לחם משנה/נדרים/ז

לחם משנה ‏ נדרים ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו וכו'. וקשה דכיון דפסק דבין בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר בין בשנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה אם כן לא חייש לפרוטה דרב יוסף דבנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ג:) דמותר להחזיר משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וא"כ איך פסק בפי"ג מהל' גזילה דשומר אבידה הוי כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דהיינו טעמא שעשאו שם רב יוסף שומר שכר משום פרוטה. וי"ל דהך פרוטה דהכא דהוי בשעה שמוליך האבידה לביתו דאתי עני ולא יהיב ליה פרוטה וכדפירש שם הרא"ש ז"ל לא שכיח דבאותה שעה פורתא לא שכיח דאתי עניא אבל כל זמן שהאבידה בביתו דהוי זמן רב שכיח דיבא עני כמה פעמים והוא נפטר מן הפרוטה ולכך חשיב כשומר שכר:

יפול השכר להקדש. היינו כששניהם אסורים זה על זה אבל אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה יקבלו המחזיר ואם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מחזיר לו בחנם וכן נתבאר בדברי הטור ז"ל סי' רפ"א:

ב

ואסורין בדברים שהם בשותפות וכו' ובית הכנסת כו'. בר"פ השותפין (נדרים דף מ"ו) אמרינן הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ע"כ. וא"כ אנן דאית לן כר' אליעזר דבחצר שאין בו דין חלוקה מותר הוא הדין בבית הכנסת דמותר ומתניתין דאוסר בבית הכנסת כרבנן אתיא וא"כ תימה גדול על רבינו ז"ל והטור ז"ל דפסקו כר' אליעזר איך כתבו דבבית הכנסת אסור וכבר תמה על זה הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפרק השותפין על רבינו ז"ל והניח הדבר בצ"ע. ולי נראה להליץ בעד רבינו והטור דאית להו מה שכתב הר"ן ז"ל לתרץ הקושיא שנחבטו בה המפרשים דקשיא הילכתא אהילכתא דכיון דראב"י ורבנן פליגי אם יש ברירה או אין ברירה כדקאמר רבינא (דף נ"א) בפ' שור שנגח את הפרה ור' אליעזר סבר יש ברירה איך פסק בפרק השותפין כראב"י הא קי"ל בפ' משילין (ביצה דף ל"ט) דבדאורייתא אין ברירה והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו והר"ן ז"ל תירץ בר"פ השותפין (נדרים דף מ"ה:) דיש לחלק בין ברירה לברירה דברירה דפלוגתא דראב"י ורבנן כל עת שמשתמש כל אחד בחצר הוי שלו לגמרי והוי כאילו קנו חצר זה חדש אחד ראובן וחדש אחד שמעון ולפי שלא ידענו מה הוא החדש הראוי לכל אחד לכך הוצרכנו לטעם הברירה וא"כ נמצא דעיקרו של דבר נתברר מתחילתו ולא דמי לשאר ברירות דעלמא וכמו שהאריך הר"ן ז"ל שם הרבה יעויין שם, ועם זה נאמר דחצר שאין בו כדי חלוקה כיון שאין ראוי לשימוש לשניהם דאין בו אלא כדי שימוש לאחד לבד הוי כאילו קנו חדש אחד זה וחדש אחד זה ואין יכול אחד לאסור בחדשו של חבירו אבל בהכ"נ תשמישו הוא לכולם יחד כאחד וכיון שכן יכול לאסור זה חלקו כיון שבאותה שעה שמשתמש חבירו יש לו תשמיש בעת ההיא ואין זה כאוסר דבר אחד בעת שאין לו חלק בו כמו חצר השותפין שבאותה שעה שהאחד משתמש אין לחבירו חלק בו והוי כל הנאה שלו דעל דעת כן קנאוהו וכדכתב שם הר"ן ז"ל ולכך ודאי אפילו ר' אליעזר מודה בההיא מתני' דלקמן דבהכ"נ והגמרא דהקשה ואמר והא בהכ"נ כחצר השותפין שאין בו חלוקה דמי משום דבכל אותה סוגיא סבור הגמ' דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לא תליא בברירה אלא בקנסא כדמשמע מבעיא דאיבעיא להו בריש סוגיא בנדרו פליגי וכו' וגם מ"ד מחלוקת בשיש בו דין חלוקה אבל אין בו דין חלוקה מותר ס"ל לגמ' דהך סברא אית ליה ובשיש בו דין חלוקה קנסו רבנן כיון דאפשר בחלוקה אבל כשאין בו דין חלוקה מותר ולא קנסו רבנן לאוסרו כיון דאי אפשר בלאו הכי דאין בו דין חלוקה. וכן נראה מדברי התוס' ז"ל שם שפירשו כן ומשום הכי פריך בגמ' דבבהכ"נ שייך נמי הך טעמא דאין בו דין חלוקה ואין ראוי לקונסו ותירצו אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת כשאין בו דין חלוקה וכו' ועל פי הסברא הזאת דאזיל בתר קנסא ולפי זה לא אתי מתני' דבהכ"נ אלא כרבנן אבל לפירוש סוגיא דפ' שור שנגח דתלי פלוגתייהו בברירה יש לחלק בין פלוגתא דר' אליעזר לההיא דבהכ"נ כדכתיבנא. ורבינו והטור ז"ל פסקו כההיא סוגיא דפ' שור שנגח ומאי דאסיק רב יוסף במסקנא מחלוקת כשאין בו דין חלוקה לפי דברי רבינא דפ' שור שנגח מתפרשים דבריו בטעמא דברירה כדכתיבנא והכי קי"ל כרב יוסף דאסיק הכי בפ' השותפין וכדפריש ליה רבינא דהוי טעמא משום ברירה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ודברי הטור ז"ל בסי' רכ"ד ורכ"ו כי הקושיא היא גדולה ועצומה:

ד

היו שניהם שותפין בחצר וכו'. כתב הטור ז"ל בסי' רכ"ו אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצורכו אם לא לצורך אחד מן השותפין בחצר ע"כ. ותימה על דבריו וכי עדיף היכא דהדיר לאחר מהיכא דהדיר לשותף עצמו והא היכא דהדיר לשותף עצמו אינו יכול ליכנס כ"ש היכא שהדיר לאחר שאינו יכול ליכנס לצורך השותף דהא התוס' ז"ל כתבו בריש השותפין (נדרים דף מ"ו) גבי הדיר לאחד מן השוק דהך חלוקה לא איצטריך לרבנן דהשתא לשותף עצמו יכול לאסור כ"ש לאחד מן השוק אלא לראב"י איצטריך וכבר תמה על זה שם הרב ב"י ז"ל והניח הדבר בצ"ע עד שכתב שאולי נתחלף לו לטור ז"ל חלוקה זו בחלוקה אחרת כאשר כתב שם. ולי נראה להליץ בעד הטור ז"ל דאולי הוא סובר כדעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק השותפין (נדרים דף מ"ח) דהך חלוקה דהדיר לאחד מן השוק הוי רבותא נמי לרבנן דראוי להתיר בחלוקה זאת מבחלוקה הקודמת דבשלמא כשאומר לשותף עצמו הרי סלק השעבוד אשר לשותף בחלקו דקונמות מפקיעות מידי שעבוד אבל כשהדיר לאחר ושעבוד השותף במקומו עומד ודאי דיכול לומר האחר כיון שעדיין שעבוד השותף במקומו עומד והוא נכנס לצורך השותף לא לחלקך אני נכנס אלא לחלק השותף וכיון דאית ליה לטור ז"ל האי סברא משום הכי אית ליה דלא אמרו בגמ' מחלוקת כשאין בו כדי חלוקה אבל יש בו כדי חלוקה אסור אלא בחלוקות הראשונות אבל בהך חלוקה דראוי להתיר יותר אפי' היכא דאית ביה כדי חלוקה שרי ראב"י היכא שנכנס לצורך השותף כדכתיבנא. ואע"ג דהר"ן ז"ל אית ליה הך סברא גבי מי שיש לו חצר מושכר ביד אחר דאינו יכול לאסור בקונם על אחר מהך טעמא דלא סלק השעבוד מעל השוכר והטור ז"ל בסימן רכ"א משמע דלית ליה הך סברא דהר"ן ז"ל גבי שוכר שכתב שם בשם ר"ת ז"ל דאם היה אוסרו בפירוש על אחר אע"פ שהוא מושכר יכול לאוסרו וסברת אביו ז"ל דסובר דבלשון הקדש יכול לאוסרו ולא בלשון קונם ואע"ג דלא חלק השעבוד מעל השוכר מ"מ יש לומר דהטור ז"ל פליג על הר"ן ז"ל בחדא דהיינו גבי שוכר ומודה ליה בחדא דהיינו גבי שנים שותפים וטעמא דגבי שוכר כיון דכל גוף הקרקע של משכיר ודאי דיכול לאסור ולהפקיעו מאחר אע"ג דאינו אוסרו על השוכר ואינו יכול לומר למשכיר לתוך של שוכר אני נכנס כיון דגוף הקרקע של משכיר אבל גבי שותף דאית ליה שותפות בקרקע דיכול לומר האחר לא לשלך אני נכנס אלא בשל שותפך. כך נ"ל להעמיד דברי הטור ז"ל:

ה

שנים שהיו שותפין בחצר וכו'. ואית ליה כדברי הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל דכופין את הנודר דקאמר במתניתין קאי אאמר רבי אליעזר אע"ג דלא נאסר עליו דריסת רגל משום שאר שימוש ודלא כרש"י ז"ל שכתב דהוי אליבא דרבנן. ולענין מה שהשיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל דפסק כירושלמי כבר כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דלרבינא דתלי טעמא בברירה כדכתיבנא לעיל אתיא מתני' דכופין את הנודר כפשטה דהיה אחד מהם מודר הנאה הוי מודר ולא נדור ומאי דתירץ הגמ' דיחויא בעלמא היא ואע"ג דהרא"ש סבר דלמסקנא בין היכא שנדר שלא יהנה הוא בשני או שלא יהנה בו השני דבתרוייהו כופין רבינו ז"ל סובר דאינו כן אלא לפי המסקנא דרבינא הוי הסברא הפוכה דהיכא דנדר שלא יהנה בו השני כופין ובאידך אין כופין, וניחא ליה לומר לפי המסקנא האי סברא ממאי דהוה סבור מעיקרא כדי להסכים גמרא דידן שלא יחלוק עם הירושלמי:

ז

מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו וכו'. מה מאד נפלאו בעיני דברי רבינו ז"ל שלא חילק בין זבינא לזבינא דאיכא תלתא זביני מיצעא וחריפא ורמי על אפיה ואין הדין שוה בהם וכמו שמבואר בגמ' בפ"ג דנדרים (דף ל"א) והטור ז"ל ביארם יפה בסימן הנזכר עד שעלה בדעתי לומר דאולי רבינו ז"ל סבור דהך סוגיא פליגא אסוגיא דפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ז:) דאוקי מילתא דשמואל דהלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו דקייצי דמיה אם רצה הלוקח ללוקחה הרשות בידו ולא כמו שפירש הר"ן ז"ל דסוגיות לא פליגי אלא דאית ליה לרבינו ז"ל דהך מקשה היה סבור דשוה בשוה הוי הנאה דמוכר ודלוקח וכיון דהוי הנאה דשניהם הוה ניחא ליה מתני' דקאמרה דשוה בשוה לא ימכור ולא יקח אבל מדקאמר שמואל חייב כשואל משמע דאית ליה דהוי הנאה דלוקח ולא דמוכר דאל"כ למה חייב כשואל הא אין כל הנאה שלו לכך הוצרכו לחלק בין זבינא לזבינא כדי לתרץ מלתא דשמואל אבל הסוגיא דפ' הספינה דמוקי מלתא דשמואל דקייצי דמיה נאמר דסברה כשמואל דאית ליה דשוה בשוה הנאה דתרווייהו דמוכר ודלוקח ומ"מ חייב הלוקח באונסין ומקרי כל הנאה שלו וכיון דקייצי והרשות בידו ללוקחה או להחזירה משא"כ למוכר שאין הרשות בידו דכיון דקייצי דמיה ואמר לו שיטלם בכך נסתלקה הבחירה ממנו ולכך חייב הלוקח כדין שואל כאילו כל הנאה שלו ולפי זה לא קשה לשמואל כלל מתני' ואין צריך לחלק בין זבינא לזבינא דכולהו זביני שוים ושוה בשוה הנאת שניהם ולוקח בפחות הוי הנאת לוקח לבד ומוכר ביותר הוי הנאת מוכר לבד ועם זה היו עולים דברי רבינו ז"ל כהוגן דפסק כסוגיא דפ' הספינה. אבל שבתי וראיתי כי א"א לומר כן מפני מה שכתב בפרק שלמעלה מזה ולא ימכור לו גזירה שמא יקח ממנו וכן כאן כתב כן והיינו ודאי כזבינא דרמי על אפיה כדכתב הר"ן ז"ל שם ובשאר זביני הלוקח והמוכר שוים דהוי הנאה לתרוייהו כדכתיבנא א"כ משמע דמחלק רבינו ז"ל בין זבינא לזבינא. ומ"מ במקומי אני עומד דאפשר לתרץ לזה דהכי קאמר אין גוזרין שלא ימכור בפחות דילמא יקחו בפחות או שוה בשוה ולעיל ג"כ ה"ק ולא ימכור ראובן לשמעון בפחות גזירה שמא יקח ממנו בפחות או שוה בשוה ונמצא נהנה ממנו אבל בין זבינא לזבינא לעולם דאינו מחלק:

שהרי לא נדר מאיש אחד. כתב כן לחלק למה לא גזרו כאן כמו שגזרו גבי מודר הנאה. עוד הקשה הר"ן ז"ל בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ"ג) וז"ל וא"ת והא אפילו במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למתני שניהם אסורים משום גזירה. י"ל דלאו קושיא היא כי גזרינן הכא ה"מ בהני בלחוד דתניא במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בזה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים ע"כ. וקשה לי על דבריו והרי דריסת רגל שהיא פחותה שבהנאות דלא הוי הנאה אלא לר' אליעזר דאית ליה ויתור אסור ומ"מ אמרינן במתני' דהריני עליך חרם דאם אחד הדיר על חבירו דחבירו אסור ליכנס והוא מותר וטפי טעו אינשי בהנאה פורתא כי האי מהנאה דהלואה דהוי הנאה טפי דודאי רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר גבי דריסת רגל דלא הוי הנאה ודאי מודו דההלואה הוי הנאה. ואולי יש לומר דאין ויתור אסור מן התורה אלא מדרך חומרא ודי לנו שנאסור ויתור לבדו ולא שנאסור לחבירו משום גזירה לו:

ט

אסר על עצמו הנאת בני העיר וכו'. באמת שמה שפירש הרב כ"מ ז"ל בירושלמי נראה באמת כוונת רבינו ז"ל וכן כתב בב"י ז"ל ביו"ד סימן רכ"ח ודקדק כן מתשובת הרשב"א ז"ל שכתב על אחד שנשבע שלא יהיה גבאי או ממונה מהעיר נראה לי שהוא נהנה בשררותא דמתא וכו' וגם הצבור נהנין וכו' וכיון שהוא נהנה אינו נשאל לחכם שבעיר. הרי משמע מדתלה הדבר בהנאתו דאית ליה כפירוש הרב ב"י עם היות שקשה לי דברי הרשב"א ז"ל דהתם לא נשבע שלא ליהנות מבני העיר אלא שלא יהיה גבאי מהעיר ואע"פ שהוא נהנה בהיתרם מאי איכפת לן ואילו היה הרשב"א ז"ל תולה הדבר בהנאת הציבור והוי כאילו מתירין נדרי עצמן וכדברי הריב"ש ז"ל הוה אתי שפיר אבל מה שתלה טעמו בהנאתו לאו טעמא היא ומ"מ מדברי רבינו ז"ל ודאי דמוכח פירוש זה. והאמת קשה מאד מה שהקשה הרב כ"מ ז"ל ממה שאמרו בירושלמי אית תני תנויי אפי' על קדמיתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו ומה דאתא האי תנא לומר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו שותיה דמר לא ידענא דלפי פירושו שפירש דקמייתא דאוסר הנאה עליו שלא ליהנות מהם מה ענין זה לנדרי עצמו הלא אם הם מפירין כדי שיהנה מהם מה תועלת להם בכך. ואולי גירסא אחרת היה לו לרבינו בירושלמי ומה שהקשה הרב כ"מ ז"ל להריב"ש ז"ל דאמאי נשאל לחכם שבעיר כיון שהוא אינו יכול ליהנות מהם תמהני דהא קי"ל מלמדו תורה שבע"פ מפני שאינו מקבל שכר ואע"ג דאית ליה הנאת לימוד מצות לאו ליהנות ניתנו כדכתב הר"ן ז"ל שם וכן כאן נמי כיון דאינו נוטל שכר על היתר החכם דאינו יכול ליטול שכר דהוי תורה שבע"פ א"כ אינו הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומזה הטעם נראה דכתב רבינו ז"ל דבדיעבד הוי התרה אלא משום דמכוער הדבר קצת אמרו שלא ישאל התרה ממנו אבל ודאי דמדינא מותר הלימוד בתורה שבע"פ:

טו

כגון שהיתה סעודה גדולה וכו'. הר"ן ז"ל כתב סעודתו מוכחת עליו הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנישואי בנו ונותנה לאחר ורבינו ז"ל מפרש אפי' שלא תהיה סעודת נישואין אלא שתהיה סעודה גדולה:

יז

מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. בהל' זכייה ומתנה כתבתי בזה (הלשון):

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף