מעשה רקח/נזירות/ד

מעשה רקח ‏ נזירות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות נזירות

ה

מכאן עד מקום פלוני. ברייתא ושקלא וטריא שם ועיין להמל"מ ז"ל שהאריך בפי' דברי רש"י והתוס' ודברי רבינו שקולין:

ו

הריני נזיר שתי נזירות וכו'. רפ"ג ושאר פרטים ביארם רבינו ריש פ"ד וכ"כ בפירוש המשניות:

ז

הריני נזיר כמנין ימות השנה וכו'. מרן ז"ל הקשה על רבינו מהירושלמי שבנוזר שנה סתם נשאר בתיקו ותירץ מדתנן בפ"ב דטהרות ספק נזירות מותר ע"כ. ואין נראה כן מדברי רבינו שהרי תלה הדבר בלשון בני אדם דלפי טעם זה אין אנו צריכים להכלל דספק נזירות מותר כלל דאף אי הוה קי"ל ספק נזירות להחמיר הכא שאני דבנדרים אזלינן אחר לשון בני אדם ונראה שנמשך בזה אחר דין המשנה דהטעם הוא מפני שהולכין בה אחר לשון בני אדם דמנין ימות החמה שס"ה ושנות הלבנה שנ"ד ברוב השנים וכן נראה מדברי הרב קרית ספר ז"ל עיין עליו:

ח

הריני נזיר שלשים יום ויום אחד ה"ז נזיר נזירות אחת של אחד ושלשים יום. דף ז' אמתניתין דהריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכו' אמר רב ל"ש אלא דאמר ל"א יום אבל אמר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות וכו' ע"כ. מעתה יש לתמוה על רבינו שפסק דלא כרב וכר"ע ובפרט שלא מצינו חולק בדבר ויותר יש לתמוה על מרן ז"ל שהביא דברי רב על דברי רבינו כאילו רבינו פסק כן ודוחק לומר דמרן ז"ל היה גורס בדברי רבינו הריני נזיר שלשים יום ויום אחד כמו שנראה מתחילת דבריו דא"כ העיקר חסר איך הזכיר דברי רב על מה שלא ביאר רבינו גם ראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב דט"ס הוא בדברי רבינו וצ"ל שלשים ואחד יום ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דמה הרווחנו בהגהה זו הרי עדין תקשה לן דעיקר דינו של רב לא הזכירו רבינו והוא ז"ל מהך דרב ור"ע הקשה על רבינו אתמהא. והנה זימן השי"ת לידי ספר כת"י קדמון וכתוב בו על דברי רבינו וז"ל קשה דבהדיא אמרינן בגמ' פ"ק דנזיר אמר רב ל"ש וכו' ואפשר שסמך רבינו על הירושלמי בזה דמייתי התם ברייתא דר"ע דאינו נזיר אלא אחת וההיא מתניתא פליגא אדרב וסמך רבינו לפי שמביא שם הברייתא ואפשר דאי הוה שמיעא ליה לרב הך מתניתא לא הוה פליג עלה וצ"ע עכ"ל. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים גם בס' קרית ספר מצאתי שכתב כדברי רבינו אשר מתוכו מובן שאין שום ט"ס בדברי רבינו כי כל הישר הולך אך למרן ז"ל נראה פשוט שגירסא אחרת היתה לו בדברי רבינו:

ט

מי שהיו וכו'. רבינו העתיק המשנה כצורתה כדרכו הטוב ובפ"ג דהלכות עדות ביאר עוד דיני הכחשת העדויות וכו' ובזה סרה תלונת הרב לח"מ ז"ל עיי"ש:

יא

מי שאמר הריני נזיר לעולם וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו ומרן ז"ל כתב שגירסת רבינו בגמ' היתה כמו בירושלמי ותוספתא עכ"ל. והנה בברייתא שלפנינו דף ח' תנו רבנן הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם ה"ז נזיר עולם אפילו מאה שנה אפי' אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם ע"כ. ולענ"ד הקצרה דרבינו מפרש לה הכי דאפילו שאי אפשר לאדם לחיות כ"כ אפ"ה כיון שהזכיר מנין קצוב הרי הוא נזיר לעולם כלומר שאין לו תקנה לגלח ולהביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו משא"כ בנזיר עולם כלומר שהוציא מפיו תיבת עולם או כל ימי חייו דאז מקרי נזיר עולם ומותר לו לגלח כל שלשים יום ובזה אין צריך לומר שגירסא אחרת היתה לו לרבינו:

יב

ודבר זה הלכה מפי הקבלה. מרן ז"ל כתב ומ"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה אע"ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא עכ"ל ביאור דבריו מפני שבגמ' למדנו הך מקץ ימים מבתי ערי חומה דהוי י"ב חדש ורבי נהוראי אומר שלשים יום ורבי יוסי אומר מע"ש לע"ש ושקלו וטרו בגמ' בהא מלתא ומפני שסוף כל סוף אינו מבואר בפסוק שהיה מגלח כל י"ב חדש לכך כתב רבינו דדבר זה כלומר של היב"ח היא הלכה מפי הקבלה כלומר שכך קבלו חז"ל דאילו לענין אבשלום שהיה נזיר עולם זה אין צריך להלכה וכו' שהרי מקרא מלא דיבר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה' ומדקאמר סתמא ש"מ דלעולם קאמר אלא שראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל ודבר זה שנזיר מגלח ומביא קרבנו שלש בהמות הלכה היא מפי הקבלה ע"כ. ואף שדבריו סתומים נראה פשוט שכוונתו על נזיר עולם דוקא דביה קמשתעי דאילו סתם נזיר אין צריך למפי הקבלה דמקרא מלא הוא ותו דאם איתא הו"ל לכתוב כן בתחילת הפרק כשכתב ובסוף כל שלשים מגלח ומביא קרבנותיו וכו' אלא ודאי דלנזיר עולם קאמר דבאמת לא מצינו זה בפסוק כלל וכן נראה מדברי הסמ"ג ז"ל עשין ר"נ עיי"ש. ואיך שיהיה משמע שלא הבין כדברי מרן ז"ל.

ובשו"ת זרע אברהם יו"ד סי' ל"א ראיתי שהכריח שמפי הקבלה הכוונה שהם דברי הנביאים כדאמרינן בתענית ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם וכו' ושזו היא כוונת רבינו שכתב כאן ודבר זה הלכה מפי הקבלה ובכן סרה תלונת מרן מעל רבינו וכו' ותו שדברי מרן ז"ל סתומים ומגומגמים דמה יענה למ"ש רבינו לקמיה גבי נזיר שמשון ודבר זה הלכה מפי הקבלה הרי מקרא מלא כתיב כי נזיר אלהים וכו' וקרי ליה מן הקבלה וכו' ע"כ. ובאמת גברא חזינא וכו' דסבר דמ"ש רבינו גבי נזיר שמשון דדבר זה מפי הקבלה הכוונה על עיקר נזירות שמשון ובזה נתאמץ להקשות על מרן ז"ל כאילו לא ראה דבר זה שהוא סמוך ונראה. ואחרי המחילה הראויה כוונת רבינו מבוארת ע"פ מ"ש בש"ס ומנא לן דמטמא למתים אילימא מדכתיב וכו' ומסיק אלא גמרא גמירי לה ע"כ וזהו מ"ש רבינו ודבר זה הלכה מפי הקבלה דשמשון אף דהיה נזיר גמור מ"מ היה מותר לו להטמא למתים משום דבאמת אין לנו ראיה ברורה משום פסוק וזה פשוט. גם בראש פרקין כתב רבינו דהנוזר פחות משלשים יום ה"ז נזיר שלשים יום שאין נזירות פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה היינו משום דבגמ' מייתו לה מקדוש יהיה דבגימטריא שלשים וגם בפי' המשנה שם אחר שהביא זאת האסמכתא כתב וזה ענין מקובל ע"כ כלומר מקובל ממשה רבינו ע"ה הרי דכל דבר שאינו מפורש בפסוק קרי ליה רבינו מפי הקבלה אלא דחז"ל אסמכוהו אקרא ודו"ק:

הכביד שערו מיקל בתער. כן הוא לשון המשנה ובביאורו כתב ז"ל ודין נזיר עולם שיגלח מיב"ח ליב"ח וכו' אבל הוא נזיר עולם ואינו מגלח אלא ליב"ח ע"כ נראה דגילוח גמור קאמר ובאמת הכי משמע קרא ובגלחו את ראשו וכו' אשר יגלח וכו' וכיון שכן צ"ל דמתניתין לאו דוקא ואגב דנקיט בסיפא דאינו מיקל נקט ברישא מיקל והכי דייקי דבריו כאן ג"כ דמתחילה העתיק לשון המשנה כדרכו הטוב ושוב כתב כשיגלח וכו':

יג

שמשון לא היה נזיר גמור וכו'. ידוע מ"ש מהר"י בן לב ז"ל הביאו מרן ז"ל והוא ז"ל חלק עליו שתירוצו לא נזכר בגמ' אפילו ברמז וכו' עיין עליו. ולענ"ד הקצרה דקושיא זו איתא גם בגמרא גופא כדמותה בצלמה שהרי כשאמרו לא דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב לה' לרבות את הבכור ע"כ. ותיקשי לן מתניתין דשמשון דלא הוי דבר הנידר ואפ"ה חייל והיכי דחי תלמודא מלתא דתקשי לה גופא ממתני' ואף דלעיל אוקימו לה כרבי יהודה סוף כל סוף כיון דכל השקלא וטריא של הגמרא לקמן היינו לאוקומי הך מלתא דבעינן דבר הנידר איך לא הזכירו טעם לסתם מתני' דנראית הפך כל זה ושתיקה זו למה ומה טיבה לכך נראה לדעתי הקצרה דכי קאמר תלמודא גבי נזיר נמי הכתיב לה' הכוונה שכן הוא האמת דמפסוק זה מרבינן נזירות שמשון וכסתם מתני' ופריך מיניה למאן דדריש לה' לרבות את הבכור אמאי לא דריש נמי הך לה' דכתיב גבי נזיר ולילף מיניה נזיר שמשון ומשני דהנך תנאי דרשי ליה לההיא דשמעון הצדיק וכו' אמנם לדידן עיקר הדרשא לענין דינא היא לרבות נזירות שמשון כדדרשינן מלה' לרבות הבכור וגם דרשת שמעון הצדיק תדרש מהך קרא גופיה כפשטיה דקרא דהפשט לא יופסד ובהכי ניחא שגם רבינו הביא הא דשמעון הצדיק בסוף אלו ההלכות עיי"ש מפני ששני הדרשות יתכנו יחד ואמת ולדרכו של מרן ז"ל דר' יהודה ס"ל דכי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקאמר ליה ע"כ קשה דרבינו כתב להדיא שלא נדר בנזיר אלא מלאך הפרישו וק"ל:

ודבר זה הלכה מפי הקבלה. זהו מ"ש בגמרא דמנ"ל דאיטמי למתים ושקלו וטרו ואסיקו דגמרא גמירי לה ועמ"ש בהל' י"ב:

יד

ולפיכך מי שאמר וכו' שנזירות שמשון לעולם היתה. קשה לטעם זה דמשמע דקאי אדסמיך דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתיה בשאלה ומרן ז"ל נדחק בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו לא נחית הכא לתת טעם לשאלה דזה כבר הקדימו דהמלאך הפרישו וכיון שכן איך יהיה באפשרות להתיר מה שאסר המלאך אלא בא לתת טעם לאיסור התגלחת שהקדים דהרי נזיר עולם מותר בתגלחת כל י"ב חודש כמו שמצינו באבשלום ובנזיר שמשון נאסר לגמרי לזה תירץ דשאני אבשלום שמצינו בו שהיה מגלח כל י"ב חודש כמ"ש לעיל מקרא דובגלחו את ראשו וכו' משא"כ בשמשון שנזירותו לעולם היתה ולא מצינו בו שהיה מגלח את ראשו ומפני שטעם זה מועיל מצד עצמו לשלא יהיה לו שאלה שהרי נשתנה משאר נזירים מטעם שהמלאך הפרישו לכן סמכו לו רבינו ודו"ק:

טו

האומר הריני כשמשון וכו'. ידוע כמה נתחבטו גאוני עולם בדברי רבינו שנראין הפך דברי הגמרא ודברי רבינו ג"כ נראין דסתרי אהדדי שכאן כתב הריני כשמשון וכו' דמשמע דאי לא אמר להו לכולהו אינו נזיר ולעיל כתב דהוי נזיר. ואם כי צעיר אני תורה היא ונראה לענ"ד דרבינו מפרש לה למתני' אף באומר הריני נזיר כשמשון כבן מנוח וכו' דאם יאמר הריני כשמשון לחוד אין ס"ד שיהיה נזיר בסתמא דכמה שמשון איכא בשוקא ופריך תלמודא למה ליה למתני כל אלין ומתרץ דאי אמר כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא כלומר אפילו שיאמר הריני נזיר כשמשון יכול לטעון לאיש אחר נתכוונתי וכו' א"נ י"ל דמתני' וגמרא כפשוטן באומר הריני כשמשון סתמא וקאמר תלמודא דאי אמר הריני כשמשון לחוד אינו כלום דאין כאן נזירות כלל וכו' ומינה דאי אמר הריני נזיר כשמשון הוי נזיר אלא שאם טוען לאיש אחר נתכוונתי אינו נזיר דפיו ולבו שוין בעינן ולפ"ז רבינו פסק תחילה דאם אמר הריני נזיר כשמשון הוי נזיר ואם אמר לאיש אחר נתכוונתי אינו נזיר ושוב הביא לשון המשנה שאם הזכיר כל הפרטים הוי נזיר גמור שהרי אלו הפרטים לא נמצאו באיש אחר זולתו ומינה דאם אמר כשמשון כבן מנוח דיתכן שאיש אחר ששמו כך אינו נזיר כיון שלא הזכיר הפרטים העיקרין וגם לא הזכיר הריני נזיר ודאי דמסתמא אינו נזיר וכן נמי בדין שמואל הרמתי שהצריך רבינו שיאמר כולם הן הכי נמי שאם לא אמר כולם שלא הזכיר דברים שיתכנו בשופי באיש אחר אינו נזיר (אלא אם כן יאמר שנתכוון לנזירות ודאי) וסברה זו הזכירה הרא"ם ח"א סי' נ"א אלא שהוא חלק עליה עיי"ש ובפרט שמצא בנ"א בדברי רבינו הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכו' אשר זה מורה שרבינו אינו מחלק בזה וגם אני הצעיר מצאתי כן להסמ"ג והרב קרית ספר ז"ל עיין עליו וכ"כ בנ"א כת"י ועיין להרב לח"מ ושו"ת מהריט"ץ סי' קצ"ד:

יח

האומר הריני נזיר כשער ראשי. יש לדקדק על רבינו דיוק מבואר דלמה הקדים המאוחר במשנה ומרן ז"ל ציין מהמשנה בפ"ק וכו' ויש לתמוה עליו ועל רבינו דמהגמ' מוכח הפך דבריו שהרי אוקים רבי יוחנן ההיא דמלא חבית לרבי יהודה כרבי דפליג את"ק דהריני נזיר כשער ראשי דבעי רבי שיאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי ורבינו פסק כרבי יהודה בפרקין הל' ז' וכיון שכן היה לו לפסוק כאן דבעי שיאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי וגם מסקנא דהתם הכי מוכחא דמסיק דרבי יהודה ס"ל כרבי בחדא ופליג עליה בחדא ס"ל כוותיה בחדא נזירות קביל עילויה ופליג עליה בחדא דר"י שאני ליה מנין ורבי לא שאני ליה מנין ע"כ. והרב לח"מ והתוס' יו"ט ז"ל הניחו זה בצ"ע עיין עליהם.

ולענ"ד גם על מ"ש רבינו בפירוש המשנה יש להקשות מהסוגיא ומתוך זה יתורץ הכל בע"ה והוא שרבינו כתב שם וז"ל לפי ששער ראשו והחול חלקים נפרדין והנה הוא כאלו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלים זמנו בהם אבל הם נחלקים לפיכך וכו' ואין הלכה כרבי ע"כ. ושוב כתב בההיא דהריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' דרבי חולק על זה הסתם וכו' והלכה כרבי יהודה ע"כ. והקושי מבואר דאם פסק כרבי יהודה איך כתב בחלוקא ראשונה דאין הלכה כרבי הרי בגמ' אמרו להדיא דרבי יהודה כרבי ס"ל לכך נראה בחדא מתרי אנפי ושניהם בקנה אחד. האחד דהא דמתרץ רבי יוחנן דרבי יהודה ס"ל כרבי אינו אלא להפיס דעת המקשן שחזר והקשה לו אמאי לא חזי לקופה כאילו מלאה קישואין ודלועין וכו' שזאת הקושיא כבר הקשה אותה בתחילה בלשון זה עצמו ועל קושיא זו הוא שבא רבי יוחנן ותירץ דהתם לא נחית לנזירות והכא נחית לנזירות מוכרח שר"י נרגש בקושיא זו אלא שכוונתו דכיון דנחית נחית והכי דייקי דברי רש"י ז"ל שכתב וכיון דנחית לנזירות במאי ליסלקיה הכא אית לן למימר דנזירות כמנין גרעיני חרדל קבל עליה ולעולם כל ימיו אסור ביין ע"כ. הרי דרבי יהודה גופיה כשתירץ לו דעתו היא דכיון דנחית נחית מעתה כשראה שחזר והקשה לו הוצרך להשיב לו ולדחותו לפי דעתו דר"י כרבי ס"ל ונמצא לפ"ז דמתני' כפשטה וצדק מרן ז"ל שלא ציין אלא מהמשנה. ועוד י"ל דכי מתרץ ליה דר"י כרבי ס"ל אין כוונתו לעיקר הדין דהיינו בהריני נזיר כשער ראשי וכו' אלא לענין דנזירות אריכתא קביל עליה והכי דייקי קצת דברי רש"י ז"ל עיין עליו ולעולם דיש חילוק בין כשער ראשי למלא חבית דהחילוק הוא מבואר כשמש דמלא חבית לא הזכיר דבר שיחול עליו מנין הנזירות משא"כ בשער שכל רואיהם יעידו שהם חלקים מופרדים וזהו טעמו של רבינו בפי' המשנה ודייק טפי דברי הש"ס דמסיק סבר ליה כוותיה בחדא נזירות קביל עילויה דבהאי מלתא דנזירות אריכתא הוא דקביל עילויה בהא הוא דסבר רבי יהודה כרבי וכיון שכן צדקו דברי רבינו בפירוש המשנה דאף דאין הלכה כרבי אלא כת"ק דהריני נזיר כשער ראשי ה"ז נזיר עולם ומגלח כל שלשים יום משום דכיון שהשערות והחול הם חלקים נפרדים הו"ל כמנין דס"ל לר' יהודה דנזיריות הוא דקביל עליה וקרוב לזה מצאתי בשו"ת זרע אברהם ז"ל י"ד סי' ל"א ולפי האמור יומתק שינוי סידור הדינים בדברי רבינו דמתחילה רצה להשמיענו דין מלא חבית ומלא קופה דנזירות אריכתא קביל עליה ובזה הוא דסבר רבי יהודה כרבי ולפ"ז נמשך דין השער והחול דהו"ל במנין מהטעם האמור ולכל הפירושים פסק כסתם מתניתין וכר"י ונכון לענ"ד:

יט

האומר הריני נזיר אם אוכל וכו'. משנה בנדרים דף י"ז ונחלקו בגמ' רב הונא ושמואל בפירושא דמתניתין ומשמע בש"ס דהלכה כשמואל דאפילו אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום חל עליה נזירות על נזירות ורבינו לא הזכיר זה וגם שינה הלשון דשלא אוכל משמע על כל כזית ושלא אוכלנה משמע כולה כמ"ש פ"ד דהל' שבועות הל' ט' ובמתני' קתני אם אוכל וכו'. וי"ל דגבי שבועות תנן פ"ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת (משום דאין שבועה חלה על שבועה) ודייק בגמ' טעמא דאמר שלא אוכל תחילה הא אם אמר שלא אוכלנה תחילה חייב שתים ופסקו רבינו פ"ד דהל' שבועות הל' ט' ולכך כתב זה הלשון כאן ובפ"ג דהלכות נדרים הל' ב' דבשבועות אינו חייב אלא אחת ובנדרים חייב על כל אחת ואחת והוי רבותא טפי דהא אם אמר שלא אוכלנה תחילה אתי במכל שכן כמבואר וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---