מעשה רקח/נדרים/א
| הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים לחם משנה מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[edit]
החלק הראשון וכו'. אמנם הטור יו"ד סי' ר"ד ס"ל כהרא"ש ז"ל דעיקר הנדר הוא ע"י התפסה בנדר הנדור וכו' ולענין מ"ש הרב ב"י שם עיין להרב מל"מ ז"ל ואין להאריך:
וכן אם אמר הרי הן עלי איסר וכו' וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. מסיום לשון זה משמע להדיא דמ"ש תחילה וכן אם אמר הרי הן עלי איסר הכוונה לאיסר שאמרה תורה לאסור איסר ולפ"ז מ"ש תחילה
בכל לשון שיאסור וכו' הדברים כפשטן דבכל לשון ר"ל לאו דוקא לשון הקדש אלא ה"ה שאר לשונות וכ"כ הרב ב"י יו"ד סי' ר"ו ודלא כהפרישה שם ועיין להמל"מ ז"ל:
ה[edit]
האוסר על עצמו וכו'. שם דף כ"ב אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ"ט קונמות דלא מדכר שמא דאכילה כדמפרש דמי ותמהו התוס' ז"ל דכיון דקונמות גופייהו לא נאסרו אלא משום דהוי כהקדש ובהקדש בעינן שוה פרוטה דוקא איך יהיו חמורים ממנו דבכל שהוא. והרשב"א ז"ל כתב דלא איירי אלא לענין מלקות ומאי דמדמינן קונמות להקדש אינו אלא לענין קרבן ומלבד דרבינו ג"כ לענין קרבן איירי הוסיף ז"ל שכל הנודר מדבר ה"ז כמפרש דנראה שנתכוון לתרץ תמיהת התוס' ז"ל ודו"ק:
ו[edit]
אסר על עצמו וכו'. הקושי מבואר הרבה בדברי רבינו במ"ש
בין בנדר אחד בין בשני נדרים הא אמרו להדיא אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא זיל הכא ליכא שיעורא ותירצו דבאומר משתיהם קאמר והיא השגת הראב"ד ומרן ז"ל תירץ דאע"ג וכו' כי אמר רב פינחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דהא הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות וכו' ע"כ. והמל"מ ז"ל פלפל הרבה והעולה מדבריו כדברי מרן ז"ל וקרוב לזה כתב הרב אנג'יל ז"ל בשיטתו גם הלח"מ הסביר דעת רבינו בטוב טעם ודעת:
י[edit]
החטאת והאשם וכו'. עיין מ"ש בס"ד פי"ד דמעשה הקרבנות הל' ח':
יא[edit]
אבל האומר וכו'. משנה ריש פ"ב ופירש"י ז"ל דלא דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר והר"ן ז"ל דף י"ב פי' דאע"ג דבקריאת שם מיתסרי כיון שאינו אסור לכל דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור ע"כ. והרא"ש ז"ל פי' וז"ל ואע"ג דמתסרי ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השיריים מדי טבל ע"כ. וכבר ידוע מ"ש הראב"ד ז"ל ועיין להרב לח"מ ז"ל:
יד[edit]
כתמידים. גירסת המשנה והברייתא כאמרא ומרן ז"ל כתב דבמקום מ"ש במשנה כאמרא כתב רבינו כתמידים וכו' ע"כ. אך עדיין קשה דתמידין (כאן חסר מחמת שבלה) עצמו ה"ז אסור ואם דעת רבינו מפני שלשון כאמרא ממש אין במשמעותו שה של התמיד גם בדירים עצים ואישים נימא הכי ומה שאפשר לתרץ דרבינו ס"ל דאם אמר כאמרא ממש אין דרך להתפיס בשה ולכך בעינן שיאמר כתמידים משא"כ בדירים ועצים ואשים שדרך הוא להתפיס באלו ודוחק:
טז[edit]
יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בפ"ק דנדרים נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש מאי כינויין ר"י אמר לשון גוים הם ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים ופירש"י לשון גוים דהכי משתבעו גוים וכו' שבדו להם חכמים תקנו להם חכמים דלא לימא קרבן בשם וכו' ע"כ. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל אמנם הרא"ש ז"ל פי' לשון שבדו להם חכמים כדי לעשות הרחקה דלא לימא קרבן לשם ופעמים יקדים השם לקרבן ונמצא שהזכיר ש"ש לבטלה ובאלו הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה שלא היו בקיאים לדבר עברית וכו' ותיקנו אותם לכנויים וכו' ע"כ. וקשה דכיון שהקדים שהטעם הוא מפני הרחקה שלא יזכירו ש"ש לבטלה איך כתב אח"ז שמפני שהיו לעגי שפה וכו' ועוד שהוא טעם למ"ד לשון גוים הוא כמ"ש רבינו שם בפי' המשנה וז"ל ואלו הכינויין כולן היו מצויין אצל העלגין מן האומות להשתבשם הלשון וכו' ע"כ. ואולי דכוונת הרא"ש ז"ל דאם איתא אכתי למה נקטו הנך לשונות שאין להם שום משמעות הו"ל למינקט לשון קרבן בשאר לשונות לזה הוצרך לפרש דטעם אלה הלשונות מפני שהיו לעגי שפה וכו' ורבינו ז"ל שפוסק כמ"ד לשון גוים הם פי' מפני שהאומות היו משובשים בלשון ומהם למדו עם בני ישראל ולפיכך כאן בחיבורו קצר וזה הוא הטעם שלא הזכיר בשום מקום הברייתא דר' שמעון דאיתא התם מנין שלא יאמר אדם לה' מנחה לה' חטאת לה' שלמים וכו' מפני שס"ל דאתיא כר"ל אך במ"ש רבינו באותו מקום ובאותו זמן וכן פסק בפ"א דנזירות הל' ח' ופ"ב דהל' שבועות הל' ה' אין לנו גילוי מהגמ' ומ"מ ראוין הדברים למי שאמרן:
יט[edit]
לא חולין לא אוכל לך וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דנראה דזיכה שטרא לבי תרי דלעיל וכן כאן פסק כר' יהודה דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ולכך אסור ולקמן גבי חולין שלא אוכל לך פסק דמותר דאתיא כר' מאיר ומרן ז"ל הליץ בעד רבינו דלפום קושטא דמילתא כי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכו' ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמרא דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכו' ע"כ. אך עדין הדבר תמוה ממאי דאיתא בר"פ שני אמתני' דחולין שאוכל לך מותר דקאמר תלמודא טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא לחולין ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי ר"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' הרי דסתם תלמודא מפרש בפשיטות דכי אומר לחולין שאוכל לך הוי בכלל לאו אתה שומע הן ודלא כר"מ וזהו ממש הסברוה שאמרו בגמ' וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ותו קשיא לי דמרן ז"ל נסתייע מדברי רב אשי דמחלק בין אומר לחולין לאומר לא (ל)חולין דבאומר לחולין בשב"א תחת הלמ"ד א"א לאסור אלא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן משא"כ לא חולין אין אנו צריכים לזה דפשטן של דברים מוכחי אנפשייהו וכו' ע"כ. וקשה טובא דמהגמרא הזאת משמע הפך זה דהרי אמרו בפירוש שלחולין משמע לא חולין וכו' והנה הרב לח"מ ז"ל רצה לזווג דעת רבינו עם התוס' והרא"ש והטור יו"ד סי' ר"ד דיש חילוק בין לא חולין בחול"ם ללא חולין בפת"ח וכו' ע"כ. ועכ"ז עדין הדבר קשה מאד דהעיקר חסר בדברי רבינו שלא מצינו שחילק בזה וכמ"ש הרב ב"ח שם וגם נראה שמכח זה מיאן הרב ב"י ז"ל שם להזכיר סברת רבינו עם סברת התוס' והרא"ש מפני שנתקשה כאמור לכך נראה יותר פירושו של מרן ז"ל ואף את"ל דסתם תלמודא ס"ל דלא אתיא כר"מ מ"מ כיון דרב אשי שהוא בתרא ומאריה דתלמודא מפרש לה הכי ואברייתא סמך ראה רבינו לפסוק כן מכ"ש לפי מ"ש מרן ז"ל לקמן דבלשון שנוטה לקולא יותר יש לסמוך עליו אף ע"פ הכלל דסתם נדרים להחמיר וכו' ה"נ כיון שהלשון מצד עצמו מוכח אנפשיה דלאיסורא קמכוין כי קאמר לא חולין וכו' פשיטא דלכ"ע אסור ואף ר"מ מודה בה ודו"ק ולקמן הל' (י"ב) [כ'] יתבאר עוד:
וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'. מרן ז"ל ציין ממתני' דפ"ק, הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך וכו' ושוב כתב ובפ"ב תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהוא גירסת רבינו והר"ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך וכו' ע"כ. ודבריו תמוהין דבין הר"ן ובין רבינו ז"ל גרסי להדיא הא קרבן שאוכל לך וכו' ועיין הרב לח"מ (כאן חסר מחמת שבלה) והם דברים תמוהים בפרט למ"ש בב"י ע"ש גם שם כתב דרבינו לא פסק כרב בההיא דלקרבן לך מפני שסתם מתניתין דפ"ב פליגא עליה ולכאורה קשה דהא משמע דההיא כר"פ אתיא וכן הושג מהתוס' יו"ט ז"ל ועם כי היה מקום לישבו מ"מ כאן בחר לו דרך אחרת כמבואר:
כ[edit]
חולין שאוכל לך וכו'. בס' כת"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל יראה לי לפרש בכל הלכה זו פי' אחר כדי לפרש סוגיית ההלכה עם הברייתא ולא נצטרך להוציא שיטת הסברוה דהכא משיטת סברוה דעלמא וסברי נמי לא מתוקמא בהכי וכן תפרש דכי אמרינן סברוה לא בא להודיע שסברוה לומר דחולין שאוכל לך דתנן במתני' לא חולין ליהוי אלא קרבן בעי למימר דפשיטא דהכי הוא אלא הכי פירושו דסברוה דמתני' לאו ר"מ דמתני' ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן משום דאמרינן דהכי בעי למימר לא חולין להוי אלא קרבן ור"מ לא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אפי' בכה"ג שהוא לומר כן הביאו הברייתא אח"כ להודיע דהאי הסברוה לא מתוקמא בכה"ג ומתני' ר"מ דס"ל לר"מ בברייתא דאמר בלשון המשנה דהיינו לחולין שאוכל לך אסור דהכי משמע לא חולין ליהוי אלא קרבן ור"ל לא אמר ר"מ בכה"ג דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דבע"כ מדלא איירי אלא בשל חבירו ואמר דלא הוי חולין הילכך קרבן הוא וכי ס"ל לר"מ דלא אמרינן מכלל לאו וכו' היינו דמילתא דלא איירי כלל בשל חבירו שהוא רחוק לומר בו מכלל לאו דנכסי איניש בעלמא אתה שומע הן בנכסי דהאי גברא כגון שאמר שלא אוכל לך שהוא רחוק לומר דה"ק חולין להוי מה שאוכל מאיניש דעלמא אבל שאוכל משלך להוי קרבן ונ"ל שהרמב"ם ז"ל רוצה לפרש כן שפוסק כמו ר"מ דלחולין שאוכל לך דהרי בעי למימר לא חולין להוי אלא קרבן ומביא כל הברייתא דהיינו כחולין דתני לה ר"מ ואי ס"ל מתניתין ר"י היא ולא ר"מ היכי מזכה שטרא לבי תרי ע"כ. משערי נדרים לה"ר מרדכי בר יוסף זלה"ה:
כא[edit]
אבל אומר לא טמא שאוכל לך וכו'. לשון המשנה טמא נותר פגול אסור ובפי' המשנה כתב רבינו טמא נותר פגול שאומר לו כך טמא שאוכל לך נותר שאוכל לך פגול שאוכל לך ע"כ. מה שלא העתיק לא טמא וכו' נראה דצ"ל מדתנן בפ"ב לא קרבן לא אוכל לך מותר דמשמע דאם אמר לא קרבן שאוכל לך אסור דאל"כ לישמועינן דלא קרבן שאוכל לך מותר וכ"ש שלא אוכל לך אלא ודאי דכוונת רבינו מבוארת דכשאומר לא משמעותו על אכילה שלא יאכל ואם יאכל שיהיה טמא או פיגול וכו' ועיין למרן והרב לח"מ ז"ל:
כב[edit]
בהיכל שאוכל לך וכו'. כוונת רבינו מבוארת בכל הני לחלק בין כשאומר שאוכל לך לשלא אוכל לך וכמו שפסק בהל' י"ט להדיא ושם כתב מרן ז"ל דבהקרבן לא אוכל לך כוונה היא שהה"א בציר"י וכו' והדבר קשה דא"כ הו"ל לכתוב הקרבן שאוכל לך כיון שהוא במוצא הה"א ולא באוכל או לא אוכל וכו':
כג[edit]
וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. פי' דאסור לישב בארבעה אמותיו ולא מתורת נדוי קאמר דכיון דאינו בר נדוי הוו דבריו בטלים אלא מתורת נדר הוא ולא הרחקה קאמר דומיא דמרחקני ממך ומ"מ לשון הגמ' לא משמע הכי אלא דמשמתנא אסור ובמנודה מותר וכבר מרן ז"ל הליץ דפסק (כר"ס) [כרב חסדא] וכו' והוא (דר"ס) [דר"ח] אמר דלית דחש להא דר"ע ורבינו פסק כוותיה כמבואר ומ"ש רבינו ואם אכל כזית לוקה מילתא דפשיטא היא וגם בכל הדינים שהזכיר לעיל לא הוצרך לבאר מהטעם האמור והכא אצטריך ליה מפני הדין הבא במנודה אני לך שלא אוכל לך וכו' דאינו לוקה על ספק:
כה[edit]
האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים וכו' חייב בכולן. משמע דחייב על כל אחד ואחד קאמר נזיר קרבן ושבועה וקשה קצת דלעיל בפ"ד הל' ז' פסק באומר שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן חייב על כל אחת ואחת שלא אמר פת פת ופת אלא לחלק דמשמע שאם לא קאמר פת פת ופת אינו חייב אלא אחת וכיון שכן למה נחייבהו כשאמר כנדריהם נזיר קרבן ושבועה כיון (כאן חסר מחמת שבלוי וקרוע) שחזר ופרט גילה דעתו שחייב עצמו בשבועה ע"כ מין ומין משמע הא לאו הכי אלא שאמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש אינו חייב אלא אחת כיון שדרך דיבורו הוא כך בהכרח ואין לנו דיבור המוכיח שחייב עצמו בשבועה ע"כ מין ומין ה"נ כיון שדרך דיבורו להזכיר נדרי רשעים מה הם למה נחייבהו על כל אחד ואחד ואם נאמר דה"נ הו"ל למימר כנדרי רשעים סתם שכבר ידוע מה הם נודרים ומכיון שפרט נתחייב על כל אחת ואחת הא ליתא שהרי פסק רבינו לקמן שאם אמר כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' אסור וכו' ומכיון שכתב שם אסור ולא כתב חייב משמע דחיוב גמור אין כאן אלא איסורא בעלמא.
תו איכא למידק בדברי רבינו שכתב וכן האומר הרי עלי כנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן הרי זה חייב דמשמע דאינו חייב אלא אחת ומ"ש מנדרי רשעים שחייבים ע"כ אחת ואחת ואם נאמר דהכי נמי חייב ע"כ אחת ואחת קאמר מדכתב וכן וכו' אכתי אם איתא ה"ז חייב הוא שפת יתר א"נ ליערבינהו ולתנינהו כמו שעשה בדין הבא וכו' והנה אמתני' דכנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה פריך תלמודא ודילמא ה"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל בשהיה נזיר עובר לפניו וכו' ותחלה יש להבין דאמאי לא מתרץ שמואל כי פריך תלמודא ודילמא וכו' דה"ק שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה כדברי רבינו ותו דמאי דוחקיה לאוקומי בנזיר עובר לפניו וי"ל דהא מילתא דפשיטא היא דאין לך מפרש גדול מזה ושמואל ריבותא אשמועינן דאפילו בלשון שאינו מבורר כ"כ אפ"ה הוי נדר וגם בנזיר עובר לפניו הוי ריבותא דאף שהוא לא ביאר דבריו בהעברת הנזיר מהני וצ"ל דהטעם שחייב ע"כ אחת ואחת אף שכולם דרך נדר משום שחלוקין הם בדיניהם ובענייניהם כמבואר והא דנקט רבינו שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה מה שלא הוזכר בגמ' נראה דרבינו בדרך לא זו אף זו קאמר וכן עשה בפרק י"ד דמעה"ק הל' (י"ח) [י"א] שהעתיק שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה והשמיט ההיא דהריני עלי והימנו מפני שסמך למ"ש כאן ומרן ז"ל שם כתב דרבינו סבור שהמשנה כוללת שנים האחד שאומר שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה והשני שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד ע"כ ודבריו מגומגמים דמדכתב תיבת בלבד משמע דממ"ש הכי קאמר וזה אינו דרבינו לא הזכיר מעולם זה וצ"ל דתיבת בלבד הוא לאפוקי שלא פירש שמנדריהם נזיר קרבן ושבועה אבל לעולם דצריך שיאמר לפחות הריני עלי והימנו וכאן כתב מרן ז"ל שהדין הראשון הוא הצעה למ"ש אח"כ עיין עליו. מעתה מ"ש רבינו כנדבות כשרים שמתנדבים נזיר וקרבן לא בא אלא לאשמועינן מה הם נדבות הכשרים ולאפוקי השבועה ולכך כתב סתם ה"ז חייב משום דלא נחית אלא לאשמועינן רבותא ולא חש לדקדוק הלשון:
כו[edit]
אמר הרי עלי וכו' ה"ז אסור. חלוקא זו לא הוזכרה בגמ' ואדרבה מדפריך ודילמא כנדרי רשעים לא נדרנא משמע שאין כאן איסור אך נראה פשוט שלכך נתכוון רבינו להוסיף שאוכל לך או שלא אוכל לך דבהכי אין לטעות דלא נדרנא קאמר ומינה נמי מכיון דאוקמא שמואל בהריני עלי והימנו משמע דאם לא ביאר דבריו אין כאן חיוב ולכך רבינו הביא דבאומר שלא אוכל מדי איסור לא פלט וראוים הדברים למי שאמרן:
כז[edit]
הנודר בתורה וכו'. בס' כת"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל אני תמיה על הר"מ ז"ל אם רצה ללכת בשיטת הירושלמי בזאת הברייתא א"כ למה כתב שהרי כתוב בה אסור דהו"ל לכתוב שהרי רצה להתפיס בקרבנות שכתוב בה דאמרינן בירושלמי בתורה ה"ז מותר במה שכתוב בה ה"ז אסור ומפרש התם בתורה ה"ז מותר בקדושת תורה במה שכתוב בה ה"ז אסור בקרבנות הכתובים בה ע"כ משערי נדרים להרב מרדכי בר יוסף זלה"ה ע"כ והיא מעין השגת הראב"ד בפי"ב דהלכות שבועה וגם בדין זה השיג ז"ל ודבריו יש לפרשם בפנים שונים והאמת הוא שדברי רבינו כאן הם שייך למ"ש בהל' שבועות וגם מרן ז"ל הציל לרבינו במ"ש בהל' שבועות ועיין להרב ב"י והכנסת הגדולה יו"ד סי' רי"ב:
כט[edit]
האומר לחבירו וכו'. בנדרים דף ח' מימרא דרב גידל אמר רב ושם הזכירו שני מימרות אחרות וא"ר גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו' ופסקה רבינו פי"א דהלכות שבועות הל' ג' ועוד אחרת האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ומקשו שם מאי קמ"ל דאפילו לזרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא ותירצו הא קמ"ל כיון דבעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית מש"ה חייל שבועה עליה ונראה בחידושו של רב גידל (כאן חסר מחמת שקרוע) אלא חל עליו השבועה משום דאין דבר זה מפורש בתורה וכמ"ש הר"ן ז"ל וכיון שכן הו"ל לרבינו לבארו והנה ראינו המחלוקת בין הרא"ש והר"ן ז"ל בהני מימרות דרב גידל אמר רב דהר"ן ז"ל פירש דמימרא מציעתא נמי בשבועה דוקא איירי ומכח זה הוצרך לבאר דהך בתרייתא אשמועינן תרתי חדא דדיבור בעלמא מחייב דקי"ל בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה ותו אשמועינן דעל האומר דוקא מוטל החיוב להשכים והרא"ש ז"ל פירש דמציעתא נמי בדיבור בעלמא איירי ומשום דדמי לצדקה ובתרייתא אשמועינן אלא דעל האומר להשכים והתוס' ז"ל נראה שיש להם שיטה אחרת דבמציעתא הכריחו דע"י שבועה דוקא איירי עד שכתבו דה"ה אם נשבע שלא לשנות פרק זה דלא חשיב נשבע לבטל המצוה ובבתרייתא פירש דעל האומר דוקא להשכים משמע דבדיבורא בעלמא קאמר כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל א"נ אפשר דס"ל דגם בזו ע"י שבועה קאמר ולא נחית אלא לאשמועינן חידושא דעליו להשכים.
ורבינו שכתב בבתרייתא שעליו להשכים ועוד הוסיף שזה כמו נדר הוא ואע"פ שלא הוציאו בלשון נדר משמע שהוא מפרש כפי' הר"ן ז"ל דמציעתא ע"י שבועה איירי כנ"ל ולעיל בהלכות שבועות כתב רבינו להדיא דאע"פ דמושבע עליה מהר סיני שרי להשבע כדי לזרוזי נפשיה ודקדק לכתוב כן לאשמועינן דבנשבע לשנות פרק זה בהכרח חל עליה דאפילו בדבר שמושבע ועומד חלה עליו השבועה מכ"ש וק"ו בדבר שאינו מושבע דפשיטא דחל ולכך לא חש להזכירו אכן על הרב ב"י ז"ל קשה טובא דבסימן ר"ג הזכיר הדין הראשון של רב גידל א"ר ובסימן רי"ג הזכיר הדין השני והשמיט השלישי שהוא זה שהזכיר רבינו דעכ"פ היה לו להזכירו לאשמועינן לפחות דעליו להשכים דהא ודאי אם חבירו קבל דבריו ואמר ליה הן וכיוצא לא גרע ממושבע מפי אחרים דהו"ל כמוציא שבועה מפיו כמ"ש רבינו בהל' שבועות פרק שני הל' א' ולקמן רפ"ב ואם שתק נראה ודאי שאין לו שום חיוב וההיא דיחזקאל ששתק ואפ"ה הלך לא מכרעא דעכ"פ היה חייב לקיים צווייו יתברך והחידוש שהשמיענו רב גידל א"ר אינו אלא דעכ"פ על האומר להשכים וכיון שכן כוונת הרב"י צ"ע כעת למה השמיט חלוקא זו:
ל[edit]
האומר לאשתו וכו'. ריש פ"ב דנדרים ושאר פרטי דין זה ביארם רבינו בפ"ב הל' י"ג ועיין עוד בריש פ"ב. ומ"ש עוד
אבל וכו' כמו שיתבאר נראה שכוונתו למ"ש בפי"ב הל' ט' בחלוקא דהנאת תשמישך אסורה עלי לא הזכירה אלא גבי האשה דמשמע דבאיש יש לו דין אחר ועכ"פ צ"ל דהכא מדין נדר קאמר אבל בלא זה הרי הוא משועבד לה כמ"ש רבינו שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |