מעשה רקח/מכירה/כב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. בספר מים חיים להפרי חדש ז"ל שאלה ו' נשאל, במי שקידש אשה על מנת שאם תפול לפני יבם שתחלוץ, אי הוי מתנה על מה שכּתוב בתורה, והשיב ז"ל דכיון דמן התורה מצי לחלוץ או לייבם ואיהו קמתני דלא לייבם כי אם לחלוץ הוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, והביא ראיה מההיא דפרק הזרוע דכהן שמכר פרה לישראל על מנת שהמתנות שלו אינו תנאי, וטעמא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכו', ע"כ. והנה אין ספק שלשון השאלה הוא מגומגם, דמשמע שמתנה עם האשה שתחלוץ, וזה אינו שהדבר אינו תלוי באשה אלא ביבם כדכתיב, ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ותנאי זה היה ראוי שיעשנו עם אחיו הגדול שהוא המייבם או החולץ, ואיך שיהיה הדין אמת דהוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, והיה לו להרב ז"ל להביא ראיה מההיא דפרק המגרש דף פ"ג [ע"א] שכשבאו להשיב על סברת ר' אליעזר באומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דהרי זה מגורשת, השיב עליו ר' טרפון הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה, ופירש רש"י, עוקר דבר מצות יבום שאסורה להתייבם לו ע"כ, הרי דכי נאסר ביבום הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ואולי יש לדחות דהתם דחי לה רבא דלא הוי מתנה לעקור דלא סגיא לה דלא מנסבא ליה לאחוה דההוא גברא וכו'. אך ראיה אחרת יש להביא מפ"ק דקדושין דף י"ט [ע"ב], תניא אידך המוכר את בתו ופסק על מנת שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר"מ, וחכמים אומרים אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ע"כ, ואפילו ר' מאיר לא פליג אלא מרבויא דקרא לאמה, פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה הא לאו הכי אפילו ר' מאיר מודה דהוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וזו ראיה נכונה לפסקו של הפרי חדש ז"ל.
אך קשיא לי על הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רי"ב בהגהת הב"י אות כ' שכתב בשם מהר"ם מטראני חלק ב' בשם מהר"י בי רב, דאם נשבע לחלוץ ליבמתו אם ימות אחיו בלא זרע אע"פ דהוי דבר שלא בא לעולם חייב לחלוץ מפני שבועתו ע"כ, ואין הספרים לראות הדברים על בוריין, דלכאורה קשה טובא, דמה לנו בדבר שבא לעולם או לא בא הרי הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואין שבועתו שבועה דמושבע ועומד מהר סיני אם רצה חולץ אם רצה מייבם וכמו שהוכחנו ומבואר הוא, שוב בא לידי שו"ת מהר"י בי רב ז"ל וראיתי שם סי' י"ב שכתב, שאפילו למאן דאמר מצות יבום קודמת למצות חליצה קיימא לן דכל מקום שתוכל לקיים העשה ולא תעשה אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, והכי נמי כיון שיכול לקיים השבועה שיש בה לאו דלא תשא ויכול לקיים העשה במה שיחלוץ אותה חייב לחלוץ ויקיים שבועתו, כן כתב הרשב"א בתשובת שאלה עכ"ל, ולדידי אני הצעיר שגבו ממני דברים הללו הרבה, דכיון דמעיקרא לא יש חלות לשבועה זו כלל דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה, איך נחזק אותה ונאמר אתי עשה ודחי לא תעשה, הרי אין אפילו רמז העשה, שהרי בשעה שנשבע לא מצאה השבועה חלות לשתתקיים והו"ל כמאן דליתא, שהרי התורה תלתה הדבר בבחירתו ואיך יכול הוא להפקיע מעליו מה שחייבתו תורה. וע"ע בשו"ת רשד"ם יו"ד סי' ק"ו שנשאל על מי שנשבע לחלוץ אם תזדקק לו יבמתו בעת שנשאה אחיו, והשיב ז"ל שנחלקו הרא"ש והריטב"א ז"ל באם כופין לחלוץ וכו', משמע דס"ל דהשבועה חלה אלא שנסתפק אם כופין או לא, ולא ידעתי איך תחול שבועה זו, אך נראה פשוט דיש לומר דלא אמרינן דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא בשמתנה עם אחר שמכריחו לעשות כן, משא"כ כשהוא מעצמו אוסר על עצמו בשבועה, כיון שהתורה תלתה הדבר בבחירתו והוא מדעתו ורצונו עושה כך לא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה.
ברם חזות קשה מצאתי מדברי הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ל"ג שנשאל על מה שנוהגים לכתוב בכתובה על מנת שלא ישא אשה אחרת עליה דהרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה דשמא תמצא אילונית וכו', והשיב דאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה וכו', וכתב ז"ל ועוד אין אנו צריכין לכל זה דלא מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא היכא דבשעת תנאו ידוע שעוקר דבר מן התורה, כגון על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ועל מנת שלא תשמיטני שביעית, אבל בנדון זה ששאלת אינו ודאי עוקר דשמא תלד, ואף אם לא תלד יכול לגרשה ולישא אחרת וכו' ע"כ. ותשובה זו הויא תיובתא דהפרי חדש ז"ל, דכיון דהבחירה היא בידו לחלוץ או לייבם והוא בוחר לחלוץ אין זה עוקר דבר מן התורה, אך צריך להתיישב מהראיה שהביא הפרי חדש ז"ל בכהן שמכר פרה לישראל על מנת שהמתנות שלו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה, אם לא שנאמר דהתם שאני שהכהן המוכר הוא המתנה, ולאו כל כמיניה [להתנות] בדבר זה, משא"כ אילו הקונה מצד עצמו היה מתנה כן אז לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכן בההיא.
תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני וכו'. רבינו כאן סתם הדברים ולא ביאר, ונראה לענ"ד מפני שסמך על מה שכתב במקומות אחרים, הנה לקמן הל' י' פסק ג"כ במזכה לעובר לא קנה,
ואילו בפ"ד דהלכות בכורות פסק ז"ל, שאם היה הגוי שותף בפרה זו בעובר הרי זה פטור מן הבכורה, וזה נראה היפך מה שכתב בפרק זה דעובר הוי דבר שלא בא לעולם, ושם כתבתי לתרץ קושיא זו, ע"פ מה שכתבו התוספות שם [כמו] דקל לפירותיו הכי נמי פרה לעוברה עיי"ש. ועדיין הדבר מגומגם שהיה לו לרבינו לבאר, ועכשיו מצאתי לרבינו פ"ז מהלכות אישות הל' ט"ז, האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה, דאם היתה מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת ע"כ, מעתה נוכל לפרש בשופי דההיא דבכורות איירי בששיתף לגוי אחר שהוכר העובר, והכי מסתברא דקודם שידע שהפרה מעוברת מה לו בשיתוף הגוי, ובפרק זה איירי בלא הוכר העובר, ולפי זה גם מה שתוציא שדה זו ומה שיוציא אילן זה שכתב רבינו, הוא דוקא קודם חנטת הפירות, דאילו אחר שחנטו כבר באו לעולם מקרי, וזו היא שיטת רש"י ג"כ במציעא דף ס"ו ע"ב ד"ה מוכר פירות דקל, קודם שחנטו פירותיו ע"כ, אלא שאני תמיה על מהר"י וויל ז"ל סי' ס"ט שנשאל על אודות הבכור לפוטרו מן הבכורה, והשיב ז"ל דמותר הישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר ע"כ, ואיך לא הזכיר דעת רבינו שכתב כן להדיא בהלכות בכורות, ומתבאר ג"כ מההיא דהלכות אישות שהזכרנו.
ג[עריכה]
אבל הפוסק על שער שבשוק וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל זה מבואר ריש פרק איזהו נשך, והקשה עליו הרב כסף משנה ז"ל דההיא אינה שנויה אלא לענין רבית, מנין לו ללמוד משם לענין קיום המקח וכו', ע"כ. וקצת יש לתמוה על זה, דהרי הוא עצמו ז"ל הקשה על רבינו לעיל בפרק כ"א מדתניא בפרק איזהו נשך ההולך לחלוב עיזיו ואמר לו מה שעיזי חולבות מכור לך מותר וההיא לענין רבית דוקא ודאי מיתניא, ואפ"ה הקשה ממנה לדברי רבינו לענין מקח וממכר, מעתה מאי קמקשי ז"ל לדברי הרה"מ ז"ל, והאמת יורה דרכו דלא הקשה כן אלא מכח שמצא התוספתא להדיא דממנה ג"כ נראה שהוציא רבינו ז"ל דינו.
ד[עריכה]
מי שפסק על שער וכו' הרי זה קנה לקבל מי שפרע וכו'. מבואר הדבר דפיסוק השער לחוד לא מהני אפילו לענין מי שפרע, וכמו שכתב רבינו לעיל פרק ז', אלא בעינן נתינת דמים כולם או מקצתם כמבואר שם, וכאן קיצר מפני שסמך וכו'.
ה[עריכה]
דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה וכו'. הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רי"א בהגהת הטור אות י"ג כתב בשם הרב בדק הבית, דמבואר בדברי רבינו בפרקין דהא דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו היינו לענין קניה אבל מקבל מי שפרע ע"כ, ואני שמעתי ולא אבין היכן הוא ביאור זה בדברי רבינו, ומכל שכן לפי מה שכתב הרב עצמו בכסף משנה שהקשה בדין הקודם בפוסק על שער שבשוק, דכיון שאינו ברשותו לא קני כמו שכתב רבינו כאן, ותירץ דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הו"ל כאילו הוא ברשותו, וזהו שכתב הפוסק על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ע"כ, הרי מבואר יוצא מדבריו דדבר שאינו ברשותו כלל אפילו מי שפרע אין בו, וצריך לומר דקיצר הרב ז"ל במובן והיינו אותו דין בעצמו של פוסק על שער שבשוק, דסוף כל סוף עכשיו אינו ברשותו ואפ"ה קאי עליה במי שפרע, ודייקי דברי הרב בדק הבית שכתב דמבואר בדברי רבינו, ועוד אכתוב לקמן בס"ד.
כיצד מה שאירש מאבא מכור לך וכו'. נראה דהא דבחדא כתב מכור ובאידך כתב נתון, לאשמועינן דדין זה נוהג בין במכר בין במתנה דומיא דדבר שלא בא לעולם שכתב בראש הפרק, ואחרים פירשו בענין אחר.
שדה זו לכשאקחנה קנויה לך וכו'. בגמרא פ"ק דמציעא דף ט"ז [ע"ב] אין שם תיבת זו, אלא שדה שאני לוקח, והתוספות ז"ל הכריחו דע"כ לא גרסינן זו, מדקאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו, ואי גרסינן במלתיה דרב מאי קאמר הלא בפירוש אמר רב זו עיי"ש. וקצת תמהתי על הרב עצמות יוסף ז"ל דף ק' שכתב, דאפשר דרבינו גריס זו היפך דברי התוספות עיי"ש, שנראה דבר בלתי אפשרי, ואיך שיהיה מדכתב רבינו שדה זו משמע דבשדה סתם קנה, ואין זה פלא מפני שבגמרא אמר רבא מסתברא מלתיה דרב בשדה סתם, אבל בשדה זו לא מי יימר דמזבין לה ניהליה ע"כ. משמע דבשדה זו הוא דבר שאינו ברשותו כלל, משא"כ בשדה סתם דאי לא אשכח מהא אשכח מהא ומקרי דבר שברשותו.
וקצת תמהתי על מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' רפ"ג שאחר שהביא לשון זה של רבינו כתב, הרי בבירור שאין דבר שאינו ברשותו של אדם נקנה בין שיאמר שדה סתם וכל שכן כשיאמר שדה זו שכך משמע לישנא דרבא ע"כ, ואחרי המחילה הראויה למה לא נרגש מלשון רבינו שהעתיק שדה זו, דלפי דבריו דכל שכן שדה זו שאינו קונה הו"ל לרבינו לכתוב שדה סתם והיינו אומרים דמכל שכן שדה זו, גם הרב כנסת הגדולה חו"מ ריש סי' רי"א בהגהת הטור כתב זה לשונו: גרסינן בפרק קמא דמציעא, אמר רב האומר שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה, אמר רבא מסתברא מלתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכו', נראה מכאן דבשדה סתם קנה, ובעל גידולי תרומה בדף שמ"ח, וסמ"ע, נסתפקו בדבר ע"כ. מבואר הדבר דמה שהזכיר תיבת זו בהעתיקו הסוגיא הוא ט"ס כמו שכתבנו, דא"כ היכי קאמר רבא והאלהים א"ר אפילו בשדה זו, והרב בעל גידולי תרומה ז"ל שם נתקשה בלשון רבינו שהזכיר שדה זו, דהו"ל להזכיר שדה סתם וכל שכן שדה זו והניחו בצ"ע עיי"ש, ולענ"ד מתוך דברי הרב כסף משנה נראה לדייק דרבינו הזכיר שדה זו, משום דבשדה סתם קנה שהרי חילק בין פוסק על שער שבשוק למה שאירש מאבא, דכיון שזה הדבר הנמכר בשוק הו"ל כאילו הוא ברשותו, עיי"ש, ואף שיש לחלק בדבר שבפוסק על שער שבשוק היינו בדבר הנמכר ומצוי בשוק, משא"כ בשדה שאינו מצוי כל כך לימכר, מ"מ חילוק גדול יש בינו למה שאירש מאבא כמבואר, וכל זה מסכים הולך לדברי מהרשד"ם והכנסת הגדולה שהזכרנו דבשדה סתם קנה. שוב מצאתי למהריב"ל ז"ל סי' ל"ז שנסתפק בעיקר הדין בדברי רבינו והניחו בצ"ע, והנראה לענ"ד כתבתי.
ו[עריכה]
מה שאירש מאבי היום מכור לך וכו'. תיבת היום שכתב ז"ל לאו דוקא, דהא אפשר שלא ימות היום אלא למחר, ונראה דאגב דנקט היום במה שתעלה מצודתי דהתם ודאי דוקא קאמר, נקט נמי במה שאירש מאבא היום, אמנם אין נראה כן מתשובת הגאונים ז"ל סי' ר"א שכתב, דאם לא מת אביו באותו יום וכו', מה שנתן הלוקח (היורשה) [בעד הירושה] הדרי כולהו ע"כ, אם לא שנאמר שגם הרב ז"ל לאו דוקא אותו היום קאמר, אלא הכוונה מאותו חולי ויש שם ט"ס עיי"ש.
ז[עריכה]
הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו וכו'. רבינו סתם ולא ביאר אם זה איירי במכר לצרכי קבורה דהמכר מכר, או דמכר סתם דאינו קונה כלל משום דהוי דבר שלא בא לעולם, וממה שכתב בחיי אביו משמע דלא מכר לצרכי קבורתו, דרבינו כשהזכיר מכר לצרכי קבורה כתב מי שהיה מורישו גוסס ונטוי למות, וידוע דרוב גוססין למיתה. אמנם הרב בית יוסף בשו"ע הזכיר דין זה בצרכי קבורה להדיא, וכן כתבו רוב הפוסקים ז"ל עיין עליהם. ואין להקשות דכיון שאין המכר מכר בין האב בין הבן מוציא מיד הלקוחות, דיש לומר [דהיינו דוקא] דבן הבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים בטענה שהוא יורש מאבי אביו, וכמו שכתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל.
ח[עריכה]
מי שנתן קרקע מתנה לחבירו ונתן לו על גבה וכו'. כבר ביאר הרב כסף משנה ז"ל, דבאינן ברשות מוכר דאינן נקנין דהיינו דוקא מטלטלין שאין כיוצא בהם נמכר בשוק, אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע"פ שאינן ברשותו וכו', עיין בהרב בית יוסף חו"מ סי' ר"ג.
ט[עריכה]
אבל המלוה וכו' אינה בעולם ואין אדם יכול וכו'. והוא הדין במלוה בשטר דמעמד שלשתן מהני כמו שכתב רבינו פ"ג דשלוחין ה"ז, ושם הוסיף דהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף על המלוה עיי"ש, ועיין עוד להכנסת הגדולה חו"מ סוף סי' רי"א.
י[עריכה]
והמזכה לעובר לא קנה. כבר כתבתי בראש פרק זה דממה שכתב רבינו בהלכות אישות נראה דהא דמזכה לעובר לא קנה היינו בלא הוכר עדיין, דאם הוכר הו"ל בא לעולם, שהרי בפ"ז דהלכות אישות הל' ט"ז כתב רבינו, דהאומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה אם היתה מעוברת והוכר העובר הרי זה מקודשת גם בפ"ח דתרומות ה"ג, פסק לענין בת כהן הנשואה לישראל ומת בעלה דאם הוכר העובר הרי זו מקולקלת למפרע וכו' עיי"ש, אך קשה דבפ"ד דהלכות בכורות ה"א פסק, דאם היה הגוי שותף בפרה או בעובר אפילו היה לגוי אחד מאלף באם או בוולד הרי זה פטור מן הבכורה, ובדוחק יש לומר דההיא בהוכר העובר דוקא קאמר, אך עדיין הדבר מגומגם ממה שכתב בריש פרקין דאם אמר קנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום, וכן כאן פסק דהמזכה לעובר לא קנה ולא חילק בין הוכר ללא הוכר, ותו דשם בהלכות תרומות כתב להדיא דתוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא ואינו נחשב לכלום, שוב ראיתי להרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' ר"י שנתקשה בדברי הטור ז"ל שבאבן העזר סי' מ' הביא מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה ז"ל לענין קדושין, ובחו"מ סתם דאפילו הוכר העובר לא קנה, ולא נתעורר בדברי רבינו עצמו כלום כאמור, גם באבן העזר שם נתעורר הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל ז"ל לדברי הרב בית יוסף ז"ל, ובדברי רבינו לא נתעוררו כלל אם לא שנאמר דסבירא להו דכיון שביאר בשני המקומות כאמור סמך למה שכתב שם, דבהוכר העובר הוי דבר (שלא בא) [שבא] לעולם.
וכן יש להוכיח ממה שכתב לקמיה, האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום, שכיון שלא נתעברה בהם בשעת המתנה עדיין לא באו וכו', והשתא אי אמרת בשלמא דבהוכר העובר בעלמא קני ובלא הוכר הוא דלא קני אתי שפיר, דבאביו אף שלא הוכר כיון שנתעברה קני מטעם דדעתו קרובה אצל בנו, אלא אי אמרת דאף בהוכר בעלמא לא קני איך נאמר דבאביו בנתעברה לחוד קני, הא הוו להו שתי הדרגות, ותו דמדכתב רבינו ואם היה בנו וכו', משמע דבההוא גוונא דבעלמא לא קני בבנו קני, לכך נראה דבהוכר העובר הוי דבר שבא לעולם לדעת רבינו ז"ל. ועדיין יש לגמגם ממה שכתב לקמן, הקנה קצת נכסיו לבהמה או למי שלא בא לעולם וחזר ואמר לחבירו קנה כבהמה זו או כעובר זה לא קנה כלום ע"כ, דמדקאמר זה מורה באצבע דבהוכר קאמר ואפ"ה לא קנה, אם לא שנאמר דזה קאי על עיקר העיבור ודוחק.
ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם וכו'. משמע דאפי' בבריא קאמר, ודלא כיש אומרים שהביא הרב המגיד ז"ל, אמנם קשיא לי דבפרק ח' דזכיה ומתנה הל' ה' כתב רבינו, שכיב מרע שציוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו, זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שביארנו ע"כ. ואם דעתו ז"ל דאפילו בבריא אמרינן הכי למה הוצרך להזכירו עוד בשכיב מרע, אם לא שנאמר דאגב דרצה להזכיר שם דין האומר אם ילדה אשתי זכר יטול ק' נקבה ר', דמפרשה רבינו בשכיב מרע דוקא לכך הזכיר גם הדין האחר, ודע דהמפרש ז"ל כתב דלאו דוקא בנו דהוא הדין לבתו ואשתו.
יד[עריכה]
לפיכך המקנה לחבירו וכו'. בבבא בתרא דף קמ"ז [ע"ב] אמר רב נחמן, שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, ופירש רשב"ם ז"ל, שהדירה אין בה ממש להקנותה, ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו', ע"כ. ורבינו מפרש לשתיהם משום דבר שאין בו ממש, וכן כתב להדיא בפרק י' דהלכות זכיה ומתנה שהדירה והאכילה וכיוצא בהם הרי הם כדיבור וכשינה שאין נקנין וכו', ע"כ. וקצת יש לתמוה על מהר"ש הלוי שהביא הרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ רי"ב בהגהת הב"י אות ב', שכתב דלכו"ע אכילה הוי דבר שאין בו ממש, דהא להרשב"ם ז"ל שהזכרנו ע"כ אכילה הוי דבר שיש בו ממש, דאל"כ למה פירשה בדבר שלא בא לעולם, ונדחק בדברי רב נחמן דנקט שתיהם בשוה ופירשם ז"ל חדא לדבר שאין בו ממש וחדא לענין דבר שלא בא לעולם, ומהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' שכ"ג דקדק בדברי רבינו דלמה לא עירב אכילת פירות ודירת הבית עם הנך דלעיל, ולא עוד אלא דתני לפיכך וכו', דנראה כאילו לא הוזכרו אכילת פירות ודירת הבית בהדיא בגמרא והלא מימרא דרב נחמן מבוארת בגמרא וכו' עכ"ל, ואחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו ז"ל, כוונת רבינו מבוארת מתוך לשונו שנתכוון לעשות הקדמה לדין והביא דרך משל ריח התפוח או טעם הדבש או עין הבדולח שברור וידוע שאין ממש בדברים אלו בעולם, ושוב כתב לפיכך שהוא הדין שהוזכר בגמרא, ולזה נתכוון בתיבת לפיכך כלומר כשם שאין ממש באלו, כך אלו אין בהם, ודלא כסברת רשד"ם ז"ל כמו שכתבנו.
טו[עריכה]
או אתננו לצדקה וכו'. הראב"ד ז"ל הודה לדברי רבינו באם חייב עצמו כגון שאמר אתן לעניים כך וכך אבל אם אמר ינתן וכו', לא קנו העניים ע"כ. נראה שהיה גורס בדברי רבינו ינתן לצדקה במקום אתננו שכתוב בנוסחתינו, או שלמד זה הראב"ד ז"ל ממה [שדימה] רבינו הקדש לעניים דלא אמר אתן אלא אמר לעניים סתם דמשמע ינתן אף שזה דוחק, ואיך שיהיה הרב המגיד ז"ל כתב על דברי הראב"ד דדבר שלא בא לעולם אינו מוקדש כלל לכו"ע, וכן דעת רבינו פרק ו' דערכין, אלא שכתב שם שאע"פ שאינו מוקדש חייב לקיים דבריו מדין נדר וכו' ע"כ, ושם הל' ל"א כתב כן רבינו באומר הרי עלי, אבל באומר קדש סתמא כתב שם הל' כ"ו, דהאומר מה שתעלה מצודתי מן הים קדש או חרם לא אמר כלום ע"כ, ומדכתב לשון לא אמר כלום משמע דאפילו משום נדר אינו חייב כלום, ולפי דברי הראב"ד ז"ל רבינו פליג מדידיה אדידיה, הן אמת דמדכתב רבינו בדין השכיב מרע לשון לעניים לחוד דקנו העניים, משמע דאף בלא לשון נדר קנו, וזה נראה היפך מה שכתב שם בהל' כ"ו דקדש סתם לא אמר כלום, אם לא שנאמר דלעניים דקאמר הוי לשון כעין נדר, או שרבינו קיצר במובן וכוונתו שאמר אתן לעניים, משא"כ באומר קדש סתמא דאין במשמעות לשון זה שום נדר כיון דלא בא לעולם לא קנה כלל, וזו דעת הרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' רי"ב בהגהת הטור אות ל"ג אך בההיא דשכיב מרע כתב ז"ל דאיירי שאמר ינתן לעניים, דכל כך הוי ינתן בשכיב מרע כמו אתן בבריא עיי"ש, ולענ"ד דרבינו הזכיר הדין בשכיב מרע וכל שכן בבריא כמו שאכתוב לקמן בעז"ה. ועיין בספר המצוות עשין צ"ד.
שוב ראיתי למהר"ם אלשיך ז"ל סי' ק"ג שתירץ לסתירת רבינו ממה שכתב בהלכות ערכין הל' כ"ו למה שכתב בפרקין, דכוונתו מה שכתב שם דלא אמר כלום היינו לענין שיתקדש הקרקע, אבל לעולם שהוא חייב לקיים מה שהוציא בשפתיו עיי"ש, שלדבריו קשה לשון לא אמר כלום, דהוי ליה למימר אינן קדש, דלשון לא אמר כלום משמעותו כאילו לא אמר שום דבר, וקצת יש לתמוה על הרב כנסת הגדולה שם אות ל"ד שהביא משם מהרש"ח ז"ל, דלדעת רבינו דוקא אם אמר יהיה קדש בלשון עתיד אז הוי נדר, אבל אם אמר הרי הוא קדש הרי הוא לעניים מודה ז"ל שאינו כלום עיי"ש, דלמה לא הזכיר שזה היפך הרב אלשי"ך ז"ל שהביא שם אות ל"ז, וגם חילוק זה של מהרש"ח ז"ל לא זכיתי להבינו דהן אמת דלעתיד הוי נדר כדאשכחן גבי יעקב אבינו שאמר עשר אעשרנו לך דהוי לעתיד, אבל מכל מקום גם לשון הרי הוא קדש הוי נדר גמור ולמה יגרע, ואין בידי הספר לראות הדברים על בוריין.
טז[עריכה]
והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ וכו'. הרב כסף משנה וכן בבית יוסף חו"מ סי' רי"ב הקשה, דאיך יזכו העניים הרי היורשים לא נדרו, ומורישם ג"כ הרי אינו בעולם, ותירץ דכיון ששמעו ושתקו הוי ליה כאילו קבלו על מנת ליתן ע"כ. ואחרי המחילה הראויה תירוץ דחוק הוא, והמפרשים ז"ל כתבו דטעמא הוי משום מצוה לקיים דברי המת, ולענ"ד נראה עוד משום דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו, אי נמי בשעה שהוציא השכיב מרע מפיו דבר זה הוי ליה כאילו כבר נמסר ביד העניים, ולפ"ז רבינו הזכיר הדין בשכיב מרע דקנו העניים וכל שכן בבריא, וכן יש להוכיח מתוך תשובת המבי"ט ז"ל ח"א סי' קס"ט עיין שם.
יז[עריכה]
יש גאונים שחולקין על דבר זה וכו'. כאן הזכיר רבינו הגאונים שחולקין עליו, ובפרק ו' דערכין לא הזכירם, נראה שהבין ז"ל שמודים הגאונים ז"ל בהרי עלי שהוא לשון חיוב גמור, וכמו שהביא שם ראיה מיעקב אבינו שאמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וכתיב אשר נדרת לי וכו'. ועיין להדרישה ז"ל שהאריך בזה, והרב כנסת הגדולה רצה להבין שהגאונים אינן חולקין על רבינו אלא בשכיב מרע, אבל בבריא מודים לו עיי"ש שיש לצדד בדבר.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |