אבן האזל/מכירה/כב

אבן האזל ‏ מכירה כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז[עריכה]

הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו, ונמצא הנכסים ברשות האב וזה יורש אבי אביו וכן כל כיוצא בזה.

כתב המ"מ בשם הרשב"א דלאו דוקא בנו אלא הוא עצמו מוציא אלא דבנו מוציא בלא דמים והוא עצמו חייב לשלם דמי המכר שקבל, ומה שהוצרכו בגמ' לומר בטעמא משום דמכח אבוה דאבא קאתינא, וכן כתב כאן הרמב"ם דזה יורש אבי אביו, צ"ל דאם היה בן הבן יורש מכח אביו היה צריך גם הוא לשלם דמי המכר שקבל אביו, וכן כתבו בתוס' שם אבל כתבו דזה תליא אם בע"ח גובה בראוי, והרא"ש בבכורות פ' יש בכור הכריע דאינו גובה, ובחו"מ סי' ק"ד סעיף ט"ז כתב הרמ"א מד' הטור דאין ב"ח גובה בראוי, ובביאור הגר"א הביא שם מדברי הראשונים בזה, ומד' הרמב"ם פ' ט"ז מה' אישות הל' ה' שכתב דברים שהם מקולי כתובה ולא חשב ראוי שהיא משנה מפורשת, ומוכח דסובר כדעת הרא"ש דמתני' אינה דוקא לענין כתובה אלא דגם בע"ח ג"כ אינו גובה בראוי, ואף שלא הזכיר זה בדיני בע"ח אולי סמך אסתמא דכיון דכתב דגובין מנכסי הלוה ואם נפלו לאחר מותו אינם נכסי הלוה, אבל אם בע"ח גובה ואשה בכתובתה אינה גובה ודאי היה לו להביא מתני' ולפי"ז צריך ישוב למה לן טעמא דהוא יורש אבי אביו.

ונראה דהנה בהיה אביו גוסס חל המכירה וכמש"כ הרמב"ם בהל' ו' ולכן אף דהוזכר כאן בסתמא ובפרט שהוא דבר שאינו מצוי שימכור נכסי אביו בשביל שאביו גוסס ושימות הוא קודם אביו, מ"מ כיון דעכ"פ משכחת לה כה"ג צריך לבוא לטעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא דאף שתיקנו חכמים דבהיה אביו גוסס המכירה קיימת, מ"מ הוא דוקא אם באה הירושה להבן דהא מה שאירש מאבא מכור לך קאמר, ולכן אם יבוא בן הבן מכח ירושת אביו שירש בקבר אז חלה המכירה מדין ירושתו, ולכן אומר בן הבן שאינו בא מכח אבי אביו, ומבואר מה שכתב הרמב"ם הלכה זו אחר הלכה הקודמת דבהיה אביו גוסס מהני מכירתו, אח"כ ראיתי שכבר כתב כן הרא"ש בש"מ לבאר דברי הגמ' באופן שאין בע"ח גובה בראוי אלא דמ"מ אינו מרווח דאפי' אם נוכל לפרש כן דברי הרמב"ם אבל קשה ליישב כן דברי הגמ' דמנין פשיטא לגמ' לומר זו היא שקשה בדיני ממונות על הך דינא דבן שמכר בנכסי אביו גוסס, וגם לא שכיח שימות הבן קודם.

אכן הרא"ש בבכורות בפ' יש בכור צירף שני הדינים יחד, שהוכיח דאין בע"ח גובה בראוי ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו, ואמרינן מאן יורשי הבן בניו דאנן מכח אבוה דאבא קאתינן, והוא שלא כדעת התוס' וגם הרא"ש בעצמו בחידושיו בש"מ כתב על סוגיא זו דלא פסיקה ליה אי אין בע"ח גובה בראוי לכן אמר משום טעמא דמכח אבוה דאבא, אבל דברי הרא"ש בבכורות צריכים ביאור דמה שייך זה לזה, והרא"ש בעצמו כתב קודם דאף שאין בע"ח גובה בראוי מ"מ גובה ממלוה אף דהוי ראוי לגבי בכור לא הוי ראוי לגבי בע"ח, ואם צריך לצרף טעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא לא שייך זה במלוה, וראיתי שהרמב"ן בחידושיו לב"ב בדף קכ"ה הזכיר ג"כ הא דנפל הבית לענין שאין בע"ח גובה בראוי, וכדברי הרא"ש, והביא אח"כ ראיה מדברי הירושלמי דאיתא הכי לענין נזקין, וכתב דאפי' אי בע"ח גובה ממלוה זהו משום ד"ר נתן וכדאמרינן יתומים שגבו שקרקע בע"ח חוזר וגובה מהם משום דר' נתן, אבל מכופר דאין משתלם אלא לאחר מיתה אין בע"ח גובה, ובכל זה לא שייך טעמא דמכח אבוה דאבא, אח"ז ראיתי שכבר האריכו הש"ך והגר"א בסי' ק"ד דאין ראיה מנפל הבית משום דהוא מכח אבוה דאבא, ולאו משום דאינו גובה בראוי, אבל דברי הרא"ש ושכן כתב הרמב"ן בודאי צריך ביאור, ולבד זה הלא עיקר שיטה זו דאין בע"ח גובה בראוי קשה ע"ז מהא דהוצרך בגמ' שם לומר טעמא דמכח אבוה דאבא ודברי הרא"ש בש"מ דלהגמ' לא פסיקא הך דינא בודאי אינו מיושב דאם סוגיית הגמ' דב"ב סוברת דמתני' היא דוקא בכתובה מנלן לחלוק ע"ז, וכיון שהוכחנו דהרמב"ם סובר דאין בע"ח גובה בראוי א"כ קשה עליו מהך סוגיא דב"ב דנפל הבית וכנ"ל.

והנראה בזה דהנה הא דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא לא שייך אלא אם נוכל לומר דמעיקר דינא אין המת יורש בקבר, אבל אם מעיקר דינא המת יורש בקבר לא שייך לומר דבן הבן יאמר מכח אבי אבי אני בא דכ"ז דשייך ירושה לבן ודאי אינו יורש בן הבן, ולכן ע"כ זהו מטעמא דאין להמת דין ירושה, ולכן נוכל לומר דגם הך דינא דאין בע"ח גובה בראוי הוא ג"כ מהך דינא דאין להלוה זכות בממון שיבוא לאחר מיתתו, ולכן אף דגבי מלוה אם היה בזה דין ראוי לא היה גובה המלוה אף בלא טעמא דמכח אבוה דאבא, וכן הוא באמת לענין כופר וכדברי הרמב"ן, זהו משום דשייך דין ירושה לבני הלוה אף אם נאמר דאין לו דין ממון לאחר מיתתו משום דהמלוה או הכופר שהיה ראוי לו והוא זכותו זכו בהן יורשיו והבע"ח אינו יכול לגבות אם לא נשתעבד לו מקודם כיון דעכשיו אין להמת דין ממון בזה, אבל בנפל הבית עליו ועל אביו אי לאו דינא דיורש אבי אביו לא סגי בהך טעמא דאין בע"ח גובה בראוי דממ"נ אם אין להבן דין ירושה א"כ מאיזה כח יורש בן הבן דהא לא היה להבן בחיים דין לירש את אביו דנאמר דבן הבן יורש זכות אביו וא"כ אי לאו טעמא דבן הבן יורש אבי אביו אם יבוא לירש מכח ירושת אביו, גם הבע"ח יגבה חובו מכח ירושתו, וזהו דאנו מוכרחין לבוא לטעמא דהוא יורש אבי אביו, ומ"מ צריכים אנו גם לטעמא דאינו גובה בראוי, והיינו דאין להלוה המת דין ממון, דאם היה לו דין ממון לא הוי מהני טענה דמכח אבוה דאבא, דבודאי כ"ז שיש להבן זכות ירושה לא יירש בן הבן וזהו גופא דינא דאינו גובה בראוי משום דהמת אין לו דין ירושה בקבר דאם היה יורש בקבר היה הבע"ח גובה עכשיו ורק משום דאינו יורש לכן הוי דינא דראוי ולכן אנו צריכים לשני הטעמים לטעמא דראוי ולטעמא דמכח אבי אביו ומבוארים דברי הרמב"ן והרא"ש, וגם שיטת הרמב"ם דאין בע"ח גובה בראוי.

ועכשיו מבואר שפיר דברי הגמ' במה דאמר זו היא שקשה בדיני ממונות כמו שכתבו התוס' דהכונה במה שמוציא בלא מעות, ומיושב אפי' אם אין גובה בראוי, ומבואר דברי הרמב"ם במה שהוצרך לומר טעמא דאבי אביו הוא יורש.

ונוכל לומר ג"כ כמ"ש מקודם דנ"מ אם היה אביו גוסס אבל מיושב יותר דאין אנו צריכין לומר דוקא משום זה אלא משום שני הטעמים ביחד.

טו[עריכה]

דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרין אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים.

השגת הראב"ד, דין ההקדש וכו' א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפילו על דברי הרב כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חבריה משום דלא היה סלע ברשותו לא מצי מקני ליה אלא במעמד שלשתן, וזה החכם אומר שאפי' לא בא לעולם קנו עניים, ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה, הרי זה חייב עצמו ליתן, אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם, לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל.

המ"מ הביא כאן דברי הרמב"ם פ"ו מה' ערכין, אבל שם לא כתב אלא באופן שהודה לו כאן הראב"ד והיינו באומר הרי עלי ליתנם לעניים, אבל הרמב"ם הוסיף כאן גם כשאמר יהיה הקדש, ובזה אין כאן נדר על עצמו אלא אם נעשה הקדש חייב ליתן להקדש משום דשייך להקדש ולא משום נדרו, וכיון שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם גם נדר אין כאן, וזהו דברי הרא"ש שהביא הטור דבאומר יהיה הקדש לאו כלום הוא, ודוקא באומר אתן לעניים חייב לקיים נדרו, ואני תמה על הכ"מ שכתב שהרמב"ם אינו חולק על הרא"ש ובעצמו הביא מקודם דהרא"ש סובר דיהיה הקדש לאו כלום הוא, והנה הרמב"ם חידש כאן עוד דגם במתנת שכ"מ מועיל, ובזה תמה הכ"מ דהא היורשים לא נדרו וכתב בזה הכ"מ דכיון שהיורשים שמעו ושתקו הו"ל כאילו נדרו הם בעצמם, ודברים תמוהים הם חדא דלא הזכיר הרמב"ם ששמעו ושתקו, ועוד דמהיכי תיתי יעשו מחאה בשעת מעשה נגד רצון אביהם השכ"מ ובאותה שעה אכתי אינם יורשים ואינו שייך להם כלל.

והנראה בזה דהנה מצינו דגם בנדבה עובר בלא תאחר לשלמו ולא רק בקרבנות דמחוייב להקריב דגם באמר הרי זו לבד"ה ג"כ עובר דהא גם בחרמים עובר וחרמים הם לבד"ה, והנה בפשיטות היינו אומרים דזהו דין התורה מדין והבאתם שמה שגם הנדבות חייבה התורה להביא, אבל מלשון הרמב"ם בפ' י"ד מה' מעה"ק הל' י"ג מוכח דעיקר הנדבה הוא חיוב בעצמו ליתן שכתב וז"ל, אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם וכו', עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים ה"ז עבר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו, ומוכח מדברי הרמב"ם דבעיקר הדבר בין נדרים בין נדבות הוא חוב שהוא חייב בהן אלא שהוא מצות עשה להביא אותם ברגל ונמצא דכשאומר הרי זו להקדש או יהיה הקדש נעשה בזה שני הדברים יחד שבאמירתו נעשה כמו קנין מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וגם הוא התחייב מצד עצמו למסור נדבתו להקדש וכן כשאמר שיהיה דבר זה לעניים התחייב את עצמו למסרן לעניים ומשו"ה עובר בלא תאחר לשלמו בג' רגלים.

ולכן סובר הרמב"ם דבמקדיש דבר שלבל"ע אף דההקדש לא נתקיים הוא רק מדין קנין דלא נעשה הדבר הקדש דמצד דין אמירה לא קנה כמסירה להדיוט, אבל נדר שיש בהקדש שגם בנדבה עובר בלא תאחר לשלמו שהתחייב למסור הדבר להקדש בזה אין חסרון משום דשלבל"ע, ואף דלפימש"כ א"כ ה"נ באומר הרי זו הקדש, מ"מ ע"כ כתב הרמב"ם בדין יהיה הקדש דעל דבר שלבל"ע לא שייך לשון הרי זו, וע"כ הוא בלשון יהיה הקדש.

איברא דהרמב"ם כתב כאן ג"כ או יהיה אסור עלי, ובזה לא נוכל לבאר כמו בהקדש, דכשאוסר איזה דבר על עצמו יש בזה בכלל שלא יאכל דבר זה דשלא אוכל אינו גדר נדר אלא גדר שבועה, ואף דדעת הרמב"ם הוא דבאומר מודרני שלא אוכל חל הנדר זהו משום דעכ"פ אמר מודרני שנעשה גופו מודר מאכילה או כשיטת הרמב"ן והר"ן דיש נדר בלשון שבועה ע"ש בדבריהם ריש נדרים, אבל עכ"פ עיקר נדר אינו שלא אוכל, א"כ עכ"פ לא נוכל לומר דבסתם כשאומר דבר זה אסור עלי דעיקר נדרים הוא דאוסר החפץ עליו שיהיה ג"כ בכלל הנדר שלא יאכל, אלא דבאמת הוא גמ' מפורשת בנדרים דף מ"ז ע"א דאדם אוסר דבר שלבל"ע על עצמו, כיון שאוסר פירות חבירו על עצמו וא"כ א"צ כאן כלל לומר דהוא מטעם נדר שלא יאכל. ולכן ע"כ מה שכתב הרמב"ם גם דין יהיה אסור עלי היינו דאף דעדיין א"א לומר שכבר נאסר ונתקדש הדבר שלא בא לעולם כקרבן, מ"מ משום דין כל היוצא מפיו יעשה נתפס דבורו שכשיבוא לעולם יהיה אסור, וסובר הרמב"ם דזהו גופא טעמא דאמרינן דאדם אוסר דבר שלבל"ע על עצמו, דאף דבגמ' אמרינן דזהו מטעם דאדם אוסר דבר של חבירו על עצמו סובר דזה ע"כ ג"כ מהך טעמא דאי משום שהדבר הנאסר מתקדש כקרבן לא היה בדין שיוכל לאסור דבר שהוא של חבירו אפי' על עצמו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ דהוא משום שחל דבורו על עצמו לקיים. ולכן ה"נ בדבר שלבל"ע שצריך לקיים כשיבוא לעולם.

אולם לא נוכל ליישב בדרך זה הא דמהני יהיה הקדש מטעם כל היוצא מפיו יעשה כמו שבארנו הא דיהיה אסור, דלא דמי כלל דעל יהיה אסור אנו אומרים דמטעם כל היוצא מפיו יעשה מהני שיהיה אסור עליו אף דהחפץ אינו יכול ליאסר עכשיו עליו, ונעשה איסור בדבר שלבל"ע כמו בדבר שבא לעולם, וכדאמרינן אדם אוסר וכו', אבל ביהיה הקדש כיון דזה ודאי שגם אחר שיבוא לעולם לא נעשה הקדש דהא אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע רק שאנו אומרים שמ"מ מחוייב לקיים דברו וליתנו להקדש או ליתנו לעניים ובזה מבואר טענת החולקים דהא באמר יהיה הקדש דהוא מגדר נדבה לא התחייב בנדר כלל ליתנו להקדש וכיון שההקדש אינו חל למה יתחייב ליתן, וע"כ דהוא כדברינו דגם בנדבה יש חיוב נתינה ולכן מהני יהיה הקדש כמו שביארנו.

ומה שכתב הרמב"ם דגם לענין שכ"מ מהני כשאומר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, אף דבשכ"מ לא מהני מטעם נדר דהא עיקר המתנה אינו אלא לאחר מיתה, נראה בזה עפ"מ דאמר בגמ' בב"ב בדף קמ"ח דשכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, אף דכל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ, הואיל ואיתא בבריא במעמד שלשתן, וכן הביא הרא"ש ולא טעמא דר"פ הואיל ויורש יורשה, ולכאורה קשה דהא דאיתא במעמ"ש אינו מגדרי קנין דהא הוי הלכתא בלא טעמא ואיך שייך ללמוד מזה בלא מעמ"ש, וע"כ דטעמא הוא דגם מתנת שכ"מ אינו מגדרי קנין דהא אינו אלא לאחר מיתה דכבר פקעה רשותו, ועוד אמרינן דמתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן, וע"כ דהא דתליא מתנת שכ"מ בדיני מתנת בריא אינו אלא לענין זה דכיון דכל מה שתיקנו שיהיה דברי שכ"מ קיימין הוא שלא תטרוף דעתו עליו, וזה אינו אלא במה שאם היה בריא היה יכול להקנות באיזה אופן שיהיה, בזה תיקנו חכמים שיהיו דברי שכ"מ קיימין, אבל בזה שגם בריא אינו יכול להקנות בזה לא תטרף דעתו של השכ"מ כיון שיודע שא"א להקנות דבר זה.

ועכשיו נוכל לומר דזהו טעמו של הרמב"ם דכיון דהך כללא דכל דאיתא בבריא איתא בשכ"מ אינו תלוי בגדר הקנין אלא דכיון דאפשר שיתקיים בבריא תיקנו חכמים שיתקיים בשכ"מ, ולכן כשאומר השכ"מ ינתן לעניים אף דבבריא לא נעשה קנין בדבר שלבל"ע, אבל כיון דנעשה עכ"פ התחייבות מטעם נדר שיהיה מחויב לקיים, ודבריו קיימין עכ"פ לענין חיוב לכן דבריו קיימין גם בשכ"מ.

טז[עריכה]