מעשה רקח/מאכלות אסורות/ב

מעשה רקח ‏ מאכלות אסורות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות מאכלות אסורות

א

מכלל שנאמר וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דדברי רבינו מבוארים בספרא ואין לתמוה ממ"ש אין מזהירין מן הדין מפני שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכו' ע"כ. וקצת קשה על דבריו ממ"ש בפסחים דף כ"ד כשרצו להוכיח דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי נמי איסור הנאה רב פפא אמר מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין תלמוד לומר לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפק"ל מק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקישא הוא וכו' והשתא לפי הכלל של הרה"מ דכ"מ שיש לאו הבא מכלל עשה מזהירין הרי בהך קרא דבאש ישרף משמע מיניה לאו הבא מכלל עשה דלא יאכל כיון דאזהר רחמנא דבאש ישרף וא"כ מאי פריך וכי תימא אין מזהירין מן הדין כיון דהכא איכא לאו הבא מכלל עשה פשיטא דמזהירין. ולענ"ד נראה דהמקשן הקשה לגלות דעת התרצן וכדמתרץ ליה הקישא הוא עדיפא מינה משני ליה.

וראיתי להרב גופי הלכות שתירץ דשאני הכא דבכלל גמל וחזיר בהמה טמאה דהא אין בה שום סימן טהרה ע"כ ולתירוץ זה קשה דא"כ אמאי אצטריך העשה כלל ואפי' גוף הק"ו כיון דבכלל מאתים מנה עוד תירץ הרב ז"ל דשאני הכא דהעשה הוא בלשון מיותר דאותה תאכלו משא"כ ההיא דבאש ישרף דאצטריך לגופיה וגם זה דוחק דמה לי ועוד דהרב המגיד ז"ל סתמא קאמר והנה עיקר התירוץ הראשון היא דעת הרמב"ן ז"ל פרשת שמיני שחלק על הספרי דמשמע מיניה דבהא מזהירין מן הדין (ומשמע דמכח העשה קאמר) וכתב עליו שהוא היפך הדין דקי"ל אין מזהירין מן הדין אלא עיקר הטעם הוא דכי אסר רחמנא גמל וחזיר ושפן וארנבת דיש בם חד סימן טומאה יש בכללם שאר בהמות טמאות ע"כ ולדידיה קשה דא"כ יתורא דאותה תאכלו למאי אצטריך אם לא שנאמר דליתן עשה על הלא תעשה קאמר ודו"ק. והנה רבינו בספר המצוות לאוין קע"ב הביא לשון הספרי כולו ושוב כתב דאין זה ק"ו לענין דאין מזהירין מן הדין דזה הק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש גבי בתו מאנוסתו וכו' ע"כ. והכוונה מבוארת במ"ש דבכלל חזיר וגמל וכו' יש ג"כ כל שאר בהמות טמאות ומכאן אתה למד שלא הבין הספרי כמ"ש הרה"מ ז"ל דהוי מפני העשה וכו' אלא משום גילוי מילתא בעלמא ולהרה"מ י"ל שכיון שבידו החזקה הביא הספרי סתם משמע דמפני העשה בעלמא קאמר והכי מסתברא טפי שלא תקשה יתורא דאותה תאכלו כנ"ל.

ג

האדם וכו'. עיין למה שהשיג הרמ"ך בכת"י על רבינו ז"ל וכבר נתבארו דברי רבינו מתוך דברי הר"ן ז"ל פ' אף על פי והרב המגיד וס' קרבן אהרן פרשת שמיני ועיין בשו"ת הריב"ש סו"ס שע"ג ולהרב מל"מ והכנה"ג יו"ד סי' ע"ט והרב בני חיי והפר"ח שם ולמ"ש הרב לח"מ עיין בס' צרור החיים ואין להאריך.

ה

חגב טמא וכו'. הקושי מבואר בדברי רבינו למה לא הזכיר הלאו הבא מכלל עשה אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף וכו' את אלה מהם תאכלו וכו' הכתוב בפרשת שמיני כמו שהזכיר בבהמה חיה ועוף טמא ודגים ועוד דבפרק א' הזכיר גם החגבים למצות עשה בבדיקתם וכתב הרב המגיד דהיינו העשה של האכילה וכו' וכאן למה השמיטו וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע והיותר תמוה אצלי שסיים בדין הקודם הא למדת וכו' הרי שכלל כולן ולא הזכיר חגבים. והנה ראיתי בספר המצוות עשין קנ"א שהזכיר העשה מפסוק דאת אלה מהם תאכלו את הארבה וכו' ובלאוין קע"ה הזכיר הלאו בשרץ העוף מפסוק כל שרץ העוף וכו' והר"ם בן חביב רצה לתרץ בסי' פ"ו דקרא דאת אלה מהם תאכלו הוצרך לעצמו ללמוד כלל ופרט (כדאיתא בחולין דף ס"ה) ע"כ. ולזה אכתי קשה מלבד מה שהקשה הוא ז"ל דהא איכא קרא אחריתי גבי חגב אך את זה תאכלו וכו' ולשאר התירוצים ג"כ שתירץ ז"ל להכריח דאין כאן עשה בחגבים כלל קשה ג"כ דסוף כל סוף הוי נגד דברי הרה"מ ז"ל בריש פ"א ונגד מ"ש רבינו בעצמו בסה"מ עשין קנ"א שהביא המצות עשה דאת אלה מהם תאכלו וגם הרב ז"ל העיד על עצמו שלא נחה דעתו בדבריו מפני סתמיות לשון רבינו.

ובס' לחם יהודה נר"ו תירץ דה"ה נמי דגם בחגב עובר בעשה אלא לפי שאין הלאו מפורש בחגב דהוא בכלל שרץ העוף לכך לא הזכיר בו העשה וסמך על מ"ש בפתיחת ההלכות ע"כ וגם עם כל זה הלחץ אכתי קשה דלמה הזכיר רבינו בדין הקודם הא למדת שכל האוכל דג טמא או בהמה וחיה או עוף טמא ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה ושוב הזכיר דין החגב וכיון דגם החגב בכללם הו"ל להזכיר זה הלשון אחר כולן ולומר הא למדת וכו' וצ"ע טובא. גם מה שעלה בדעת הרב לחם יהודה לחלוק על הרב המגיד שכתב בריש פ"א שדין הבדיקה שכתב רבינו התכלית הוא על האכילה וכו' וכתב עליו שכפי הנראה מדברי רבינו בספר המצוות עשין קמ"ט וקנ"ב הוא שעל הבדיקה לחודה קאמר וכו' ע"כ קשה דאיך לא ראה מ"ש שם בעשין קנ"א העשה של הבדיקה בחגבים מפסוק דאת אלה מהם תאכלו הרי דבאכילה קאמר וכדברי הרה"מ ממש גם בס' [ר' דוד] עראמה ז"ל ראיתי שכתב דמדכתב רבינו הרי הוא בכלל שרץ העוף נתכוון להעשה כי סמך על מ"ש אצל העוף ומינה לכל כללות וכו' ע"כ וגם זה דוחק גמור כמבואר.

והנה בספרי הובא בילקוט פרשת ראה איתא כל עוף טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא לכם מצות לא תעשה ר' שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים כל שרץ העוף טמא הוא לכם אלו חגבים טמאים ע"כ ואיכא למידק דבמאי פליגי דהא קרא דכל עוף טהור כתיב אחר קרא דכל שרץ העוף א"כ ודאי דעליה קאי ותו דבעוף טמא הא כתיב לעיל כל צפור טהורה תאכלו דדרשינן מיניה העשה לעוף טמא א"כ בהכרח קרא דכל עוף טהור לחגבים הוא דאתא אלא ודאי צ"ל דלת"ק כל עוף טהור קאי אכל מין שרץ עוף טמא דעובר בעשה ור"ש פליג וס"ל דלא קאי אלא אחגבים דוקא דאיתנהו ג"כ בשרץ העוף וקראי לא קיימי אלא אחגבים דוקא ונראה דהכרח ר"ש מדכתיב בפרשת שמיני אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וכו' את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו וכו' הרי דקרי לארבה לחוד ר"ל למין זה שרץ העוף אבל בשאר שרץ העוף שאינו מין חגב כגון זבובים ויתושים וכיוצא לדעת ר"ש אין כאן העשה אלא לאו גרידא שכתוב בשמיני כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם ובהא הוא דפליג את"ק דאל"כ במאי פליגי ומדברי הרב המגיד נראה שרבינו פוסק כר"ש שהרי כתב חגב טמא הרי הוא וכו' בספרי כל שרץ העוף אלו חגבים טמאים ע"כ.

ומ"ש הרב המגיד עוד ואיזהו שרץ העוף וכו' (מלתא לחודה ותופס דברי רבינו שסיים ואיזהו שרץ העוף וכו') (כלומר דאף דהך קרא דכל שרץ העוף) הכתוב בפרשת ראה לא קאי אלא אחגבים מ"מ גם שאר שרצי העוף כגון זבובים ויתושים וכו' נאסרו ודאי דעיקר שרץ העוף נינהו ונאסרו להדיא בפרשת שמיני בשני פסוקים כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם וכתיב קרא אחרינא התם וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם ולכך לא פי' מידי הרה"מ כי פשוט הוא מעתה רבינו שפסק כר' שמעון משום דקרא מסייע ליה מדכתב כל עוף טהור תאכלו אחר פסוק וכל שרץ העוף וכו' ולא כתב כל שרץ עוף טהור תאכלו שזה מורה דלא קאי אלא אחגבים כלומר ולא לכל שרץ העוף כגון זבובים וכו' ולא רצה להזכיר העשה אפילו בחגבים כי היכי דלא נטעי דגם בשאר שרץ העוף דינא הכי כיון שבפרק זה בדין זה הוכרח להזכיר דין החגבים עם שאר שרץ העוף נזהר בדבריו כדי שלא נטעה וסמך למ"ש בריש פ"א ששם רמז העשה שיש בחגבים לחודייהו ואין לטעות כאמור גם לא רצה לבאר דבחגבים דוקא יש העשה משום דאולי הלכה כת"ק דגם בשאר שרץ העוף יש עשה ולכך כתב הדין בסתם וזו היא כוונתו ויתיישבו ג"כ דברי הרה"מ שכתב בפ"א כנ"ל והרה"מ ז"ל בדין זה שציין מההיא דספרי דכל שרץ העוף היינו חגבים טמאים כלומר שמשם נלמוד כוונת רבינו שלא רצה להזכיר העשה אפילו בחגבים משום שאר שרץ העוף דלא פסיקא ליה.

ומה מאד מדוייק לפ"ז דברי קדוש מדבר בספר המצוות שבעשין קנ"א הזכיר העשה בחגבים מפסוק הכתוב בשמיני את אלה מהם תאכלו את הארבה וכו' ובלאוין קע"ה הזכיר הלאו בשרץ העוף מפסוק כל שרץ העוף ולא פרט חגבים כלל אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו כי בהלאו הכלל בכלל אך בעשה אין כאן אלא חגבים דוקא כדעת ר' שמעון בספרי כאמור ומבואר ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח וכוונת רבינו האמיתית ואין בו נפתל ועיקש שבח להשי"ת. גם הלום ראיתי להסמ"ג שהעתיק כדברי רבינו ומתוך דיוק דבריו מפורש יוצא ע"פ האמור שכוונתו כפי מה שכתבנו דוקא דבעשין נ"ט כתב ארבע מצות עשה יש במאכלות לבדוק בסימני וכו' לבדוק בסימני חגבים וכו' כדברי רבינו בריש פ"א ובלאוין קכ"ז העתיק כל דברי רבינו שבפרק זה והזכיר העשה בבהמה חיה ועוף ודגים וגבי חגבים ג"כ כתב כדברי רבינו ולא הזכיר העשה בהם אך סיים וכבר ביארנו בספר מצות עשה סימני בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים ע"כ. וקשה דלמה אצטריך לאדכורי לן דבר זה הלא כבר ביאר בכולן שם העשה שבהם מלבד הלאו אלא ודאי כמו שכתבנו שלא רצה להזכיר העשה אפילו בחגבים דלא ניטעי דה"ה בשאר שרץ העוף ולכך אחר שכתב הלאו גרידא רמז שכבר הזכיר העשה בבהמה חיה ועוף ודגים וחגבים כלומר דמשם נלמוד דבחגבים ג"כ איכא עשה אלא שכאן לא הזכירו משום לתא דשרץ העוף ודו"ק כי מבואר הוא אמת ויציב.

ו

כגון החולד והצב נחשים וכו'. לא ידעתי למה נקט חולד וצב שהם מהשמונה שרצים וכבר הזכירם רבינו לקמיה א"כ מה צורך להזכיר כאן חולד וצב ועוד דהך קרא כתוב בשמיני וכתוב אחריו כל הולך על גחון וכו' דמשמע דעיקרו קאי אנחשים ועקרבים וכו' וא"כ היה לו להזכיר הנחשים וכו' והסמ"ג לאוין קל"א כתב האוכל כזית משרץ הארץ לוקה שנאמר וכל השורץ וכו' אבל השרצים האמורים בתורה האוכל כעדשה מבשרן לוקה וכו' ע"כ הרי שחלק שאר שרצים מהח' ובדוחק י"ל לדעת רבינו דמשום דלא בא בשמונה שרצים לאו מפורש באכילה כי אם מפסוק זה לכך הקדימם דבאמת בחייהם הם שוים בלאו כמ"ש רבינו אח"ז וג' חילוקים הוזכרו בגמרא דמעילה דף ט"ו אחד דבחייהם שוים הח' שרצים לשאר דכזית דוקא לענין אכילה שנית דבמיתתם הח' שרצים בכעדשה ושאר שרצים בכזית (וכמ"ש התוס' שם) ג' דהאברים שלמים לענין טומאה אפילו פחות מכעדשה ועיין לרבינו פ"ד דשאר אבות הטומאה.

ט

דם שמונה שרצים וכו'. משנה במעילה דף י"ז דם השרץ והבשר מצטרפין זה עם זה וכו' ובגמרא אמר ר' חנין אמר רב ועודה בו (כן גירסת הרב המגיד והתוס' ד"ה אמר ר' חנין וכו') מתיב ר' יוסי בר חנינא הטמאים מלמד שהם מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות אמר ר' יוסף לא קשיא כאן בכולו כאן במקצתו ופירש"י דכוונת רב חנין דדוקא בשרו של אותו שרץ שפירש ממנו הדם דהוי דם ובשר משרץ אחד ולא שהדם משרץ אחד והבשר משרץ אחר וכו' כאן בכולו אי הוו שרצים שלמים ופירש חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה או מזה דם ומזה בשר כיון דאתו ממקום חשוב מצטרפין והא דר' חנין היינו במקצתן דלא הוו השרצים שלימים אלא מקצתן וכו' ופירש דם מזה ובשר מזה וכו' ע"כ והתוס' ז"ל הוסיפו פי' אחר משם רבינו נסים גאון דכאן בכולו כאן במקצתו ר"ל דבכולו היינו שנגע בדם ובבשר שהם משני שרצים והא דר' חנין וכו' כגון שלא נגע אלא במקצתו או בדם או בבשר וכו' ע"כ. ואיך שיהיה יש לתמוה על רבינו שלא הזכיר חילוק זה לא בפרקין בענין אכילה ולא בפ"ד דשאר אבות הטומאה לענין טומאה ויותר יש לתמוה על הרה"מ שציין דינו של רבינו מהך דמעילה ולא נרגש מזה החילוק המבואר. ובספר לחם יהודה שנדפס מחדש ראיתי שנתעורר בקושיא זו ותירץ דרבינו מפרש הא בכולו הא במקצתו דר"ל דרב חנין איירי במקצתו דהיינו בשמונה שרצים לחוד וברייתא דהטמאים איירי בכל השרצים שבעולם וכו' ע"כ. ולא ידעתי איך אפשר לפרש כן דמבואר לתנוקות של בית רבן דכל אותה פרשה לא איירי אלא בשמונה שרצים וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וכו' אלה הטמאים לכם בכל השרץ וכו' ומסיים כל אותה פרשה בענין טומאתן וידוע דאין טומאה אלא בשמונה שרצים דוקא ובתורת כהנים מבואר ת"ל אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד.

והנה ראיתי לרבינו בפי' המשנה והרע"ב והתוס' יו"ט ז"ל שלא הזכירו זה החילוק של כאן בכולו כאן במקצתו כלל אלא פירשו המשנה כצורתה עפ"י דברי רב חנין וזה מורה ודאי דס"ל בפשיטות דזה החילוק ליתיה כלל ואין לנו שום פתח כי אם לומר דס"ל דהך דרשה דהטמאים לאו הלכתא היא אלא כסתם מתניתין דלא הזכירה אלא שרץ ושרץ ודם השרץ שמצטרף לבשרו והכי מסתברא שהרי בתורת כהנים פרשת שמיני כשדרשו זאת הדרשה אמרו להביא שרץ ושרץ שרץ ודם דם בדם וכו' וזה הוי היפך סתם תלמודא דס"ל דאם פירש הדם אין שיעורו בכעדשה אלא בכזית כמ"ש רבינו בדין שאח"ז והתו"כ קתני דם ודם וציין הרב המגיד מההיא דכריתות וכו' וזה ניתן ליאמר ע"פ דברי הרה"מ שאחר שציין דינו של רבינו מההיא דמעילה ובגמרא אמר ר' חנין וכו' כתב ודם שפירש מהם יתבאר בסמוך וכו' ע"כ וקשה דלמאי אצטריך לזה הלא במקומו שהוא אח"ז ציין שהוא מההיא דכריתות וכו' אלא ודאי נראה שכוונתו להשמיענו דמכח זה אידחי הך דהטמאים וכו' ולא נקטינן מהך דרשה אלא מאי דהוי הלכתא דהיינו שרץ ושרץ לחוד דמקרא קמא דוזה לכם הטמא דרשינן שרץ ודם כדאיתא בכריתות ומהך קרא דרשינן שרץ ושרץ ותו לא אי נמי י"ל דהך תיבה דהטמאים כבר נדרשה לדרשות אחרות בחולין דף קכ"ב ת"ר הטמאים לרבות עורותיהם כבשרן וכו' ועוד דרשו שם הטמאים לאסור צירן ורוטבן (עיין להתוס' שם ד"ה למיניהו וכו') ועוד שם דף קכ"ו ת"ר הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ וכו' זה נראה לענ"ד בכוונת רבינו והנמשכים אחריו ודו"ק.

יב

האוכל כזית משרץ המים וכו'. הנה הרב המגיד ז"ל ביאר כוונת רבינו האמתית ע"פ מ"ש בספר המצוות וכו' עיי"ש אך עדין נשאר לדקדק בדבריו במ"ש כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים וכו' ע"כ. דלכאורה קשה טובא דא"כ כל החיות שבים שאינן בצורת דגים הרי הם בכלל שרץ המים ומשמע בין שאין להם קשקשת בין שיש להם דהרי החיות אין להם צורת דג כלל וא"כ קשה דבע"ז דף ל"ט אמרו חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר וסימניך טמא טהור טהור טמא והתוס' הזכירו עז הים שהוא טהור ג"כ כדאמרינן בשבת רבא מלח שיבוטא והוא עז הים ורבינו פסק בדין ד' שהאוכל כזית מדג טמא לוקה שנאמר ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ועבר על העשה שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכו' ע"כ וכיון שהזכיר הלאו מבשרם לא תאכלו משמע דשאר הדגים שאין בהם צורת דגים אינם בכלל זה הלאו אלא מהך קרא דשרץ המים ועיין להפר"ח יו"ד סימן פ"ג אך נראה לענ"ד פשוט דכוונת רבינו במ"ש בדין זה הוא באותם הדגים והחיות שאין בהם קשקשת דאלו התירתן התורה להדיא ואין לטעות בזה וכבר ביאר בדין ד' שכל שיש לו סנפיר וקשקשת שרי וזה הוא צורת הדג וסימניו ודו"ק.

יג

והאוכל מהם כזית. לאו דוקא קאמר דהא סתם תולעים אלו אין בהם כזית וכשאוכל אחד מהם שלם יתחייב עכ"פ אף שאין בו כזית אלא משום שכל אותם המינים שהזכיר לעיל שהם בריות גדולות וכו' שייך בה כזית נקט לה הכא נמי כזית ויתכן בשנימוחו וכיוצא.

יד

הנבראים בפירות וכו'. סוף פרק אלו טריפות אמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסין וכו' ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא והא באביה והא שלא באביה לא אידי ואידי באביה ולא קשיא הא בפירא והא באילנא דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים שמע מינה ופירש"י באביה בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע וכו' ע"כ. וקשה דמי הכריחו לפרש כן אימא דאף דאינה מהלכת כיון שהיא במחובר שרץ הארץ קרינן ביה. וי"ל דאם איתא מאי איריא קישות דנקט לימא פרי שהתליע באביה וכו' אלא ודאי מדנקט קישות שהוא פרי שיש מקום לתולעת להלך בתוכו הוא דאסור אבל פרי קטן ודק כגון עדשים כליסין שרי והנה הך מימרא דשמואל אידחיא לה מכח ההיא ברייתא ולא קי"ל כוותיה אלא דבמחובר כל שלא יצא על הארץ שרי ואפילו ריחש בתוך הפרי שרי וכן דעת ר"ת והרא"ש וקצת מן הפוסקים אמנם בה"ג פסקו כשמואל מדחזינן לרב פפא בדף נ"ח שנסתייע מהך דשמואל וכן פסק להדיא הרי"ף ז"ל וזה דעת רבינו ולפ"ז צ"ל בקישות דנקט שמואל לאו דוקא והן הכי נמי דלא בעינן שיהלך בתוך הפרי אלא כיון שברייתו מן הארץ הרי זה נקרא שורץ על הארץ ונאסר ובתלוש דוקא הוא דמחלקינן כמו שמבאר רבינו והולך.

אכן ראיתי לרבינו בספר המצוות דברים מגומגמים הרבה שכתב בלאוין קע"ח וז"ל הזהירנו מלאכול תולעים המתיילדים בפירות ובזרעים ומעת שילכו ויצאו על שטח אותם הזרעים והפירות וכו' אינו מותר לאכלם ומי שאכלם לוקה משום השרץ השורץ על הארץ וכו' ע"כ ובלאוין קע"ט כתב כשיקרה שיתייליד בעל חיים בזרע מן הזרעים או בפרי מהפירות ואח"כ יצא לאויר ואע"פ שהוא לא נגע בשטח הארץ הנה אם אכל אחד חייב מלקות אחת וכו' ואם פירש על הארץ והלך בה חייב על אכילתו אחת משום השורץ על הארץ ואחת משום שקץ הוא לא יאכל וכו' ע"כ ואם פסק כשמואל מאי אריא דנקט שהלך התולעת על שטח הפרי וכו' הרי לשמואל אפי' בלא הלך על שטח הפרי אלא שריחש בתוכו סגי לחיובי עליה משום שורץ על הארץ ומכ"ש לפי מה שפסק בידו החזקה דאפי' לא ריחש כלל כיון שנבראת בארץ לוקין עליה כדלקמן ואם פסק שם דלא כשמואל מנ"ל לחלק בין כשהלכו על שטח הפרי או הזרעים לכשהלכו על הארץ הרי על כרחין על הארץ דוקא בעינן תדע דמבעיא לן התם פירשה לאויר העולם ולגג תמרה ומתמרה לתמרה מהו וסלקה בתיקו ולפי שיטתין דלא קי"ל כשמואל פשיטא דהך בעיא אינה אלא כשהתליעו במחובר דבתלוש לא איירי תלמודא כלל ואף אי נימא דהך בעיא קיימא בין אתלוש בין אמחובר הרי סלקא בתיקו ואיך כתב דאם הלכה על שטח הפרי חייב מלקות ואם רבינו יפרש כפי' רש"י דבתלוש הוא דקמבעיא ליה ולדברי הכל איך כתב סתם הו"ל לפרש להדיא דלא יתחייב זה המלקות אלא במחובר דוקא דאילו בתלוש בעינן שילכו על הארץ ממש ויש ליישב בדוחק ועיין מה שהשיג עוד הרמב"ן בסה"מ דף מ"ב עיי"ש ומ"ש בעל מגילת אסתר שם.

יז

תולעת הנמצאת וכו'. הדברים מגומגמים ויכולין לסבול כמה פירושים דמדכתב במעי הדגים משמע דבבשרם שרי דלאו מעלמא אתי ואם זאת כוונתו למה כתב והנמצאת בבשר דמשמע דקאי בין לדגים בין לבהמה שהזכיר ותו מדלא התיר אלא בבשר דג מליח משמע דבבשר דג חי אסור ואם נאמר דכוונתו בכל מקום שימצאו בין בבני מעים בין במוח בין בבשר בין בדגים בין בבהמות וכן הבין הרב המגיד ז"ל וקשה דלמה לו לפרט בני מעים ומוח דידוע דמעלמא אתו כיון שסופינו לאסור אף בבשר דמינה הוא דקא רבו תו קשה דלמה הזכיר המוח בבהמה ובגמ' נאמר גבי דגים דכי ניים עייל ליה באוסייה לפי דברי הרה"מ ז"ל וגירסתו ועל הכל צריך יישוב.

מותר לשתותן עם המים. מדקדוק הלשון משמע דדוקא לשתותן אגב ששותה המים הוא כשר הא בפני עצמם אפי' לא פירשו אסור וכן יש לדקדק ממ"ש בדין י"ט וכן אם פירש לדופני הבור או המערה וחזר למים מותר והכי מסתברא.

יח

הואיל ואינן מים נובעים. משמע דהכל תלוי באינן נובעין ואף אם הם מושכים כגון חריצין ונעיצין מותר ומדכתב אחרי זה והרי הן עצורין משמע דהמושכין דאינן עצורין אסור וכן הבין הרב המגיד שכתב חריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין וכו' וכתנא דבי ר' ישמעאל וכן פירשו התוס' וכו' ע"כ אלא שקשה לפ"ז דתנא דבי ר' ישמעאל דריש התם במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וכו' ובפ"ח (דהל') [דמס'] בכורות דף נ"א תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ובגמרא מתניתין דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין את בכור האדם חוץ מן השטרות מאי טעמא דרבי דריש רבויי ומיעוטי וכו' ורבנן דרשי כללי ופרטי וכו' וקאמר התם דרבי כתנא דבי ר"י ס"ל דדריש רבויי ומיעוטי דהיינו במים במים וכו' ע"כ והשתא אי רבינו פסק כאן כתנא דבי ר"י עפ"י דברי הרה"מ ז"ל הו"ל לפסוק התם נמי כרבי דדריש רבויי ומיעוטי כתנא דבי ר"י ובפי"א דהל' בכורות פסק כרבנן ואי משום דלא שביק התם סתם מתניתין ורבנן א"כ הו"ל לפסוק הכא כמאן דדריש כללי ופרטי.

וראיתי להפר"ח יו"ד סי' פ"ד ס"ק ז' שתירץ דצ"ל דס"ל לרבינו דסתם מתניתין לעולם דריש רבויי ומיעוטי ולא אית ליה שום מיעוט למעט עבדים וקרקעות על פי דברי התוס' ז"ל וכו' ואין זה במשמעות הסוגיא ע"כ וכוונתו דאף דבגמרא אמרו מתניתין דלא כרבי וכו' דמשמע דכי דרשינן רבויי ומיעוטי אין מציאות למתני' זה אינו אלא הכי פירושו דרבי תני להדיא בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות וכו' ומדתני חוץ שמע מינה דדוקא קאמר וא"כ לרבי אי אפשר לומר דאיכא איזה מיעוט אחר לעבדים וקרקעות דהא חוץ מן השטרות קתני אכן אנן בדידן מצינן למימר הכי וכרבנן ולא מטעמייהו ומ"ש עוד שאין זה במשמעות הסוגיא הכוונה דאם איתא אמאי רבי נייד מסתם מתני' דממעט עבדים וקרקעות ואמאי לא דריש כללי ופרטי כדרכו בכל מקום ואף אי דריש רבוי ומיעוט לימא דלעבדים וקרקעות אית לן מיעוטא אחריתי זו כוונת הפר"ח לאפוקי מי שהשיג עליו בזה.

אכן האמת הוא לענ"ד נראה דרבינו פסק שם כסתם מתני' וכרבנן וכאן הוצרך לפסוק כתנא דבי ר' ישמעאל משום דסתם תלמודא מייתי ליה סייעתא מדתני מתתיה וכו' כדאיתא התם. ועוד נראה דרבינו לא פסיקא ליה מלתא דאי דרשינן רבויי ומיעוטי או כללי ופרטי ולהכי פסק התם כסתם מתני' והכא פסק לחומרא באיסורא דאורייתא ולולי זה הייתי אומר ג"כ דרבינו פסק הכא נמי כאידך תנא דפליג אתנא דבי ר"י וכמו שמדייק ממ"ש הואיל ואינן נובעים כנ"ל והוה מתרצא הך קושיא ג"כ אכן להיות הדבר נוגע באיסורא דאורייתא איני מחליט הדבר מפני שהרב ב"י שם הביא דברי הרב המגיד בסתם ובשלחנו הטהור פסק כהרא"ש ז"ל לקולא ולא הזכיר סברת רבינו אפילו בלשון י"א מוכח דלא פסיקא ליה מלתא בהבנת לשון רבינו ודו"ק.

כא

ומעט מבריה זו שבמינה. פרטי דין זה עיין בפ"ד דין י"ז וי"ח.

כד

רסק (ט') נמלות וכו'. ואחת משום כזית מנבלת טמאים. פרק אלו הן הלוקין דף ט"ז אמר רבא בר רב הונא רסק ט' נמלים והביא אחת חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה ואחת משום כזית נבלה ופירש"י משום כזית נבלה שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה ע"כ. נראה שהרגיש רש"י דאמאי נקט חי ולא ס"ל כהתוס' שפירשו דר"ל שלם דאם איתא נימא שלם להדיא אלא ודאי חי כפשוטו קאמר והיינו משום דבבריה מחייב עלה בין חיה בין מתה וכדאמרינן פרק גיד הנשה דף ק"ב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וכיון שכן ברישא מחייב משום בריה והדר משום נבילה שכשבולעה היא מתה ופירש כן כדי לינצל מאיסור חל על איסור אך רבינו העתיק שלימה נראה שהוא מפרש כדברי התוס' אלא ששם כתבו ז"ל דהך סוגיא אתיא כמ"ד איסור חל על איסור אך רבינו נראה דס"ל דהוי איסור מוסיף או בת אחת ולהכי מחייב גם אנבילה והך נבילה שאמרו בגמרא והוזכרה ג"כ בדברי רבינו אין ר"ל נבילה ממש דהא לא מחייב אנבלה אלא בטהורים דוקא כמ"ש רבינו פ"ד אלא שם דנבלה בעלמא קאמר דהיינו בשר שרץ טמא וכמ"ש מרן ז"ל ומצינו ג"כ דקרא הפסוק למינים הטמאים שם זה דנבילה דבשרץ הארץ כתיב בשמיני וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא וכתב ג"כ גבי בהמה טמאה כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב ומפני שרבינו כבר ביאר הדין שם פ"ד לא חש לשנטעה דמשום נבילה ממש קאמר והגם שהרב המגיד שם הניח דברי רבינו בצ"ע נראה פשוט כמ"ש והוצרך רבינו להזכיר זה השם כלשון הגמרא כנ"ל ופשוט ומה שמתחייב על כזית נבילה אף שכבר נתחייב על בשר שרץ משום הבריה היינו משום דבבריה לא כתיבה אכילה וכשמשלים הכזית מתחייב משום אכילה וכמ"ש התוס' שם ופ' גיד הנשה עיין עליהם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---