שער המלך/נדרים/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ נדרים ז

יז

מי שאסר הנאתו על בעל בתו כו' אלא מה שתרצי תעשי בהם כו'. הלא דעת רבי' ז"ל לפסוק כשמואל דאפילו מה שתרצי תעשי בהם לא קנה הבעל משום דהו"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה וכמ"ש הר"ן ז"ל והביאו מרן ע"ש ובאומ' ע"מ שאין לבעליך רשו' בהן גרידא לדעת רבי' קנה הבעל ואולם יש מן הפוסקים ז"ל שפסקו דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא ל"ק הבעל דכיון דקי"ל כשמואל דבאומר מה שתרצי תעשי ל"ק הבעל ה"ה נמי באומ' שאין לבעליך רשות גרידא וזה דעת רב עמרם והרמב"ן ז"ל ודעת ר"ת והרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין לפסוק כרב דלא מהני אלא כי אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך יעש"ב: וראיתי להר"ב נת"מ דקכ"ו ע"א שנסתפק וז"ל וצריך לחקור מה יהיה משפט אלו הנכסים שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם אם מתה האשה אם יירשנה בעלה דנהי דבחייה לא קנה הבעל והרי הם שלה אבל כיון שמתה הרי הוא יורשה דמדידיה קא ירית או דילמא אין הבעל יורש אלא נצ"ב ונ"מ שיש לו בהם פירות בחייה אבל באלו שאין לו רשות בהם בחייה כלל אף כשמתה אין הבעל יורשה ולדברי הפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא פשיטא לי דכיון שנתן לה ע"מ שתאכלי או שתלבשי ולא אכלה ולא לבשה ומתה המתנה חוזרת לבעלה דאדעתא דהכי לא נתן לה כי קא מבעיא לי לדעת הפוסקים כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני ולכאורה נראה דבעלה יורשה דלא עדיף מכותב לאשה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' דאינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ומצאתי שהרב התרומות בשער ו' ח"ד שהביא דברי מוהר"ר נתן בר מאיר שהשיב לו תשובה ארוכה ובס"ד כתו' שאם נתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתרצי תעשי הלכתא כשמואל דל"ק בעל לא פירות ולא לירושה כו' ובעיני יפלא מנ"ל הא דבנדרים לא הוזכר דין הירושה ואי משום דאינו אוכל פירות הרי כותב דין ודברים כו' אע"פ שאינו אוכל פירות בחייה אם מתה יורשה ועוד שהרב עצמו כתב קודם זה דכשהיא טוענת לבעלה אתה נתת לי במתנה שהבעל יורשה ואע"פ שבחייה אינה אוכלת פירות ושוב מצאתי לרשב"ם פ' חזקת בשמעתתא דקבל מן האשה שאמרו שם שאם מתה יחזיר לבעלה שכתב וז"ל אפי' נתן לה ממון זה ע"מ שאין לבעליך רשות בה מכיון שמתה הבעל יורשה וכלשון הזה כתב הרא"ש שם הרי שכתבו בפי' שלא כדברי מוהר"ר נתן את"ד והנה מה שהביא מדברי הרב התרומות ז"ל להוכיח דע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא ס"ל דאין הבעל יורשה נראה דאין כאן ראיה כלל דמעולם לא כתב הבה"ת כן אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשו' בהם אלא מה שתרצי תעשי ולדעת רבי' ז"ל דס"ל דבעי' שיאמר מה שתרצי תעשי דהו"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה וכמו שמבוא' מדברי מוהר"ר נתן שם שדבריו אלה הם לדעת רבינו ז"ל והילכך כיון שמתה ולא עשתה מהן שום דבר המתנ' חוזרת לבעלה דהו"ל כאומר ע"מ שתאכלי או תלבשי מהם דפשי' ליה להרב ז"ל דאין הבעל יורשה אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא לדעת הפוסקים דמהני ה"נ דהבעל יורשה דמדידה קא ירית ובהכי יש מקום לומר שרשב"ם והרא"ש ז"ל לא כתבו דאם מתה יורשה אלא באומ' ע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא אבל באו' מה שתרצי תעשי לדעת רבינו ז"ל דה"ל כמייחד דבר ה"נ דאינו יורש' ובהכי אין מקום למה שהקשה מההיא דהכותב דין ודברי' כו' וכמובן וזה פשוט וכמו כן ראיתי להרב מח"א הל' נדרים סימן ך' ובה' זכיה ומתנה סימן י"ג שכתב שלדעת הפוסקים כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת או מה שתלבשי מהם אין הבעל יכול ליהנות מהן דגזל הוא בידו דהיא גופא לא קנתה עד שתתן לתוך פיה או שתלבש אותם ואם מתה אין הבעל יורשה כמ"ש הרב התרומות אבל לדעת הפוסקים כשמואל וס"ל דע"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא קנאת' היא בלא רשות הבעל יכול הבעל ליהנו' ממנה אח"כ דמשל אשתו הוא נהנה ואם מתה יורשה דמדידה קא ירית את"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו שדעתו ז"ל כמ"ש דמעולם לא כתב הבה"ת כן אלא באומר מה שתרצי תעשי ולדעת רבינו ז"ל דס"ל דמה שתרצי תעשי הו"ל כמייחד דבר ועיין בהרב בית שמואל סי' פ"ה ס"ק כ"ג ובהרב ש"ך ח"מ סי' ס"ב סק"ה שמבואר מדבריהם שאף הבה"ת ז"ל לא כ"כ אלא באומר מה שתרצי תעשי דוקא וכמ"ש: גם מאי דפשיט' ליה להרב ת"מ דבאומ' על מנת שאין לבעליך רשו' בהן אלא מה שאת נותנת כו' לכ"ע אין הבעל יורש' ואין הבעל יכול ליהנו' מהן דאין ביד' לשנות' לדבר אחר דגזל היא ביד' כמ"ש הרב מח"א ז"ל תמה אני שהרי מדברי רש"י ז"ל שם בנדרי' דפ"ח מבואר דאפי' באומר מה שאת נותנ' יכול הבעל ליהנות מהן שכ"כ בהדיא וז"ל ל"ש דיכול ליתן לה כו' אלא דאמר לה אין לך רשות אלא מה שאת נותנת לתוך פיך דכיון דא"ל הכי ל"ק הבעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל יע"ש והרב ט"ז ז"ל בי"ד סי' רכ"ב הביא דברי רש"י ז"ל אלו בפשיטות וכתב וז"ל במקום שמותר לתת לבתו יכול ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כ"כ רש"י עכ"ל וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצ' לנדרים בכ"י וז"ל אומר לה הרי המעות כו' ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן וא"ת מאחר שאינה מקיימת את התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הן של חמיו ואמאי יהא מותר בהן וי"ל דמ"מ אין לחמיו עליו כלום כשתקרא את בתו לדין או יהיה להם לשלם אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד והרי הן מעתה שלה ולא של אביה וא"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא גזל הוי בידה וי"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהן מה שתרצה רק שאמר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כדי שלא יקנה אותן הבעל ויהיה הרשות בידה לעשות בהן כל חפצה הרא"ם ז"ל עכ"ד הנה מבואר מדבריו דאפי' באומר לה מה שאת נותנת לתוך פיך יכול לשנותה לכל מה שירצה ואנן סהדי דלא איכפת ליה לנותן בהכי ולא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותן הבעל וכן נראה לפע"ד שכן דעת המאירי ז"ל שכתב בפרק בן סורר והובא דבריו שם בשיטה מקובצת כ"י גבי ההיא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופרכינן אמו מנ"ל מה שקנתה אשה כו' ואוקימנא באומר ע"מ שאין לבעליך רשו' כתב וז"ל ממה שכתבנו אתה רואה שמ"ש כאן דאקני ליה אחר ע"מ שאין לבעליך רשות בה לדע' גדולי הפוסקים כרב אתה צריך לפרשה שפרט ואמר מה שאת אוכלת לתוך פיך יע"ש:
והשתא קשה טובא דאיך אפשר לאוקומי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כל שלא נתנה לתוך פיה ובא הבן וגזלם נמצא שלא קנאתם היא למפרע ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו ועיין בהריטב"א ז"ל פ"ק דקדושין שכ"כ בהדיא דההיא דבן סורר ליכא לאוקומא בהכי מהטעם שכתבנו וכן נראה דעת התוספות שם פ' בן סורר ד"ה ע"מ שכתבו דלר"א לא תקשי לי' מתניתין דמוקי לה בשנתן לה בעלה כו' ומדלא כתבו בפשיטות דלר"א נמי מוקי לה בשנתנו לה ע"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אלא שקצר התלמוד כמ"ש בנזיר דכ"ד ע"ב ובפסחים דפ"ח ע"ב אלא משמע דס"ל דבההיא דבן סורר א"א לאוקומ' בהכי משום דכיון דגזלתם ולא אכלתן נתבטלה המתנה למפרע ולאו משל אמו גנב ואולם לדעת המאירי שכתב דההיא דבן סורר צריך לפרשה באומר מה שאת נותנת לתוך פיך עכ"ל דס"ל כדעת רש"י והר"א ממיץ ז"ל שכתבנו דיכולה לשנותה לכל מה שתרצה והלכך שפיר קרינן משל אמו דאפילו לא קיימה התנאי מדידה הוו דאנן סהדי דלא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותם הבעל וכיון שכן זכינו לדין דמאי דפשיט' להו להרב נת"מ והרב מח"א ז"ל דבאומר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אם מתה אין הבעל יורש' ואסור לבעל ליהנות מהן במחלוקת הוא שנוי בין גאוני עולם שלדעת רש"י והר"א ממיץ והמאירי ז"ל אם מתה הבעל יורשה דמדידה קא ירית כיון דאפי' לא קיימה התנאי אין כאן קפידה ויכולה לשנותה לכל מה שתרצה ומות' לבעל ליהנות ממנה ולדעת הריטב"א והתוס' פ' בן סורר נראה דסבירא להו דקיום המתנה תלוי בקיום התנאי שתתן לתוך פיה וכיון שכן פשיטא ודאי דאם מתה אין הבעל יורש' דנתבטלה המתנה למפרע ואסור לבעל ליהנות ממנה ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הרב מח"א ז"ל סימן הנז' דכיון דהרא"ש ז"ל פסק פ"ק דקדושין כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת כו' איך כתב בפ' חזקת גבי קבל מן האשה דאם נתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן דהבעל יורש' הא אי חיישינן לשמא נתנו לה ע"מ שאין לבעליך כו' ע"כ היינו באומר מה שאת נותנת דאלו בע"מ שאין לבעליך רשות גרידא הא ס"ל להרא"ש דקנה הבעל וכיון שכן איך כתב דהבעל יורשה הרי כיון שמתה ולא נתנה לתוך פיה הרי נתבטלה המתנה לגמרי יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש אין כאן מקום קו' דיכולים אנו לומר שדעת הרא"ש ז"ל כדעת רש"י והר"א ממיץ והמאירי ז"ל שכתבנו וכן נ"ל להוכיח שכן דעת הרא"ש ממ"ש פ"ק דקדושין וז"ל ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר גבי אינו חייב כו' וכן בפסחים וכן בנדרים כו' ואף על גב דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן י"ל דגמ' לא נחית אלא לאשמו' דהלכה כרב ששת וממילא שמעינן דלר"מ צריך לאוקומא באומר מה שאת נותנת כו' יע"ש והשתא ק' דאכתי היכי ניחא ליה ההיא דפ' בן סורר דהתם ליכא לאוקומא בהכי כמ"ש הריטב"א ז"ל אלא נראה דס"ל כדע' המאירי והרא"ש ורש"י ז"ל שכתבנו כנ"ל:
ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין וז"ל אבל הרי"ף ז"ל פסק כאן כר"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי"ל כשמואל דאמר אפי' מה שתרצי תעשי קנה הבעל כו' וכיון שכן הדק"ל דקשיא דר"מ אדר"מ ודרבנן אדרבנן י"ל דרבנן אדרבנן ל"ק דר"א ל"ק אלא בעבד כו' אבל באש' לא מדמי ליה לעבד להכי כו' והיינו דשמואל כו' וכ"ת אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דאלו הכא משמע דס"ל ר"א אליביה דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה נמי מיחד כו' דלא מהני והתם אמר רב אליבא דר"מ דבמיחד לה כו' מהני ל"ק דכי אמר ר"א כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות דלר"מ לא מהני ומדמינן אשה לעבד באומר ע"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע"מ שתצא בו לחירות א"נ ע"מ שתפדי בו את המעשר ס"ל לר"מ דכל כה"ג ל"ש אשה ול"ש עבד לא מהני כו' ומש"ה רמינן בכה"ג אשה ועבד אהדדי אבל באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק כו את"ד:
והנה הנראה ודאי בכונת הר"ן ז"ל שזה שכתב לחלק בין אשה לעבד דבאשה ע"מ שאין לבעליך רשות מהני היינו לשמואל דאמר אפי' מה שתרצי עשי ל"ק הבעל דס"ל לשמואל דבאשה שיפה כחה שאינה משועבדת לבעלה כ"כ מהני תנאה לכ"ע אמנם לרב דקאמר ל"ש אלא שאמר כו' פשיטא ודאי דלא ס"ל לחלק בין אשה לעבד וזה פשוט: אך ק"ל טובא דא"כ לשמואל תקשי ליה מתניתין דקתני אומר ע"מ שאין לבעליך בהם אלא מה שאת נותנת מאי אירייא מה שאת נותנת הא באומר ע"מ שאין לבעליך גרידה מהני וכבר הר"ן ז"ל עצמו כתב שם בנדרים דשמואל לא פליג אדרב בפי' דמתניתין דמתני' ודאי הכי קתני אלא דפליג עליה בדינא משום דס"ל דהלכה כרבנן יע"ש וליכא למימר שאף מ"ש הר"ן ז"ל דלשמואל יש לחלק בין אשה לעבד מטעמא שיפה כחה כו' לא כ"כ אלא לשמואל אליבא דרבנן וכמו שנראה מסוף דבריו שכתב אבל באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד אליבא דרבנן כו' אבל לר"מ ה"נ דס"ל דאפי' באשה ע"מ שאין לבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ומתני' דנדרים דקתני אלא מה שאת נותנת כו' ר"מ היא דהא ודאי ליתא דכיון דלרבנן בעבד ס"ל דע"מ שאין לרבך רשות בו לא מהני ואפי' הכי ס"ל לשמואל דדוקא בעבד קאמרי רבנן משום דהורע כחו אבל באשה שיפה כחה מהני ליה תנאה ה"נ מה"ט גופיה נימא דלר"מ ג"כ מהני וע"כ ל"ק ר"מ דבעבד ואשה לא מהני אלא באומר ע"מ שתצא בו לחירות וע"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ומטעמא שאין דברי התנאי מספיקין כמ"ש הר"ן אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא ה"נ דמהני כיון שהתנאי מספיק ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין ר"מ ורבנן כיון דלא אשכחן דפליגי אלא בע"מ שתצא בו לחירות וע"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ואי מכח מתני' דנדרים עכ"ל כן משום דאל"כ מתני' אמאן תרמייה ה"נ נימא דרבנן נמי ס"ל באשה דע"מ שאין לבעלך רשות גרידא לא מהני דומיא דעבד כי היכי דס"ל לר"מ ובר מן דין יש להוכיח כן ממ"ש הר"ן שם בראש דבריו וז"ל ולא תיקשי כיון דמפלגינן בין אשה לעבד היכי מרמינן בגמ' אשה ועבד אהדדי ורמינן להו בין אליבא דר"מ בין אליבא דרבנן כו' והשתא אי ס"ל דשמואל לא מחלק בין אשה לעבד אלא אליבא דרבנן דוקא אבל לר"מ ה"נ דאין חילוק מאי קושייא הא שפיר רמינן בגמ' דר"מ אדר"מ אהדדי כיון דר"מ לא ס"ל לחלקו לרבנן נמי רמינן שפיר מכל שכן דכיון דס"ל דאפי' בעבד ע"מ שתצא בו לחירות מהני כ"ש באשה וכן מבואר ג"כ ממ"ש עוד ל"ק דכי אמר ר"א כו' לאו באומר כו' אלא דאמר האי תנאי בלחוד א"נ שתפדה את המעשר גריד' ס"ל לר"מ דכל כה"ג ל"ש אשה כו' והשתא אי ס"ל דלר"מ אפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות לא מהני באשה כמו בעבד מאי האי דכ' דס"ל לר"מ דכל כה"ג כו' הא לר"מ בכל גוונא נמי אין לחלק ולא היה צריך הר"ן לכל זה כלל ובפשיטות הי"ל לתרץ דלא תקשי דר"מ אר"מ משום דההיא דקדושין מיירי באומר ע"מ שתצא לחירות גרידא אבל באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא עד שתצא לחירות ה"נ דמודה ר"מ דמהני בעבד כמו באשה אלא ודאי נראין הדברים דס"ל להר"ן דלשמואל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני אפי' לר"מ ומ"ש בס"ד אליבא דרבנן צ"ל דלאו דוקא ומשום דהלכה כרבנן לדעת הרי"ף ז"ל נקט אליבא דידהו ואולי דט"ס נפל בדבריו וצ"ל אליבא דשמואל וכיון שכן הדק"ל דא"כ מתני' דנדרים דקתני מה שאת נותנ' אמאן תרמייה ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל שדרך בדרך זו שכתב הר"ן משם בעל התוס' ז"ל וכתב בפשיטות דלשיטה זו לשמואל בין לר"מ בין לרבנן ע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא מהני והוקשה לו כמ"ש וז"ל אלא דק"ל לפי שיטה זו למה לי דקתני מתני' דהתם מה שאת נותנת כיון דאפי' בסתם לא קנה יתהון בעל יע"ש ולדעת הרי"ף והתוס' ז"ל צ"ל דשמואל ס"ל דמתני' לאו דוקא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות דלשמואל מתני' מתוקמא כרבנן ושאת נותנת לתוך פיך לאו דוקא ועוד י"ל ואכתבנו לקמן ודוק: מיהו הא ק"ל טובא לפי שיטה זו מההיא דנדרים דאמרינן התם מתקיף לה ר"ה כמאן אזלא הא דרב כר"מ דאמר יד אשה כיד בעל ורמינהי כיצד משתתפין כו' וע"י אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל כו' איתביה רבינא לר"א אלו שזכין להן בנו ובתו כו' ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים כו' ואשתו אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לו חצר באותו מבוי עסקינן דמיגו דזכיין לנפשיה זכיין לאחרינא יע"ש והשתא לפי שיטה זו דלשמואל לכ"ע מהני באשה באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו א"כ ברייתא דקתני ולא ע"י אשתו תקשי ליה דלא כמאן ול"ל דכיון דלשמואל לא מהני באשה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אבל בנותן לה מתנה סתם לכ"ע מה שקנת' אשה קנה בעלה כדאמרינן בקדושין דאין קנין לאשה בלא בעלה א"כ מש"ה קתני בברייתא גבי עירוב דאינו מזכה ע"י אשתו כיון דליכא תנאי דהא ליתא דאי הכי מאי האי דפרכינן מהתם מתקיף לה ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ ורמינהי כיצד משתתפין כו' דמשמע בהדיא דלר"מ דוקא הוא דקשיא ליה ומשום דסתם מתני' ר"מ היא כמ"ש רש"י שם והלא בלאו הא דרב תקשי ליה לר"ז מתני' דכיצד משתתפין דאתיא דלא כמאן כיון דאפי' לרבנן בעינן שאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו וליכא למימר דר"ז ס"ל דלכ"ע אין יד אשה כיד בעלה ואפי' בנתנו אחרים סתמא לא אמרינן מה שקנתה אשה דס"ל דע"כ ל"פ רבנן ור"מ בקידושין אלא דוקא גבי עבד ומש"ה הוה ניחא ליה מתני' דכיצד משתתפין כפשטא אמנם לר"ז דקאמר ל"ש כו' וס"ל דבאשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קשיא ליה שפיר דהא ודאי ליתא דא"כ מתני' דנדרים דקתני האומר הרי המעות הללו נתונים לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן מאי אריא ובלבד שלא יהא לבעלך אפי' בנותן לה סתמא נמי והכא לא שייך לומר מתני' לאו דוקא וכמ"ש הראב"ד דבשלמא אי בעינן שיאמר ובלבד שלא יהא לבעליך איכא למימר דמה שאת נותנת לאו דוקא אלא שהתנא האריך בתנאי אמנם אי נותן לה סתמא מהני א"כ לאיזה תכלית הזכיר תנאי כלל והשתא תקשי ליה לר"ז גופיה מתני' אהדדי אלא הנראה ודאי דס"ל לר"ז דאפי' באשה נמי בעינן שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן הא לא"ה מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דס"ל דכיון דלרבנן בשנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות מהני כיון שסילק זכות הבעל ממנה ולא אמרינן בכי הא מה שקנתה אשה ה"נ בנתן לה הבעל על ידה אפי' בסתמא מהני כיון שהבעל הוא הנותן הרי הוא מסלק זכותו ממנו וה"ל כמתנה דאחרים באומר ע"מ ומש"ה מתני' גופא לא הוה קשיא ליה לר"ז ולא קשיא ליה אלא לרב דוקא דס"ל דע"מ שאין לבעליך לא מהני במתנה דאחרים אע"ג דהרי הוא מסלק זכות הבעל ממנה אפי' הכי אמרינן דדינא הוא מה שקנתה אשה כו' א"כ גבי בעל נמי אע"ג דהוא הנותן ומסלק זכותו ממנו אכתי לא נפיק מרשותיה וזה הנראה פשוט בכוונת הסוגייא למעיין שם וכן ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דלשיטת התוס' ז"ל א"ש הא דפרכינן בנדרים דר"מ אדר"מ אליבא דרב ולא אקשינן דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל יע"ש הנה מבואר דס"ל דהא בהא תליא דכיון דבמתנ' דאחרים מהני באומר ע"מ שאין לבעליך כו' בנותן לה הבעל אפי' בסתמא מהני כיון שהרי הוא מסלק זכותו ממנו וכיון שכן יגדל התימה דא"כ תקשי ליה לשמואל ברייתא דקתני ולא ע"י אשתו דאתייא דלא כמאן והיה אפשר ליישב דודאי לר"ז ס"ל דבנותן לה הבעל הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשאין לבעליך רשות בו דמהני לרבנן ומש"ה לא הוה ק"ל מתני' דכיצד משתתפין לדידיה גופיה ומשום דלא היה שמיע ליה ברייתא דלא ע"י אשתו אמנם לבתר דשמיע ליה לרב אשי ברייתא דלא ע"י אשתו עכ"ל דלאו הא בהא תליא ואע"ג דבנתנו לה אחרים מהני באומר ע"מ שאין לבעליך בנותן לה הבעל ע"י לא מהני דדוקא אחרים באומר ע"מ כיון דאדעתא דהכי אקני לה נמצא דלא זכה הבעל כלל אבל בנותן הבעל ע"י כיון דממונא דידיה הוא כל שהוא ע"י אשתו אין כאן סילוק זכות כלל דמה שקנתה אשה קנה בעלה זה היה נראה לי נכון לישב דברי הר"ן והרשב"א ז"ל האמנם מצאתי להר"ן ז"ל פ"ב דביצה שכתב על דברי הרי"ף ז"ל שם שכתב דבעירובי תבשילין מזכה להם ע"י אשתו וז"ל אע"ג דבפ' בתרא דנדרים אוקימנא לה בשיש חצר באותו מבוי דמיגו דזכייא לנפשי' כו' ולפי"ז בע"ת דלא שייך בהו חצר לא מצי מזכה ע"י אשתו ליתא דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' פ"ק דקי' אבל לרבנן דפליגי עליה דר"מ לא צריכנא שתהא לה חצר כו' יע"ש הרי מבואר בהדייא מדבריו דס"ל דאע"ג דלרבנן לא מהני באשה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך מ"מ בשנותן לה הבעל ע"י הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשקולים הם כמ"ש וכמו שנראה מוכרח מאתקפתא דר"ז ועיין בהרב תי"ט פ"ו דעירובין משנ' ו' שתמה על דברי הר"ן הללו דאפי' לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות מיהא יע"ש ואחר המחילה לא דק בזה דכל שהבעל הוא הנותן ומסלק זכותו ממנו הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשניהם שוים וכמו שהדבר מוכרח מאתקפתא דר"ז ועוד ק"ל טובא על הר"ן ז"ל דלפי מ"ש בקידושין בדעת הרי"ף ז"ל דלשמואל דקי"ל כותיה יש חילוק בין אשה לעבד ולכ"ע מהני באשה ע"מ שאין לבעליך רשות בו א"כ למה זה הוצרך לומר בפרק ב' דביצה ליישב דעת הרי"ף דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר"מ והלא אפי' לר"מ נמי לא בעינן שיהיה לה חצר לדידן דקי"ל כשמואל והי"ל להר"ן ז"ל לומר דכי אוקימנא לה הכי הני מילי לרב אבל לדידן דקי"ל כשמואל לא צריכא שתהא לה חצר וכבר אפשר ליישב דכ"כ הר"ן ז"ל לחזק דעת הרי"ף ז"ל אפי' לדעת החולקים דלא ס"ל לחלק בהכי וכדעת רב עמרם גאון ור"ש הנגיד והרמב"ן ז"ל שכתבנו לעיל שוב ראיתי למהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ן' שעמד בדברי הר"ן ז"ל הללו והאריך לפלפל בדבריו ובס"ד כתב דסבירא ליה להר"ן ז"ל דר"מ ורבנן פליגי בע"מ שתצא בו לחירות גרידא ומטעמא דאין דברי התנאי מספיקין והיינו פלוגת' דעבד ופליגי נמי באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא דלר"מ לא מהני גבי אשה ולרבנן מהני יע"ש: ואחר המחילה לא דק שהרי הוכחנו מדברי הר"ן ז"ל דלשמואל דקי"ל כותיה באשה לכ"ע מהני ע"מ שאין לבעליך רשות בו והנראה אצלי ליישב דברי הר"ן דס"ל ודאי דבנותן לה הבעל ע"י לא חשיב כנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות בו מהטעם שכתבנו לעיל דבשלמא בנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות כיון דעל תנאי כן נתנו נמצא דלא זכה בהן הבעל כלל שהרי מעיקרא לא הי"ל שייכות בהן כלל ומתנה זו ע"ת היא מה שאין כן בנותן הבעל לאחרים ע"י כיון דממונא דידיה הוא ובא לסלק זכותו ממנו כל שהוא ע"י אשתו אין כאן סילוק כלל ואכתי ברשותיה דבעל נינהו ואתקפתא דר"ז הכי מתפרשא דס"ל לר"ז דבמזכה הבעל לאחרים ע"י הו"ל כאומר ע"מ שתצא בו לחירות וא"נ שתפדה בו את המעשר גרידא וס"ל לר"מ דכל שלא סילק רשות הבעל והרב אע"ג דיחד לו דבר לא מהני דבעינן תרווייהו סילוק רשות ויחוד דבר וה"נ במזכה לאחרים ע"י אע"ג דמיחד לה דבר שתקנה אותם לפ' כל שאין כאן סילוק לא מהני ולרבנן דס"ל דבאומר ע"מ שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר גרידא מהני כיון דייחד לו דבר אע"ג דאין כאן סילוק ה"נ גבי עירוב במזכה לאחרים ע"י אע"ג דאין כאן סילוק משום דממונא דידיה כל שייחד לה שיקנה לפ' הו"ל כע"מ שתפדי בו את המעשר והיינו דפריך כמאן אזלא הא דרב כר"מ כו' כלומר דמדקאמר דבעינן תרווייהו ע"מ שאין לבעלך רשות בו אלא מה שאת נותנת ש"מ דס"ל דייחוד דבר גרידא לא מהני וא"כ גבי עירוב אע"ג דהוי כמייחד דבר אכתי ברשותיה קאי והיינו דלר"ז גופיה לא הוה ק"ל מתני' משום דהוה ס"ל דבע"מ שתצא לחירות לכ"ע מהני כדהוה ס"ל לרב ששת וא"כ הוה מוקי למתניתין דעירובין כרבנן אמנם לרב דס"ל דמתני' דנדרים בדוקא אתמר ור"מ היא ק"ל סתמי אהדדי ובהכי ניחא דברייתא דאבל לא ע"י אשתו ר"מ הוא דס"ל דיחוד דבר לא מהני ודברי הר"ן ז"ל דבפ"ב דביצה אתו כפשטן והיינו דכתב דכי אוקימנא לה בשיש לה חצר אליבא דר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה אפי' ביחד לה דבר אבל לרבנן דקיימ' לן כוותיהו דיש קנין לאשה ע"י יחוד ה"נ דלא צריכנא שיש לה חצר זה הנראה אצלי נכון ועל דרך זה יש ליישב מה שהק' מוהראד"ב בתשו' סימן י"ב על רבינו ז"ל שפסק בפ"ה מהלכות עירובין מתניתין דמזכה להם ע"י אשתו כצורתה ולא הצריך שיהיה לה בית באותו חצר ולדעתו ז"ל אין לתרץ כמו שתי' הר"ן דה"ד לר"מ אבל לרבנן לא וכמ"ש מרן כ"מ שם שהרי הוא ז"ל פסק כר"מ דבעינן תרתי שאין לבעל רשות בו ומה שתרצי עשי וס"ל דשמואל נמי כר"מ אתי וכ"כ הריב"ש ז"ל בהדייא סי' ט"ו דלרבינו ז"ל שמואל נמי כר"מ ס"ל וכי א"ל מה שתרצי עשי הו"ל כמיח' לה דבר שלא תזכה אלא לאותו דבר יע"ש וכן נוטין ג"כ דברי הר"ן בחידושיו ועוד הק' לפי' רבינו ז"ל מאי האי דקאמר ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ הא שמואל נמי הכי סבירא ליה יע"ש שהצריכם עיון ועל דעתי י"ל דחדא מתרצה חברתה דס"ל לרבינו ז"ל דמדחזינ' דאותיב לר"ז דקאמר כמאן אזלא הא דרב כר"מ ורמינהי כו' משמע דאתקפתא דידיה אינו אלא לרב אבל לשמואל לא קשיא ליה דאל"כ בפשיטות הו"ל להקשות מתניתין דעירובין בין לרב בין לשמואל משמע דס"ל לר"ז דרב ושמואל בהכי פליגי אליבא דר"מ דלרב לא מהני אליבא דר"מ אלא באומר מה שאת נותנ' לתוך פיך דוקא ומטעמא דכיון דאין אשה זוכה בנכסים אלו עד שתתן לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות אבל כל שזכה לה בעודן בעין אפי' יחד לה לאיזה דבר כגון מה שתלבשי בו לא מהני וכדעת הר"ן שם בחידושיו לחד מ"ד יע"ש ומה שתרצי עשי דנקט רב לאו דוקא וה"ה אפי' יחד לה דבר בהדייא אלא משום רבותא דשמואל נקט ושמואל סבר דאפי' זכה לה בעודן בעין כל שלא הקנה אלא לאותו דבר מהני והיינו דפריך ר"ז לרב דס"ל דלר"מ לא מהני אפי' ביחד לה דבר ממתני' דעירובין דהתם נמי אע"ג דלא זכה לה אלא כדי שיזכה לפ' והו"ל כיחד דבר אכתי לא מהני האמנם לשמואל דס"ל דביחד לה דבר מהני ניחא ליה מתני' דהתם נמי כיון שלא הקנהו לה אלא כדי שיקנה לפ' הו"ל כיחד דבר ומאי דקאמר ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ לאו למימר דשמואל אתי דלא כר"מ אלא משום דאתקפת דידיה אינו אלא לרב נקט רב זה היה נ"ל נכון האמנם הדבר הקשה אלי דנראה ברייתא דקתני אבל לא ע"י אשתו דלא כמאן כיון דס"ל לרבינו דאפי' לר"מ מהני יחד לה דבר לשמואל וכמו שהקשינו לעיל לדעת הרשב"א ז"ל ולכן הנראה ודאי דאף לרבינו ז"ל שמואל לא אתיא אלא אליבא דרבנן ודברי הר"ן ז"ל בחידושין הם סתומים ויש לפרשם בהכי וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל בפי' המ' פ"ק דקדושין דפוסק כרבנן יע"ש ועיין בתי"ט פי"א דנדרים ולפי זה ניחא דההיא ברייתא אתי' כר"מ ודוק ויש לי לדקדק על הראב"ד ז"ל כיון דכאן השיג על רבי' ופסק כרב אליבא דר"מ א"כ הי"ל להראב"ד להשיג על ר' בה' עירובין ולו' דדוקא בשיש לה חצר באותו מבוי מזכה ע"י וכמו כן ק"ל על הטור דבסימן תקכ"ז כתב שדעת ר"י כדעת הרי"ף ז"ל דע"ת מזכה אדם ע"י אשתו וע"כ היינו משום דס"ל דמאי דאוקימנא בשיש לה חצר אינו אלא אליבא דר"מ אבל לרבנן לא וכמ"ש הר"ן ז"ל והדבר תימא שהמרדכי ז"ל כתב בפ"ק דקדושין שר"י פוסק כרב ואליבא דר"מ גם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ה סימן ז' כתב שדעת ר"ת ור"י לפסוק כרב וכר"מ ואולי דתרי ר"י נינהו ועיין בנ"י פ' יש נוחלין דרכ"ב אההיא דאמרינן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש אבדה קרקע ואוקימנא לה במזכה ע"י כתב וז"ל ואע"ג דאמרינן בעירובין דבכל אדם יכול לזכות חוץ מע"י אשתו שאני הכא דמיגו דזכיה לנפשיה באותו קרקע כ"ש זכי נמי לאחרים כדאמרינן בשלהי נדרים א"ד וכ"כ הרמב"ן שם לכאורה י"ל דמאי ק"ל להנ"י שהרי דעת הרי"ף ז"ל דמזכה ע"י אשתו אפי' בשאין לה חצר ויש לישב דהתם רב הוא דמוקי לה למתני' במזכה ע"י ואהא ק"ל שפיר דרב כר"מ ס"ל וזה פשוט ודע שמרן ז"ל בשלחנו הטהור א"ח סי' ת"ה הביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתב מור"ם ז"ל שם דהמיקל בעירוב כדעת הרי"ף והרמב"ם לא הפסיד ויש לדקדק דבח"מ סי' רמ"ב סעיף י"ד כתב מור"ם דהא דמזכין ע"י א"א דוקא מיד אחרים אבל לא מיד רבה ובעלה אלא במקום דזכי' לנפשה והוא תימא איך פסק כן בפשיטות והיל"ל דיש חולקין ונ"מ לענין אי תפס דלא מפקי' מיני' כו' ודע שבנוסחאות הרי"ף שלפנינו פ"ב דביצה כתוב בו תוספת דברים וז"ל ואוקימנא לה הא דקתני ע"י אשתו שיש לה חצר במבוי דמיגו דזכייא לנפשה כו' ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך ולרבנן לא צריך מיגו כיון דרב קאמר התם כר"מ קי"ל כותיה באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהיה לה חצר ואותו חצר נתנוהו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכרבנן דלר"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו דקאמר במשנה פ"ק דקדושין ובכסף ע"י אחרים כו' אבל בע"ת דלא שייך לא מצי' זכייא לאחריני ומש"ה לא תנן גבי מ"ש ע"י אשתו אלא בשתופי מבוי בלבד עכ"ד והנראה שהיא הגהת החולקת על הרי"ף ז"ל ורואה אני שכל דבריו הם תמוהים שמ"ש דלר"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו הוא תמוה שהרי לר"מ נמי משכחת לה בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכדאיתא בהדייא בפרק הזורק אההיא דפרכינן חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה יע"ש גם מ"ש דמש"ה לא תנן גבי מ"ש ע"י אשתו יש לדקדק שהרי בנותן מתנה לאשתו אמרינן בפרק חזקת דלכ"ע קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכמ"ש הר"ן שם בנדרים וא"כ גבי מ"ש כיון דלדידה מזכה לה לכ"ע קנתה והי"ל למתני ע"י אשתו ולזה יש ליישב עמ"ש התוס' פרק השולח גבי ההיא דקטן שזוכה לעצמו ע"ש ודוק ואולם מ"ש ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהיה לה חצר כו' והנראה שכונת דבריו לומר דהא דמשמע מההיא דנדרים מאתקפתא דר"ז דלר"מ דוקא הוא דצריך ולרבנן לא צריך הוא משום דס"ל דלרבנן אפי' בנותן לה סתמא אין יד אשה כיד בעלה דס"ל לר"ז דפלוגתא דר"מ ורבנן בקדושין ביש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה הוא דפליגי וכס"ד דתלמוד' התם דקאמר לימא בהא קמפלגי דר"מ סבר אין קנין כו' ואם הדבר כן קשה לשמוע דא"כ תקשי ליה לר"ז גופיה מתני' דעירובין דאתיא דלא כר"מ ודלא כרבנן דאי לר"מ אפי' ע"י אשתו אין מזכין ואי רבנן אפי' ע"י עבדו נמי ומאי האי דפריך כמאן אזלא הא דרב כו' הא בלאו הא דרב תקשי ליה מתני' דעירובין ואם נאמר דר"ז ס"ל כס"ד דהתם בקדושין דפלוגתא דר"מ ורבנן ביש קנין הוא דפליגי אלא דס"ל דע"כ ל"פ ר"מ אלא דוקא גבי עבד אבל באשה אפי' ר"מ מודה דיש קנין לאשה בלא בעלה ואפי' בנותן לה סתמא נמי ומתני' דעירובין אתיא כר"מ ומש"ה קתני דאינו מזכה ע"י עבדו אבל מזכה הוא ע"י אשתו הא נמי קשה דאדק"ל לר"ז מתני' דעירובין אליבא דרב תקשי ליה לדידיה מתני' דנדרים דקתני אומר לה הרי כו' ע"מ שאין לבעליך רשות דמשמע דבנותן לה סתמא קנה הבעל דהכא ליכא למימר דמתני' לאו דוקא וכמ"ש לעיל ואשר אני אחזה ליישב דס"ל להגהת הלזו כדעת הריטב"א שכתבנו לעיל דבנותן לה על מנת שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אין הבעל יכול ליהנות ממנה דכיון דלא קיימה תנאה הרי הם של אביה למפרע ומדידה קא מתהני וא"כ איכא למימר דמתני' דקתני המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה כו' ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לאו למימרא דאי יהיב לה סתמא קנה הבעל ומדידה קא מתהני דהא ודאי אפי' בסתמא נמי מהני דכיון דיש יד לאשה בלא בעלה קנתה ומדידה קא מתהני אלא מתני' דינא אתא לאשמועינן במודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו דוקא ושלא יתהנה הבעל מהם להכי קאמר דנותן לה בתנאי דע"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת משא"כ בנותן לה סתמא דאז הבעל יכול ליהנות והיינו דלא ק"ל לר"ז דהוה ס"ל דלכ"ע יש יד לאשה מתני' דנדרים כנ"ל נכון וסוגיא דתלמודא דהתם ריהטא שפיר על דרך זה דקאמר רב ל"ש אלא בשאת נותנת כו' אבל אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל אמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה הבעל והדבר ק' לפי' הר"ן ושאר המפרשים דפלוגתא דרב ושמואל היינו אי הלכה כר"מ או כרבנן אדקא מפלגי אמתני' דנדרים הול"ל לאפלוגי אעיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בקדושין גם לפי' הראב"ד דשמואל מוקי למתני' כרבנן ולאו דוקא א"כ הכי הו"ל לא פליגי אי מתני' ר"מ ודוקא או כרבנן ולאו דוקא ואמנם ע"פ מ"ש הנה נכון דרב ושמואל בפי' דמתני' הוא דפליגי דרב ס"ל דמאי דקתני תנאי שאת נותנת לאו למימרא דאי אתני לה הכי אין הבעל יכול ליהנות ממנה אבל ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא הבעל יכול ליהנות דלא קנה הבעל ומדידה קא מתהני אלא דיקא דמתני' לאיסורא הוא דאתא למימרא דאי אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל ס"ל דאפי' בע"מ שאין לבעליך גרידא ל"ק הבעל ודיוקא דמתני' להיתרא הוא דאתא כאמור זה הנ"ל דרך נכון וחריף ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהק' הר"ב תי"ט שם בנדרים על רע"ב ז"ל שפסק בפ"ק דקדושין כרבנן ובנדרים הביא מתני' כצורתה יע"ש שהניח בצ"ע ולפי מ"ש ניחא שפיר דמתני' דנדרים בדוקא מתנייא לכ"ע ואפי' אליבא דשמואל ודוק ודע שמדברי הר"ן שכתבנו לעיל מבואר שלדעת הרי"ף דקי"ל כרבנן דר"מ לא בעינן שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא אפי' אמר המעות הללו יהיו לך במתנה ע"מ שתפדי בו את המעשר או שתלבשי מהן גרידא מהני וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחדושיו גם הר"ב תי"ט שם בנדרים דקדק כן מדברי רבינו ז"ל יע"ש וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא"ש פ"ק דקדושין יע"ש ויש לי מן התימא על הש"ך ז"ל י"ד סי' רכ"ב סק"ב שכתב וז"ל כתב הפרישה צ"ע אם לא א"ל אלא המעות הללו נתונים לך במתנה ע"מ שתהיה אוכלת ולובשת מהם ולא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בו ע"כ ולי נראה פשוט מלשון המשנה ופוסקים דכל שלא א"ל ע"מ שאין לבעליך כו' פשיטא דזכה בו הבעל וכ"מ להדיא בפי' הר"ש לנדרים עכ"ד והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי הר"ן דפ"ק דקדושין ומלשון המשנה דקתני תרוייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתני' אתא לאשמועינן דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני כנ"ל:
מעשה חושב

(שנז) והשתא ק' טובא דאיך אפשר לאוקמי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כו'. ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו כו'. בעניי לא יכולתי להבין ולעמוד על סברא זו לנכון דבשלמא אם האשה ברצון נפשה אינה נותנת לתוך פי' המתנה שבתנאי כזה או שמתה וא"א לה לקיים התנאי שפיר י"ל דחוזרת המתנה לבעלים ומי שלקחה גזל הוא בידו כאלו גזלו מיד בעלים משא"כ לענין בן סורר ומורה דאמו מוכנת היתה לקיים התנאי והיתה נותנת לתוך פי' לולא שגנבה בנה והרי פסידא דילה הוא ולא של הנותן והיא הויא הנגזלת וא"כ הרי שפיר הוי כמו שגנב משל אמו דבר שלה ממש דאילו הי' בידינו להוציא הגניבה מיד בנה היתה חוזרת לאמו ולא להנותן משא"כ כשהיא עוברת על התנאי ונותנת לבעלה וכדומה או שמתה ואי אפשר לה ליתן לתוך פי' שפיר אמרינן דחוזרת להנותן די"ל דלא הקנה לה הנותן אלא כשתתן לפי' וכל זמן שלא נתנה לפי' הוא של הנותן ואינה כלל מתנה על תנאי אלא פקדון שמרשה המפקיד להנפקד לענין שמה שיתן ממנו לפיהו יהי' מחול לו ודו"ק:
(שנח) ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כו'. לא צריכנא שתהא לה חצר כו'. עפר אני תחת כפות רגליו של רבינו הגדול הר"ן ז"ל ודברי קדשו נפלאים ממני דתלה הדבר בפלוגתא דר"מ ורבנן וס"ל דלרבנן לא צריך לאוקמה בשיש לה חצר והרי מפי קדשו של הר"ן ז"ל עצמו בנדרים דף פ"ח ע"ב יוצא מפורש דאינו כן דעל הא דמשני רבא התם מודה ר"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיא פי' ע"ז הר"ן ז"ל שם וז"ל משום דאע"ג דס"ל לר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה הני מילי בדיהיב לה אחר אבל מודה בדיהיב לה בעלה דקנתה כו' עכ"ל הרי מבואר דבזה לא פליגי ר"מ ורבנן כלל וא"כ כיון דמוכח מברייתא דקתני ולא ע"י אשתו דלא מהני סילוק דבעל עצמו מהחבית כיון דלא לאשתו יהיב במתנה אלא לזכות בה לאחרים וזה לא מהני כיון דידה כידו ולא יצאה החבית מרשות המוכר אם לא שיש לה חצר וקנתה לעצמה וזכיא נמי לאחריני ה"נ לרבנן בדאין לה חצר לא מצי לזכות ע"י אשתו משום דידה כידו דהא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא באחר שנתן לה מתנה דס"ל לרבנן דמהני כשאומר לה הנותן על מנת שאין לבעלך רשות בה דתו אין יכול הבעל לזכות. אבל מה שכבר הוא של הבעל אינו יוצא מרשותו ע"י סילוק לחוד שתזכה בשביל אחרים מה שהיא לא זכתה לעצמה ואי הי' מועיל זכות כזה לרבנן ה"נ הי' מועיל לר"מ דהא בזה שבא מן הבעל לא פליגי ר"מ ורבנן כלל וכן פי' הר"ן ז"ל שם דמסקנא בשנויא דרב אשי דר"מ מודה במתנה שנתן הבעל לאשתו דקנתה ולא פליגי אלא באחר שנתן לה וא"כ הרי יפה הקשה מורי זקני רבינו התיו"ט ז"ל דהא רבנן נמי אצטריכו באחר שנתן לה מתנה שיאמר לה עכ"פ על מנת שאין לבעלך רשות בה אלמא ס"ל דיד אשה כיד בעלה וא"כ אפילו אי נימא דמתניתין דעירובין כרבנן אתיא נמי יקשה האיך מצי לזכות על ידה כיון דידה כיד בעלה ובמאי נפיק החבית מרשות בעלה המזכה ניהו נמי דסילוק אחרים מהני לענין שלא יזכה בעלה במה שלא הי' שלו מעולם מ"מ הרי דבר שהוא שלו אינו נפקע ממנו שיזכה בו אחר דאי הי' מהני לרבנן הי' מהני נמי לר"מ כיון דהבעל במקום שסילוקו מועיל עדיף הוא מאחר אפילו אליבא דר"מ: והא דמייתי הגאון המחבר ראי' מדברי ר"ז באתקפתא דידי' לאו ראי' היא משום דר"ז לא אסיק אדעתי' דלר"מ יש לאשה יד לזכות אפילו בנתן לה בעלה מתנה דס"ל אליבא דר"מ דאשה ועבד שווין וכשם דאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה כן אשה שנתן לה בעלה מתנה לא קנתה ומש"ה פריך לרב אבל בלא רב לק"מ דיכול לאוקמי מתניתין דעירובין כרבנן דעל מנת שאין לבעלך רשות בה מהני ה"נ מהני מתנת הבעל עצמו ומשני רבא דמודה ר"מ דסילוק הבעל עצמו או מתנתו עדיף מאחר שמסלק את הבעל מהמתנה שנותן לאשת חבירו ועל זה פריך רבינא מהברייתא ופי' שם הר"ן ז"ל עצמו דלא לאותיבי לרב קאתי ומסיק רב אשי דמיירי בשיש לה חצר ובזה שוים ר"מ ורבנן דמתנתו מהני דאשה עדיפא מעבד ואמרינן מיגו דזכיא כו' אבל באין לה חצר דלא זכתה האשה בהעירוב גם לרבנן אינו יכול לזכות על ידה דלענין סילוק שבא מן הבעל אין חילוק בין ר"מ לרבנן כלל:
(שנט) וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש ה"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס כו' בפשיטות איפכא מסתברא דאף לאחר שנתארסה מפיר האב כל הנדרים אלא דבנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה אינו יכול האב להפר אלא בשותפות הארוס משום דעל דעת בעלה היא נודרת והיינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה דשייכים לארוס או לבעל אז נעשה האב שותף עם הארוס. אבל לא לענין שאר נדרים שאין ביד הארוס להפר אבל ביד האב הרי הי' להפירן קודם שנתארסה וא"כ למה אבד כחו מלהפירן גם אח"כ כיון דבנדרים אלו אין הארוס שותפו: ומ"ש שלא יהי' כח האב יותר מהארוס אני תמה דודאי כח האב גדול יותר אפילו מכח הבעל דהאב מפיר כל נדרי בתו אפילו נדרים כאלו שהבעל אינו מפיר דהא הבעל אינו מפיר אלא נדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה. אבל להאב יש כח להפר כל מיני נדר של בתו ואם כי מטעמא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת משנתארסה אין האב מפיר אלא בשותפת הארוס ולא לחודי' היינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה שנעשה שותף עם הארוס להפירן אבל לא בשאר נדרים שאין ביד הארוס ואפילו ביד הבעל להפירן לא נעשה האב שותף עם הארוס כלל משום דבנדרים שאין בהם עינוי נפש ואינן מדברים שבינו לבינה לא שייך לומר בהו דעל דעת בעלה היא נודרת ואך להאב זכתה רחמנא להפר כל נדרי בתו וא"כ כמו שקודם שנתארסה הי' ביד האב להפר כולן ה"נ לאחר שנתארסה למה אינו מפיר לחודי' אותן הנדרים שאין להם שייכות עם הארוס דלענין נדרים אלו שאין הארוס ולא הבעל מפירין אותם לא יצאתה כלל מרשות אבי' ע"י האירוסין וכחו עתה ככחו אז להפר לחודי' ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.