אבן האזל/רוצח/ב

אבן האזל ‏ רוצח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר בין נקבה ה"ז נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה והוא שכלו לו חדשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה ל' יום וההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עליו.

הכ"מ ציין לדברי המ"מ פ"א מה' יבום ושם כתב המ"מ בדעת הרמב"ם לפי"מ שכתב בהל' מילה דבן ח' שגמרו סימניו ה"ז ולד שלם ואם שהא ל' אפי' לא גמרו סימניו וכן בידוע שכלו לו חדשיו, דמד"ת יש ג' אופנים שיהיה דינו כולד שלם, או כלו לו חדשיו או אפי' בן ח' אחר ל' או כשגמרו סימניו אפי' קודם ל', ואם אינו ידוע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו הוא ספק מד"ת. וזהו מש"כ הרמב"ם בדין ירושה פ"א מה' נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת נוחל ומנחיל. וזהו כשגמרו סימניו שזהו נקרא ולד, ובדין הרוצח כתב שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאינו נהרג עליו תוך ל' דבעינן חדא מתרתי ל' יום או כלו לו חדשיו. אבל בן ח' שלא שהה אע"פ שנגמרו סימניו אינו נהרג, וזהו ששינו חכמים על ד"ת וכיוצא בזה כתב פ"א מה' אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו. עכ"ד המ"מ.

ודברי המ"מ תמוהים דהא בפ"א מה' אבל כתב הרמב"ם דבן שמנה שמת אפי' אחר שלשים אין מתאבלין עליו. והראב"ד השיג עליו דקיי"ל כרשב"ג דמשתהא, וכתב שם הלח"מ דאף דלדינא סובר הרמב"ם דקיי"ל כרשב"ג דכל ששהה שלשים יום אינו נפל ואין להחמיר בזה אפי' מדרבנן, ולכן בדין רוצח נהרג עליו, מ"מ לענין אבל כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל לא סמכינן על הך פסקא דהלכה כרשב"ג. כיון דלרבנן לא מהני ל' יום ולכן אין מתאבלין, אבל דברי הלח"מ אין מספיקין דהא כתב הרמב"ם שם וז"ל בן ט' חדשים שנולד מת ובן שמנה שמת אפי' לאחר שלשים ומי שיצא מחותך או מסורס אע"פ שכלו לו חדשיו הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן, ולא מתעסקין עמהן. הרי שכלל הרמב"ם דין בן שמנה שמת לאחר ל' עם בן ט' שנולד מת, וכתב בתורת ודאי הרי זה נפל ועוד שכתב ולא מתעסקין עמהן ומה שייך זה לדין הלכה כדברי המיקל באבל. וכיון שמעיקר דינא הוא כחי אמאי יהיה פטור במה שמחוייבין להתעסק בקבורתו בכל מה שמחוייבין בקבורת מת גדול. וע"כ דמעיקר דינא הוא כנפל.

ועוד דבשו"ע או"ח סי' תקס"ז מבואר דנפל אין חייבין בקבורתו וא"כ כשכתב הרמב"ם הרי הוא נפל ואין מתעסקין עמהן פירושו דאין חייבין בקבורתו כמו כל נפל, וקבורה הוא מדאורייתא ואיך נקל בולד שמעיקר דינא הוא ולד גמור, וזה קשה על עיקר דברי המ"מ שכתב שמטעם זה דמדרבנן חיישינן לנפל כתב הרמב"ם דאין מתאבלין עליהן.

לכן נראה דסובר הרמב"ם דכיון דאסקינן בגמ' בשבת דף קל"ו דכשפיהק ומת דברי הכל נפל הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי. ולפי פירש"י קאי זה על תוך ל' דרבנן סברי חי הוא דזה דוקא בנפל מן הגג, והרמב"ם סובר דגם מה דרשב"ג מחדש דאפי' נולד לשמנה אם שהא שלשים יום אינו נפל דזהו ג"כ דוקא בנהרג. אבל מת לא מהני שלשים כיון דרשב"ג מיירי בנהרג ולא ילפינן מת מנהרג דריעותא דמת מהני דנאמר דבאמת נפל הוא כיון שהוא בן ח' וגם ל' יום לא מהני, אך לא ביאר הרמב"ם עד אימתי יקרא נפל ומסתבר דאחר י"ב חודש ודאי נקרא חי, ולכן בה' אבל דמיירי שם הרמב"ם להדיא במת לא מהני ל' יום, ומבואר דכאן בה' רוצח דמיירי בנהרג שפיר מהני ל' יום דקיי"ל כרשב"ג. והראב"ד סובר דלא מהני מת אלא בתוך ל' יום לומר דבזה מודו רבנן דהוי נפל, אבל ל' יום דסובר רשב"ג דכל ששהה ל' יום אינו נפל לא מהני מה דמת. דאטו ולד חי אין דרכו למות מסבת חולי.

ומה שהכריח להרמב"ם לומר כן הוא משום דהך דינא דבן ח' אין מתאבלין עליו הוא בתוספתא ואי בתוך ל' הא גם בלא ידעינן אם כלו לו חדשיו או לא אין מתאבלין, והראב"ד יסבור דהך תוספתא אתיא אליבא דרבנן, ואנן קיי"ל באבלות כרשב"ג, ובאמת אין נ"מ במה דידעינן דהוא בן ח'.

והנה היה אפשר לומר דמה דקתני בתוספתא בן שמנה הוא לומר דאפי' גמרו שערו וצפרניו דקיי"ל כרבי והוי ולד מעליא, ונימא דמ"מ אם מת הוי נפל. אלא דיש לומר דאפי' אם נימא כן סובר הרמב"ם דחד דינא הוא, וכמו דנימא דמת מוציא מדין ולד אפי' בגמרו סימניו. ה"נ מוציא מדין ולד אפי' בשהה ל', דהוכחה דרבי והוכחה דרשב"ג שוין הם. אלא דיש לעיין בעיקר דינא בגמרו סימניו דקיי"ל כרבי דהוי ולד מעליא אם במת לא הוי ולד, ומשמע דשוין הם כיון דבחדא ברייתא קתני הא דרבי והא דרשב"ג, וכיון דסובר הרמב"ם דבמת לא מהני הוכחה דרשב"ג ה"נ הוכחה דרבי.

אכן זה ודאי צריכים אנו לומר דמה דאמרינן דבמת לא מהני הוכחה דל' יום. וכן הוכחה דגמרו סימניו זהו דוקא בודאי בן ח'. אבל באינו יודע אם כלו לו חדשיו, אף דאמרינן בגמ' וכן כתבנו בדעת הרמב"ם דאם מת מודים חכמים לרשב"ג דהוי נפל היינו בלא גמרו סימניו, אבל גמרו סימניו אף דאמרינן דבבן ח' לא מהני גמרו סימניו לגבי מת, היינו בודאי בן ח' אבל באינו ידוע אם כלו לו חדשיו מהני הא דגמרו לומר דודאי חי הוא מדין תורה, דהא כן כתב הרמב"ם להדיא פ"א מה' יבום דמד"ת באינו ידוע אם כלו חדשיו הוי חי ופוטר מן היבום אף במת וזהו בגמרו סימניו כמש"כ המ"מ שם, וכן בשהא ל' יום דלא מהני במת הוא דוקא בודאי בן ח' וכן מוכח מד' הרמב"ם בפ"א מה' אבל, דבהלכה ו' כתב וז"ל הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה ל' יום באדם הרי זה נפל אפי' מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו, ולהדיא דלאחר ל' מתאבלין עליו אע"ג דמת, והיינו משום דלא מיירי בודאי בן ח', דאח"כ בהל' ח' הזכיר בן שמנה והוא כמו שבארנו.

ומש"כ דהרמב"ם בהלכות אבל מיירי במת ולא נהרג, גם בלאו הך דינא דאפי' אחר ל' אין מתאבלין צריך לומר כן. דהרמב"ן במו"ק דף י"ט כתב שהקשו על שיטת הגאונים דאבלות יום ראשון מדאורייתא. דא"כ אמאי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, וכתב הרמב"ן דזה לא קשה דכל מחלוקת דאיכא באבל היא בדיני דרבנן, רק שהקשה מהא דאין מתאבלין אלא על ולד שכלו לו חדשיו דהא ביבמות אמרינן דמעיקר דינא הלכה כרבנן דאלזינן בתר רובא דולד מעליא ילדן, רק דמדרבנן חיישינן כרשב"ג וכתב הרמב"ן לתרץ שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו, אבל תירוצו קשה דכיון דמעיקר דינא הוי ולד מעליא למה נימא דאין לבו של אדם דוה עליו. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בבכורות דף מ"ט במה דאמרינן דיום ל' כיום שלפניו לענין אבלות דהא ביבמות אמרינן דמה"ת אפי' תוך ל' חי הוא, וכתבו מקודם דהתם בנפל מן הגג, והכא בפיהק ומת, ואח"כ כתבו ואפי' נימא דה"נ בנפל מן הגג אין לחוש. דלענין אבלות פסקינן כרשב"ג לקולא. ודבריהם מיושבים להשיטות דאבלות כל ז' הוא מדרבנן, אבל לשיטות הגאונים דאבלות יום א' הוא מה"ת ע"כ צ"ל כמו שכתבו מקודם אם לא נימא כדברי הרמב"ן. והרמב"ם פסק ג"כ דאבלות יום ראשון מה"ת, ולדברי הרמב"ן מיושב ג"כ דברי הרמב"ם במש"כ דאפי' לאחר ל' אין מתאבלין. אבל גם לזה ליכא שייכות עם הא דאין מתעסקין עמו ע"כ נראה כמש"כ.

ולפי"מ שביארנו צריכים אנו לומר דהלכה ז' מיירי בלא גמרו סימניו דאי גמרו הא קיי"ל כרבי דולד מעליא הוא כיון דאינו בן ח' בודאי, והמ"מ בפ"א מה' יבום כתב דזהו מטעמא דהקלנו באבלות, אבל לפימש"כ דלשון הרי הוא נפל משמע דהוא ודאי נפל, ע"כ צ"ל דמיירי בלא גמרו, וכן משמע הלשון שכתב הנפלים וכמו שכתב שם המ"מ דמזה שכתב הרמב"ם ויצא הולד חי מוכח דמיירי בגמרו סימניו שהוא קרוי ולד, וא"כ כאן שכתב הנפלים ע"כ דלא גמרו סימניו, והשמיענו כאן דאפילו לא גמרו סימניו כיון דשהא ל' יום אינו נפל כיון דאינו ודאי בן ח', ולפי"ז לא מצינו כאן קולא באבלות כלל דמעיקר דינא הוי נפל כיון דלא גמרו סימניו ומת בתוך ל', וא"כ הוא דלא כדברי המ"מ שכתב שם ששינו כאן על ד"ת.

אכן בהלכה שלפנינו בדין רוצח מבואר כדברי המ"מ דמדכתב ההורג קטן בן יומו משמע דבולד גמור עסקינן שגמרו סימניו וכתב בזה והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מט' הרי הוא כנפל ומוכח דאפי' בולד גמור בעינן או כלו לו חדשיו או ל' יום ולא מהני גמרו, וזהו כמו שהחמירו חכמים לגבי יבום, ומדויק מה שכתב כאן הרמב"ם הרי הוא כנפל. ובה' אבל כתב הרי הוא נפל, דבה' אבל הא מיירי במת אבל הכא דנהרג וגם גמרו סימניו מעיקר דינא ודאי חי הוא אלא שהחמירו חכמים לגבי יבום ולכן גבי רוצח אינו נהרג עליו, ומש"כ הרמב"ם לפחות מט' אין כונתו ודאי בן ח' אלא לפחות מתשעה חדשים ודאים, וכמו שכתב להדיא דדוקא כלו לו חדשיו, ונתבאר שיטת הרמב"ם דדבריו בהל' אבל אינם סותרים דבריו בכאן וכמש"כ:

טו

המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום והכהו אחד מהן בתוך הל' יום והמיתו ה"ז נהרג עליו ואינו בדין יום או יומים, הראשון לפי שאינו כספו המיוחד לו והשני לפי שאינו עדיין תחתיו.

דברי הרמב"ם הוא בגמ' דשני אינו בדין יום או יומים לפי שאינו תחתיו, ומוכח דמדין כספו המיוחד לא היה חסרון, וקשה דבה' עבדים פ"ה הל' ט"ז כ' דעבדי מלוג אינם יוצאים בראשי אברים לא אם הפיל הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה אותן האשה שהרי אינם מיוחדים לה, ומוכח דהאשה שיש לה קנין הגוף נתמעטה משום דאין מיוחדים לה.

והראב"ד בש"מ כתב דמה דאמר רבא מ"ט דר"א היינו על מה דממעט מתחתיו דהוא משום שאינו עבדו המיוחד לו, ולפי זה מיושב. אבל הרמב"ם אינו סובר כן.

והנה התוס' כתבו בהא דר"ג סבר ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דק"פ כקה"ג, דאע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה, משום דאין לו קנין לשחרר הגוף של אשה, אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דק"פ כקה"ג דמי עכ"ל, אלא דהתוס' כתבו לפי מה דאמר הגמ' בטעמא דר"מ ור"י דתליא בדין ק"פ אי כקה"ג דמי, אבל לר"א דאמר זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו, נוכל לומר דסבר דמשום הך טעמא דהוא תחתיו היה אפשר לומר דגם אי ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ ישנו בדין יום או יומים כיון דעכ"פ יש לו קנין לעשות בו מלאכה, ולזה הוצרך לומר דבעינן כספו המיוחד לו, ובשני ממעטינן לפי שאינו תחתיו אף דאפשר למעט נמי מדין כספו המיוחד לו מ"מ אפשר דכיון דאחר שלשים יהיה כספו המיוחד לו היינו אומרים (דלהראשון) שפיר ישנו בדין יום או יומים דמחוסר זמן לאו מחוסר מעשה ולכן ממעטינן משום שאינו תחתיו אבל גבי שן ועין כיון דמה שיצא לחירות בשן ועין מן השני יהיה היזק להראשון שיש לו ק"פ מהני הא דבעינן כספו המיוחד לו דאינו יוצא בשן ועין מן השני דלא נימא דק"פ אינו אלא כמו שעבוד דשחרור מפקיע, לזה אמרינן דאינו כספו המיוחד דק"פ נמי קנין הוא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.