מעשה רקח/נדרים/ו

מעשה רקח ‏ נדרים ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות נדרים

א

האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'. מסקנא דרבא ריש פ"ד ובפי' המשנה ראיתי לרבינו ז"ל דברים תמוהים שכתב וז"ל המודר מאכל הוא שיאמר לו הנאת מאכל עלי ומיד יתחייב באלו הדינים המבוארים ע"כ. ותמיה מילתא דבגמ' הקשו על אוקמתא זו אימא שלא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי ומבואר הדבר דכי פריך אימא שלא ילעוס חטין וכו' הכוונה דאימא שלא יאסר אלא ממאכלו כלומר ממאכל שבפיו ממש אבל להשאיל לו כלים שעושין בהם אוכל נפש שרי ומתני' קאסר להו ורבינו ז"ל כתב דבאומר הנאת מאכל עלי מיד יתחייב באלו הדינים וכו' וקשה טובא. ואולי י"ל דרבינו היה מפרש דכי קאמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך לאו דקאמר הכי להדיא דא"כ מילתא דפשיטא היא דנאסר בנפה וכברה וכו' אלא דאומר הנאת מאכלך ואנו דנין שכוונתו להנאה המביאה לידי מאכל וכפי' הרשב"א ז"ל ההיא דהנאת תשמישך עלי בפ"ב דף ט"ו ע"ב. ומצאתי און לי בהרע"ב ז"ל שם שגם הוא פי' כדברי רבינו ואח"ז כתב והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל ע"כ והדברים נראים כמ"ש. שוב ראיתי להרמ"ז ז"ל שתירץ שני תירוצים לתמיהת התוס' יו"ט ולא הזכיר דברי רבינו בפי' המשנה ואיך שיהיה כאן בחיבורו ביאר הדברים כפשטן כמסקנת הש"ס ומ"ש אבל משאילין לו נזמים וטבעות ובמשנה תני נמי חלוק וטלית משום דהך סיפא לא תני לה אלא אגב רישא כמ"ש בגמ' ולכך קיצר:

ב

הרי שהיו במקום וכו'. מרן ז"ל תמה על רבינו למה לא הזכיר סוס לרכוב עליו האמור בגמ' ע"כ ואילו רבינו היה מפרש כרש"י והר"ן והרא"ש ז"ל דהנאה הויא לצורך אכילה דהיינו להתנאות בהם בבית המשתה תינח דהיה לו לפרש גם הסוס לרכוב עליו אמנם רבינו מפרש לה משום הנאת עצמו לפני בני אדם להראות שהוא אדם חשוב וזהו שכתב כדי ליראות בהם וכו' וכיון דמפני טעם זה הוא לא הוצרך להזכיר הסוס לרכוב עליו דאין לך ליראות גדול ממנו ודרכו של רבינו לקצר במובן:

ה

ומשיא שמעון בתו הבוגרת לראובן מדעתה אבל אם היתה נערה אסור. הנה מרן ז"ל הביא דהר"ן ז"ל כתב דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על ענין נשואין אסור דהא קא מהני ליה עכ"ל. לא ידעתי למה הביא זה על דברי רבינו דנראה שכן דעת רבינו חדא דרבינו כתב להדיא אבל אם היתה נערה וכו' דזה מורה דמדעתה דאמרו היינו לאפוקי שלא לדעתה כגון שהיא עדין נערה שעדין היא ברשות אביה ואי לאשמועינן דין שליחות הרי ביארו רבינו לקמיה אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו שהרי עושה אותו שליח וכו' והוא מלישנא דגמרא דקתני כיצד מדעתו והר"ן ז"ל הביא תחילה דפי' לדעתה היינו לאפוקי אם אינה בוגרת וכיון שכן היה לו למרן ז"ל להזכיר השתי פירושים על דברי רבינו. אך האמת נראה דלישנא דגמ' והברייתא מוכחי כלישנא בתרא דהר"ן ז"ל שאמרו בוגרת ומדעתה דמשמע דמדעתה הוא דבר אחר ומכח זה פי' הר"ן דבא לאפוקי דעת החתן ומזה הטעם הביא מרן ז"ל זה הפי' ע"ד רבינו אף שדבריו שקולין מפני שהוא יותר מרווח כמבואר:

ח

חלה ראובן וכו'. דף ט"ל ושם הביאו ברייתא דחלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק וכו' ורבינו השמיטה וכאן לא נרגש מרן ז"ל אמנם ביו"ד סי' רכ"א נרגש מזה וכתב דאולי משום דמילתא דפשיטא היא וכו' ע"ע:

שזו מצוה היא. נראה שנתכוון בזה דאפי' יש שם רופא אחר וכמ"ש בירושלמי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות:

י

וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה. מדכתב תיבת וכן משמע דגם זה משל ראובן קאמר ומדכתב שאין בזה הנאה משמע דלאו דוקא כוס של בית המרחץ ובזה תתורץ קושית הרשב"א ז"ל שהקשה על רבינו דלפי' מאי אריא כוס של בית המרחץ וכו' ועוד אפשר לומר היפך דמדרבינו חילקן וכתב בדין הראשון משל ראובן ובזה לא ביאר משמע דגם משל שמעון קאמר והיינו ע"פ דברי הרא"ש ז"ל שפי' כוס של בית המרחץ מים חמים כדאמר בפ' כירה רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים והנאה מועטת היא עכ"ל. ואפשר נמי דמשום רפואה קאמר (וכן הבין הש"ך יו"ד) וכבר הקדים רבינו בהל' ח' דמותר לו לרפאותו:

יב

היה לשמעון מרחץ וכו' ואם לא הניח לעצמו כלום וכו'. קצת קשה דרבינו פסק פ"ו דערכין וחרמין וז"ל המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש ופקע השכירות ואם דר השוכר מעל ע"כ הרי דאף שהשכירו ולא הניח בו שום דבר משלו אפ"ה שלו הוא לפיכך נאסר על השוכר לדור בו וכאן כתב בהפך. ולכאורה הוה נראה דשאני לענין נדרים דידוע דהולכין בהם אחר לשון בני אדם ואמדינן דעת הנודר דכיון שהשכירו נסתלקה הנאתו ועוד קי"ל דשכירות מכירה ליומיה היא עד שמצאתי להר"ן ז"ל שכתב בשם התוס' דה"נ שאם אסר אותו המרחץ בפירוש חייל איסורא כיון שהגוף שלו כההיא דהתם שהקדיש הבית עצמו אבל הכא במודר הנאה מנכסים סתם איירי ואין דעתו על מה שהשכיר וכו' ע"כ ועוד הביא תירוצים אחרים עיין עליו:

יז

נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרים וכו'. לשון הגמרא קשה על דברי רבינו דקאמר ר' מאיר דקא מרפיא ארעא קמיה ובקצירה איך שייך זה וכבר עמד ע"ז מרן ז"ל ולא תירץ כלום אמנם ראיתי להרע"ב שפירש גם הוא כן וגם בפירוש המשנה כתב רבינו וז"ל ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור כי בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיוכל למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פירוש לשון אומן בהרבה מקומות בזרעים ע"כ וכן מפורש בפ"ד דפאה דתנן של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנין פאה לכל אומן ואומן וזה מורה כדברי רבינו ומרפיא ארעא דקאמרו בגמ' הכוונה התועלת המגיע לו שיפנה לו המקום שיהא נוח לו לקצור:

המדיר את בנו וכו'. וכ"ד רש"י ז"ל ודלא כהרא"ש והר"ן ז"ל שפירשו דבנאסר האב בנכסי הבן קאמר ורבינו לא רצה לפרש כן מפני שסתם בן אין לו משלו כלום דהכל של אב ובפרט בנדון זה שהאב רוצה להכריחו שילמוד דמסתמא אין לו ולכך ביאר דהאב הדיר בנו שלא יהנה ממנו ואף דמהתוספתא מוכח שהאב נאסר מהניית בנו רבינו ס"ל דההיא מעשה שהיה כך היה:

יח

מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו. אף דנדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש כמ"ש רבינו בפ"ג צ"ל דהכא מיירי באופן שחל כגון שאומר יאסר פי לדבורו עמך דאז הוא חל כמ"ש שם הל' י"א והט"ז ז"ל יו"ד סי' רכ"א נדחק בזה וכתב שלא ידבר עם חבירו דקאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ע"כ וא"צ לזה דודאי הכוונה היא באופן שנאסר עליו הדיבור כמבואר אך מה שיש להסתפק בדברי רבינו אם נשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו ומתוך הענין ניכר שאסר ע"ע הדיבור וגם הכתיבה מי נימא דכיון שלא הוציא בשפתיו אלא הדיבור דוקא הדיבור אסור דדברים שבלב אינן דברים או נימא דכיון שהענין מוכיח מתוכו הו"ל כאלו הוציאו מפיו להדיא ונאסר בכל והנה בפ"ח הל' ח' כתב רבינו דהנודר או נשבע רואים הדברים שבגללן נשבע או נדר ולמידין מהם לאיזה נתכוון והולכים אחר הענין וכו' ובהל' יו"ד כתב שאם נשבע או נדר שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו טפת צונן ה"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה גמורה ע"כ ולפ"ז כאן איירי רבינו בסתם שאין אנו יודעים לאיזה דבר נתכוון ולעולם שאם נתכוון גם לכתיבה או דיבור עם אחר פשיטא שיאסר והרש"ך ח"ד שנדפס מחדש סי' נ"ו הכריח מדין זה שהשבועה בכתב אינה נקראת שבועה לשתחול עליו אמנם מתוך דברי השו"ת משפטי שמואל סי' מ"ב אין נראה כן עיין עליו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---