצא הרוצח וכו', ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, ותו, בפרק אלו הן הגולין דף י"א [ע"ב], תנן רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם, רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם, רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבים עליו, ובגמרא תנו רבנן, ורצח גואל הדם את הרוצח וכו', מאי טעמא דר"י הגלילי, מי כתיב אם רצח, ור' עקיבא מי כתיב ירצח וכו', ולפירוש רש"י דקרא דגואל הדם ימית את הרוצח, ביוצא חוץ לתחום קאי, הרי היא מצוה מבוארת, ותקשי בין לר"י הגלילי בין לר' עקיבא, דגם לר"י הגלילי אמאי איצטריך להכריח מדלא כתיב אם רצח, תיפוק ליה דפסוק מפורש, והוא, גואל הדם ימית את הרוצח, דהוי ציווי גמור.

וראיתי להרב דינא דחיי ז"ל עשין ע"ה דף פ"ה, שגם הוא הקשה קצת ממה שהקשינו על רש"י ז"ל, ותירץ דסבירא ליה דתרי פעמים כתיב בפרשת גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו, אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג וכו', עיי"ש, ואחרי המחילה הראויה מלבד שעדיין קשה כל מה שהקשינו, איך יאמרו הסמ"ג ורש"י ז"ל אם אינו ענין שלא הוזכר בתלמוד, ותו דכיון שהפסוק הראשון כתוב בסתמא, ואם בכלי ברזל וכו', ואם באבן יד וכו', או בכלי עץ יד וכו', גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו, הרי שלא נתבאר בפסוק אם במזיד אם בשוגג, ושוב כתיב ואם בשנאה יהדפנו וכו', או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה, רוצח הוא, גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו, ומדכתיב ואם בשנאה או באיבה, משמע ודאי דמזיד גמור קאמר, ואיך נאמר דאם אינו ענין וכו', ותו דיתכן זדון בלא שנאה ואיבה כידוע, אבל שנאה ואיבה מוכרח שהוא זדון.

ועוד במה שנתקשה הרב שם בדברי הסמ"ג בלאוין קס"ה, שכתב, רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו בעדים עד שיבואו לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו', ע"כ. ודקדק עליו שלא הזכיר שכשדנוהו למיתה, שמצוה ביד גואל הדם להרגו, מפני שרצה להבין בדברי רבינו שכתב מצוה ביד גואל הדם וכו', דכוונתו דאע"ג דבשאר חייבי מיתות העדים ממיתים אותם, כדכתיב יד העדים וגו', מכל מקום ברוצח מצוה ביד גואל הדם וכו', והרואה יראה שזה דבר חדש שלא נמצא בכל התורה כולה, ולא נתבאר בפסוק ולא בגמרא, וכל כי האי הוי ליה לבארו להדיא, גם בהלכות סנהדרין כשכתב רבינו דין יד העדים וכו', הוי ליה לכתוב חוץ מרוצח, ואדרבה מצינו בדברי רבינו פרק י"ג דהלכות סנהדרין שכתב בכל חייבי מיתה, ועדיו הם ההורגים אותו בכל מיתה שיתחייב בה, ורוצח שלא הרגוהו עדיו חייבים להמיתו ביד כל אדם ע"כ, וכן כתב שם פרק י"ד דין ח' עיי"ש, הרי שלא הזכיר גואל הדם כלל מפני שהיתר ההריגה לגואל הדם אינו אלא בלא נתחייב מיתת בית דין, כגון בזדון ואין שם עדים, או אפילו בעדים ואין שם התראה בכל פרטיה בעדים והתראות וקודם שבא לבית דין כפשטיה דקרא, ובהא כו"ע מודו דמצוה ביד גואל הדם, ולזה נתכוון גם הכסף משנה ז"ל, שהביא מהספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף, דהיינו בלא נתחייב מיתה בבית דין, ופלוגתא דרבי יוסי הגלילי ור' עקיבא אינה אלא ביצא חוץ לתחום עיר מקלטו, דהיינו אחר שיצא מבי"ד לחיוב גלות, ופלוגתייהו בלישנא דקרא ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח וכו', ופסק רבינו כר' עקיבא לקמן פרק ה' דין י' דאם יצא חוץ לתחום בזדון הרי התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להרגו.

ומעתה מאי דתנן במתניתין וברייתא התם ופסקו רבינו שם בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי המקלט, ובית דין מביאין אותו משם ודנין אותו שנאמר ושלחו זקני עירו וכו', מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו שנאמר ונתנו אותו ביד גואל הדם, מי שנפטר פוטרין אותו שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו וכו', מה שכתב מי שנתחייב מיתה הכוונה שהרג במזיד בראיה ברורה דלא רמיא על הבית דין להמיתו ע"י גואל הדם, דאילו היו שם עדים והתראה כדינו אין שייך ערי מקלט ולא גואל הדם דהבית דין ימיתוהו ע"י העדים, כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו', ומי שנפטר דהיינו שההריגה היתה באונס, כדכתיב בקרא ונדחה ידו בגרזן וכו', פוטרין אותו וצריך להצילו מיד גואל הדם ולהשיבו לערי מקלט מחמתו, ואם הרג בשוגג אז נתחייב גלות ומחזירין אותו לעיר מקלטו, דאין לומר בהרג בזדון דגולה דהרי בראש אותו פרק כתב רבינו, כל ההורג בשגגה גולה וכו', דמשמע דוקא בשגגה ולא בזדון, וכן נראה האמת שהרי כמה פסוקים נאמרו ברוצחים, ומכה איש ומת מות יומת, ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת וכו', והתם ודאי היינו ע"י עדים והתראה, ויד העדים וכו', משא"כ ענין גואל הדם כי יחם לבבו, מחלקינן בין שוגג למזיד, ותו לא, אכן יש לגמגם בזה מדין הכיפה דתנן פרק אלו הן הנשרפין, ופסקו רבינו לקמן פרק ד' דין ח', ההורג בפני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות מכניסין אותם לכיפה וכו', וכן כתב פרק י"ח דהלכות סנהדרין דין ד', דמשמע דאין מוסרין אותו ביד גואל הדם אלא א"כ נתחייב מיתת בית דין בעדים והתראה, וכיון שכן חזרנו לדברי הרב דינא דחיי ז"ל, וההיא דפרק י"ג דהלכות סנהדרין צריך לומר דבאין שם גואל הדם היא או שלא רצה להרגו, וצ"ע.

ג

אין אחד וכו' להמית את אביו וכו'. לאו דוקא מיתה, דהוא הדין הכאה או קללה או ביזוי אף שהוא ראוי לכך, כמו שכתב רבינו סוף פרק ה' דהלכות ממרים עיי"ש.

ד

ואפילו נתן כל ממון שבעולם וכו'. וכן כתב בכופר דנס לעיר מקלטו בריש פרק ה', ונראה דלאו דוקא בית דין דהוא הדין גואל הדם, וכן נראה מדברי רבינו בספר המצוות לאוין רצ"ה רצ"ו שכתב סתם עיי"ש.

ה

רוצח וכו' עד שיבא לבי"ד וכו'. כתב הכסף משנה, בפרק אלו הן הגולין דף י"ב [ע"א] ועוד תניא בספרי וכו', ע"כ. שם [בגמרא] נאמר אמר מר זוטרא בר טוביא אמר רב, רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו, כמאן, לא כרבי יוסי הגלילי ולא כר' עקיבא, הוא דאמר כי האי תנא דתניא, ר' אליעזר אומר עד עמדו לפני העדה למשפט, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח, יכול מיד, תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט, ור"י הגלילי ור' עקיבא האי עמדו לפני העדה למשפט מאי דרשי ביה, ההוא מיבעי ליה לכדתניא, ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר, תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט, עד שיעמוד בבית דין אחר, ע"כ. והשתא יש להבין למאי נתכוון הכסף משנה ז"ל, אי לברייתא דר' אליעזר הרי היא דלא כר' עקיבא ודלא כר"י הגלילי, ורבינו פסק כר' עקיבא דהלכתא כוותיה מחבירו בפרק ה' דין י', וכן הקשה המשנה למלך ז"ל, ואי באידך ברייתא דסנהדרין שראו, הרי העיקר חסר בדברי רבינו דבעינן שיעמדו בבית דין אחר, ובית דין אחר לא הוזכר בדברי רבינו, ועוד דממה שהזכיר הברייתא דספרי משמע דאברייתא דר' אליעזר קאי, אף דבספרי שהובא בילקוט אין כתוב כן אקרא דכל מכה נפש למה נאמר לפי שנאמר ורצח גואל הדם, שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו, ת"ל כל מכה נפש מגיד שאין הורגו אלא בעדים כר' יאשיה, ר' יונתן אומר וכו', ואולי דספרי אחר מצא הכסף משנה, ועכ"פ הלשון מגומגם, דאי נתכוון להברייתא דר' אליעזר, מאי ועוד תניא וכו', הרי היא היא, אם לא שנאמר דכוונת הכסף משנה לומר דדין זה שכתב רבינו לכו"ע אתי דכיון דאפילו גואל הדם שהתירה לו תורה הריגת הרוצח משום כי יחם, אפ"ה בעי עד עמדו, מכל שכן וק"ו העדים והרואים דבזה כו"ע מודו, אף שדבריו סתומין.

ז

כיצד וכו' והרי הוא רודף וכו'. לא ידעתי למאי איצטריך לזה, דכיון דבזה לא בעי התראה כלל דהרי אף הרודף קטן שייך בו דין רודף כמו שהקדים, מעתה למה הזכיר אזהרה זו כלל, גם בגמרא דף ע"ב [ע"ב] אוקימו ההיא דישראל הוא, בן ברית [וכו'], כרבי יוסי ב"ר יהודה דחבר אין צריך התראה, ורבינו פוסק דצריך כמו שכתב בפרק א' דאיסורי ביאה וסוף פרק ה' דהלכות עדות, וכאן פסק כרב הונא להדיא בקטן, וגם רב הונא ללישנא בתרא יליף לה מבא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו, וכן פסק רבינו פרק ט' דהלכות גניבה, וקצת יש לומר דרבינו הזכיר זה הכיצד מכח הנימא מסייע ליה שאמרו שם, ודוחק. ומה שכתוב בספרי רבינו ואם יכולין, ט"ס הוא, וצריך לומר ואם אינן יכולין.

ואם יכולין להצילו וכו'. יש להסתפק במי שאמר אלך ואחתוך אבר כגון יד או רגל או עין של פלוני, אם אנו מצווין לרדוף אחריו ולעשות לו כאשר זמם, דהא אפשר שימות מחמת הבעיתותא או הכאה והוי ליה סכנת נפשות, והנה משום לא תעמוד על דם רעך לא גרע מהנהו שכתב רבינו לקמן דין י"ד, אכן באשר זמם יש להסתפק וכעת צ"ע.

אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר וקצותה את כפה וכו'. הראב"ד ז"ל כתב, א"א בספרי קא דריש לה הכי ע"כ, נראה דכוונתו משום דהתם דף ע"ג [ע"א], דרשי לה מנערה מאורסה, והביאה רבינו לקמן דין י', גם כאן הוציאו רבינו מוקצותה את כפה לענין דיני נפשות, ובפרק א' דחובל ומזיק יליף לה לענין הבושת מהך קרא גופיה, וצריך לומר דתרתי שמע מינה, דוקצותה את כפה אם בבושת, ולא תחוס עינך בנפשות, וכבר ידוע דרכו של רבינו דבדבר שאין בו נפקותא לענין דינא אינו חושש לדרשת הפסוקים, ובספר לחם יהודה ז"ל נתקשה בזה והדבר פשוט מעצמו.

יא

וה"ה לשאר כל העריות וכו'. המשנה למלך ז"ל פרק כ"ד דהלכות שבת נסתפק אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה, דהא קיימא לן אין עונשין בשבת אפילו שהוא מצות עשה, ובשלמא ברודף אחר חבירו להרגו, מפני פיקוח נפש דין הוא שנחלל שבת, אבל בגילוי עריות מאי, ואין לומר דלא הוי מחלל שבת משום דהוי מקלקל בחבורה, שהרי כתבו התוס' [בסנהדרין] דף ל"ה ודף ע"ג דהרציחה חשיב תיקון, משום דיש לו כפרה, ושוב הביא מדברי הרי"ף ורב שרירא גבי עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת, בסוף פרק אלו עוברין, דמיירי כגון שהיה רודף אחר הזכור או נערה מאורסה, הרי סבירא ליה דאפילו בשבת קאמר, אך להתוס' שכתבו שם דהך ע"ה היינו שכופר להכעיס, דהוי ליה הריגתו כמו פיקוח נפש שהוא ליסטים וחשוד על הדמים וכו', אין ללמוד דין זה דרודף אחר העריות, דשאני התם דהוי פיקוח נפש וצ"ע, עיי"ש.

מתוך ריסי עיני כבודו נראה שדברי התוס' דף ל"ה וע"ג הביאוהו לידי ספק זה, אך לענ"ד הדבר מבואר הרבה שהרי בפרק בן סורר ומורה דף ע"ד [ע"א] השוו נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ולא יעבור, אף נערה מאורסה תהרג ולא תעבור, וכי היכי דרוצח ניתן להצילו בנפשו, אף בשבת, הכי נמי רודף אחר נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו, אפילו בשבת, תדע שאמרו שם, אמר רבי יוחנן משום רב שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, ופסקו רבינו פרק ה' דיסודי התורה, ושם ביאר רבינו כגון שאנסו לבנות ביתו בשבת וכו', דיעבור ואל יהרג, נמצא דגילוי עריות חמיר משבת, וכיון שכן חל עלינו חובת ביעור נפשו של הרודף אפילו בשבת כיון שקיל לגביה, וההיא שהביא המשנה למלך מהתוס' דף ע"ג, שאני דההיא דמיעוט שבת דאין מצילין בנפשו של מחלל שבת, דודאי לא יחלל זה שבת בשביל חבירו שרוצה לחלל שבת, משא"כ בעריות דחמירי משבת לענין זה פשיטא ודאי דמצילין אפילו בשבת לכו"ע, ודע שראיתי להשיירי כנסת הגדולה ז"ל או"ח סי' שכ"ט בהגהת הטור אות ג', שכתב, וזה לשונו: הרודף את חבירו להרגו יראה שניתן להצילו אפי' בשבת הרב המאירי ז"ל, ע"כ. וכן כתב בחו"מ סי' תכ"ה, ותמיהא מלתא איך כתב לשון יראה דנראה דסברא דנפשיה קאמר, הלא ברייתא ערוכה היא בפרק בן סורר ומורה, תנו רבנן אין לו דמים בין בחול בין בשבת, ופסקה רבינו פרק ט' דהלכות גניבה [הל' ז'], וידוע דכל עצמו של בא במחתרת שהתירה תורה דמו אינו אלא מפני שהוא רודף, והבא להרגך וכו'.

יג

וחייב מיתה אבל אין בי"ד ממיתין אותו וכו'. כתב הכסף משנה ז"ל, דאף דבגמרא אמרו נהרג עליו, משמע ליה לרבינו דאי אפשר לומר שבית דין ממיתין אותו, שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה, ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים, ע"כ. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן, חדא, דלמה לא נפרש דמה שכתב רבינו חייב מיתה וכו', הכוונה שהגואל הדם ממיתו להדיא, וכדאשכחן באבנר שהרגו יואב, שהיה גואל הדם דעשאל בטענה זו, כדאיתא בסוף פרק נגמר הדין, ועוד דלשון נהרג דקאמר ר' יונתן בן שאול לא משמע בידי שמים, ואפשר דכוונת הכסף משנה דגואל הדם מלתא דפשיטא היא שהתורה התירה לו נפשו של רודף, אכן רבינו בא להשמיענו דאף אם לא הרגו גואל הדם מכל מקום חייב מיתה בידי שמים.

וראיתי להראב"ד ז"ל פרק ט' דהלכות מלכים דין ד', דאמה שכתב רבינו בבן נח דבכי הא נהרג עליו משא"כ בישראל, השיג על רבינו דקשיא ליה אבנר ע"כ, נראה שכוונתו שהבין בדברי רבינו דבישראל פטור לגמרי, דומיא דעובר במעי אמו והורג טריפה וכו', שכתב שם, ולכך השיג עליו שם, וכאן שתק מפני שכאן חייבו דיש במשמעותו דגואל הדם הוא ימיתנו, משא"כ אם נפרש שהראב"ד ז"ל דההיא דאבנר מיתת בית דין קאמר, וכדאמרינן התם שדנו דין סנהדרין, יקשה דלמה לא השיגו כאן, וזו נראית כוונת הטור ז"ל חו"מ סי' תכ"ה שהקשה על רבינו דלמה אין בית דין ממיתין אותו, משום דסבירא ליה דההיא דר' יונתן בן שאול נהרג בבית דין קאמר וראיה מאבנר שדנו דין סנהדרין, והרב בית יוסף ז"ל שם בבדק הבית כתב דאין שייך התראה במציל עצמו, וכמו שכתב כאן, והמשנה למלך ז"ל כתב עליו והדבר צריך תלמוד עיי"ש, ונראה פשוט דבהא הוא דפליגי, דלדעת הטור נתחייב מיתת בית דין, ולדעת רבינו כיון דאין שייך התראה אין כאן מיתת בית דין, ודנו בסנהדרין דקאמר היינו מחמת טענותיו ודבריו כאילו נתחייב ע"פ סנהדרין, וע"פ מה שכתבתי בכוונת הראב"ד ז"ל אין צורך לכל מה שכתב הכסף משנה ז"ל שם, ומפני שזכיתי לכוין כדברי המשנה למלך והרב ב"ח ז"ל לא אאריך עיין עליהם.

יד

ויכול להצילו הוא בעצמו וכו'. קשה קצת, דבפרק בן סורר ומורה דף ע"ג [ע"א], תנו רבנן מנין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, ופריך, והא להכי הוא דאתא האי מיבעיא ליה לכדתניא, מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו', תלמוד לומר דם רעך ומתרץ אין ה"נ, ואלא ניתן להצילו בנפשו מנא ליה, אתיא מנערה מאורסה וכו', ע"כ. ולרבינו שהשוה אותו, מאי פריך בגמרא, והא להכי הוא דאתא הא מיבעיא וכו', ויש לומר דכוונת התלמוד היא על הריגת הרודף דלא נפיק מהאי קרא אלא מנערה המאורסה, אבל עיקר הלאו ביכול להציל במקומו עומד.

טו

ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה וכו'. בשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש חלק ב' סי' רי"ח הקשה, דהיכי שייך במי שבא על הערוה לא תעמוד על דם רעך שהרי אינו רוצה להרגה, ותירץ דקרא הכי משמע, לא תעמוד על תקלת חבירך ואשה זו נפגמה ע"י בעילה זו. אי נמי לפעמים לא תתרצה ויהרגנה האונס ע"כ, ולענ"ד פשוט דהא קיימא לן [גדול] המחטיא את האדם יותר מההורגו, כמו שכתבו ז"ל בפסוק צרור את המדינים וכו', מכל שכן שאפשר שתתרצה לו מדעתה לאיזה סיבה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---