מעשה רקח/נדרים/ז

מעשה רקח ‏ נדרים ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ז מהלכות נדרים

א

שנים שנאסרה וכו' מפני שהיא מצוה. הלשון מגומגם דמשמע דאם לא היתה מצוה היה אסור מפני שנמצא שהוא מהנהו וקשה תרתי חדא דאנן קי"ל נדרים חלין על דבר מצוה כמ"ש רבינו פ"ג והיינו טעמא משום דאסר חפצא אנפשיה ועוד דבגמ' אמרו בלישנא בתרא דכי מהדר ליה מידי דנפשיה מהדר ליה דמשמע שאין כאן שום הנאה וצ"ל דכוונתו מפני שהיא מצוה והוא לא נדר עליה שהוא נדר מההנאה וזו אינה הנאה אלא מצוה וכן דבריו ג"כ בפי' המשנה עיין עליו:

ד

היו שניהם שותפין בחצר וכו'. שם וכר' אליעזר בן יעקב וידוע דהרמב"ן ז"ל תמה על רבינו היכי מזכי שטרא לבי תרי דכאן פסק כראב"י וברחבה ומרחץ וביהכ"נ וכו' פסק דלא כוותיה והביאו הר"ן ז"ל שם ולא תירץ כלום אך בהורמנותייהו זלה"ה תורה היא דנראה דרבינו ס"ל דבהך מתני' גם ראב"י מודה בה ולכך מתניא סתמא ותדע עוד דבמתני' דראב"י גופה איכא למידק הכי דקתני סתמא ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים ואי ראב"י פליג אף עלה לימא הכי להדיא א"נ ליערבינהו לכולהו וליתני דראב"י פליג אכולהו ומכח זה ס"ל לרבינו דבהנהו כ"ע מודו בהו ולא דמי לדריסת הרגל דחצר דהתם כיון שהוא של שניהם ביחוד הוברר הדבר שחלק של כל אחד ניכר ועומד משא"כ בדבר שהוא בשותפות של כל בני העיר שא"א לברר חלק כל אחד ואחד והא דהקשו בגמ' דף מ"ו הרי ביהכ"נ דכמי שאין בו דין חלוקא דמי ותנן וכו' י"ל דהכוונה כלפי מ"ש דבאין בו דין חלוקא דברי הכל מותר דהרי לדעת רבנן מיהא אין חילוק בדבר והיכי קאמר ד"ה וכו' וזעירי ג"כ לפי שיטתו השיבו אך לפי האמת יש לחלק לדעת ראב"י וכל זה מכח סתמות המשנה וטעם הרחים והתנור וכו' הוא ענין אחר כמבואר והתוס' יו"ט ז"ל חלק ע"פ דברי הרא"ש ז"ל דכיון דאפשר בחלוקא לא סמכינן אברירה וה"נ דכוותה כיון דאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה וכו' ע"כ. והוא מגומגם קצת שהרי הך אוקמתא לא קיימא בגמ' והמסקנא היא דבחצר שאין בה דין חלוקא הוא דאפליגו עיי"ש אלא שי"ל דגם לפי המסקנא יתישב חילוק זה שהרי אף ביש בה כדי חלוקא טעם האסור משום דאפשר בענין אחר כמבואר והרב ב"ח ז"ל כתב קרוב למ"ש אלא שהאריך עיין עליו אלא דקצת קשה על מרן ז"ל שדרכו להביא דברי הר"ן ז"ל למה לא הביא תמיהא זו כמו שהביאה בב"י.

ובס' כת"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל רבינו פסק כר"א ופסק נמי למתניתין דביהכנ"ס ונראה כמזכי שטרא לבי תרי ולפי דעתי הדין עמו כי ודאי לא היו פוסקים האמוראים כר"א אם ההיא דביהכנ"ס אתיא אליבא דרבנן לבד ודלא כר"א כי הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ואע"ג דכל הכללים האמורים בתלמוד לא נאמרו אלא היכא שנשאר הדבר בסתם אבל כשגילו דעתם האמוראים ופסקו הפך הכלל המסור אלינו אין לחוש על הכלל מ"מ אין סברא לומר שיפסקו נגד שני כללים המסורים לנו חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד מחלוקת ואח"כ סתם ועוד כי בגמ' לא אשכחן דקאמר שיהיה דומה ממש למחלוקת ר"א ורבנן אלא הקשינו לזעירי על מאי דקאמר באם אין בה דין חלוקא ד"ה מותר דהא ביהכנ"ס כמי שיש בה דין חלוקא דמי ואסרי רבנן ואם אוסרין בההיא אמאי לא אסרי ה"נ אבל לפי האמת אין דינן שוה ונראה שלדעת הרב שאני ביהכנ"ס דליכא למימר בה יש ברירה שהרי לא יסלק אדם עצמו לעולם מביהכנ"ס משא"כ בחצר שסופו להיות לאחד מהם כיון שאין בה דין חלוקא הרב ר' מאיר המעילי בשיטתו לנדרים ומשיטה משם בעל ההשלמה לנדרים עכ"ל:

ה

כופין את הנודר למכור חלקו. נראה פשוט דמשום דאינו רוצה לחלוק עם שותפו הוא דכופין למוכרו אבל אם רוצה לחלוק עמו אין כופין ודאי ועיין להרב ב"ח ז"ל:

ז

מי שאסר הניית אומה וכו'. התימה מבוארת בדברי רבינו למה לא חילק בין זבינא חריפא לזבינא דרמיא על אפיה שאמרו בגמרא ומתני' בזבינא מציעאה והרב לח"מ ז"ל נדחק בדבר עיין עליו. ולענ"ד נראה דכל הך שקלא וטריא לא באה אלא מפני דברי שמואל וכיון שכן הרי הביא רבינו דברי שמואל עם כל החילוקים ספ"ד דהלכות מכירה ששם השמיענו דין זבינא חריפא ודרמיא על אפיה לענין האונסים ומשם יש ללמוד לדין זה ודאי כמבואר וכיון דמתני' קתני סתמא העתיק הדין כמו ששנוי וודאי דבזבינא מציעאה איירי כמסקנא דגמרא ומ"מ הטור והרב ב"י יו"ד סס"י רכ"ז חלקו החילוקים האלה עיין עליהם ומ"ש בס"ר מאומה כולה צ"ל אלא מאומה כולה ודברים אלו נאותין יותר בסוף הלשון אחר מ"ש ישא ויתן עם אחר אלא מאומה כולה וכן הגיה הרדב"ז ז"ל עיין עליו:

ט

אסר על עצמו וכו'. כבר מרן הקדוש ביאר דעת רבינו ע"פ הירושלמי אלא דהריב"ש ז"ל לא הזכיר בתשובתו דברי רבינו כלל אלא השיב למה שנשאל עיי"ש סי' ת"ו אשר לפ"ז נראה דיפה כיון הריב"ש ז"ל שהרי ביאר הירושלמי כפשוטו אלא שמרן ז"ל ראה דברי רבינו שאינן מכוונים לפ"ז לכך חלק עליו והרב בן חביב ז"ל סי' נ"ז כתב בפשיטות שגירסא אחרת היתה לו לרבינו בירושלמי וע"ע להרב ב"ח ז"ל:

י

מי שאסר וכו' אבל לא בתוך הבית. מסקנא דגמ' שם דף פ"ד משום דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי וכו' ומש"ה אסור ליה לאתהנויי דהיינו טובת הנאה וכן נמי בההיא דאסר הנייתו על הכהנים שכתב רבינו לקמן כמסקנא דרבא דטובת הנאה ממון וקשה דבכ"מ פסק רבינו דאינה ממון ומהם פ"ה דהל' אישות הל' ו' וידוע מ"ש מרן בשם הרב המעילי ז"ל דגבי נדרים שאני שאפילו ויתור אסור כמ"ש בגמ' ולעולם דטובת הנאה אינה ממון. ובס' ים של שלמה דב"ק דף ק"מ סימן ס"א ראיתי שחילק חילוק אחר דאף דאינו ממון בעלמא מ"מ הוא ממון לגבי בעלים שלא ליטלו בעל כרחו וסבר דלא גרע מפחות משוה פרוטה שאף שאינו ממון אסור לגוזלו וליטלו ע"כ והביאו הכנסת הגדולה ז"ל יו"ד סי' של"א ופלפל עוד בדברי הפוסקים עיין עליו:

יא

מי שאסר וכו' וה"ה במתנות העניים עם העניים. דברי רבינו קשים להולמם הרבה חדא דהיכן מצא הך דה"ה במתנות העניים וכו'. ועוד דנראה שסותר דברי רבינו עצמו שהרי לעיל פסק דמעשר עני המתחלק בבית אסור והיינו טעמא משום דכתיב ביה נתינה והו"ל טובת הנאה מעתה איך פסק כאן דה"ה במתנות העניים הרי כשאומר קונם עניים אלו שפסק שיטלו עניים אחרים ואמאי הרי במתנות עניים לא כתיב ביה נתינה אלא תעזוב כמ"ש הוא עצמו פ"א דמתנות עניים הל' ד' ובהל' ח' פסק להדיא דכל מתנות עניים אלו אין בהם טובת הנאה וכו' וכ"פ בפ"ו הל' יו"ד שם וכל זה מבואר יוצא והם דברי הגמרא דף פ"ד ופ"ה וכבר עמד ע"ז התוס' יו"ט ז"ל והניחו בצ"ע ע"ש. והרמ"ז ז"ל כתב שם דהך ה"ה שכתב רבינו לא קאי אלא ארישא דהיינו איטלו בע"כ כשאסר כל העניים ולא קאי אאומר אלו וכו' וכן עלה בדעתי הקצרה אף שהוא דוחק. ובס"ס מקראי קודש להר"ח אבולעפיא ז"ל ראיתי שכתב לתרץ קושיא זו דהלכה רווחת דאדם יכול לאסור דבר שהוא ברשותו כשיצא מרשותו וכו' וה"ה הכא יכול לאוסרו קודם שיהיה לקט שכחה ופאה אף שאמר עניים אלו ע"כ. ומלבד הדוחק הניכר לומר דרבינו לא איירי אלא בכי הא ועוד יש לגמגם דא"כ נימא הכי אף בתרומה ומעשר עני המתחלק בבית דאף דכתיב בו נתינה וא"א לו לאוסרו ה"מ אחר שהפרישם אבל קודם לכן יכול לאוסרם וזה לא נתפרש בדברי רבותינו ז"ל וגם השכל מנגדו דכיון שהתורה חייבתו ליתן איך יכול הוא להפקיעם בשום פנים. ואיך שיהיה היותר נראה לענ"ד בכוונת רבינו דכיון שכבר הקדים דמעשר עני המתחלק בבית יש בו טובת הנאה מינה נשמע דהך וה"ה וכו' קאי להיכא דשייך ע"פ דבריו ז"ל דאם אסר הנאתו על כל העניים באים ונוטלים המתנות שבגורן בע"כ ואם אמר אלו אותם שבגורן נוטלין ממילא ואותם שבבית כיון דכתיב בהו נתינה יתנם לעניים אחרים ודו"ק:

יב

מי שהיתה הנייתו וכו' אם הלך החנוני וכו'. לשון המשנה הולך ורבינו העתיק אם הלך אפשר שכך היתה גירסתו ואפשר ג"כ שבא לרמוז שכ"ז אינו אלא דרך גמ"ח ואף המדיר אין לו חיוב מן הדין לפרוע לחנוני מה שנתן דהרי לא צוה לו להדיא וכמ"ש הטור יו"ד סי' רכ"א ולפ"ז ענין אם הלך וכו' עיקרו קאי אובא ונטל מזה וכו':

יג

שנמצא זה שפרע חובו לו וכו'. הרב ב"י ז"ל שם דקדק מזה שאין לו חיוב לתת להם שכרן מן הדין עיי"ש אלא דא"כ יקשה דהו"ל להשמיענו זה בתחילת הדין לכן נראה כמ"ש לעיל דרבינו רמזו אם הלך החנוני וכו' כמ"ש לעיל:

יד

היו וכו' ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע וכו'. קצת קשה דהפקר לא מהני אלא בפני ג' כמ"ש רבינו לעיל פ"ב הל' ט"ז וכיון דלא הוי הפקר הרי מהנהו מנכסיו. וי"ל דמ"ש חז"ל דבעי ג' היינו כדי שלא יוכל לחזור בו דמדין תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר דומיא דחמץ למ"ד דתשביתו מתורת הפקר נגעו בה וכמ"ש שם וכיון שכן כאן שכל כוונתו אינה אלא כדי שיאכל חבירו פשיטא ודאי שאינו חוזר בו והעמידוהו על דין תורה ועיין להרב ב"ח ז"ל:

טו

נתן לאחד מתנה וכו'. פסק כרבא וכלישנא בתרא לחומרא וידוע דהרשב"א ז"ל הקשה על רבינו במה שכתב כגון שהיתה סעודה גדולה וכו' דא"כ יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותבעי אומדנא וכו' ע"כ ועוד הקשה ז"ל במ"ש רבינו וחזר ואמר לו וכו' דמשמע אפילו לאחר שעה ואין זה במשמעות המשנה ומרן ז"ל כתב לזו דע"כ לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי וכו' ע"כ וגם זה הוא קצת דוחק דאם הוא תוך כדי דיבור הרי מילתא דפשיטא היא ואם הוא אחר כ"ד מעתה אין לנו שום גבול בין שהיא מועטת לכשהיא מרובה גם מ"ש דהו"ל לכתוב ואח"כ אינו דבפי' המשנה כתב ואח"כ עיי"ש ולענ"ד נראה דאלו שני קושיות של הרשב"א ז"ל חדא מתרצת חברתה דכיון שראה רבינו לישנא בתרא דרבא חשש להחמיר מכח דסעודתו מוכחת עליו מעתה בהכרח בעינן סעודה דמוכחא אנפשה לכך כתב דבעינן שתהיה סעודה גדולה וכיון שהיא סעודה גדולה דמוכחא אנפשה מעתה אפילו אמר לו כן אפילו לאחר שעה מהני לאסור דאין זה אלא גילוי דעת בעלמא דהדבר מבואר מעיקרו וכמ"ש בהרשד"ם יו"ד סי' ק"ה דבנדרים ושבועות גילוי דעת בעלמא סגי אפי' בין אדם לחבירו עיין עליו וע"ע להמבי"ט ח"א סי' צ"ז.

ובס' כת"י קדמון אחר שהביא דברי הרשב"א הנ"ל (שכבר נדפסו בשיטתו לנדרים) כתב וז"ל הריטב"א ז"ל נתן טעם לדברי רבינו וז"ל משום דהוכיח סופו על תחילתו שלא גמר ליתן מתחילה ואומדנא דמוכח הוא מחמת סעודה וכאילו פירש דמי והיינו דאמרינן בגמ' ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ודוקא באומר לו כן דרך תנאי וקפידא אבל בבא ואומר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא ואדרבה הוכיח סופו על תחילתו שגמר בלב שלם ואפילו היה בטוח בתחילה שיקבל פיוסו ובזה אין לתמוה על דבריו ז"ל כמו שתמה עליו רבינו נר"ו ואע"ג דמאי דקתני מתני' ואינן לפניך וכו' בשעת מתנה משמע אנן הכי קאמרינן דמתני' לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה אבל כשאמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה דעתם לכלול בזה אפילו באומר ויבא אבא ושיאמר כן לאחר מתנה כנ"ל ע"כ וכיון דאסיקנא דהוי תנאי גמור ומהני אם לא מטעם שסעודתו מוכחת שמענו שהאומר לחבירו שדי נתונה לך ואתה תעשה לי או לפלוני כך וכך כיון שיש לו הנאה או לאחרים מכח תנאו תנאי גמור הוי והא דאמרינן בפ"ב דיום טוב דההוא דאמר להו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתי וכו' דמשמע שאין לשון ויעשה כך לשון תנאי הא תירצה הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל דשאני התם שאין ההנאה אלא למקבל המתנה וכאילו נותן לו שתי מתנות עד דלימא איפכא לנסוב ברתי וכו' והבו ליה דמשמע הבו ליה בנדוניא ע"כ מנימוקי יוסף לנדרים עכ"ל. והרואה יראה שהלשון מגומגם שמתחילה נראה שבא להליץ על רבינו ושוב כתב ודוקא באומר כן דרך תנאי וקפידא אבל באומר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא וכו' ע"כ. ורבינו כתב וחזר וא"ל רצונך שיבא פלוני ופלוני הלשון זה מורה דבדרך פיוס הוא דקאמר ליה וכ"כ בפי' המשנה עיי"ש ואפ"ה אסור ומלבד זה הלשון מצד עצמו הוא מגומגם דנראה סותר למ"ש תחילה:

טז

ואם לא הקנה לו הראשון וכו'. נראה דזה נלמד ממ"ש בפ"ג דזכייה ומתנה הל' ו' שכל הנותן מתנה בתנאי דאם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה וכו' עיי"ש:

יז

מי שנאסרה וכו'. מרן ז"ל האריך בזה והליץ בעד רבינו להשגת הראב"ד בדברי הר"ן ז"ל דרבינו פסק כשמואל וס"ל דתרתי בעי וכו' ע"כ וכ"כ הרב המגיד ז"ל בפ"ג דזכיה ומתנה הל' י"ג ושם כתב מרן ז"ל וז"ל כתב הרה"מ שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה עכ"ל. והנה רבינו פסק שם ע"מ שתלבשי בהם או ע"מ שתשתה בהם ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל וכו' נראה דמרן ז"ל הבין דותעשה מה שתרצה הוא קשור עם מ"ש או ע"מ שתשתה בהם ואינו בבא בפני עצמה ולעולם דלא התיר רבינו אלא במיחד וכו' וכיון שכן ודאי שפסק כרב. אך נראה שא"א להבין כן בכוונת רבינו חדא דא"כ הוי שפת יתר דהא עכ"פ מיחד דוקא בעינן ועוד דאם תעשה מה שתרצה אינו מועיל כלל לא הי"ל לרבינו להזכירו כלל ועוד ששם השוה רבינו העבד והאשה בדין זה וגבי עבד כתב שם להדיא או ע"מ שתעשה בהם כל מה שתרצה וכיון שכן בהכרח דמ"ש גבי אשה ותעשה וכו' מילי מילי קתני וכאילו אמר או ע"מ שתעשה וכו'. ועוד דאם נפרש כן רבינו סותר דברי עצמו שהרי כאן כתב להדיא ואפילו אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצה עשה לא קנה הבעל וכו' הרי דאף בלא יחד לא קנה הבעל. וזה ודאי הגמור דכשמואל הוא. ועוד דמרן גופיה סותר את עצמו דכאן הביא דברי הר"ן ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל דפסק רבינו כשמואל ושם הביא בהפך ובאמת לענ"ד צריך נגר ובר נגר דיפרקינה ועיין להרב גדולי תרומה דף מ"ג והתוס' והמל"מ שם.

עוד ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רט"ו דברים מגומגמים שכתב דס"ל לרבינו דשמואל נמי כר"מ ס"ל אלא דכי אמר לה מה שתרצה עשה בהם אינו נותנם לה שתזכה בהם היא מעכשיו אלא כשתרצה לעשות בהם איזה דבר וכו' ע"כ. וקשה דמי דחקו לפרש דשמואל כר"מ ס"ל הא כיון שהוא מפרש דמה שתרצה תעשה היינו נמי מיחד מעתה אף דשמואל ס"ל כרבנן א"ש דשמואל לא פליג אדרב לפירושא דמתניתין אלא לענין דינא הוא דפליג וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ועוד דכיון דהר"ן ז"ל פי' להדיא דשמואל כרבנן למה הניח דברי רבו הר"ן ז"ל בזה ועוד דסוגיין לא מוכחא הכי שהרי אמר מתקיף לה רב זירא כמאן אזלא הא שמעתתא דרב כר"מ וכו' משמע דלשמואל לא אתיא כר"מ ועיין להרב לחם רב סי' י"ב ושם הקשה ע"ד מרן ז"ל שכתב פ"א בהלכות עירובין דרבינו לא הצריך בית לאשה (בחצר) [כי חצר] מפני שהוא פוסק כרבנן ע"ש דהא ודאי ליתא דרבינו ע"כ פסק כר"מ וכו' ע"ש. ולעד"ן אין בדבריו כדאי לחלוק על מרן ז"ל בזה דהרי הוא הביא דברי הר"ן ז"ל בפרקין ע"ד רבינו ומשמע ודאי דרבינו פסק כשמואל וכמ"ש להדיא הר"ן ז"ל וכמ"ש ג"כ הרה"מ בהלכות זכיה ומתנה ושמואל לא אתי כר"מ מכח מאי דמותיב ר"ז כמאן אזלא וכו' כנז' וכיון שכן משמע דאינו פוסק כר"מ ועלו דברי מרן כהוגן ומ"מ עדין צ"ע ועיין לשיירי כנה"ג או"ח סי' שס"ו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---