מעשה רקח/נזירות/ו

מעשה רקח ‏ נזירות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות נזירות

ב

היוצא מן הגפן כיצד וכו' או בוסר וכו' ה"ז לוקה. וא"ת דבפ' שלשה מינין דף ל"ח אברייתא דר"א דקתני חיובי מלקות בנזיר פריך רבינא מפרזקיא לרב אשי והא שייר דבין הביניים ומדלא מותיב מענבי דכרי וגוהרקי שהוא הבוסר כמ"ש רש"י ז"ל משמע דדוקא דבין הביניים שהוא מה שבין החרצן והזג לפירש"י א"נ הענבים דקים שבתוך הגדולים לפי' התוס' הוא דאיכא מלקות אבל אינך ליכא מלקות ואיך חייב רבינו מלקות בבוסר כיון דמהגמ' משמע דאין בהם אלא איסורא בעלמא גם בדברי מרן ז"ל יש לגמגם שכתב דלא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרין ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם ע"כ וקשה דהיכי הוה רוצה לחיובי על ענבים דכרין כיון דמשמע בגמרא דאין מלקות אלא בבין הביניים ואין לומר דכי פריך רבינא דשייר דבין הביניים ה"ה לאינך חדא דלכל הפירושים בין הביניים ראוי לאכילה טפי מגוהרקי וענבים שהתליעו ועוד דכיון דנחית דהו"ל לאחשובי כל המלקיות דבאכילת הנזיר אם איתא היה לו לחזק קושייתו דשייר גוהרקי וענבים דכרין ובין הביניים אלא ודאי משמע דדוקא הא לחודה קאמר ולא ידעתי דרך לתרץ אלא בשנאמר דאף דודאי לקי על גוהרקי וענבי דכרי מ"מ אין הריבוי של הפסוק מפורש בהם דהא לא איתרבו אלא מחרצנים וזג שהם פסולת הפרי משא"כ בין הבינים דאתרבי מועד זג דהו"ל לכתוב חרצנין וזג מאי ועד כדאיתא לעיל דף ל"ד וכיון דבהך ברייתא לא מני אלא האיסורין המבוארים בפסוק לכך לא פריך ליה אלא מבין הביניים דכיון דאית ביה ריבוי מבואר הי"ל למנותו וק"ל ומ"ש בספרי רבינו והם הזגין הפנימיים תיבת הזגין היא ט"ס וכ"ה בנוסח אחר כת"י:

ד

דבר המותר וכו' אינו לוקה. פשט הלשון משמע דמלקות הוא דליכא הא איסורא דאורייתא איכא אמנם ממ"ש בהל' ו' משמע קצת דאינו אלא מדרבנן וכ"נ ממ"ש פט"ו דמאכלות אסורות הל' ב' גם הרב קרית ספר כ"כ ובקרא דושקץ יהיו לכם דדרשינן לאסור את ערוביהן אינו אלא אסמכתא בעלמא לדעת רבינו:

ה

והוא שיהיה טעמו וממשו וכו'. היינו כזית כדי אכילת פרס שהזכיר תחילה וכ"כ בפט"ו דמאכלות אסורות:

ח

נזיר שאכל כזית ענבים וכו'. מבואר הדבר דה"ה אם אכל כזית בוסר דהיינו גוהרקי שאמרו בגמ' ופסקו רבינו בהל' ב' א"נ עינבי דכרי או מאי דבין הביניים ע"פ מ"ש מרן ז"ל שם והרב לח"מ ז"ל הקשה על רבינו דאמאי לא מני בין הביניים שאמרו בגמ' דשייר ותירץ דבלשון הברייתא דקתני ענבים שייך לומר כן אבל רבינו שהעתיק כזית ענבים אין שייך בו בין הביניים עיין עליו ולכאורה היה נראה תירוץ נכון ע"פ מ"ש ז"ל ע"ע. האמנם מצאתי להסמ"ג ז"ל לאוין רמ"ג וכו' שכתב עוד שם תניא נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכו' ה"ז לוקה ה' מלקיות ולוקה מלקות ששי משום לא יחל דברו וכו' ע"כ הרי משמע דגירסתו היתה כזית וא"כ אפשר שגם גירסת רבינו כך היא ונראה שמוכרח להבין הברייתא דבכזית איירי שהרי הזכירה סחט אשכול של ענבים ולא אמרה סחט ענב או ענבים אלא אשכול כדי שיהא בו שיעור ועוד סוף כל סוף תירוץ הרב לח"מ ז"ל אינו עולה לדברי רבינו כמבואר. לכך נראה משום דעיקר קושיית רב פפא היא על אביי דס"ל דלקי תו על כל אשר יעשה מגפן היין דהרי בהך ברייתא לא מנה זה הלאו ועם כי דחי תלמודא דבל יחל לאו שיורא הוא והכוונה כי היכי דלא תקשי לרבא וכמ"ש התוס' ז"ל מ"מ כי פריך תו מבין הביניים עיקר קושיין לאביי היא וכיון דרבינו והסמ"ג ז"ל פסקו כרבא מעתה העתיקו כדברי הברייתא מכ"ש שכבר הקדימו המלקיות שיש בענבים וכו' וכנזכר לעיל:

ט

נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן הוציאו רבינו גם הזכיר השגת הראב"ד ז"ל ולא השיב עליה אך בספר המצוות לרבינו לאוין ר"ב ביאר הטעם כמ"ש כאן ובלאוין ר"ו כתב וז"ל ואמר והא שייר לאו דלא יחל ולא אמר והא שייר חומץ כי לא יתחייב על היין והחומץ שתים שהחומץ כבר נאסר כי שורש איסורו לא יסתלק ממנו בהפסדו וכו' ע"כ:

יא

נזיר שגילח שער אחד וכו'. כתב מרן ז"ל דפסק כרבי יאשיה וכו' ע"כ וקשה דא"כ למה לא הזכיר רבינו מירט וספסף כדברי רבי יאשיה ותו דרבינו כתב והוא שקצצה מעיקרה כעין תער ואילו רבי יאשיה נראה דלא ס"ל הכי דהרי חייב מירט ופירש"י שעקרו לגמרי ממקום גידולו וודאי דאין זה כעין תער ותו דרבי יאשיה בתלש וכו' לא חייב אלא עשה דקדוש יהיה ורבינו כתב דלוקה לכך נראה לומר עם הברייתא האחרת דמייתי התם אין לי אלא תלש מירט (שפשף) [ספסף] כל שהוא מנין ת"ל לא יעבור וכו' וכתבו התוס' ד"ה תנו רבנן דתלש דרבי יאשיה היינו שלא כעין תער ולכך אינו עובר אלא בעשה אבל בקוצץ מעיקרן לגמרי כעין תער איכא לאו ככל המעבירין דתני בברייתא דלא פליגי אהדדי וכו' ע"כ. הרי שהתוס' ז"ל שמו מגמת פניהם לתרץ דברי רבי יאשיה דלא ליפלוג אהך סתם ברייתא וכתבו דהא רבי יאשיה דלא חייב אלא עשה היינו שלא כעין תער ולדידיה הך ברייתא סתמית דמחייבא לאו בתלש מירט וספסף היינו כעין תער וכדברי רב חסדא לקמן דמתרץ לה להך ברייתא הכי עיי"ש. מעתה רבינו הן הכי נמי דפסק כרבי יאשיה וכדברי מרן ז"ל ממ"ש דכיון שהקדים דבעינן כעין תער מעתה הדבר פשוט במ"ש וכן אם תלשה בידו היינו כעין תער שהקדים ז"ל דהיינו תלשה סמוך לבשר והיינו מתניתין דנזיר שספסף כל שהוא חייב וכמ"ש רבינו בפירוש המשנה שם ומינה שאם אינו כעין תער דהיינו בין שעקרה ממקום גידולה בין שהניח בה יותר מן הראוי אין כאן לאו אלא עשה והיינו מ"ש אח"ז ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה כלומר דאין בה אלא עשה ודייקי דברי מרן ז"ל שלא ציין שום דבר עמ"ש רבינו ואם הניח ממנו וכו' מפני שהבין הדברים ע"פ האמור ועוד יתבאר לקמן בע"ה:

יב

העביר על ראשו סם וכו'. מרן ז"ל לא ביאר מהיכן הוציאו רבינו. והרב לח"מ ז"ל הקשה דלא ידע מהיכן הוציאו ואדרבה בגמ' אמרו ומאחר שסופינו לרבות כל המעבירין מה תלמוד לומר תער וכו' דמשמע דאפילו סם קאי בלאו דלא יעבור ולא תירץ כלום עי"ש. ולפי מה שכתבנו למעלה דרבינו פסק כרבי יאשיה דבכעין תער דוקא הוא דעבר אלאו כדברי רב חסדא דלקמיה אבל שלא כעין תער אין בו אלא עשה הרי מבוארים דברי רבינו וה"ט דמרן ז"ל שלא ציין מהיכן הוציאו מפני שסמך למ"ש לעיל דרבינו פסק כרבי יאשיה ע"פ הנ"ל וקצת יש להוכיח זה ג"כ מההיא דסך נשא שהביאו שם בגמ' עיי"ש. ושוב מצאתי לרבינו בספר המצוות עשין צ"ב שכתב בשם המכילתא שהנותן סמנין כלומר שהנזיר שם בראשו להשיר השער לא יהיה אז עובר על מצות ל"ת כי הוא לא העביר כעין דתער ושבח לקל יתברך כי הוא מוסכם הולך למה שכתבנו ודברי הש"ס מסכים להמכילתא שהזכיר רבינו ונכון ולשון המכילתא היא בפרשת נשא עיי"ש:

יד

נזיר חופף וכו'. משנה שם וכ"כ בפירוש המשנה ואוקמוה בגמ' כר' שמעון דס"ל דבר שאין מתכוין מותר אלא דקצת קשה דבפ' במה טומנין דף נ' רמו מתניתא אהדדי אי (ספין) [חפין] את הכלים בשבת בנתר וחול דבחדא קתני שרי ובחדא קתני אסור ואוקמוה הא ר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר הא ר' יהודה דס"ל אסור ופריך (אמאי) [במאי] אוקימתא להא דשרי כר"ש אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי רבי שמעון משרא קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס ופי' רש"י חופף שערו בנתר וחול וכיון שכן למה פירשה רבינו דביד או בצפרניו קאמר וזה אינו קושיא דכל עצמה של הגמ' אינה אלא להקשות דבדבר שאינו מסיר השער ודאי ר"ש קא שרי ומה לי נתר וחול מה לי ביד או בצפרניו אכן מה שיש לתמוה לכאורה הוא על התוס' ז"ל שם שהכריחו דבנתר וחול איירי מסיפא דקתני רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשיר את השער ע"כ וזה אינו הכרח לשנבין בדברי הת"ק דמיירי בנתר וחול דהא נסתפקו בגמ' התם אי משרת תנן כלומר ודאי או המשרת תנן כלומר דגזר האדמה שאינה משרת אטו המשרת וכיון שכן אם נפרש דגזר האדמה שאינה משרת אין הכרח להבין בת"ק נתר וחול דלפעמים גריר דאפשר דאינו מתיר הת"ק אלא באינה משרת כלל דבזה הוא שאוסר רבי ישמעאל וכיון שכן מה הכריחו התוס' ז"ל גם הרשב"א כתב כדברי התוס' והוסיף דאפילו נתר וחול שרי ת"ק אכן י"ל דידוע דבבעיא דלא אפשיטא אזלינן בה לקולא כדרבנן וכיון שכן כשנפרש דבמשרת דוקא הוא דקאסר רבי ישמעאל דהוי לקולא מעתה הת"ק מתיר באינה משרת בהכרח דהיינו נתר וחול אף דלפעמים גריר כמ"ש בגמ' דכר"ש אתיא דס"ל דבר שאין מתכוין מותר ובכח זה הוא שהכריחו התוספות והרשב"א ז"ל דת"ק איירי בנתר וחול אף דלפעמים גריר וזהו טעמו של רבינו כאן שפסק דבאדמה המשרת דוקא הוא דאסור אכן בפי' המשנה פי' דבכל מין אדמה קאמר וסיים והלכה כר"י מפני שלפ"ז בהכרח פליג ר"י את"ק דהרי הוא אסר בכל מין אדמה ות"ק שרי באינה משרת ודאי מיהא ואין להקשות דפסק לחומרא והפך היד די"ל דהתם לא נחית אלא לפרש פשטא דמתניתין דקתני אדמה סתם.

והנה מרן ז"ל יהיב טעמא לדברי רבינו שפסק לקולא משום מאי דקי"ל ספק נזירות להקל והקשה הרב לח"מ ז"ל דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בספק אם חל עליו הנזירות כגון גבי כרי וכו' אבל כשחל עליו הנזירות אלא שנסתפקנו באיזה דבר אזלינן בספיקו להחמיר ע"כ והיא קושיא עצומית. אכן נראה לענ"ד דכוונת מרן הוא בהצטרפות דהוי מלתא דרבנן וכאילו כתב דמלתא דרבנן אף דנחית לנזירות אזלינן בספיקו להקל וסמך למ"ש אחרי זה דקי"ל כר' שמעון וכו' ודקדק לכתוב ואפילו באדמה המשרת להורות לנו המשך כוונתו.

עוד כתב מרן ז"ל ואפילו באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר' שמעון דבר שאינו מתכוין מותר ע"כ. ותמיהא מלתא טובא דמדכתב רבינו מפני שמשיר את השער ודאי משמע דהוי פסיק רישיה ובפסיק רישיה מודה ר"ש וכיון שכן איך כתב מרן דטעמא דאינו לוקה מפני שאינו מתכוין וכר"ש. ומאי דנראה לענ"ד דמרן ז"ל קיצר במובן וסמך על המעיין וכוונתו כך היא דמדכתב רבינו אינו לוקה ולא סיים אלא ביטל מ"ע וכו' כמ"ש גבי העביר על ראשו סם וכו' צ"ל דהיינו טעמא משום דהעביר על ראשו סם פסיקא לן מלתא דלהעביר השער מתכוין ובהכרח ביטל המ"ע משא"כ בחופף באדמה דאף דבטבעה להשיר השער ה"ד כשחופף כדרך כל הארץ בכח לחוף ראשו ושעריו בנקיות אבל אם הוא לא חף ראשו אלא בקל שאינו רוצה להשיר את השער אף שהשיר הו"ל שלא במתכוין והוא פטור ולזה נתכוון רבינו לכתוב סתמא אינו לוקה ולא סיים דביטל מ"ע משום דלא פסיקא ליה מלתא והן הן דברי מרן ז"ל:

טו

נזיר שנטמא למת טומאת שבעה וכו' ה"ז לוקה. הקשה המל"מ וז"ל מכאן אני תמיה על מ"ש רבינו פ"ג מהל' טומאת מת הל' ג' וז"ל לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ והם דברים סותרים זה לזה שהרי הכא פסק דלוקה על טומאה שאינו מגלח משמע שהיא מן התורה וצ"ע עכ"ל. והטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם ביארם רבינו פ"ז הל' ו' והם עצמן אותם שהזכיר רבינו שם בהלכות ט"מ אך לענ"ד אין כאן קושיא שהרי שם בפ"ה הל' ו' כתב רבינו דעל ביאת מקדש אינו חייב אלא על מגע שני מדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ושלישי פטור שהדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה אינן דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה וכו' וכתב מרן שם שזה ע"פ מ"ש רבינו בספר המצוות שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות אע"פ שדינן דין תורה קורא אותם רבינו ד"ס וכו' ע"כ והכי דייקי דברי רבינו שם שכתב אינן דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה וכו' ע"כ דמשמע להדיא דמפני שלא נתפרשו בתורה כותב רבינו שאינן דין תורה אע"פ שדינן דין תורה וכ"נ מההיא דקדושי כסף שקראם רבינו ד"ס אע"פ שהן דין תורה גמור כמ"ש מרן ז"ל בריש הל' אישות. אך מאי דקשה לכאורה ממ"ש רבינו פ"ג דהל' אבל הל' י"ג שאם נטמא בדם תבוסת או בגולל ודופק מכין אותו מכת מרדות מפני שהם אבות של דבריהם וכו' ע"כ נראה שהוא סותר למ"ש בהל' טומאת מת ויש ליישב ודו"ק:

טז

נטמא למת וכו'. הרב לח"מ ז"ל האריך ליישב דעת רבינו שהוא כדעת התוספות דכתבו דלרב יוסף סמי ברייתא מקמי מתניתין וכו' ע"כ והכי דייק מדקתני בית הקברות ועיין להרב זרע אברהם יו"ד דף כ"ח ומ"ש מרן בפ"ג מהלכות אבל נראה דסותר למ"ש כאן:

יח

ובא חבירו ופרע (עליו) גג התיבה מעליו מדעתו ה"ז לוקה. שם דף מ"ג וכתבו התוס' ז"ל צ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירינן עכ"ל כוונתן מבוארת דהא בעינן שיעשה מעשה לשיתחייב עליו מלקות ונראה שלתכלית זה הוסיף רבינו תיבת מדעתו אלא דאין במשמעות תיבת מדעתו סיוע כדברי התוס' אלא בפיו שא"ל לפרוע ועקימת שפתים הויא מעשה כמ"ש רבינו או שהרכין בראשו דגם הוא הוי מעשה כמ"ש רבינו פי"ב דהל' ע"ז הל' ז' ובפ"ג דהל' אבל הל' ו' הזכיר רבינו דין זה גבי כהן גדול ולא הזכיר תיבת מדעתו צ"ל דסמך אמ"ש כאן בהכרח אך דברי מרן שם (כאן בלוי וחבל על דאבדין) ואין להקשות ממ"ש בדין הבא דבעמידה בעלמא באהל המת אחר שהתרו בו יתחייב דהתם שאני שהמעשה עשאו בשעה שנכנס אך ממ"ש רבינו (כאן בלוי עד סוף הלשון וחבל על דאבדין):

יט

נכנס לאהל המת וכו' והוא שישהה שם וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן הוציא זה רבינו ונראה לענ"ד דנפק"ל מההיא דבעי רבא בדף י"ז נזר והוא בביה"ק מהו בעי שהייה למלקות או לא ה"ד אילימא דא"ל לא תנזור ל"ל שהייה נזיר מ"ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה ה"נ קא מתרו ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' ע"כ ומדלא קאמר דבעיית רבא היא בנכנס בשוגג והתרו בו שיצא ש"מ דפשיטא לן בהא דבעי שהייה ויתחייב מלקות מפני שנכנס באיסור ובעיית רבא היא בנכנס בהיתר ועמ"ש לקמן פ"ו הל' ח' ט':

כא

וכן אם נדר בביה"ק וכו'. קשה דבנודר בבית הקברות איזה מעשה עשה לשיתחייב מלקות ובפרט שהקדים רבינו ועשה מעשה והכא מאי מעשה איכא והרב לח"מ ז"ל כתב בשם התוס' בנזיר די"ז שכתבו ד"ה אילימא דא"ל לא תנזור וכו' דבמה שאינו יוצא חשיב מעשה ע"כ אלא דקצת קשה דאם איתא מאי דוחקייהו בההיא דפ' ג' מינים דף מ"ד לאוקומה בשסייע להסיר המעזיבה כמ"ש בדין הקודם תיפו"ל דבמה שאינו יוצא חשיב מעשה ולקמן פ"ו הל' ט' יתבאר עוד בע"ה. ולדעת רבינו י"ל דכיון שהתרו בו שלא ידור ונדר הו"ל עקימת שפתיו מעשה כיון שע"י זה הנדר נתחייב על הטומאה והו"ל מדעתו כמ"ש בהל' ח"י עיי"ש אך ממ"ש רבינו במשנה מי שנזר בבית הקברות נראה דס"ל כדברי התוס' דף י"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---