אור שמח/נזירות/ו

אור שמח ‏ נזירות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נתגלח רוב ראשו כו' ה"ז סותר ל' יום.

בזה למדנו הלכה חדשה בנזיר בירושלמי, דמן הא דאמר מוחלט ודאי וטמא ודאי מגלח ד' תגלחות וחזינא דלאחר שגלח תגלחת שניה דמצורע בימי ספורו מונה שבעה ימים ומגלח אף דאוכל בקדשים קודם אחר תגלחת שניה ועל כרחין דהזה ושנה וטבל בימי צרעתו, ובכ"ז מונה ז' ימי טומאה ומגלח לטומאתו, זאת אומרת שהתער בנזיר טמא סותר, פירוש שאם גלח תוך מנין שבעה לטומאתו סותר ומונה שבעת ימים כדי שיגלח תגלחת טומאה כדין דבז' יומי מטו שערות לכדי לכוף ראשו לעיקרו. ולא מסתברא ליה לחלק דכיון שנצטרע שערו בתגלחתו מותר בהנייה ופקע איסור וקדושה שבשערו אבל אם גלחוהו לסטים תוך ימי טומאתו דשערו קדוש ובעי קבורה אימור דאינו סותר סבר דלא נפ"מ מידי בהא יעויין ירושלמי סוף פרק שני נזירים ודוק. ולכן בפרק ג' מינין ה"ג אמר תני קל בנזיר טהור שאינו סותר אלא בתער וחומר שסותר שלשים קל בנזיר טמא שהוא סותר בו שבעה וחומר שכולם סותרים בו, והגם דבהא דמפליג בין טמא לטהור בסתירת שלא בתער ודא מוכח מבבלי דרק ר' יוסי בן חנינא סבר כן דאינו כתוב תער רק בנזיר טהור לא בנזיר טמא ומסיק הגמ' דאיתקש נזיר טמא לטהור בכל מילי יעוין (דף מ"ב) ובמה דפשיט הגמ' סוף שני נזירים דמיבעי לרמי ב"ח אי נזירות טומאה משום איעבורי שער טמא ואפילו סכו נשא דמסיק דהכל שוין וכן מפליג הירושלמי לענין שתי שערות שמעכבין בין נזיר טמא לטהור ומפלפל בזה באורך והוא דלא כשיטת בבלי ויעוין פני משה שהשכיל לפרש הסוגיא בפשט ברור דע"ז בבלי חולק. אבל דא לא מצאנו מחלוקת דנזיר טהור סותר בו שלשים כדמפרש בירושלמי דמוכח מקרא דתער לא יעבור על ראשו ואם עבר אז גדל פרע שער ראשו ואין פרע פחות משלשים, אבל בנזיר טמא שגלחוהו לסטים תוך ימי טומאה סותר רק שבעה כמניינו וזה סותר כמניינו וזה כמניינו וברור. וכיון שכן הלא הוכחתי בחידושי דהעיקר בהך דאמר ר' אליעזר דאם נטמא ביום הבאת קרבנו זה יום שלשים באם נזר סתם אינו סותר אלא שבעה, פירושו דהוי סתירה לז' ימים שמונה ז' ימי טומאה ומגלח לאיעבורי שער טמא וחוזר ומונה שבעה ימים שיגיעו לכדי לכוף ראשו לעיקרו ואח"ז מגלח לנזירות טהרה וכן פירש המפרש בפ"ק (דף ו') יעו"ש (ובדף ל"ט ע"ב) יעו"ש, (נ"ב. וכן מפורש בתוספתא (פרק ב' הל' י"ג) כלל כו' אינו סותר אלא שבעה חוץ מימי טומאתו) ולזה אמר ר' אליעזר סוף פרק ג' מינין דאם נזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא דסותר כל קרבנותיו דכיון דסובר דתגלחת מעכבא מלשתות יין, וסבר דמונה ז' ימי טומאה ובעי לאיעבורי שער טמא ולסוף סותר שבעה ימים ומונה ז' ימי טהרה ומגלח תגלחת טהרה הוי כמו שהביא קרבנו תוך ימי נזירות טהרה ובעי למיהדר ולהביא קרבנו הראשון וז"ב:

ובזה יתבאר הירושלמי סוף פרק ג' מינין ר' יוחנן אמר סותר כל קרבנותיו כדאמר בבלי עיי"ש. פשיטא דא בלא נטמא כשר לא בדא כשר ואח"כ נטמא. והברור דצ"ל כך "פשיטא דא נטמא בלא נשר" דא פשיטא כמשנתינו דסותר קרבנותיו אף מה שהביא קודם שנטמא "נשר ואח"כ נטמא" פירוש שאם נשרו שערותיו ונעשה קרח ואח"כ נטמא אם סותר קרבן שהביא כיון שאין לו מה לגלח שנשרו שערות ראשו ונעשה קרח ותו לא יתקיים ביה תגלחת טהרה וא"כ למה יסתור הלא נזרק עליו אחד מן הדמים בטהרה ובר תגלחת לא הוי יחזור ויזה וישנה ויטבול ויביא שאר קרבנותיו אמר ר"ח ולא ר"א שמותי הא דתניא נזיר ממורט ב"ש אומרים צריך להעביר תער על ראשו וא"כ הביא קרבן טרם שהעביר תער על ראשו ולכן מונה ז' ימי טומאה ומעביר תער על ראשו ואח"ז מונה כנגדן שבעה ימי טהרה שבנזיר שיש לו שער אתו לידי תגלחת טהרה ומעביר תער על ראשו לשם טהרה לכן סותר הקרבן ומביא גם הקרבן שנזרק דמו מקודם וברור בס"ד:

ובזה יתבאר הסוגיא דפ"ג ה"ג על ר' אליעזר דסותר שבעה כמו שבארנו ממצורע למד ר"א שמגלח לימי חלוטו ומונה שבעה ומגלח לספורו הרי דשבעה ימים בר תגלחת הוי לכן גם ביום שלשים שנטמא מגלח תגלחת טומאה ומונה כנגדן שבעה ימי טהרה ומגלח לטהרה, ולמה לא יליף מנזיר טמא, פירוש היכי שגלחוהו לסטים תוך ימי טומאה חוזר וסותר שבעה ומגלח לטומאתו וע"ז משני מצורע מגלח וחוזר ומגלח שכן עיקר מצוותו נזיר טמא אינו מגלח וחוזר ומגלח שאין מצוותו כך רק אם נתגלח תוך ימי טומאה מונה שבעה ימים כנגדן ומגלח, והוי כמו דאמר וכי דנין דבר בהכשירו משלא בהכשירו יעוין זבחים (דף נ"א) ודוק. והא ר' אליעזר מה שני בין נזיר סתם לנזיר שפירש, דאם פירש ואמר הריני נזיר שלשים יום סותר הכל מה שני בין סתירת שבעה להך סתירת שלשים, וע"ז אמר בשעה שנזר סתם מירט אינו סותר פירוש דאם היה נזיר ממורט שאין לו שער מה לגלח אם נטמא אז ביום הבאת קרבן טרם שהביא קרבנו אינו סותר דאין לו מה לגלח ואי משום העברת תער על ראשו אף אם סבר כב"ש בנזיר ממורט דצריך להעביר תער על ראשו וכמ"ד נותן על מקומו בבהונות יעו"ש פרק ג' מינין ה"ט, הלא כאן שסותר רק שבעה אינו תועלת שאין לו מה לגלח ובנזר שלשים יום היינו שפירש מירט אם היה נזיר ממורט סותר שלשים יום. ולפ"ז אין זה כמו דמסיק רב הונא ב"ח לקמן בנשרו שערותיו ואח"כ נטמא, ויש ליישב לאחר העיון. אולם פירוש הירושלמי נראה ברור דכוונתו על נזיר ממורט, והדין שאם נתגלח נזיר טמא תוך ימי טומאה שחוזר ומונה שבעה ימים אף שכבר נטהר לאכול בקדשים שהוזה ושנה נראה ברור ולא אשכחן ביה פלוגתא ודוק היטב בכ"ז:

ב

וכל אותן הל' יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין.

המשנה גלח או שגלחוהו לסטים כו' שלשים יום פירש רבינו דאם נזר מאה יום ומנה עשרים יום וגלחוהו לסטים ממתין שלשים יום שאינן עולין לו ואח"כ מתחיל להשלים שמונים ימי נזירותו ולפי זה אתי שפיר דתני גלחוהו לסטים דאם נטמא למת מצוה דמביא קרבן טומאה וסותר נזירותו משלים אחר תגלחת טומאה מיום השמיני שהוא הבאת קרבנותיו את השמונים יום ואינו צריך להמתין שלשים יום שלא יעלו לו. וכן בתגלחת צרעתו יעוי' דף ס' וכן באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר ומנה נזירותו ונולד לו בן דמגלח לנזירות בנו ומשלים נזירותו ואם בנו נולד לשמונים יום משלים אח"ז שלשים יום כפי' רבינו שם. רק בתגלחת אונס שלא כמצותו אז אינן עולין לו שלשים יום.

ולפי זה מסתפקנא אם גלחוהו לסטים ליום השלשים מנזירותו והי' צריך לשהות שלשים יום של גידול שער בלא מנין כלל ואח"ז נטמא דביום טהרתו היינו אחר שבעה מגלח תגלחת טומאה מי אמרינן דלמחרת יום תגלחתו וכשיביא קרבן טומאה חוזר ומונה נזירות טהרה או כיון דנתגלח שלא כמצותו וכבר חלה עליו להמתין עד מלאת שלשים יום בלא מנין ורק אח"כ למנות ימי נזירותו הנשארין תו אף כי נטמא אח"ז אם כי מגלח ומביא קרבן טומאה צריך להמתין שלשים יום שלא יעלו לו ויחזור וימנה נזירות טהרה ומסתברא כפן הראשון. ואם כה נאמר יוכל להיות כי נזיר טהור שטמא עצמו לא יעבור בבל תאחר אם גלחוהו מקודם שלא כמצותו דהא אדרבא עכשו מקדים הוא נזירות דטהרה ותגלחת דטהרה. ולפ"ז יהא מיושב מה דיש חורש תלם אחד כו' דכהן והוא נזיר דהקשו הא איכא בל תאחר יעו"ש ובכה"ג ליכא ב"ת ודו"ק.

ה

או גילח אחר מלאת ה"ז אינו סותר כלום.

הנה כתבתי בחידושי דזה סותר למש"כ רבינו לקמן פ"ח הי"א כל מקום שאמרנו תגלחתו פסולה ה"ה כמו שנתגלח בתוך ימי נזירותו וסותר שלשים יום והארכתי בזה והעליתי דהעיקר דאם כי בתוס' רצו לבאר כן אין זה דעת רבינו רק ט"ס יש בדבריו פה המורגש בלשונו הזהב וצ"ל אילו גילח (וט"ס נפל או במקום אילו) וחדא אמר נטמא ביום של אחריו שהוא יום שראוי לגדל שער אילו גילח אחר מלאת ה"ז אינו סותר כלום כו' שלמה הנזירות וכל הנטפל לה הנטפל הוא יום הבאת קרבן יום של אחרי מלאות, ובלשון זה כתב בהלכה הסמוכה שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא:

ובזה מתבאר לנו הירושלמי בפרק שני נזירים זה לשונו, אבל אם היה זה נזיר שלשים יום וזה נזיר מאה יום ממתינין לו עד מאה דכל המאה יום אסור לגלח שמא הוא לא נטמא ואסור בתגלחת עד כלות המאה יום לכן ממתינין בקרבן טומאה וטהרה עד מאה, בעון קומי ר"י נטמא באותן הימים מה הן פירוש דראו שנטמא אחד מהן באותן הימים שלאחר שלשים ואחד יום עד סוף המאה שלנזיר מאה הוי תוך מלאות וצריך תגלחת טומאה וקרבן טומאה ולזה הנזיר שלשים הוי יום שהוא ראוי לגדל בו שער אילו הביא קרבן וימים אלו שלאחר מלאות אינו מביא קרבן טומאה ואיך מצי להביא קרבן טומאה ולהתנות דזו היא של אחד מהם, א"ל ר"י כמו שחבירו מבקש מאחד מן השוק פירש יבקש מאחד מן השוק שידור כנגדו כו' קרבן טומאה וקרבן טהרה ואם נזיר מאה הוא הטמא קרבן טומאה שלו ואם לאו הוא בספק ומביאין אח"ז קרבן טהרה:

ח

ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם.

עיין לעיל פ"ה הלכה י"ח י"ט, והך דהלכה י"ח הוא תרי שנויי בגמרא (דף מ"ג) דרב פפא ודמר בר רב אשי איך משכחת ביאה וטומאה כחדא עיי"ש, והך דהלכה י"ט ומש"כ כאן קשה ליישב לפי גירסא שלפנינו רק נפרש סברת רבינו ודעתו בזה. וזה סברתו, דברור דכיון דבטומאת מקדש כשנכנס לפנים לוקה מיד בכניסתו ולא בעי שהייה ובנטמא בפנים גמירי דבעי שישהה כדי השתחואה, לכן כאן בנזיר אם נכנס לבית ושהה עד שמת בו המת או שנכנס לאהל בשידה תו"מ ובא חבירו ופרע מדעתו בזה חייב אף בלא שהה אחר המיתה ואפילו אם קפץ מיד חייב דזה ביאה וטומאה שנכנס בטומאה וה"נ מסתמא התרו בו טרם המיתה בגמר גסיסה שיצא ובשהייתו ברגע המיתה הוי כנוגע במת כיון שיכול הי' לצאת, וכן במה שפרע חבירו מדעתו שהוא עשה כל פעולות שנכנס לאוהל המת ולפרוע חבירו ולוקה כמו נוגע במת [וגדולה מזה כתב בטמאו אחר והוא מזיד לוקה הנזיר ה"נ] אבל אין בזה שום ענין משהייה אח"כ, אולם בנכנס בשגגה אח"כ בעי התראה ובשהייה לוקה דוקא כדי השתחואה דבלא"ה לא לקי אף דלפעולות המעשה סגי בכדי שיצא הכא שטמא נזרו לא לקי בכדי שיצא אם לא שהה כדי השתחואה [וכמו שאפרש לקמן דזה גמירי לה] דאז מיקרי טמא נזרו מחדש ופשוט. וכ"ז דוקא בנדר נזירות מחוץ ואח"כ טמא עצמו אבל בקבל עליו נזירות אח"כ שנתהווה נזיר בבה"ק סברת רבינו דבמתרין עליו שלא יזיר לא לקי בלא שהייה, וטעמו פשוט דנושא האיסור הוא נזיר איש שקדוש הוא על כל נפשות מת לא יבוא וכן בנטמא בפנים דאיסור הוא על הטמא שלא יכנס לבהמ"ק, נושא הדבר הוא טמא והאיסור ביאת מקדש, ונמצא דכי מתרין אותו על שלא יבוא למקדש הוא עצם האיסור, וכן כי מתרין נזיר שלא ישתה ולא יטמא הוא התראת עצם האיסור, אבל במתרין בו שלא יזיר עצמו בבה"ק אין זה התראת עצם האיסור שהלאו הוא אחרי קבלת הנזירות שלא יטמא נזירותו רק דא פשיטא ליה שאם אמרינן דשהה והתרו בו שלא יזיר הרי התרו על עצם הפעולה שלא יזיר ויטמא אח"כ נזרו בודאי לקי דהתרו על עצם פעולתו שלא יזיר ויטמא עצמו היינו איסור טומאה שמונח בהחל עליו שם נזירות קודם וה"נ התרו בו כן שלא יטמא נזרו בטומאה הבאה עליו אחר הקרא נזיר שזהו עצם האיסור ופשוט. וזה שכתב רבינו כאן ואם התרו בו שלא יזיר שם שאין לו מובן וצ"ל ולוקין על שהייתו שם אם התרו בו שלא יזיר שם ופשוט. אך בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ופרע חבירו המעזיבה ונטמא תיכף ובפריעת המעזיבה קבל עליו נזירות באותו רגע שבאו עליו טומאה ונזירות כאחד דלא חל עליו שם נזירות קודם הטומאה ולא שייך התראה שיתרו אותו דמאן ידע דבעת קבלת הנזירות יבוא חבירו ויפרע, ומבעי ליה אם בכה"ג דלא חל עליו שם נזיר קודם הטומאה אם בשהייה לוקה דכבר טמא נזרו וכמו בבה"ק שנטמא דשם טמא לא חל עליו טרם היותו בבה"ק ובשהייה חייב ה"נ או לא גמירי אבראי פירוש היכי דלא חל עליו שם נזיר קודם ביאתו לבה"ק. ועדיין תמוה אמאי לא אמר דלא אתרו ביה קודם על נזירות, ואולי משום דבכה"ג בעי אם יש איסור מלקות ודוק. עכ"פ זה מורה לעיין בכוונת רבינו דבנזר בבה"ק מיירי לפי סדר הלכותיו דביה מיירי ובאותו שא"צ קרבן וגלוח עיי"ש:

ונראה משיטת רבינו דאיהו מפרש הך דנזיר בקבר בשבועות כרש"י ותוס' אי צריך שהייה א"ל ופוסק דבעי שהייה מספק, וזהו דקאמר או דילמא כי גמירי באונס שכוונתו לשאול בכה"ג ששם נזיר חל עליו קודם ואפ"ה גמירי דצריך שהייה משום דתחלת כניסה באונס וה"ה שוגג, ולזה בעי רב אשי, אך בנזיר בעי רבא בהאי ענינא דעסיק ביה כגון שנזר בבה"ק ולא חל עליו שם נזירות מקודם אי לקי בשהה ולא אמרינן שנזרו טמא ועדיין לא חל עליו שום תואר נזיר בלא טומאתו, ולכן שקיל הגמ' בהך אי לימא דאתרו בו כו' ונכון בס"ד. אך דע, כי זה נראה מש"כ רבינו שאם נכנס בשגגה ושהה במזיד לוקה אם שהה כדי השתחואה, הוא דוקא בשהייה שהות כדי כניסה ויציאה ג"כ אבל בשהה כדי השתחואה ולא היה כדי כניסה ויציאה ג"כ פטור מספק דילמא לא גמירי רק בפנים לא בחוץ, ועיין ריטב"א שבועות שיש סבורין לומר כן אף במקדש עיי"ש שדחה דבריהם. וזה מדוקדק בלשונו הזהב בהלכה י"ט נכנס לאוהל המת או לבה"ק כו' ולא קפץ ויצא אלא עמד שם ה"ז לוקה והוא שישהה שם כדי השתחואה, מורה דבריו הקדושים דבעי שיהא שיעור קפיצה ויציאה ודוק. אך לפ"ז יש לפרש הך בעיא דשבועות דבעי רבא צריך שהייה למלקות, פירוש אם התרו בו שלא יטמא עצמו במזיד וטימא עצמו מי לקי וכפי מה שפירשתי לעיל, ואפ"ה נראה דדוקא בבהמ"ק שייך למבעי בכה"ג, אבל נזיר שטמא בבה"ק והתרו בו שלא יזיר פשיטא דלא לקי בלא שהייה. והטעם נכון לפמש"כ דלא דמי למתרין בו שלא יטמא משום דזה אינו עצם האיסור רק האיסור על הנזיר שלא יטמא וצריך לחול מעיקרא שם נזירות והדר שלא יטמא. ולפ"ז במטמא עצמו בבהמ"ק שנקודת האיסור ותוארו מונח על רגע עצם הטומאה את עצמו היינו שהזורק דבר טמא לבהמ"ק ג"כ לוקה משום בל יטמאו א"כ המטמא עצמו מלבד האיסור שמונח על גוף האדם שלא יהיה בעת טומאתו במקדש ג"כ נוסף איסור שעושה דבר טומאה במקדש, משא"כ בנזיר שהמטמא הנזיר אינו לוקה כמוש"כ רבינו לעיל פ"ה ה"כ. וזה סברא נכונה למבין, ועוד יש להאריך בענינים אלו, אם גם בנזיר ביצא בארוכה ודחק עצמו מי חייב דדוקא במקדש ואכ"מ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.