מעשה רקח/נדרים/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

מעשה רקחTriangleArrow-Left.png נדרים TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות נדרים

א[edit]

אחד הנודר וכו'. מרן ז"ל ציין מהמשנה פ"ג דנדרים הדירו חבירו שיאכל אצלו ולא מצאתי שם שום גלוי לדינו של רבינו דשם אפי' לא ענה אמן אלא שתק נאסר מפני שאדם זה כחו לאסור נכסיו על חבירו ובטור יו"ד סי' ר"ט הזכיר דין זה וציין הרב ב"י ז"ל מההיא דסוף פ"ג דשבועות אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי כ"כ הרב לח"מ ז"ל ופשוט:

ד[edit]

מי שהתנה וכו' ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקיבל התנאי בלבו וקיימו ה"ז הנדר בטל ואע"פ וכו'. דברי רבינו מגומגמין וצריכים ביאור דמאי אע"פ אדרבה מזה הטעם הוא שהנדר בטל מפני שקבל התנאי בלבו עד שמכח זה יש מי שרצה לפרש שתיבת וקיימו שכתב רבינו קאי להנדר כלומר דאע"פ שקיבל התנאי וגם קיים הנדר שזה מורה שהוא חפץ בנדר שהרי קיימו עכ"ז הנדר בטל אך לא יתיישב פי' זה מכמה טעמים כמבואר והנה מרן ז"ל כתב דלשון אע"פ שכתב רבינו כן שיעורו אע"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקיבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפ"ז אם בשעה שזכר התנאי ולא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים עכ"ל. וגם פירושו מגומגם וצריך פירוש לפירושו דמאי קאמר אע"פ שלא הוציא התנאי בפיו דמה צורך להוציאו בפיו כיון שכבר הקדימו בפה מלא הרי ודאי עתה א"צ אלא זכירה בלבו לבד ועוד דמה ר"ל ולפ"ז וכו' ולא קבלו בלבו וקיימו דאם לא קבלו בלבו איך קיימו הרי הוו דברים דסתרי אהדדי ולזה י"ל דהך וקיימו הוא נמשך אחר ולא קבלו (בלבד) [בלבו] וכאילו אמר שלא קבלו בלבו וגם לא קיימו עכ"ז אכתי קשה תרתי חדא דמה יועיל שלא קבל התנאי ולא רצה בקיומו עתה לשיהיה הנדר קיים כיון שבשעה שהוציא הנדר מפיו נתבטל לגמרי מכח התנאי הראשון ואיך יחזור להתקיים במחשבה בעלמא הרי דברים שבלב אינם דברים ועוד דפשטן של דברי רבינו נראין דבכל גווני כשלא נזכר מהתנאי בעת שנדר הרי הנדר בטל תדע שכתב ויש מי שמורה להחמיר וכו' דמשמע דדעתו ז"ל להקל בכל גווני עד שמצאתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בח"א סי' כ"ו שנשאל על מי שהקדים התנאי ושוב נדר ושכח התנאי ואחר שעה נזכר התנאי ואמר הריני מבטל התנאי כדי שיחול הנדר והביא דברי רבינו אלה וכתב עליהם וז"ל הרי אתה רואה כי הדבר תלוי בזכירת התנאי בשעת הנדר הילכך בנ"ד שלא זכר התנאי בשעת הנדר אין כאן נדר ובשעה שביטל התנאי לא הוציא בשפתיו כלום אין כאן נדר דבעינן פיו ולבו שוין בשעת הנדר והכא בשעת הנדר איכא פיו ולא לבו ובשעת ביטול התנאי איכא לבו ולא פיו ועל דעת הרמב"ם ז"ל אנו סומכין הלכה למעשה אע"פ שהוא שהיקל וכו' עכ"ל הרי שאע"פ שהוציא בפה החזרה מהתנאי הראשון אינו מועיל קיום הנדר ומרן ז"ל כתב דאפילו אם חשב בלבו לקיים הנדר וביטל התנאי מועיל דהוי חומרא טפי ואנו רואים שרבינו אקולא קא מהדר כאמור.

ודע דבס' כת"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל ויש מי שמורה להחמיר וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות יפה הורה זה וכו' אין דבריו נכונים בעיני כלל דמה לנו אם שהה יותר מכדי דיבור ולא קיים אחר זכירת תנאו מאחר שנתבטל הנדר לדעת אביי בשעה שנדר מאחר שלא זכר התנאי ואיך נאמר שיחזור הנדר להיות נדר אחר שנתבטל ואע"פ שגם מ"ש הרמב"ם ז"ל בשם אחרים אינו מיושב מ"מ יותר הוא נכון ממ"ש הראב"ד ז"ל כי דוקא כשזכר התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור אז הנדר בטל מאחר שקיימו תוך כ"ד דה"ל כאילו אמר בשעת הנדר ע"ד הראשון אני עושה אבל אם זכרו אחר כ"ד קיום שקיים התנאי אינו מועיל ומ"מ גם בזה יש להשיב הקושיא שהקשיתי להראב"ד ז"ל ועוד כתב הרב ז"ל דעת רבא דאמר דאביי ורבא לא פליגי בעיקר הדין אלא באוקמתא דמתני' כנראה לרבא דוחק לאוקומי מתני' בשבשתא ע"כ משיטה לנדרים לא נודע שם מחברה עכ"ל בכ"י ומכלל הדברים נתבאר לנו שדעת זה הרב כדעת הרדב"ז ז"ל בביאור דעת רבינו והוא הנראה נכון אחרי נשיקת עפרות זהב ממרן הקדוש ז"ל ולזה נוטה גם דברי הפרי חדש בסוף לשונו עיין עליו וע"ע להרב לח"מ ז"ל:

ז[edit]

סתם נדרים להחמיר וכו'. משנה שם דף י"ח ופירש"י דאינו יודע באיזה ענין נדר וכו' אבל אם מפרש דאמר דבדבר אסור נדר להקל דהכי הוא כדקאמר כיצד וכו' כי שיילינן ליה אמר על של שלמים נדרתי וכו' לישנא אחרינא ופירושן להקל דאם מפרש בשעה שנדר ואמר כבשר מליח של שלמים משלמים ודאי קאמר וכו' ע"כ. נמצא דלפי' ראשון הוא נדר סתם אלא דשיילינן ליה וכו' ולנוסחא אחרינא ופירושן להקל היינו שנדר בפי' כבשר מליח של שלמים והר"ן ז"ל ס"ל כפי' ראשון של רש"י ז"ל שהרי כתב ופירושן להקל אם פירש אח"כ ואמר לכך נתכוונתי סומכין על דבריו וכו' ע"כ. ודברי הרא"ש ז"ל בביאורו הם שקולין שהרי כתב ופירושן להקל כלומר אע"ג דכשפי' דבריו אזלינן בתר פירושו אם סתם אזלינן לחומרא וכו' ע"כ. אמנם בפסקיו שם ביאר וז"ל ופירושן להקל יש מפרשים אע"פ שפי' להקל אם לא פי' אזלינן לחומרא ולא נהירא דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד דמה קולא שייך כשפירש כיון שביאר איך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא כי כל היוצא מפיו יעשה ויש מפרשים אע"פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים וכו' אבל אם אמר הרי עלי כבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה וכו' אזלינן בתר פירושו וכו' ע"כ. הרי דהסכים ז"ל לפירש"י והר"ן גם בתוס' ז"ל כתבו תחילה ופירושן להקל שפי' בשעת נדרו וכו' והקשו על פירוש זה לא נהירא חדא דלא הוי ופירושן להקל שום חידוש ועוד דשל שמים ושל ע"ז לא משמע טפי והו"ל למימר וכו' לכן נראה כפי' ר"ת דמיירי לעולם שלא הוציא בשפתיו כי אם האי לישנא כבשר מליח ותו לא דאם בשל שמים כלומר שיילינן ליה אח"כ וכו' ע"כ. נמצא דסיגנון אחד עולה לאלו הנביאים דפירושן להקל היינו דשיילינן ליה על נדרו שנדר סתם למה נתכוון וסמכינן עליה וזו נראית דעת רבינו שהרי כתב אומרים לו ומה היה בלבך וכו' והטור ז"ל יו"ד סי' ר"ח כתב כמסקנת אביו ז"ל שהרי כתב ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח של ע"ז נאמן וא"צ שאלה אפי' בעם הארץ וכו'.

אמנם ראיתי להרב ב"י ז"ל שם דברים מגומגמים הרבה שאחר שהביא לדברי הרא"ש ז"ל שבפסקיו כתב שהטור נראה שדבריו כפי' אחרון של הרא"ש אבל דברי הרמב"ם בפ"ב כפי' ראשון ע"כ וזו לכאורה היא תמיהא עצומה שהרי דברי רבינו מבוארים ואף שנדחוק עצמינו לפרש כוונת היש מפרשים באופן שיבואו דברי רבינו כמותן אין בידינו לומר כן מכל קושיות הרא"ש שהקשה עליהם דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל דמשמע שבפי' נדר כן ותדע עוד דבקושיא שניה שהקשה על אלו הי"מ כתב כיון שביאר איך נדר לא שייך קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה ע"כ הרי שהבין בהי"מ שהוציא מפיו להדיא ענין הנדר וזה לא הזכיר רבינו כלל ועוד כיון שהתוס' להדיא בפי' ראשון דכוונת ופירושן להקל היינו שפירשו בשעת הנדר וכו' והקשו על פי' זה וכו' ואם נאמר דכוונת הי"מ ראשון שהביא הרא"ש אינו כן נמצא מחלוקת אחר חדש ולמה לא נזווג כל הנביאים פה אחד ולא לעשות מחלוקת בין הטור ורבינו ועוד שיהא רבינו חלוק מפי' רש"י והר"ן והתוס' והרא"ש ז"ל אחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו וכבר ראיתי להרש"ך ח"א סי' א' והש"ך שם שעמדו בזה:

ואם אמר לא היה בלבי וכו' ה"ז מותר. לפי מ"ש רבינו בהל' י"ג נראה דה"ז מותר היינו בת"ח אבל בעם הארץ ה"ז אסור עד שישאל על נדרו ועיין מ"ש שם בע"ה:

יב[edit]

הנודר בחרם וכו' ופותחין לו פתח ממקום אחר וכו'. היינו כחכמים דפליגי אר' מאיר וכמ"ש מרן ז"ל ואף דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו כדאמרו בריש פרק אע"פ וגם התוס' שם נסתפקו בזה שכתבו בד"ה מי שנדר וכו' וז"ל ומתניתין דחרם צ"ע דנימא הלכה כר"מ משום דהלכה כר"מ בגזרותיו (בחמרותיו) ושמא לא חשבינן ליה הלכה כר"מ אלא בגזרותיו ולא בקנסותיו ע"כ. והתוס' יו"ט ז"ל שם תמה על הרב ב"י ז"ל יו"ד סי' ר"ח שכתב ומשמע ודאי דהלכה כחכמים דהרי להתוס' ספוקי מספקא להו ע"כ. ובתחלת המחשבה הייתי רוצה לומר דס"ל להרב ב"י דכלל זה לא נאמר אלא כשחולק ר"מ עם יחיד אבל כשחולק עם חכמים שהם רבים לא אך ראיתי שאינו אמת שהרי שם אמרו זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה וקאמר עלה הלכה כר"מ בגזרותיו אכן מצאתי להתוס' עצמם בב"ב דף צ"ט ד"ה וחכמים אומרים וכו' שכתבו בשם י"מ דהא דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו דוקא בגזרותיו אבל לא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות מטעם זה כרבנן דר"מ במעוברת חבירו ומינקת חבירו עכ"ל ומפני שזה הוא דעת הרב ב"י ג"כ כתב בפשיטות בזו דודאי הלכה כר"מ:

ובין שהיה ת"ח או ע"ה וכו'. אף דמלישנא דמתני' וגמרא משמע דבת"ח אין צריך שום דבר מ"מ רבינו דמפרש לה דדרך שחוק והיתול נדר כמו שהקדים ז"ל מעתה גם לת"ח צריך לאיים עליו קצת וכו' וזה מורה באצבע שסיים ולא יהיו נודרים דרך שחוק והיתול:

יג[edit]

וכן האומר לאשתו וכו'. כבר ידוע מה שהקשה מרן ז"ל על דברי רבינו מהסוגיא דריש פרק אלו מותרים דמשמע מינה דדוקא באומר לאשתו וכו' הוא דבעי שאלה אבל ברישא לא בעי וכן הקשה הרשב"א ז"ל בשיטתו למסכת נדרים שם גם הרמב"ן ז"ל בכ"י כתב וז"ל הא מילתא לאו דסמכא היא כלל דהא אתמוהי נמי מתמהינן עלה בשמעתין ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי הא מדקתני סיפא האומר לאשתו וכו' מכלל דרישא לא בעי שאלה ולא אפשר לדחויי מימרא דגמרא בלא כלום וכו' עכ"ל. והרב לח"מ והרב ב"ח ז"ל יו"ד סי' (י"ח) [ר"ה] נדחקו בביאור הסוגיא כדי להעמיד דברי רבינו עיין עליהם. ולי אני הצעיר תורה היא דנתקשה בעיני הרבה איך נאמר דרבינו ס"ל דבכל נודר גם בדבר האסור יהיה צריך שאלה בעם הארץ הפך שיטת הסוגייאות ושיטת הפוסקים ז"ל לכך נראה לענ"ד שא"צ לשום דוחק לא בביאור הסוגיא ולא בדברי רבינו דהכל ישר הולך דאין כאן קושיא כלל ושיטת רבינו כשאר הפוסקים ז"ל.

ותחילה יש להקדים דקדוק קל בדברי רבינו ז"ל שכתב ואם היה ע"ה צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאלו הפירות אסורין וכו' דלמה הוצרך לביאור זה היה לו לכתוב ואם היה ע"ה צריך שאלה ותו לא ומכיון שהוא צריך שאלה ממילא ידעינן שאשתו ואותם הפירות אסורים וכו' עד שיתירו לו ואם נאמר דריהטא דלישניה נקט ואתי שכתב בדין הקודם ואם היה ע"ה מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור וכו' אכתי לימא סתמא כי התם ומראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ולמאי אצטריך לפרש שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין הלא דבר הוא.

תו איכא למידק בדברי רבינו למה בפ' ראשון דהלכות אלו שהזכיר דין המשנה חולין שאוכל לך וכו' ה"ז מותר וכן דיני הקרבן לא אוכל לך וכו' והיכל לא אוכל לך וכו' נדרי כשרים וכו' ולא הזכיר בשום אחד מהם שצריך שאלה ואדרבה בדין הנודר בתורה הל' כ"ז ביאר שם דאין צריך שאלה אלא א"כ היה ע"ה דמשמע להדיא דהנך דלעיל א"צ שאלה כלל גם שם הל' ל' הביא דין המשנה דהאומר לאשתו הרי את עלי כאמא וכו' ה"ז כאומר על הפירות הרי אלו כבשר חזיר כשם שהוא מותר לאוכלן כמ"ש כך מותר באשתו וכו' ע"כ וגם לשון זה יש לי בו דקדוק עצמי דלמה להו להשוות דין האומר לאשתו לאומר על הפירות הרי אלו כבשר חזיר ומי לא ידע בכל אלה בין בשר חזיר בין הנך דמנה שם איסורן שוה דהו"ל דבר האסור ועוד דלמה לא די לו להעתיק דברי המשנה. אשר מכל זה מוכח דכוונתו להשוות אלו השני חלוקות דוקא שדינן שוה לענין זה ולהורות לנו שבאלו השנים וכיוצא בהם לבד הוא שנאמר דין זה.

ונראה דהוקשה לו לרבינו דלמה נחלק ר"מ עם חכמים בהך מתניתין דנדר בחרם וכו' קונם אשתי וכו' ולא נחלק בהא דהאומר לאשתו הרי את עלי כאימא וכו' ועוד הוקשה לו על רבי' הקדוש זלה"ה שסידר המשניות דלמה הפסיק בין הך דהרי את עלי כאימא להך דקונם אשתי וכו' בכמה משניות שאין ענינם שוה כמבואר והיה לו לסמוך הך דהרי את עלי כאימא להא דקונם אשתי נהנית לי ששניהם שקולים לאסור אשתו עליו אלא ודאי דנתכוון רבינו הקדוש לסדר משנת הרי את עלי כאימא דבעיא התרה כדי להשמיענו דרישא דחולין שאוכל לך לא בעי התרה וכמבואר בסוגיא והיינו טעמא משום דחשו חז"ל לשלא יטעו ע"ה ויבאו להקל בנדרים ולכך בדבר שיש לחוש בו לקולת נדרים גזרו אף שאינו אלא בדבר האסור וידוע שדרך בני אדם (הפרוצין) להקפיד על נשותיהן בכל פעם ומכח זה חשו חז"ל לאוסרה עליו כדי שלא ירגיל עצמו בכך וכן נמי באומר פירות אלו עלי כדבר האסור דכיון שהם לפניו ונודר שלא לאוכלם אם אנו מתירין לו לאוכלם להדיא בלא שום התרה יבא להקל בדבר ודומה לאיסור הנאת אשתו דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מה שאין כן בשאר נדרים שאינו מתפיס במה שהוא לפניו ממש כגון חולין שאוכל לך וכיוצא שאין ענין הנדר דבר מסוים וידוע לא חשו חז"ל כלל כיון שהנדר בדבר האסור ואין ענין לאוסרו כלל ולכך דקדק רבינו לכתוב כאן ומראין בעיניו דאשתו אסורה ואותן הפירות אסורין כלומר שבאלו דוקא קאמר מפני שהם לפניו ובהם נדר וזה נ"ל לרבינו מדיוקא דמתני' דקתני ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר וכו' דמשמע דבזה האופן דוקא הוא דמותרין להדיא בלא שום שאלה ומדלא קתני נמי דאפילו במתפיס בפירות שלפניו מותר משמע דפירות שלפניו הו"ל כהרי את עלי כאימא דקתני בתר הכי דצריך שאלה וזה מדוייק הרבה בסידור המשניות.

וגם אחר זאת המשנה סידר רבינו הקדוש ההיא דקרבן לא אוכל לך וכו' ואח"כ ההיא דקונם אשתי נהנית לי דמשמע בהא ממש דרישא נמי בלא שום שאלה קאמר וא"ש נמי דר"מ לא פליג בההיא דהרי את עלי כאימא וכו' משום דמודה הוא לחכמים דאין מחמירין עליהם מכיון דאין שם דרך שחוק והתול משא"כ בהא דקונם אשתי דאומר לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי שהוא דרך שחוק והערמה החמיר בדבר וכו' ומכיון דחזינן דכו"ע מודים בההיא דהרי את עלי כאימא משמע דכל הדומה לה דינן שוה לאסור לע"ה ולהצריכו שאלה ובזה ניחא שעיקר דין זאת המשנה הזכירו רבינו בפ"א הל' ח' וכאן בפרק זה ביאר שיש חילוק בין כשיש לפניו ונודר מהם לכשאינן לפניו. ותדע עוד דאם דעת רבינו להצריך שאלה כדבר האסור מאי אריא דנקט בשר חזיר לימא להדיא או הנודר בדבר האסור א"נ כדרכו דרך הקדש לכתוב הכלל ולומר כל מקום שאמרנו שהנודר בדבר האסור מותר היינו דוקא מן התורה אבל מדרבנן ובעם הארץ צריך שאלה כדי שלא יקלו ראש בנדרים גם היה לו להזכיר שאר החילוקים שנשנו באותה משנה נבילות וטריפות וכו' ועוד היה לו להעתיק כלשון המשנה באומר לחבירו חולין שאוכל לך וכו' אלא ודאי נראה שלא נתכוון רבינו לאותה משנה כלל והוא הנראה לענ"ד בכוונת רבינו ולא נאמר שנעלם ממנו סוגיא ערוכה סמוך ונראה לדין זה שהזכיר או שנדחוק לפרש בסוגיא פירוש אחר דחוק ולאין צורך לענ"ד:

יד[edit]

וכיצד דין ההפקר וכו'. דיני ההפקר היה לו לרבינו לסדרם בהלכות זכיה ומתנה כי שם ביתם וגם הרב ב"י ז"ל הזכירם בחו"מ סי' רע"ג בהלכות הפקר אלא שרבינו מפני שראה שהוזכרו במס' נדרים סוף פ"ד נמשך גם הוא בזה אחר הגמרא:

טז[edit]

המפקיר את הקרקע וכו'. לשון הברייתא ג"כ המפקיר כרמו ונראה דה"ה במטלטלין לענין כל הקודם וכו' ועמ"ש מרן ז"ל דנראה דאשתמיטיתיה למהרי"ק ז"ל גמרא ערוכה דסוף פ"ד דנדרים ע"כ נראה שיש להליץ קצת בעדו דמפני דלא פסיקא ליה מילתא בהא אי הלכה כריב"ל או לא מפני שאיבעית אימא הוא מסתם תלמודא וכיון דסתם תלמודא מהדר לאוקומי מילתא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק משמע קצת דהכי קי"ל ומשום הכי מסתייע ז"ל מההיא דפ"ב דבב"מ וק"ל:

יז[edit]

המפקיר את שדהו וכו'. כתב מרן ז"ל דה"ק רבינו תוך ג' ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר ג"י וכו' ע"כ כוונתו מפני דתוך ג' ימים חזרה הוא דיכול לחזור בו אבל אם בא לזכות בה הוא עצמו לא נקרא לגבי דידיה זוכה מן ההפקר כדי להפטר מן המעשר ודין זה תקנת חכמים הוא מפני הרמאים שהיו מפקירין שדותיהן כדי להפטר מן המעשר ולכך גזרו עליהם דכל שלשה לא יהיה לו דין הפקר לגבי דידיה כדי שלא תועיל לו רמאותו כמבואר בנדרים דף מ"ד. אך קשה דבספ"ו דמתנות עניים פסק רבינו דהמפקיר כרמו והשכים בבקר וזכה בו עצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות וכו' אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר ע"כ ומדכתב והשכים בבקר משמע דתוך ג' ימים להפקירו קאמר ואפ"ה פטור מן המעשרות והוי הפך מ"ש כאן וע"כ צ"ל דהתם עיקר הדין קאמר דמה"ת אחר שהפקירו הרי נפטר מהמעשרות ולעולם דמדרבנן חייב משום תקנת הרמאים והרב לח"מ ז"ל נדחק בזה עיין עליו:

יט[edit]

דבר המופקר וכו'. פסק כלישנא בתרא דב"מ דף קי"ח דהבטה בהפקר לא קני והרב ב"ח בחו"מ סי' קל"ט הקשה דרבינו פסק פ"ט דה' טוען ונטען הל' ז' דאם היו שנים יושבים בצד ערימה של חטים ומונחות בסימטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהם נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ע"כ. ואמאי הרי פסק כאן דהבטה בהפקר לא קני וכו' ע"כ ולענ"ד אין כאן תחילת קושיא דהתם לאו מטעם חזקת הפקר נגעו בה אלא מפני שכל אחד אומר כולה שלי מנכסי תדע דבסימטא או בחצר של שניהם קאמר ובחצר של שניהם ודאי דלאו מתורת חזקת הפקר קאמר אלא מפני שהיא שלו לגמרי קאמר ודו"ק:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון