מעשה רקח/יום טוב/א

מעשה רקח ‏ יום טוב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות יום טוב

א

ששת ימים אלו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש וכו' שבשביעי נאמר בפרשת ראה אנכי וביום השמיני עצרת [כן הוא בדפוס ויניציאה ואמשטרדם ובמגדל עוז וט"ס הוא שצ"ל וביום השביעי עצרת וכו'] ע"כ. דברי הרב ז"ל מבוארים דס"ל דרבינו הביא פסוק דאך אשר יאכל לכל נפש לענין פסח דוקא דכתיב בפרשת ראה ובפרשת בא מלאכה סתם ולהכי הוצרך קרא בפרשת בא להתיר מלאכת אוכל נפש. אמנם בשאר מועדים דכתיב בהו מלאכת עבודה לא הוצרך קרא לבאר דאוכל נפש שרי משום דמלאכת עבודה לא נכלל בה אוכל נפש ולפי זה קשה דאם כן למאי איצטריך קרא בפרשת אמור לכתוב מלאכת עבודה גבי פסח כיון שסופינו למעט אוכל נפש להדיא והוה ליה לכתוב מלאכה סתם אי נמי מצינן לאקשויי לפי זה דלמאי איצטריך קרא דאך אשר יאכל וכו' כיון שכבר ביארה תורה גבי פסח גופיה מלאכת עבודה דוקא וראיתי להרב לח"מ ז"ל שנתעורר בזה וכתב דאי לאו קרא דאך אשר יאכל הוה אמינא דכל מלאכה במשמע אפי' אוכל נפש וקרא דפרשת אמור אתא לומר דאפי' מלאכות החשובות לכם עבודה וחסרון כיס כגון דבר האבד כמ"ש בתורת כהנים והביאו רש"י בפירוש החומש והוה אמינא אפילו אוכל נפש במשמע לקיים הכתוב שאמר כל מלאכה ומלאכת עבודה איצטריך להך אבל השתא גלי לן קרא דאוכל נפש מותר ומלאכת עבודה אתי כפשוטו דלא הוי אוכל נפש וכן דרשא דחסרון כיס דרשינן ממשמעותיה דקרא ואף על גב דאתא למעוטי אוכל נפש מ"מ איכא למדרש הכי ממשמעותיה דקרא ע"כ תוכן דבריו וק"ל דהיכי הוה אמינא דקרא דמלאכת עבודה אתי לרבויי חסרון כיס ודבר האבד משום קרא דמלאכה סתם ומהיכא תיתי לן התירה דחסרון כיס ודבר האבד דאצטריך קרא לאוסרו ועוד קל וחומר הדברים אם בשאר מועדים שהתיר אוכל נפש דכתיב בהו מלאכת עבודה אסר חסרון כיס ודבר האבד [כמו שיבא לקמן] בפסח דאסר אפילו אוכל נפש לאו קל וחומר שיאסר הני ואף אם נאמר דבשאר מועדים במשמעות מלאכת עבודה נכלל גם כן חסרון כיס ודבר האבד כמו שכתב הרב בפסח אכתי הקושיא במקומה עומדת דלמאי איצטריך כיון דהוי קל וחומר גמור כדאמרן ותו קשה במה שסיים ז"ל ואף על גב דאתא למעוטי אוכל נפש וכו' דהלשון מגומגם כיון דאיכא קרא דאך אשר יאכל להדיא לא צריכנן תו הך קרא למעוטי ואדרבא הוא מיותר דגם אם יאמר מלאכה סתם על כרחך לא הוי אוכל נפש מכח קרא אחריתי דלהכי דוקא אתא.

ובעיקר דברי הרב המגיד ז"ל קשה תו דמנא ליה הא דאי כמ"ש הרב מהר"ל בן חביב שדקדק כן הרה"מ מלשון רבינו כל השובת ממלאכת עבודה הרי קיים מצות עשה ואם איתא שבכלל מלאכת עבודה אוכל נפש איך קיים מ"ע גם מה צריך להאריך הוה ליה לכתוב כל השובת ממלאכה ע"כ. ולזה יש לדחות דאין זה הכרח עצמי להבין כן דברי רבינו דאפשר דלישנא דקרא נקט כיון שבכל המועדים וגם בפסח גופיה כתוב מלאכת עבודה ומה שתירץ הרב לח"מ לזה דמשום דקשיא ליה דתינח דהביא רבינו ראיה לראשון ושביעי של פסח מקרא דאך אשר יאכל אבל לשאר יו"ט מאי איכא למימר וכי תימא ליגמר מפסח לא היא דאדרבא כל היכא דאפשר לקיומי לאו דכל מלאכת עבודה לא תעשו מקיימינן ויש לנו לומר דכל מלאכה במשמע אפילו אוכל נפש ושאני פסח דגלי קרא וכו' ע"כ. ואהא נמי קשה לי טובא דיותר פשוט הוא לומר דילפי שאר מועדים מפסח דהכי אשכחן בשאר דוכתי ומה גם דהתורה השוה אותם בפרשת אמור דבכולהו כתיב מלאכת עבודה כדאמרן מלומר דבמשמעות מלאכת עבודה לא נכנס מלאכת אוכל נפש דאמאי הא איכא באוכל נפש מלאכות גמורות וכבידות ועבודה נמי מקרו ואי משום יתור דתיבת עבודה שפיר איכא למדרש כמ"ש בתורת כהנים לרבות מלאכות החשובות לכם עבודה כגון חסרון כיס ודבר האבד ותדע דדרשא זו איתא בתורת כהנים גבי חג הסוכות ואף אם יהיה הדבר שקול מה יענה הרב לח"מ ז"ל למה שכתב רבינו בספר המצות לאוין שכ"ח ששם ביאר דעתו להדיא דמפסח ילפינן לשאר מועדים וז"ל שם ודע שאלו הששה ימים טובים כל מי שיעשה מלאכה איזו שתהיה באיזה יום מהם לוקה אלא אם כן יהיה מלאכה ממה שיצטרך באוכל נפש כמו שבא בכתוב באחד מהם אשר יאכל לכל נפש וכו' וה"ה לשאר ימים טובים עכ"ל ואמטו להכי לא ביאר כלום בשאר מועדים שם ואלו לדברי הרה"מ והרב לח"מ ז"ל שם היה לו לבאר דמלאכת עבודה היינו לאפוקי אוכל נפש והוא ז"ל כתב להיפך וכן נראה סברת הסמ"ג ולשון הטור סי' תצ"ה עיי"ש ומסתברא טפי. שוב נדפס שו"ת מטה יוסף ח"ב וראיתי בסי' כ' שעמד בכל זה באורך עיין עליו.

ב

כל השובת וכו'. מבואר בפסוק ובביצה דף ח' וי"ב ובפסחים דף מ"ו ובמכות דף כ"א בדין המלקות והרבה חילוקי דיני יו"ט עיין בשו"ת תומת ישרים סי' ק"כ.

ג

העושה אבות וכו'. מימרא דרבה במכות שם ועיין לרבינו פ"ז דהלכות שבת ובנוסח אחר כת"י נמחק תיבת וסתר בדברי רבינו.

ד

כל מלאכה שחייבים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבים עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע"פ שאינם לצורך אכילה אינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה ואם כן היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך ונראה טעם לשני אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף על פי שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביום טוב שרי וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת איירי לעיל מניה וכו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה עכ"ד ודברים אלו לכאורה הם קשים להולמם חדא במ"ש ואם כן היה מן הדין וכו' אלא שמתוך וכו' דכיון דקשיא ליה אעיקרא דדינא אפילו לצורך היכי כתב שוב אלא שמתוך וכו' ותו דכתיבה ואריגה אפילו לצורך לא הותרו והיכי שייך מתוך לתרץ הקושיא ותו דכיון דמכח מתוך הותר לגמרי אמאי איצטריך לטעמא לשני אלו הרי כבר תירץ ומה מאד קשה דמתחילה כתב שהותרו מכח מתוך בין בהוצאה בין בהבערה ושוב הביא קרא דוביום השבת להתיר ואם מיתורא דקרא הותר לגמרי תו לא בעינן מתוך.

והנראה לענ"ד בכוונת דבריו כך היא דכיון דאנן קי"ל מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש וכו' דהתורה התירה לגמרי אותם מלאכות שהם מוכרחים וצריכים לצורך אכילה מינה ילפינן שפיר ההוצאה וההבערה ואהא לא קשיא מידי ומאי דקשיא ליה הוא בהיתר שלא לצורך דכיון שהוא שלא לצורך מאי שנא מכתיבה ואריגה וכיוצא ואהא תירץ אלא שמתוך וכו' ומאי דקשיא ליה אכתי דאיך אפשר דשאר מלאכות אפילו לצורך לא הותרו והוצאה והבערה נתיר אפילו שלא לצורך תסגי לן לצורך כיון דהתורה התירתם אהא מתרץ ונראה טעם לשני אלו וכו' כלומר ובזה יתורץ גם כן למה שאר מלאכות לא הותרו אפילו לצורך והוצאה והבערה התירו לגמרי ולשניהם בא לתרץ וקאמר דבהוצאה לפי שהיא באוכל ומשקה ממש מה שאין כן שאר מלאכות כגון כתיבה ואריגה שאינם באוכל ומשקה אלא איזה הכשר בעלמא ואין בגופן לעולם אוכל ומשקה ולהכי נאסרו אפילו לצורך כיון שהם מלאכות גמורות [משא"כ הוצאה דמלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' בביצה ובריש שבת ומהך טעמא נמי הותר גם שלא לצורך] והבערה אף שאינה באוכל ומשקה ממש והו"ל למימר תסגי לן שהותרו לצורך כיון דסתם אכילה ועיקרה היא בבשול שאי אפשר לה בלא הבערה דהתורה לא היתה מתרת אוכל נפש לאוכלו חי דאין שמחה אלא בבשר ועל כרחו צריך לבשלה ומכיון שיש בהבערה גריעות אחר שאין גופה באוכלין ומשקין אין ראוי להתיר גם שלא לצורך במלאכה גמורה לזה הוכרח להביא קרא דוביום השבת דמהך קרא ילפינן שפיר היתר ההבערה שלא לצורך דאלו לצורך לא אצטריך כדאמרן דמאך אשר יאכל נפקא ונמצא דמהך קרא תוסיף תת כחה דמתוך אף שאינה באוכל ומשקה דאם לא כן לא היינו יכולים להתיר שלא לצורך כיון שהיא מלאכה גמורה ובשני יסודות אלו שייסד הרב מגיד משנה ז"ל יתורץ הכל וניחא טפי גם כן מה שלא הותרה כתיבה ואריגה וכיוצא אפילו לצורך משום דאינם באוכל ומשקה דומיא דהוצאה וגם אינם הכרחים דומיא דהבערה ודו"ק היטב דבהכי ניחא גם כן לסוגיא דביצה דמוכח מינה דגם בהבערה איכא מתוך. ומעתה אבוא אעי'ר למ"ש הרב לח"מ שהקשה על הרב המגיד כמה קושיות ומקצתם הניח בצ"ע ולענ"ד הקצרה נראה שאם נפרש דברי הרה"מ כדאמרן תתורץ קושיא ראשונה ושלישית ורביעית ולקושיא שניה תירץ בטוב וכיוונתי לדעתו הרמה ת"ל. וראיתי להרח"א נר"ו שהקשה על תירוץ זה וז"ל ולא האירו דבריו דאימא דכוליה קרא למעוטי יו"ט אתא ולא אפשר למכתב ביום השבת אי לא הוה כתיב לא תבערו וללאו ולחלק מנ"ל ע"כ. ונראה דזה לא קשיא ולא מידי דכיון דמצינן למילף תרתי מהך קרא בלא שום דוחק אמאי לא ילפינן ותו דכיון דעיקר קרא בשבת קאי אית לן למדרש ילפותא לענין שבת תחילה דדבר הלמד מעניינו הוא וכיון שכן על כרחין מייתר לן ביום השבת ודרשינן ליה לענין יום טוב ומכל שכן דאין זה אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש בכוונת דברי הרה"מ ז"ל.

ולשני הקושיות שהקשה הרב לח"מ שהם הקושיא חמשית וששית והניחם בצ"ע והראשונה היא למ"ש ושאר מלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה וכו' דמשמע שמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך ואם כן תימה שרבינו ז"ל כתב לקמן דין ט"ו שאם בישל ביום טוב לעכו"ם וכו' אינו לוקה שאם באו לו אורחים וכו' ולדברי הרב המגיד ז"ל תיפוק ליה מטעם דמתוך ע"כ. ולענ"ד נראה שאין זו כוונת הרה"מ ז"ל תדע מדכתב אינו לוקה דמשמע דאיסורא מיהא איכא והכי מוכח נמי ממה שהביא ראיה מהך דינא גופיה דלקמן והתם ודאי דלכתחילה אסור מקרא דלכם וכו' והואיל דאמרינן היינו לפוטרו ממלקות וה"ק אה"נ דשלא לצורך ליתי באיסורא דלא תעשה כל מלאכה לעולם אמנם מכח קרא דלכם על כרחך אסר רחמנא לבשל ביום טוב לגוים או לכלבים וחול נמי משום דקטרח לצורך חול ביו"ט ובהני מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא אמנם בשלא לצורך יו"ט סתם כגון דבר שאינו הכרח שרי לגמרי מכח מתוך דיותר יש להחמיר בתיקון מלאכה או אכילה לצורך גוים או כלבים ממה שהוא שלא לצורך סתם וטעמא דמסתבר הוא ומה גם דלא אמעוט מלכם אלא גוים וכלבים ובהא לא איירי הרה"מ ז"ל שהרי לא הזכיר מתוך בשחיטה ואפיה אלא שאנו נאמר מסברא דמדלא אסר רבינו אלא לצורך גוים וכלבים וחול משמע דשלא לצורך כלל ליכא איסורא ואיך שיהיה זאת הקושיא היא מתורצת.

אמנם הקושיא אחרונה היא חזקה ומרפסא איגרי שהקשה על דברי מרן שכתב בדעת רבינו דההוצאה היא מותרת לגמרי אף לצורך גוים וכלבים [וכן מבואר עוד בדבריו דין ט'] דאמאי דהרי שחיטה ואפיה דיש לנו טעם בהיתר יותר מהוצאה כמו שנראה מדבריו נאסר לגוים ולכלבים וכו' וכ"ש הוצאה שלא לצורך דהא היתר הוצאה גופה לצורך אכילה לא נפקא לן אלא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש וכו' והרי שם מיעט לכם ולא לגוים ולכלבים ואיך יש לנו להתיר הוצאה שלא לצורך ע"כ. ותמהתי שראיתי להרח"א נר"ו שכתב על השני קושיות אחרונות האלה וז"ל והנך קושיות לאו כלום הם שכוונת הרב המגיד לאו מטעמא דמתוך כתב דאינו לוקה בשחיטה ואפיה דאי הכי אפילו לכתחילה נמי כהוצאה והבערה אלא מטעמא דהואיל וזה אומרו כמו שיתבאר בפרקין דהיינו טעמא דהואיל ואהני האי טעמא למלקות ואיסור מלכם נפיק מה שאין כן לשני אלו דאפילו לכתחילה שרו מטעמא שכתב הרה"מ ולא קשיא מידי דוק ותשכח עכ"ד ובאמת שבדקתי עד מקום שחולשת ידי מגעת ולא מצאתי לי נחת רוח בתירוץ זה שלא הבנתי תירוצו נר"ו אלא לענין קושיא ראשונה אבל לקושיא אחרונה שהקשה הרב לח"מ ז"ל דאיך אפשר להתיר הוצאה לצורך גוים וכלבים כיון דנפקא לן נמי מקרא דלכם וקיים דבר זה הרח"א נר"ו גופיה לעיל שם אם כן איך תירץ קושיא זו ואחרי המחילה רבה שגבו ממני דבריו נר"ו.

ואלולי דברי הרב המגיד ז"ל הוה אתי שפיר דברי רבינו דהוה אמינא דסבירא ליה דגם הוצאה לצורך גוים או כלבים אסור מקרא דלכם וכסברת המרדכי פ"ק דביצה והתוספות פ"ק דכתובות והרשב"א ז"ל שהביא הרב ב"י סימן תקי"ח ובסימן תקי"ב הביא דברי הרה"מ דלקמן ולא סיים לשונו כמ"ש דלדעת רבינו הוא מותר גמור ובין לצורך גוים בין לצורך כלבים ובשלחנו הטהור סי' תקי"ח פסק הרב דלצורך גוים אסור להוציא ואי הוה סבירא ליה כדעת הרה"מ בדברי רבינו לא היה פוסק להחמיר אלא מוכח דלא היתה בגרסתו סיום לשון הרה"מ הנ"ל וכן בהגהה סי' תקי"ב לא הזכיר שהוא דעת רבינו אלא סיים הרה"מ וכו'. אמנם על כל פנים קושיית הרב לח"מ בתקפה עומדת להרה"מ ומאי דאפשר בדוחק דכיון דהוצאה גופה מלאכה גרועה היא כדאמרן וראו חז"ל דקרא שרי לן מתוך במלאכה גמורה דהיינו ההבערה מקרא דוביום השבת ילפו מהתם להקל במלאכה שאינה מלאכה ממש דהיינו ההוצאה ולא רצו שתהיה נכללת בלכם דכתיב בקרא מה שאין כן בשאר מלאכות גמורות דעל כרחם נכללו. שוב ראיתי להרב מטה יוסף ח"ב סי' כ' שעמד בכל זה עיין עליו.

ה

כל מלאכה שאפשר להעשות וכו'. הנה הרב המגיד ז"ל הביא דברי הראב"ד בשם הירושלמי וכו' והוא ז"ל הקשה עליו וז"ל אבל הטעם שהזכיר הוא שלא הותר אלא בתלוש אינו מספיק לאסור ברירה טחינה והרקדה וכו' ע"כ. וכתב על זה הרב לח"מ ממ"ש התוס' בביצה דף ג' בשם רבינו נתנאל מקינון דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וכו' אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך ועם זה מתורץ הקושיא שהקשה הרה"מ ז"ל להראב"ד ז"ל שהרי טעמו מספיק דלא ממעטינן אלא משעת לישה [אבל] ברירה טחינה והרקדה שהוא קודם לישה לא ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דבר זה שהרי הראב"ד ז"ל כפי מה שהעתיק הרה"מ ז"ל הוא דבירושלמי מוכח דלא ממעטינן אלא מלאכה שבמחובר ולא מרבינן מסמיכות הפסוקים אלא מלאכה שבתלוש ואם כן מה יושיענו דברי הרב נתנאל לדברי הראב"ד כיון שהוא לא כתב כן ותו דהירושלמי לפי זה פליג מדידיה אדידיה לכן נתתי את לבי לחפש בירושלמי בכל המקומות ולא מצאתי מענין זה כי אם בפ"ק דביצה הלכה י' דאיתא התם מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין רבי אחא בשם רבי שמעון בן לקיש כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות וכו' רבי יוסה לא אמר כן אלא רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב וכו' ע"כ. נמצאו פשטן של דברים דכל כך יש להבין מתלישה ואילך כמו מלישה ואילך ועיקר הילפותא נראית מלישה דהא מדממעט להדיא קצירה טחינה והרקדה וברירה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הפעולה שאחר ההרקדה הותרה לגמרי וא"כ על נכון כתב הרב לח"מ דהראב"ד כלפי מה שהשיג על רבינו מתלישת ירק וכו' הוצרך להכריח לפי סברתו מההיא דהירושלמי דמחובר הוא דאסור אבל תלוש שרי אמנם לפי האמת לדעתו ז"ל בתלוש גופיה לא הותר אלא מלישה ואילך דטחינה והרקדה וברירה אימעוט להדיא התם ואם כן יקשה על הרה"מ ז"ל דאין זו קושיא על הראב"ד כלל וק"ל.

מערב יו"ט ליו"ט. בנוסח אחר כת"י כתוב מערב יו"ט ויעשה אותם ביו"ט. ונראה שהיא גירסא נכונה. ומ"ש בספרי רבינו

ולא יהיה לו פנאי לאכול בנוסח אחר כת"י לאכול ולשתות.

ו

ולמה לא אסרוה וכו'. כן נמצא ברוב ספרי רבינו וכן העתיק הרב ב"י ז"ל וכוונתו דנרגש ממ"ש ומזה הטעם וכו' דכיון דכל מלאכת ההוצאה אפשר לו לעשותה מבערב מעתה אדרבא מטעם זה הו"ל לאוסרה כולה ולזה כתב ולמה לא אסרוה וכו' ויוליך ויביא ולא יהיה כמי שידיו אסורות כלומר דשאר מלאכות אסרו אותם שאפשר מערב יו"ט מחשש שיתעסק כל היום משא"כ מלאכת ההוצאה דבזמן מועט הוא מוליך ומביא מה שצריך ולכך לא אסרוה וכו' ובשתי נוסחאות אחרות בהרמב"ם קדמון מחקו אלו התיבות.

ז

כיצד אין קוצרין וכו'. זו היא דעת הרא"ש וכן פסק הרב ב"י סי' תצ"ה גם הראב"ד ס"ל דלא הוו מן התורה ודלא כרש"י דס"ל דהוו מה"ת עיין להרב ב"י שם.

ח

או תבשיל שבשל. נוסח אחר כת"י או תבשיל שנתבשל. ומ"ש ולא בשר שנשחט וכו' אף דבזמנינו אינו כן צ"ל או שנשתנה מזג הטבע כמ"ש התוספות במו"ק דף י"א או שהדבר תלוי במזג המקומות. שוב מצאתי לרש"י ז"ל בריש אין צדין שכתב דשחיטה אי אפשר מערב יו"ט דחיישינן למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח וכו' והוא מהש"ס עיי"ש.

ט

אין אופין וכו'. פלוגתא דרבא ורב חסדא בפסחים דף מ"ו ופסק כרבא דאינו לוקה מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים ופסקו בדין ט"ו ומינה דאין כאן כי אם איסור דרבנן ועיין להמפרשים ז"ל.

י

ממלאה אשה קדרה וכו'. נראה דטעמא דהני תרתי קמאי משום דחד טרחא היא שממלאה בבת אחת מה שאין כן בפת שצריך לשים בתנור כל אחד בפני עצמו בפרט בתנורים שלהם ולכך הוצרך לטעמא דהפת נאפה יותר יפה וכ"כ רש"י ז"ל ובהא הוא דפליגי תנא קמא עם ר' שמעון בן אלעזר בביצה דף י"ז ומהך טעמא נמי שרינן למלוח כמה חתיכות בשר בבת אחת וכו' כמ"ש רבינו ולא סמך דין זה אחר דין הממלא נחתום כיון דחד טעמא הוא דהא לא שייך במליחה טעמא דפת משום דזה הוא מימרא דרב יהודה אמר שמואל דף י"א דאיתא התם אר"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא ופי' רש"י בבת אחת דחד טרחא לכולהו מערים לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה עריבה עלי לאוכלה היום וחוזר ומולחה ע"כ. והרב המגיד ז"ל כתב דמדלא הביא רבינו ההיא דרב אדא בר אהבה אפשר שהוא סבור שהם חולקים וכו' וקי"ל כשמואל וכו' ע"כ. ובהך פלוגתא יש לפרשה בתרי אנפי חדא דרב אדא קמוסיף אשריותא דשמואל דלא זו בלבד מותר אלא אפי' כל חתיכה בפני עצמה הותרה על ידי הערמה והוי נגד שמואל בהא אלא דזה לא מקרי פליג כל כך א"נ י"ל דרב אדא ס"ל דכל החתיכות בבת אחת אסירי משום טרחא ולא הותר אלא כל אחת בפני עצמה ואם נפרש כן יקשה לרב אדא בר אהבה מההיא דממלאה אשה קדרה של בשר וממלא נחתום וכו' שהיא סתם ברייתא והיכי מצי פליג עלה דמאי שנא האי מהא אם לא שנאמר לדרך זה דהכא שאני שהוא צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה כדי למולחה כדינה והוי טרחא טפי משא"כ באינך דחד טרחא בעלמא הוא ולכך בעו על ידי הערמה וסברא זו מצאתיו להרא"ש ז"ל שכתב וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם וכו' רב אדא מערים וכו' משום דאין עיבוד באוכלים מקיל במליחת בשר ואע"ג דלית ליה טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנת ומחשבת כלל במליחת שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה ע"כ. נראה לדעתו ז"ל נמי דבהא פליגי רב יהודה אמר שמואל ורב אדא בר אהבה דעיקר שריותא דשמואל אינה אלא משום דאין עיבוד באוכלים דאל"כ הוה אסירא משום טרחא כאמור ומשום הכי פליג רב אדא ולא שרי אלא על ידי הערמה.

ומדיהיב טעמא הרא"ש ז"ל לשריותא דשמואל משמע דהלכתא כוותיה וכפסקו של רבינו ז"ל וכן פסק הטור בנו ז"ל בסי' ת"ק אלא דהרב ב"י ז"ל הקשה עליו דמדהביא הרא"ש ז"ל מימרא דרב אדא משמע דפסק כמותו עיי"ש ולפום מאי דכתיבנא דמדיהיב טעמא הרא"ש ז"ל למלתיה דשמואל ש"מ דדעתו ז"ל לפסוק כמותו היה נראה לתרץ בעד הטור ז"ל דלכך פסק כההיא דשמואל לחוד וכן עשה בקיצור פסקו שם. אמנם חזי אנא דקושיית הרב ב"י לא מיתרצא כלל שהרי הרא"ש בפ' תולין גבי חילוקי ההערמות כתב דהך הערמה דרב אדא בר אהבה שריא לכל אדם לפי שיש הערמות שלא הותרו אלא לתלמיד חכם דוקא כמ"ש שם עיי"ש נראה מדבריו דדעתו דהא דרב אדא נמי הלכתא היא. והנה בקיצור פסקי הרא"ש שם הלכה ה' כתוב וז"ל מערים אדם וכו' וכל אדם יכול להערים למלוח ביו"ט על העור גרמא גרמא וכו' ע"כ. ולכאורה הוה תמיהא לי מלתא טובא מאן דכר שמיה דעור בדברי רב אדא בר אהבה וגם הרא"ש שם לא הזכיר אלא דברי רב אדא בסתם כדמותם בש"ס והגם דדברי רב יהודה אמר שמואל ודברי רב אדא אמתניתין דעור וכו' ואתוספתא דושוים שמולחים עליו בשר לצלי קיימי מכל מקום מדהפסיק סתם תלמודא במליחת החלבים ושקלא וטריא דאיתא התם משמע דהך לחודיה קאי כפשוטו תדע עוד דדברי רב יהודה אמר שמואל דקאי תו עליה רב אדא בר אהבה הביאם הטור עצמו ורבינו בסתם בלא עור ותו קשיא לי טובא ממ"ש שם דאפילו לצלי כעין קדרה אסור אם כן מכל שכן גרמא גרמא דאפי' למלוח חתיכה אחת יותר מהראוי אסור גרמא גרמא באינו צריך אלא לאחת לא כל שכן.

אכן ראיתי להרא"ש ז"ל שהביא דברי הירושלמי אמתניתין דאין נותנין את העור לפני הדורסן דקתני עלה בירושלמי תנא ושוים שמולחים עליו בשר לצלי. ירושלמי מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח כולה כלומר היה מולח על העור מעט כאן ומעט כאן עד דמלח כל העור ע"כ. דברי הרא"ש ז"ל ושם בירושלמי קתני הכי תני אבל מולח הוא עליו בשר לצלי חברייא בשם רב מולח הוא אדם דבר מרובה אע"פ שאינו יכול לוכל ממנו אלא דבר מועט רבי אחא בשם רב מולח ומערים מולח ומערים מלח הכא ומלח הכא עד דו מלח כוליה ע"כ. הרי דהפסיק במימרא דחבריא בשם רב וכו' לההיא דרב אחא דודאי אעור קאי ואמטו להכי הרא"ש ז"ל רצה להשוות הש"ס דילן עם הירושלמי ולא חש לדקדוקים אחרים דבקל הם מתורצים וסבירא ליה דלא פליג רב אדא אשמואל ולעולם דאעור קאי ולכך הטור ז"ל בקיצור פסקי אביו ז"ל הביא בפשיטות דרב אדא אהא קאי והביא הדין שם בסימן הקודם גם רבינו בפרק ג' הלכה ד' כתב וז"ל ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור ומערימין בדבר זה כיצד מולח מעט בשר מכאן ומעט בשר מכאן עד שימלח העור כולו ע"כ. דברים אלו מראין להדיא דדעתו אפילו גרמא גרמא כדברי רב אדא בר אהבה מסכים הולך עם הירושלמי שכתבנו. נמצינו למדין דקושיית הרב ב"י על הטור שפיר מיתרצא ומינה לדברי הרב המגיד ז"ל שכתב דאפשר שרבינו סבירא ליה דחלוקין הם ולפי האמור יתבאר למעיין דיש לנו פנים מאירות לומר דלא פליגי ופסק כתרוייהו ומשום דהאמת הוא דרב יהודה אמר שמואל קאי אסתם מליחה ומשום הפסד שלא יסריח הבשר וגם רב אדא נמי מטעמא דהפסד העור קאמר לכך קבע כל דין במקומו הראוי לו ודו"ק כי נראה נכון. גם ראיתי להרב ב"ח והמגן דוד [ט"ז] שחלקו על הרה"מ והרב ב"י עיין עליהם. ויש נוסח אחר כת"י בדברי רבינו ממלא את הקדרה וכו' ובנוסח אחר כת"י ממלא אדם וכו' ומחקו ג"כ תיבת בשר.

יא

המבשל או האופה. מהברייתא שם גבי מי שאכל ערובי תבשילין קודם אפיה ויתבאר בדברי רבינו פ"ו דין ה'. ומ"ש ובלבד שלא יערים וכו' גם זה שם ולא דמי לממלאה אשה קדרת בשר בדין הקודם דהוי ג"כ הערמה ושריא דהכא איירי שכבר בישל לצורך יו"ט וכ"כ רש"י ז"ל ולכך נאסרה ההערמה א"נ י"ל דהכא איירי בקדרה אחרת ודו"ק.

יב

מי שהיתה לו וכו'. משנה דף כ"ה וכת"ק ומתבאר בפסחים דף מ"ו דלא בעינן שיאכל הכזית צלי ממש אלא כל שיש שהות לאוכלו מבעוד יום סגי לדידן דאמרינן הואיל כמ"ש רבינו בדין ט"ו.

יג

אין אופין וכו'. ביצה דף כ"א. ומ"ש רבינו אבל אם בא הגוי וכו' דקדק כן ממ"ש אין מזמנין מכלל דבבא מאיליו אין לחוש וכ"כ הרב המגיד וסברא נכונה היא. ומ"ש בספרי רבינו לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים בנוסח אחר כת"י לכם ולא לכותים לכם ולא לבהמה ובנוסח אחר כתוב לכם ולא לכלבים לכם ולא לבהמה ובנוסח אחר לכם ולא לאחרים לכם ולא לכלבים.

יד

בהמה שחציה וכו'. שם וכתב הרב המגיד ז"ל ד"ה בני החיל וכו'. לקיים הגירסא דופליגא וכו' גם לדעת רבינו דה"ק דכיון שאין עושים מלאכה בשביל בהמה ביו"ט אין מטלטלין בעבורה בשבת אלא על ידי פת דלא כר' יהושע בן לוי שהוא התיר טלטול לצורך כותי בשבת אע"פ שמלאכה אסורה מחמתו ביו"ט וכו' ע"כ. והקשה הרב לח"מ ז"ל דמנא ליה לגמרא דופליגא דאם התיר ריב"ל לטלטל לצורך גוים אע"פ שאסור לעשות מלאכה ביו"ט בעבורו היינו משום דמאי דמטלטל חזי למאכל אדם אבל הני גרעיני לא חזו למאכל אדם כלל ואם כן לטלטלם בעבור בהמה אסור כיון שאסור לעשות מלאכה בעבורה ביום טוב ע"כ. וחפש לתרץ בעד הרה"מ והצריכו עיון וכן הקשה רש"ל וכ"כ הרב מג"א ז"ל עיין עליו שלא תירצו להרה"מ כלל אלא דחו דבריו בשתי ידים ועוד בה דגם לר' יוסי הגלילי שרי בשבת הני סופלי אגב רפתא הרי דמאי דחזי לאדם דהיינו הפת לעולם אינו מוקצה והוא הדין שאר אוכלין.

ולדידי אני הצעיר אמינא תורה היא ונראה לענ"ד לתרץ בעד קושיא זו כי אף שנראית לכאורה תמוהה מכל מקום נראה אחר העיון דלא קשה מידי וזה דלעיל מייתי בגמרא עובדא דשמעון התימני וכו' בולשת באה לעירנו וכו' ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום אמר ליה תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים אמאי הא חזי למיכל מינה ומתרץ אמר רב יוסף עגל טרפה הואי וכו' ע"כ. מוכח מינה דמאי דקאמר להו יצא שכרכם בהפסדכם אינו אלא בשביל שבשלו ביו"ט לצורך גוים אמנם משום דהוה טרפה אין כאן בית מיחוש להאכילם ביו"ט לגוי וזה הוא דבר פשוט דשרי דהא לא הוזהרו על זה וא"כ כי מייתי תלמודא בתר הכי דהך דר"י פליגא אהך דריב"ל דקתני דמזמנין לגוי בשבת הכוונה מבוארת דמקאמר סתם משמע ודאי דשרי להאכילו כל נבלה וטרפה אף דלא חזי ליה מטעמא דחזי לכלבים ופליגא ודאי ארב יוסף דאסר לטלטולי הני גרעיני תמרה אף דחזו לבהמה וכו' ואין לומר דמדקאמר דאין מזמנין אותו ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו משמע דממה שהוא אוכל הוא מאכילו זה אינו דהכוונה דאף אם תמצא לומר דלא יבשל נבלה מכל מקום יש לחוש במאכל כשר דחזי התירא לנפשיה לומר יכול אני לאכול ממנו וכו' ובזה עלו דברי הרה"מ ז"ל דפשיטא שאם רבינו היה גורס ופליגא וכו' אין לו פירוש אחר ודו"ק שנראה נכון. ויש נוסח אחר כת"י במ"ש רבינו מותר לאפותו להם ביו"ט מחקו שם תיבת להם ונראה שהיא גירסא נכונה.

עיסת הכלבים וכו'. שם. וטעם ההיתר משום הואיל ויכול לפייסן בנבלה וכמ"ש לקמן ועיין להרב לח"מ ז"ל.

טו

המבשל ביו"ט וכו'. שם ובפסחים דף מ"ו ועיין להפר"ח סי' תצ"ה.

טז

הרי הן בכלל אכילה וכו'. בנוסח אחר כת"י הרי הן כאכילה וכו'. ומ"ש לפיכך מחמין וכו' משנה דף כ"א וכבית הלל והתוס' כתבו דטעם איסור כל גופו מפני שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש דאינו אלא למפונקין משא"כ פניו ידיו ורגליו. ועיקר הדין לדעת רבינו עיין פכ"ב דהל' שבת דין ב'.

יז

כל שאסור וכו'. דברים פשוטין הם דקי"ל אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש כדתנן פ"ק דמגילה. ומ"ש ויש ביו"ט וכו' מהמימרא דרב נחמן בביצה דף ב' ויש חולקין בזה עיין להרב המגיד והרב ב"י סי' תצ"ה. ויש נוסח אחר כת"י בדברי רבינו לפי שיו"ט קל משבת לפיכך אסרו וכו'.

יח

כיצד תרנגולת וכו'. שבת דף י"ט. ובנוסח אחר כת"י כתוב בדברי רבינו ויוני שובך ויוני עלייה ועיין בפ"ב דין ה'.

וכשם שהמוקצה וכו'. לשון כשם הוא מגומגם קצת דכ"ש הוא דאפי' מוקצה שהותר בשבת נאסר ביו"ט נולד דאסור בשבת לא כ"ש שיאסר ביו"ט אם לא שנאמר אוכל נפש יוכיח שאסור בשבת ומותר ביו"ט אף אני אביא נולד דמשום אוכל נפש וגם אין שייך בו הכנה לישתרי קמ"ל ועיקר הדין בביצה דף ב' ועיין להרב לח"מ שיש ליישב מ"ש ז"ל.

יט

חול מכין וכו'. מימרא דרבא שם ודין הביצה במשנה ועיין לרבינו שם.

כ

וכשם שאסור וכו'. ברייתא דף ג' ועמ"ש הרב המגיד דלא כתב רבינו ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול שכיון שאין לה ביטול פשיטא שספיקה אסור וכו' עיין להרב לח"מ והפר"ח בנימוקיו על רבינו ועיין מה שכתבתי בפ"ז דהלכות ע"ז דין י' ולהרב ב"י סימן תקי"ג. ומ"ש בספרי רבינו

וכל דבר שיש לו מתירין בנוסח אחר כת"י ודבר שיש לו מתירין ונוסחתינו נראית עיקר ע"פ האמור.

כא

זה שאנו עושין וכו'. שם דף ד' דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם. ומ"ש רבינו ובהלכות קידוש החדש וכו' הוא בפ"ג דין י"א ופ"ה דין ה' וכו'.

כב

וכל המחלל וכו'. פסחים דף נ"ב עובדא דרב נתן בר אסיא וכלישנא בתרא וס"ל לרבינו דהיכא דאמרו חז"ל מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו הרשות ביד בי"ד לקונסו כמו שיראה בעיניהם או נדוי או מכת מרדות עיין להרד"ך בית כ"ב הביאו הכנסת הגדולה סי' תצ"ו ועיין להמפרשים ז"ל בפרטי דין זה.

אכן יש להתבונן במ"ש רבינו ואפי' של ר"ה. דמאי אפילו אדרבא יו"ט שני של ר"ה הוא יותר חמור דקדושא אריכתא נינהו אם לא שנאמר דהוה אמינא דר"ה דחמיר לא סגי ליה במכת מרדות וכעין זו תירץ הרב לח"מ ז"ל אלא שיש דוחק בדבריו עיין עליו וכדי ליישב לשון אפילו על מכונו כפשוטו היה נראה עוד ע"פ מ"ש רבינו בדין י"ז דיו"ט שהוא קל משבת החמירו בו יותר וא"כ הוה ס"ד לומר כן גם לענין יו"ט סתם לגבי ר"ה דחמיר ומ"מ הראשון נראה יותר.

וכשם שהראשון וכו'. מו"ק דף ח' ועל מ"ש הרב המגיד ז"ל וכתבו מקצת הגאונים ז"ל ומותר ללוות המת ביו"ט ראשון בתוך התחום ומינה ביו"ט שני ואפילו חוץ לתחום וכו' כתב הרב לח"מ ז"ל וצ"ע האי דקאמר ומינה דמשמע דכוונתו לומר מן הדין הזה יצא לנו עוד דין אחר ופירוש זה אי אפשר כפי הנראה דאינו נמשך דין זה מן הראשון כלל עכ"ל ולדידי חזי לי דאיזה גירסא משובשת נזדמנה לו להרב לח"מ בזה דכוונת הרה"מ מבוארת דמדכתבו הגאונים ז"ל דמותר ללוות המת ביו"ט ראשון בתוך התחום מינה משמע דביו"ט שני אפילו חוץ לתחום נמי דאם לא כן לאשמועינן יו"ט שני וכל שכן בראשון אי נמי נימא יו"ט סתם.

כד

שני ימים טובים אלו וכו'. שם דף ד' וה' וכתב הרב המגיד ז"ל ופ"ב יתבאר אם צריך להמתין בכדי שיעשו וכו' עיין מ"ש הרב לח"מ ז"ל מדברי התוספות ואפשר דאינו מוכרח דגם לדעת רש"י צריך להמתין כל אותו שיעור ולא פליג עם בעל הלכות גדולות אלא אי ביו"ט ראשון או בשני. שוב ראיתי דודאי לפי שיטת התוספות רבינו פליג עם פירוש רש"י ז"ל וס"ל דהטעם כדי שלא יאמר לגוי וכו' כמ"ש רבינו להדיא פ"ו דשבת והוא גופיה ס"ל דכדי שיעשו היינו דוקא בליל יו"ט שני תדע שהתיר כאן מה שנתלש או ניצוד בראשון להאכל בשני ואם כן אין כאן גמגום כיון שדברי רבינו ברורים.

וכן מותר לכחול וכו'. שם דף כ"ב ונראה דאע"פ שאין שם חולי של סכנה או של שאר הגוף כי אם חולי העין לאפוקי אם הוא להתנאות בעלמא דלא שרי וכן משמע מדברי הרב המגיד ועיין להרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל.

בד"א בשני ימים טובים וכו'. שם דף ד' וה'. ודין שבת הסמוכה ליו"ט ג"כ שם. ומ"ש בספרי רבינו

וכן כל כיוצא בביצה בנוסח אחר כת"י וכן כל כיוצא בזה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---