בינה לעתים/יום טוב/א

בינה לעתים יום טוב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות, וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה. עיין במ"מ ויתר מפרשים ובפרטות הפר"ח לאו"ח שהאריך להבין דברי המ"מ דס"ל אף בשחיטה ובישול אמרינן ביה מתוך, ובאמת לפי מש"כ המ"מ כגון שחיטה ואפיה אפי' שלא לצורך אכילה אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק הלזה (הלכה ט"ו) ואולם שם כתב הטעם דלכך אינו לוקה משום הואיל ולא מטעם מתוך כלל וא"כ נראה בעליל דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה הוא דס"ל לרבינו בשיטת המ"מ מתוך והא דכתב רבינו ושאר מלאכות כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא בהם כל שיש בו צורך אכילה מותר ולא חילק כלל בין אם שוחטין לצורך או שלא לצורך היינו דמ"מ אינו לוקה משום הואיל, וכן הוא דעת פר"ח בכוונתו להרמב"ם.

אך באמת קשה דהא בש"ס דביצה בהאי סוגיא (דף י"ב) מבואר דאף בשחיטה ובישול אמרינן ביה מתוך, ולכך אמרינן נמי דהבערה ובישול אינו מן המשנה וכן בשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה קאמר הא מני בית שמאי היא והפר"ח כתב דס"ל דלא קיימ"ל כר' יוסף בהא עיי"ש והוא דחוק.

והנה כבר הארכתי בחידושי, והדרך היותר קצרה וברורה הוא, דס"ל לרבינו הרמב"ם דמלבד אם אתה אומר בכל מלאכות מתוך א"כ יקשה קושית התוס' שם מהא דאמרינן האופה מיו"ט לחול וכו' עיי"ש אף גם דא"כ אתה מבטל בכל אבות מלאכות איסור לאו וכל מלקות דהא בכולם שייך לומר מתוך, ולכך היה תקע הרמב"ם יתדותיו אהאי דירושלמי שהביא המ"מ וס"ל דלכך אמרינן בהבערה מתוך, שהוא מטעם דכתיב בהבערה ביום השבת לשלול יו"ט וכן בהוצאה דהקשה רבה מן קרא דנחמיה דכתיב ביה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, הוא דוקא שבת לא יו"ט, והיה דעת רבה בקושיא שלו לשלול לגמרי הוצאה ממלאכת יו"ט, הואיל והיא מלאכה גרועה, ודחי ליה ר' יוסף א"כ לפלוגי באבנים אלא ודאי דאף הוצאה נוהג ביו"ט, אך דיוקא דקרא דקאמר דוקא ביום השבת מאי נימא ביה דוודאי לא יחלקו רבה ור' יוסף בזה ולכך ס"ל להרמב"ם דלפי המסקנא אמרינן בהוצאה כמו בהבערה דכתיב ביום השבת להורות דביו"ט הוא מותר מכח מתוך, והמ"מ דכתב בהוצאה הטעם לפי שהיא מלאכה גרועה ולא הטעם היותר פשוט, כמו בהבערה מביום השבת, היות מקרא דנאמר ביום השבת בקרא דנחמיה הוא דכתיב דמזה ילפינן ודברי קבלה גילוי מלתא בעלמא כדמוכח זה בש"ס.

והנה הלח"מ הקשה על דבריו כי דייקת נמי הבערה מקרא דביום השבת א"כ אף אתה אומר דאין הבערה כלל ביו"ט כדמוכח מקושיא דרבה ובגמרא לא משמע הכי דהא ר' יוחנן מתיר שם הבערה מטעם מתוך וכו' עיי"ש. ולא הבנתי דבריו דהא רבה הוא דמקשה כן דלמא ס"ל לבית הלל דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט הואיל וכתיב ביום השבת ודחי ליה ר' יוסף א"כ לפלוגי באבנים, ועל כרחך ס"ל לב"ה הא דכתיב ביום השבת אינו בא לשלול יו"ט לגמרי מאיסור מלאכת הוצאה רק בא להורות דאמרינן ביה מתוך וה"ה בהבערה וכוותיה קיי"ל ומ"ש לעיל ברור הוא.

והנה כל זהו לחלק בין הני תרתי לשאר אבות מלאכות, הואיל ופריש בהו ביום השבת ומשמע דוקא ביום השביעי המקודש אבל אם נאמר ביום השבת הכוונה על יום שיש בו שביתה אף יו"ט הוא בכלל א"כ אין הבדל בין אלו לשאר אבות מלאכות, והנה בסוגיא דביצה דאמרינן שם הבערה ובישול אינו מן המשנה ואם תמצא לומר משנה הא מני ב"ש היא דס"ל דלא אמרינן מתוך הוא הכל לפי הסלקא דעתך דחילוק מלאכות הוא ליו"ט כמו לשבת [כמ"ש רש"י שם] דלפי המסקנא דקיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט עדיין הבערה אינו מן המשנה דאין כאן שני מלקות כמבואר בש"ס דמכות (דף כ"א) ובש"ס דפסחים (דף מ"ז) ומעתה הסוגיא דביצה ע"כ ס"ל יש חילוק מלאכות ליו"ט א"כ על כרחך אתה אומר הא דכתיב ביום השבת לאו דוקא לשביעי המקודש כי אם על יום שיש בו שביתה ואף יו"ט בכלל ואינו בא כלל לשלול הבערה ממלאכות יו"ט, דאל"כ מנ"ל כל חילוק מלאכות דהא למאי דקיימ"ל דהבערה היא אב מלאכה וחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמ"ש הרמב"ם בהל' שגגות ובהל' שבת (סוף פרק ז') וא"כ על כרחך דלא תבערו לחלק יוצאת ואם אתה אומר דיום השבת הוא דוקא א"כ אין חילוק מלאכות ליו"ט וכמ"ש רש"י פ"ג דמכות דף הנ"ל עיי"ש אלא על כרחך דיום השבת לאו דוקא ומורה ג"כ איו"ט וא"כ כיון דיצא לחלק בשבת ה"ה יו"ט דשבת ויו"ט כהדדי נינהו, וכיון דיום השבת לאו דוקא כי היכא דמרבינן הוצאה לומר ביה מתוך ה"ה לשארי אבות מלאכות נמי אמרינן כך ואין לומר שאני הוצאה הואיל וכתיב ביה ביום השבת וכנ"ל זה אינו דהא אף יו"ט הוא בכלל וכנ"ל.

וא"כ אתי שפיר דלכך ס"ל הש"ס דביצה דאף בשחיטה ובישול אמרינן ביה מתוך כנ"ל משא"כ למסקנת הש"ס דפסחים דקיי"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט וכמ"ש הרמב"ם והיינו הואיל וכתיב ביום השבת למעוטי יו"ט עיי"ש פירש"י וא"כ אף בהוצאה דכתיב ביום השבת אתיא נמי למעוטי יו"ט והיינו דביו"ט אמרינן מתוך וה"ה בהבערה דכתיב ביום השבת ולא לשאר אבות מלאכות, ודברי הרמב"ם וסוגית הש"ס המה נכונים וברורים בכל דוכתין והמה בנויים הכל לפי המסקנא דקיי"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט, רק דוקא לשבת ויום השבת אתיא למעוטי יו"ט ולא לשארי אבות מלאכות דלא כתיב ביה ביום השבת. והא לא קשיא דא"כ מנ"ל כלל למעוטי יו"ט אימא לכך כתיב ביום השבת בהבערה להורות דליכא כלל חילוק מלאכות ליו"ט, זה אינו דוודאי אי ביום השבת הוא דוקא ולא יו"ט אין המקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דביו"ט מותר כפשוטא, ומכח דיוקא חילוק מלאכות איך נוציא הקרא דיום השבת ולא יו"ט מפשוטו וזהו לענ"ד ברור ונכון ודו"ק.

והנה דעת המ"מ דשיטת רבינו כרש"י דס"ל בלא צורך כלל נמי אמרינן בהוצאה והבערה מתוך, והנה יש להבין דא"כ מה איכא בין רבה לר' יוסף דרבה ס"ל דהוצאה לא נאסר כלל ביו"ט לבית הלל ור' יוסף הקשה ליה דא"כ לפלוגי באבנים ותירץ דפליגי במתוך, א"כ ממה נפשך הוצאה יהיה מותרת ביו"ט לב"ה ואם לא יהיה במציאות דיהיה אסורה א"כ היינו כרבה.

ואולי יש לומר לפי מ"ש הרמ"א באו"ח (סימן תקכ"ז סעיף כ') בשם מהרי"ו דיושב בתענית אסור לבשל לאחרים אפי' לצורך בו ביום, וש"מ דס"ל דכי התירה התורה מלאכת אוכל נפש היינו כשהוא יכול לאכול והותרה לו ולחבירו אבל כשיושב בתענית דאסור לו לאכול בשביל חבירו לא התירו כלל וכלל, ומעתה היושב בתענית אסור לו בהוצאה כל היום שלא לצורך דהא לגביה לא הותרה הוצאה לצורך דלית ביה צורך מציאות כלל, והואיל אי בעי אתשל לא אמרינן כלל, וא"כ לא שייך לגביה כלל מתוך. וא"כ יש נפק"מ רבתי בין רבה לר' יוסף, והנה בסברא זאת יש ליישב קושיות רבות על הש"ס ופוסקים אלא דעדיין ענין זה צריך עיון גדול.

ודברי המג"א (סימן תקי"ח) תמוהים דנראה כי מה שכתב המ"מ דבהבערה אמרינן דכתיב ביום השבת אתיא למעוטי יו"ט והיינו דביו"ט אמרינן מתוך, דזהו דוקא לב"ה אבל לב"ש דלית ליה מתוך ביום השבת לא דריש וא"כ מה דמקשה מן רבי עקיבא דאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה תמוה דהא באמת אמרינן התם ש"מ דלא ס"ל מתוך והיינו דלא ס"ל לר"ע האי דרשא דביום השבת כב"ש, גם מה שכתב דאפשר לומר דתלי זה בזה דב"ה באמת יהיה סובר הבערה ללאו יוצאת ג"כ תמוה דהא הרב המ"מ כתב זאת בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל והוא פוסק דהבערה היא אב מלאכה וחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמו שאר אבות מלאכות והיינו כר"ע דס"ל הבערה לחלק יוצאת, [ועיין להלן פ"ב הלכה י"א ובפרק ג' הלכה ח' בסופו].

והנה יש לי מקום ספק מעביר ד' אמות ברשות הרבים אם הוא איסור דאורייתא ביו"ט, הואיל וילפינן למלאכת יו"ט מבנין אב משבת דכל המלאכות האסורות בשבת ממילא הם אסורות ביו"ט, וא"כ לפי מה דקיי"ל מעביר ד' אמות ברשות הרבים הילכתא גמירא לה דהלכה למשה מסיני, וקיי"ל ג"כ דכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין למדין מהלכה וא"כ אין למדין יו"ט משבת לענין מעביר ד' אמות ברה"ר כיון דבשבת גופא אינו רק הלכה למשה מסיני וכנ"ל.

ומה שהביאני לכלל ספק זה הוא מדברי רש"י דיבמות (דף ל"ד) שכתב על האי משנה אם היתה שבת והוציאה בפיו וכו' דמשום יוה"כ לא היה מחייב על הוצאה דאין עירוב והוצאה ליוה"כ והוא דעת רפרם בברייתא זאת אומרת וכו' (כריתות דף י"ד) וכן הוא דעת הרשב"א ועיי"ש היטיב, שכתב די"ל דרש"י ס"ל אף דאמרינן שם הא דרפרם בדותא היינו כוונתו דמן המשנה ליכא כלל לדייק, אבל מ"מ הילכתא כרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ויש להקשות הא בביצה דף הנ"ל אסיקנא מדלא פליגי באבנים ש"מ דיש עירוב והוצאה ביו"ט רק דמותר ביו"ט מכח מתוך וא"כ ביוה"כ דלא שייך ביה מתוך דלא שייך ביה הוצאה לצורך כלל א"כ פשיטא דאסור מדין תורה וכי יהיה יוה"כ מגרע גרע מיו"ט וא"כ איך סותם רש"י דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ודוחק לומר דרש"י לא כתב זאת רק אליבא דר' מאיר ור"מ הוא דס"ל הכי דזהו דוחק לאפושי פלוגתא בין ר"מ לחכמים, וכאן דסותם דפליגי במתוך וכדברי ב"ה ויש איסור הוצאה ביו"ט וא"כ פשיטא דאף ביוה"כ איסור הוצאה אית ביה וכי יגרע יוה"כ מיו"ט דעלמא.

לכן היה נראה לומר דס"ל לרפרם הא דאמר ר"מ אף אם היתה שבת וכו' ודאי דלא היה נעלם ממנו האי סברא דלא מן השם הוא זה, דמה טיבו של הוצאה יש לאוכל אכילה אחת רק דהוא ס"ל דעל הוצאה זאת לא היה מחייב עליה כלל, דלא חזיא למידי כיון דהוא נותר ונטמא ג"כ בנגיעתו דהא הוא טמא. רק הואיל דהוא אחשביה למידי דחזיא וכיון דהוי אכילתו לכך חייב על הוצאתו, ולכך כלל ר"מ הוצאה ביש אוכל אכילה אחת וכו' להורות דהיינו אכילה הוא המביא שחייב חטאת וכנ"ל ולכך אכילתו מביא לידי חיוב חטאת, אמנם מרה"י לרה"ר חייב כמ"ש רש"י להדיא בפרק המצניע דף צ"ג ע"ב בהוצאת מת ונבילה דלכך הוא חייב הואיל ומוציא להציל עצמו מפני הטומאה ומעתה גם בנותר דהוא מטמא את הידים ואף נטמא בנגיעתו, לכך הוא חייב על הוצאתו הואיל והוא מוציא שלא יטמא את הידים, וא"כ עדיין אין ענין הוצאה כלל לאכילה, ועל כרחך אתה מוכרח לומר הא דקתני במשנה והוציאה, לשון מושאל הוא, ולא קאי רק אטלטול ד' אמות ברה"ר, וא"כ זה דהוציא מתחלת ד' לסוף ד' ליכא כאן שהוציא [הטומאה] דמאי שנא מתחילת ד' לסוף ד', ועל כרחך הואיל ויש בו לאכילה, דלולי זאת היה פטור בטלטול ד' אמות ברה"ר כיון דלא חזיא למידי, ומעתה הא דס"ל לר"מ ולרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ היינו כנ"ל דקאי אמעביר ד' אמות ברה"ר דבשבת עצמו אינו רק הלכה למשה מסיני, וביו"ט אין לאסור כלל דאין למדין ק"ו מהלכה ולכך פטור מתורת יוה"כ וחייב מתורת שבת זהו מה שנ"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל ודו"ק.

ובזה נראה מקום ליישב במאי דכתב הר"ן בשם הר"ת דמותר לשחוק בכדור ביו"ט ברה"ר, והים של שלמה תמה על זה דמה מקום לשחוק הלזה להתירו ביו"ט עיי"ש, ובאמת דעת ר"ת הוא לפי שאין בו אלא טלטול ד' אמות ברה"ר דמיירי שהכדור מונח ברה"ר ואינו מוציאו כלל מרה"י לרה"ר, רק הוא מטלטל מתוכו וכיון דלא מצינו איסור בזה ביו"ט, לכך אין למחות ביד הנערים וצ"ע.

[א"ה ובחידושים לאו"ח התעורר הגאון ז"ל ליישב בזה קושיא על הגמרא דר"ה בהא דאמרינן יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין ולא במדינה ואמר שם רבה גזירה משום שמא יעבירנו וכו' והקשה מהר"ם מפאדוא (הובא במג"א סימן תקפ"ח) למה לא אמר השבות שיש בתקיעה עצמו משום שמא יתקן כלי שיר והעמידו דבריהם במקום עשה ותירץ דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר דא"כ לא יתקעו לעולם דגם ביו"ט שייך שמא יתקן וכו' עיי"ש ולכאורה עדיין תקשה לשיטת מהר"ם מפאדוא הנ"ל, לב"ש דס"ל דלא אמרינן ביו"ט מתוך והוצאה נאסרה גם ביו"ט איך גזרינן שמא יעבירנו דא"כ ביו"ט איך תקעינן, ומעולם לא שמענו דיחלקו ב"ש וב"ה בתקיעה דר"ה שחל להיות בשבת אלא ודאי דמעביר ד' אמות ברה"ר לא נאסרה כלל ביו"ט אף אי לא אמרינן מתוך דאין למדין בנין אב מהלכה כנ"ל וא"כ לק"מ מב"ש, וסיים ליישב בזה קושית התוס' שם שהקשו למה לא אמר שמא יוציאנו וכו' עיי"ש די"ל דרבה רוצה לומר טעם לכו"ע אף למ"ד דלא ס"ל בהוצאה מתוך וא"כ לא היה יכול לומר שמא יוציאנו דא"כ ביו"ט איך תקעינן כנ"ל ודו"ק].

והנה הרי"ף הביא ביו"ט אין צריך עירובי חצרות רק עירובי תחומין אבל ביוה"כ צריך אפי' עירובי חצרות, והביא ראיה מדתני התם אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה"כ אע"פ שאינו יכול לאכול ממנו דחייב בתענית כך מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה, והקשו עליו דלמא התם איירי בעירובי תחומין ולא בעירובי חצרות עיי"ש, וכדמשמע פשוט בלישנא דש"ס עיי"ש [ועי' ביש"ש] ולכאורה היה מקום לומר דתקשה למ"ד סוף היום קונה עירוב [והיינו סוף היום של ערב שבת וערב יוה"כ שהוא קודם בין השמשות כדאיתא בעירובין דף ל"ו ועי' שם פרש"י] מאי ראיה הוא מהא דמערבים לגדול ביוה"כ דהתם עכ"פ סוף היום מותר לגדול לאכול ממנו משא"כ יין לנזיר ותרומה לישראל. וצ"ל דהתם איירי בעירובי חצרות והא דאמרינן סוף היום קונה היינו עירובי תחומין משא"כ עירובי חצירות דבעינן שיהיה עירוב רשויות וכאלו הוא ע"י הנחת פת לבית אחד וודאי עיקר עירוב הוא בשבת ושפיר מייתי ראיה ב"ה לב"ש זהו מה שנ"ל לכאורה.

אמנם אחר העיון ראיתי דאין כוונת הרי"ף להוכיח משם לענין דצריך עירובי חצרות ליוה"כ דזה אין משם הוכחה כלל דדלמא ב"ה לא היה רוצה רק להוכיח דמותר לערב בדברים אף דאינו ראוי לו הואיל עכ"פ חזי לאחריני ולזאת הביא ב"ה ראיה ממעשים בכל יום מדמערבים לגדול ביוה"כ והיינו בחל להיות בשבת, דאז ודאי צריך עירובי תחומין ועירובי חצירות ואפי' הכי מערבים לגדול אף דלאו בר אכילה, ועוד דאלו היה כונתו להוכיח משם חיובא דעירובי חצירות מה מסיים הרי"ף ואשמעינן מיניה דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דמערבים לגדול ביוה"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות וכן הלכה עכ"ל עירובי תחומים מאי צריך לראיה משם הלא אף ביו"ט צריך לעירובי תחומין כמבואר בכמה משניות, ובודאי לא גרע יוה"כ מיו"ט, ואף לעירובי חצרות א"צ כלל לראיה משם כיון דממקומו מוכרע דהא אף ביו"ט אמרינן עירוב והוצאה כקושיא דר' יוסף דא"כ לאפלוגי באבנים, רק דלכך אין עירוב והוצאה ליו"ט הואיל ואמרינן ביה מתוך וא"כ ביוה"כ דלא שייך ביה מתוך א"כ פשיטא דיש בו איסור הוצאה וצריך עירוב וא"כ מאי ראיה הוצרך להרי"ף ממקום אחר כיון דממקומו מוכרע, אלא ודאי דזה פשיטא ליה גם להרי"ף דיש ביוה"כ איסור טלטול רשויות ואיסור תחומין רק דהו"א דאין בו תקנה כלל על עירובי חצירות כיון דבהא דמערבים בו ביוה"כ אסור באכילה ומה מועיל פת לערב בו ולכך הביא הרי"ף ראיה מהא דתניא מערבים לגדול ביוה"כ וכו' דעכ"פ ב"ש וב"ה מודים דמערבים עירובי חצירות ביוה"כ ומכל שכן עירובי תחומין הואיל וחזיא לקטנים, ולכך מסיים הרי"ף אף עירובי תחומין דכל הראיה הוא לאו לענין דצריך רק לענין זה דהוא מועיל, וזהו לענ"ד ברור בדעת הרי"ף ודו"ק.

והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דאף בהוצאה צריך צורך קצת, ולולא זאת לא אמרינן כלל מתוך וא"כ לשיטתם הוצאה לצורך נכרי ודאי אסורה כמו בשאר אבות מלאכות, דדרשינן לכם ולא לנכרים ואסורה לצורך נכרי, ומעתה יש לתמוה קצת על השו"ע בסי' תצ"ה שכתב כל מלאכות האסורות בשבת אסורות ביו"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש וחוץ מהוצאה והבערה והנה מדפירש דוקא הני תרתי ש"מ דס"ל כשיטת הרמב"ם דבהני לא בעינן צורך כלל דאלו היה כונתו לצורך קצת כשיטת התוס' לא היה צריך לפרוט הני תרתי דוקא דהא בכל מלאכת אוכל נפש מותר בכך ולשיטת הרמב"ם אף לצורך נכרי נמי יהיה מותר להוציא דהא אפי' שלא לצורך כלל נמי מותר להוציא לשיטתו, ובסי' תקי"ח סעיף ב' כתב המחבר דאסור לישראל להוציא לצורך נכרי והוא כשיטת התוס' דס"ל דאף בהוצאה והבערה בעינן צורך קצת כמו בשארי אבות מלאכות, ואולי דאף דשלא לצורך כלל נמי מותר מ"מ לצורך נכרי אסור דלהדיא ממעטינן לכם ולא לנכרים, ובזה יש לתרץ קושית התוס' על רש"י ועיי"ש באופה מיו"ט לחול, אלא דקשה הא השוחט עולת נדבה ביו"ט דאמרינן לב"ה לא קאי אף דדרשינן לכם ולא לגבוה עיי"ש בתוס' היטב וצ"ע.

והנה המרדכי מתיר לשלוח ביו"ט לצורך נכרי ע"י נכרי והובא ברמ"א בסי' זה בהג"ה, ויש"ש תמה בזה כיון דהוצאה שלא לצורך מלאכה היא, ואמירה לנכרי שבות הוא, ואני לא ידעתי דאנה נזכר שבות זה כלל דבכל השבותים הוא דבר שאסור לעשות לעצמו לכך אסור לומר לנכרי לעשות אותה מלאכה, אבל מלאכת הוצאה דלצורך עצמו של ישראל מותר, רק לצורך נכרי אסור לישראל וכי האמירה לנכרי נעשית מלאכה ביום טוב לצורך נכרי מה שיהיה מותר לצורך ישראל, ודו"ק.

ז

כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין, ולא בוררין ולא טוחנין את החיטין, ולא מרקדין ביו"ט שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יו"ט וכו'. עיין במ"מ שכתב דדעת רבינו דקצירה ביו"ט הוא מדברי סופרים ומדאורייתא מותר לצורך אוכל נפש, ולכאורה יש להבין, דא"כ פירות הנושרים דאסרינן משום גזירה שמא יעלה ויתלוש הא התלישה גופיה אינו רק מדרבנן, ונראה דכולי חדא גזירה היא דהא בסלקא דעתך דאקשינן עלה בגמרא למ"ד ביצה אסורה משום פירות הנושרים הא הו"ל גזירה לגזירה ולא אסיק אדעתא עדיין דכולי חדא גזירה, ולפ"ז יקשה לו פירות הנושרים גופא, וצ"ל דחכמים אסרוהו לשבת ויו"ט כאחת פירות הנושרים ובשבת איכא חשש תלישה איסור תורה לכך אסרוהו כאחת, ולא שייך גזירה לגזירה הואיל ובשבת אינו רק חדא גזירה לכך לא רצו חכמים לחלק בין שבת ליו"ט ודו"ק.

יז

כל שאסור בשבת וכו' אסור ביו"ט אלא א"כ היה בו צורך אכילה וכו' וכל שמותר בשבת מותר ביו"ט וכו': והמוקצה אסור ביו"ט ומותר בשבת מפני שיו"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו. עיין במ"מ שכתב שכן הוא דעת הרי"ף ופוסקים דביו"ט קי"ל כר' יהודה, ובשבת כר' שמעון, והקשה הרז"ה והרא"ש סוף ביצה א"כ איך מייתי הש"ס שלהי דשבת ראיה דלוי ס"ל כר"י דאם לא היתה הנבילה מערב שבת דאין זה מן המוכן מדלא חזיא טריפתא ביו"ט, רק כי יתיב אקלקולתא וכו' דהא ביו"ט חמירא מוקצה טפי, וכן הא דפריך לר' יוחנן שם מהא דאין מבקעין עצים מן הקורות שנשברו ביו"ט, הא ביו"ט מוקצה חמיר, ונראה דס"ל להרי"ף כמ"ש הריב"ם הובא בתוס' דביצה (דף ו') דגרס אם לא היתה הנבילה מערב יו"ט, ומה דמקשה התוס' שם דא"כ איך אמרינן ריש ביצה גבי שבת סתם לן התנא כר"ש מהאי דמחתכין וכו' לק"מ דודאי המשנה נשנית בין בשבת בין ביו"ט, ובתרווייהו מתיר ר"ש לחתוך הנבילה לפני הכלבים, ור"י חולק ביו"ט אם לא היתה הנבילה מערב יו"ט אסורה, ומ"מ ת"ק אינו סותמו רק לענין שבת דהאי מקרי סתם הואיל ולא פירש התנא בזה דברי ר"ש, לזאת הואיל ומתיר לחתוך הנבילה בין בשבת בין ביו"ט ואלו בשבת הלכה כוותיה א"כ הוצרך רבי לסתום כוותיה משום דינא דשבת דאלו היה שונה דברי ר"ש א"כ אף בשבת לא היה הלכה כוותיה דר"ש ולא היה נחשב כלל לסתמא לכך סתמייהו עכ"פ לענין שבת והיא נחשב לסתמא הואיל ונשנית כן והיא עיקר, ועי' בתוס' פ"ד דביצה (דף ל"א) במשנה בית מלא פירות ונפחת וכו' שכתב כן האי סברא הנ"ל ואתי שפיר ולק"מ, (והיינו דכתב התוס' היכא דאיכא חד צד להיתר והלכה כוותיה ולכך הוצרך רבי לסתום לא מקרי שוב סתמא לכל מילי וע"ש היטב), ומעתה דגירסת הרי"ף ר"י אומר אם לא היתה נבילה מערב יו"ט וכו' שפיר מייתי הש"ס ראיה דלוי ס"ל כר' יהודה מדלא חזי וכו' וכן ר' יוחנן דסותם וחולק ואמר הלכה כר"ש, ור"ש בתרתי פליג בין ביו"ט ובין בשבת א"כ הוי ליה לפרושי הלכה כר"ש בשבת אלא ודאי דס"ל לר' יוחנן דהלכתא כר"ש אף ביו"ט ופריך הש"ס שפיר מהאי דמבקעין ודו"ק.

ועוד אפשר לומר על קושית הש"ס דשבת מר' יוחנן מהאי דמבקעין וכו' דוודאי טרם דידעינן מהאי דמגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין דמוחלפת השיטה, ס"ל להש"ס דדוחק לחלק בין שבת ליו"ט, דודאי ר"י ס"ל מוקצה בשבת להאי סתמא דמבקעין, והאי סתמא דמחתכין אינו קרוי סתמא כלל דהא ר' יהודה פליג עליו רק חשיב ליה כרבים (ועי' בתוס' שם ד"ה אר"י) וא"כ ר' יוחנן דס"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה א"כ הו"ל לפסוק הלכה כר"י וכסתמא דהתם ולא לחלק בין שבת ליו"ט במאי דלא ס"ל לר"י, ולכך משני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח בשבת דסתם לן תנא כר"ש דמוקצה מותר והוא משנה דמגביהין וכו' ומוחלפת השיטה וצ"ל דרבי הכריע גבי שבת כר"ש לכך פסק בהאי דמגביהין כבית הלל וביו"ט הכריע רבי כר"י ולכך סותם האי דמבקעין כר"י, וא"כ לפי המסקנא אף ר' יוחנן מחלק בין שבת ליו"ט ואין חולק על זה.

אמנם דעת הר"ת הוא שלא לחלוק כלל בין שבת ליו"ט, רק לחלוק בין מוקצה לנולד דמוקצה מותר ונולד אסור כר"י והובא דעה זאת בהגהת הרמ"א סימן תצ"ה, ואע"פ שיש פוסקים שמתירין אף נולד מ"מ לא הביא הרמ"א רק דעת ר"ת ולכך כתב ולדבריהם נולד אסור, והיינו כשיטת ר"ת וסייעתו, והמג"א כתב שם דהרמ"א כתב זאת שלא בדקדוק, ולא ידעתי וכי מוכרח הרמ"א להביא כל הדעות דלא הביא רק הישר בעיניו לפסק הלכה.

אך בדעת הלזה יש להקשות דא"כ מאי פריך בשלהי דשבת לר' יוחנן מהאי דמחתכין אהאי דאין מבקעין עצים וכו' דלמא לכך אין מבקעין עצים משום נולד ומאי קושיא לר' יוחנן מהאי סתמא דמבקעין וכו', וכן הא דאמרינן בריש ביצה כולהו כר' נחמן לא אמרו כי קושיין והיינו דקשה אדמפלגי בביצה לפלוגי בתרנגולת, הא יש לומר נולד אסור ומוקצה מותר וא"כ עדיין קשה לר"י ולכל האמוראים דלית להו אוקימתא משום הכנה למה לא אמרו כרב נחמן ולפי מ"ש י"ל דלכך ביצה אסורה במשנה היינו משום נולד א"כ לא קשה לפלוגי בתרנגולת דתרנגולת באמת מותר משום מוקצה.

וצ"ל דאי הוי אמרינן הטעם דלכך ביצה אסורה משום נולד על כרחך היינו מוכרחים לחלק בין שבת ליו"ט דהא אנו שאומרים דלכך מוחלפת השיטה האי דמגביהין כי היכא דלא תקשה ליתני בעדיות במקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ומעתה תקשה לאותו תנא דעדיות ממ"נ אי ס"ל מוחלפת השיטה על כרחך ס"ל לב"ה דמוקצה וגם נולד מותר, דהא עצמות וקליפין הוי נולד כמ"ש הרא"ש בשם הר"ת שלהי דביצה וכ"כ התוס' שם וא"כ קשה מ"ט דביצה דתני בעדיות וס"ל לב"ה לא תאכל, ואי ס"ל לב"ה דנולד אסור א"כ אף בעצמות וקליפין יהיו ב"ה אוסרין ואינו מוחלפת השיטה כלל וא"כ ליתני במקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ועל כרחך אנו מוכרחים לחלק בין שבת ליו"ט, והשתא לא קשה כלל מהאי משנה דמגביהין דס"ל מוחלפת וס"ל לב"ה נולד מותר ולא קשה כלל מ"ט דביצה דס"ל לב"ה לא תאכל, משום דביו"ט סותם התנא כר"י, וזהו י"ל במאי שדחקו לחלק בין שבת ליו"ט לא כי היכא דלא תקשה סתמא אהדדי, דהא טובא מצינו סתמא דסתרי אהדדי וכמ"ש הרא"ש שלהי דביצה עיי"ש ולכך חשיב הרא"ש מילתא דר"נ לדוחק, ולפי מ"ש ניחא דהכא מוכח כסברתו להבין תנא דעדיות ולישבו.

והנה הרז"ה נתקשה בזה דמי איכא מידי דביו"ט אסור ובשבת מותר ותירץ דכל מה דבשבת אסור, ביו"ט ג"כ אסור וכל מה שמותר בשבת אף ביו"ט מותר, דלא יהיה יו"ט חמור משבת, רק מה דבשבת אסורה בלא"ה מחמת איסור זו אסורה ביו"ט כי הך דקורה שנשברה, דבשבת בלא"ה אסור הבערתו ותשמישו אסרוהו ביו"ט, והקשה הוא לנפשיה א"כ ביצה דחזיא לגומעה חי בשבת, א"כ לשתרי ביו"ט, ונכנס בדוחק דגומעה חי לא שכיח עיי"ש, ואפשר לומר דוודאי אלו תחילת דינא על ביצה יפה נתקשה הרז"ה דהא זהו מותר בשבת לשתרי גם ביו"ט, אלא שאנו דנין תחילה על תרנגולת אמה של ביצה זו, מותרת או אסורה, ואנו אוסרין אותה, כי זהו בשבת בלא"ה אסור היותו בע"ח וכיון דשאנו אוסרין התרנגולת ביו"ט, איך שוב אפשר להתיר הביצה היוצאת ממעיה.

ומעתה קושיא הנ"ל מיושב כולהו כר"נ לא אמרו וכו' דאלו אמרו הטעם דביצה אסורה משום נולד א"כ קשה לתנא דעדיות ממ"נ הנ"ל מהך דמגביהין וכו' ועל כרחך צריך לחלק בין שבת ליו"ט, וקשה קושית הרז"ה דהא ביצה בשבת חזיא ומי איכא מידי וכו' ועל כרחך צ"ל כמ"ש דהואיל ותרנגולת אסורה אף ביצה אסורה, ולפ"ז על כרחך ס"ל דאף תרנגולת אסורה דאלו תרנגולת מותרת דלית ליה מוקצה רק ביצה לבד אסורה מטעם נולד קושית הרז"ה במקומה עומדת מי איכא מידי, ועל כרחך דגם התרנגולת אסורה, וקשה אדמפלגי בביצה לפלוגי בתרנגולת וקושית הש"ס שפיר, אמנם לפי המסקנא דס"ל איסור ביצה מטעם הכנה או משקין שזבו וכו' אין צריך לחלק בין שבת ליו"ט ומהך דעדיות לק"מ דס"ל כר"ש ולכך ס"ל דהך דמגביהין מוחלפת השיטה וביצה אסורה מטעם אחר כנ"ל ולא מטעם נולד כלל ושפיר יש לחלק לדידן בין מוקצה לנולד.

ומעתה גם קושית הש"ס בשבת על ר' יוחנן דאמר הלכה כר"ש דמחתכין נבילה לפני הכלבים וכו' מהך דאין מבקעין עצים וכו' ניחא ולא קשה הא יש חילוק בין מוקצה לנולד, דלהסלקא דעתך דלא ידע מהך דמגביהין דמוחלפת השיטה בלא"ה צריך לומר תירוץ אחר דלמה לא נשנית בעדיות הך דמגביהין במקולי ב"ש וכו' וקשה א"כ למה אמר ר' יוחנן הטעם דביצה אסורה משום משקין שזבו כמבואר בריש ביצה ולא אמר כר' נחמן ואי משום קושיא לפלוגי בתרנגולת היה יכול לחלק בין מוקצה לנולד ולכך תרנגולת מותרת וביצה אסורה ולא יחלוק בין שבת ליו"ט כלל, ועל כרחך צ"ל דדין אחד למוקצה ונולד כדברי ר"נ ופריך שפיר דברי ר' יוחנן אהדדי, ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח מהך דמגביהין דמוחלפת השיטה, והיינו דלכך מוחלפת דלא תקשה למה נשנית בעדיות, ולפ"ז אתי שפיר כל מה שכתבתי לעיל דלהבין תנא דעדיות על כרחך צ"ל בביצה משום משקין שזבו ולעולם יש לחלק בין מוקצה לנולד.

ובזה יש לכוון דברי הר"ת הביאו הרא"ש סוף ביצה שכתב הא דפריך בפרק כירה (דף מ"ה) אמילתא דר' יוחנן מר' נחמן דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד וכו' לא קיי"ל הכי וה"ה דהוה מצי לשינויי דלא קיי"ל הכי, ולא חושש דבלא"ה מצי לשנויי דר' יוחנן אוסר ביצה משום משקין שזבו וכו' עיי"ש. וצריך להבין דבריו איך אפשר לומר לר"י דנולד אסור הא ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דב"ש אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין אף דהוי נולד וצ"ל דס"ל לר"ת דוודאי ר"י אוסר נולד דאי היה מתיר לא היה מאמוראי בתראי מהאוסרים, רק דקושית הש"ס סוף שבת הוא כיון דסתמא כר' יהודא בהך דאין מבקעין עצים ולר' יהודא אין חילוק בין מוקצה לנולד א"כ מנ"ל לר' יוחנן לחלק בין מוקצה לנולד, ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן וכו' אף דהוי נולד, והיינו סתמא כר"ש דמתיר אפי' נולד, וראה ר' יוחנן תרי סתמא דסתמי אהדדי אחת כר"ש ואחת כר' יהודה וראה ר' יוחנן לסמוך במוקצה דקיל כר"ש ונולד דחמור כר"י ולאסור ואתי שפיר.

אך דמיונו של הר"ת דלא חשש הש"ס לחלק בין מוקצה לנולד, כמו דלא משני דר' יוחנן ס"ל הטעם משום משקין שזבו, אינו עולה יפה לכאורה, דבשלמא הך משום משקין שזבו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא מקושיא דרמי ר' יהודה אר' יהודה כמבואר בריש ביצה, ולזה אפשר דלא אסיק שם בשבת, אבל אם דינא של הר"ת אמת דמוקצה מותר ונולד אסור הלא זו הלכה פסוקה ומעשה בכל יום להתיר זה ולאסור זה והאיך העלים סתמא דתלמודא עין ממנו ותפס לעיקר בקושיא על ר' יוחנן דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ולמש"כ ניחא דהא בהא תליא כיון דלא אסיק אדעתא התם לומר דר' יוחנן ס"ל טעם דביצה אסורה משום משקין שזבו רק ס"ל דביצה אסורה משום נולד א"כ קשה מהך דעדיות דאיהו ס"ל דב"ה מתיר להגביה עצמות וכו' ומ"ט דב"ה דביצה לא תאכל ועל כרחך צריך לחלק בין שבת ליו"ט וקשה קושית הרז"ה הא ביצה חזיא בשבת לגומעה חי ומי איכא מידי וכו' כנ"ל וצ"ל דאסורה מכח אמה וא"כ על כרחך מוכח דגם התרנגולת אסורה, ודברי ר"נ מוכרחים דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ואתי שפיר קושית הש"ס, משא"כ למסקנא דטעם דר"י משום משקין שזבו אזלא כל הוכחה זו, ונשאר לן הך כללא דמוקצה מותר וביצה אסור משום נולד וא"ש ודו"ק.

יח

וכשם שמוקצה אסור ביו"ט כך הנולד אסור. לכאורה תלה רבינו דבר חמור בקל, דנולד חמור ממוקצה, וס"ד דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד, כמו שהוא דעת ר"ת וסיעתו באמת, ואפשר דנתכוון על האפרוח שנולד ביו"ט שכתב בריש פרק שני דאסור משום מוקצה וכוונתו לנולד, וקאמר שהוא אסור דלא תימא כדעת המתירין הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אף שהוא נולד וק"ל (ועיין שם מ"ש בענין הלזה באריכות).

יט

חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט לפיכך ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת אסורה אע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין ליו"ט ואסרוהו בכל יו"ט גזירה משום יו"ט אחר שבת. עיין בהגהת מיימוני שהביא בשם בעל התרומה דלפידים שכבו בשבת אסורים ביו"ט, וכן בשני י"ט של ר"ה שכבו בראשון אסור בשני עיי"ש והרמ"א סוף סימן תק"א כתב להתיר, ונמשך אחר דברי הרא"ש שכתב דמנהג להתיר, ואף דבירושלמי אוסר היינו דס"ל דקדושה אחת היא עיי"ש בהרא"ש, ולפ"ז בשני י"ט של ר"ה דלהחמיר אמרינן קדושה אחת היא א"כ יש לאסור, דהא אף לשיטת הירושלמי אסור ואף דבשבת ויו"ט לא קיי"ל כוותיה מ"מ יש להחמיר בר"ה, אם לא שנאמר הקולא אינו כמו שכתב הרא"ש דדעת הירושלמי משום קדושה אחת, רק הירושלמי מחשביה ליה להכנה ואנן לא מחשבינן הך מילתא להכנה כמ"ש המרדכי וא"כ גם לנולד לא מחשבינן ליה דהא בהא תליא, אך זה דוחק, דמיקל הרא"ש [והרמ"א] בסברא כל דהו, לכן נראה דס"ל להרמ"א דמה דאוסר הירושלמי משום קדושה אחת אינו משום נולד, דהא עדיין לא אסיק בהרא"ש דעצים שכבו הם יותר טובים מקודם שכבו כי אח"כ כתב סברא זאת בשם רבינו ברוך, ומשמע מהמשך לשונו, דלכתחילה לא אסיק אדעתא הך סברא וא"כ מה נולד איכא, אלא הטעם הוא הואיל ואיתקצי לבין השמשות בשבת איתקצי לכולי יומא וקדושה אחת היא וא"כ יו"ט בכלל המוקצה ואינו נקרא מוקצה לשעבר הואיל וקדושה אחת היא, וא"כ לדידן דקיי"ל שבת ויו"ט שתי קדושות הן הוי מוקצה מחמת יום שעבר (ועיין בתוס' דביצה דף ד' ד"ה נימא) ומעתה בשני י"ט של ר"ה לא איתקצי כלל דהא ביו"ט לא איתקצי כלל, וכן מוכח מהרא"ש, דהא הרא"ש לא ס"ל כלל דנולד אסור ביו"ט (ועיין בהרא"ש סוף ביצה ושבת) וא"כ למה ליה הטעם שכתב דמותר לדידן מדקיי"ל שתי קדושות, לא יהיה אלא קדושה אחת הא נולד מותר לשיטתו, אלא ודאי דמטעם דאיתקצי אוסר הירושלמי וכנ"ל, וכן מוכח מהסמ"ג דהביא ראיה בשם (ת"ה) [רבינו שמשון] דלאו משום הכנה קאסר הירושלמי, דהא אוסר ג"כ שיורי שמן, ועל כרחך ס"ל דבשמן לא שייך הכנה ולא אמרינן דע"י שהיה דולק צלול טפי כמ"ש יתר מפרשים, וקשה לימא איהו לנפשיה למה באמת אוסר הירושלמי שיורי שמן ואי משום נולד כיון דאין צלול טפי מאי נולד שייך ביה ועל כרחך צ"ל משום דאיתקצי לבין השמשות וכו' ולא מטעם נולד כלל, ולכך יפה הורה הרמ"א בשיטת הרא"ש להתיר הלפידים וכו' בשני י"ט של ר"ה וק"ל.

והנה דעת מהרש"ל להחמיר כרבה ולחוש להכנה, והנה בשני י"ט של ר"ה אני תמה מאי הכנה שייך בזה וכי המבשל ואופה ליו"ט של ר"ה והותיר לא יהיה רשאי לאוכלה ביום שני, והרי היא הכנה גמורה דלש ואופה ובישול ואפי' הכי אמרינן דמותר ולמה יהיה זה אסור, וצ"ל דלפידים הם נעשים פחם לאחר שכבו וא"כ כבר אזלו צורך היום, ואע"ג דבידו להחזיר ולהדליק מ"מ הא לא הדליקו, משא"כ שם כוונתו לצורך אכילת היום, או י"ל דבזה בידו לעשות א"כ אמרינן לעצמו הכין משא"כ לפידים שכבו דאסור לכבותו ביו"ט וא"כ כשכבו מעצמן הוי כהכנה בידי שמים ומעצמן נעשו הפחם ולכך אסורים ביו"ט שני, אמנם לכל אלו תירוצים לא שייך זה בשיורי שמן דאף דאמרינן דצלול טפי מ"מ זהו בשעת הדלקה ודמי ממש למבשל ביו"ט ראשון והותיר דמותר ביו"ט שני דמאי שנא דמשובח ע"י בישול או ע"י הדלקה, לכן נראה דמותר בשני י"ט של ר"ה לכו"ע כי בירושלמי לא נזכר רק בשבת ויו"ט אבל בשני י"ט של ר"ה ודאי דמותר בשיורי שמן ופשוט. ובהכי ניחא לדברי התרומת הדשן דפסק ביו"ט של ר"ה דהכנה לאו דאורייתא לכו"ע מותר להדליק שיורי פתילה בצד השני, וקשה הא הפתילה בלוע משיורי שמן מאתמול, ולא סגיא בלא"ה דהא אסור לסוחטו ביו"ט וא"כ דל מהכא שיורי פתילה, שיורי שמן איך אזיל, ולפמ"ש ניחא דבשני י"ט של ר"ה אין לאסור כלל שיורי שמן כנ"ל וק"ל.

כ

וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה, ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף אלפים אינו בטל. עיין במהרש"ל בים של שלמה שחוכך לומר בתרנגולת העומדת לאכילה אי ביצה מותר בטלטול, והתוס' פרק כירה (דף מ"ה ד"ה דאית ביה ביצה) כתבו דלר' יוחנן דטעם דביצה אסורה משום משקין שזבו מותר בטלטול, וזהו דלא כמ"ש הרא"ש בשלהי דביצה בשם ר"ת דהביא ראיה מאושפזיכנא דר' אדא בר אהבה דס"ל דאף לר' יוחנן ביצה אסור בטלטול, ולשיטת התוס' בשבת צ"ל דהני ביצי אושפזיכנא היו מן התרנגולת העומדת לגדל ביצים, ובשיטת ר"ת דר' יוחנן לית ליה מוקצה אבל נולד אית ליה ולכך אסרינהו לטלטל, אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום משקין שזבו מותר בטלטול. אמנם זהו דוחק בגמרא דהו"ל לפרושי דהא סתמא קאמר הו"ל הנך ביצים וכו', וגם צ"ל דרב אדא בר אהבה ס"ל דנולד אסור ביו"ט ובשבת דף כ"ט אמר רב אדא בר אהבה נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מותר להדליקו ביו"ט אף דהו"ל נולד ש"מ דכר"ש ס"ל וצ"ע [ועיין להלן בפרק שני הלכה י' מ"ש בשיטת הפוסקים דס"ל כל מה שאסור באכילה אסור בטלטול וכו' והדבר מבואר שם].

ואפילו

נתערבה באלף וכו'. ועיין במ"מ שהביא דעת הר"י ור"ת אי נתערבה באלף אוודאי קאי או אספיקא ובשו"ע או"ח סימן תקי"ג היפך הסדר וכתב אם נתערבה באלף אסורים וספיקא אסורה, ולהורות נתן דהך דנתערבה אודאי קאי ולא אספיקא וכמ"ש המג"א עיי"ש וזהו שיטת הר"ת, וביו"ד בסימן ק"י פסק דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות אסור, והיינו כשיטת הר"י דנתערבה אספיקא קאי, ואף אם נאמר דשם מיירי מאיסור תורה, אבל בדרבנן אפי' בספק בגופיה וספק בתערובות הוי ספק ספיקא כמ"ש הפר"ח בסי' ק"י בשם הרשב"א והרא"ה וספר התרומה מ"מ קושית הפר"ח במקומה עומדת דממה נפשך אם נתערבה אודאי קאי א"כ מנ"ל לומר ולחלק בספק בגופו וכו' כשיטת הר"י, כיון די"ל דנתערבה אוודאי קאי.

ונ"ל דבשלמא [להך אוקימתא] דמיירי מספק טריפה א"כ לא נזכר כלל בברייתא מוודאי טריפה רק ספק א"כ דוחק לומר אח"כ ואם נתערבה אוודאי טריפה דוודאי טריפה מאן דכר שמיה משא"כ למסקנת הגמרא דאיירי מספק נולדה ביו"ט א"כ רישא דברייתא איירי ביצה שנולדה וודאי ביו"ט אסורה וספיקא אם נולדה ביו"ט נמי אסורה וע"ז קאמר נמי ואם נתערבה ומוסב על רישא דברייתא דמיירי מוודאי ואין זה דוחק כלל, וא"כ שפיר יש לחלק בין איסור תורה לשל דבריהם.

ועוד היה מקום לתרץ דברי השו"ע דס"ל ודאי כשיטת הר"י דנתערבה קאי אספיקא ולא אוודאי רק דקשיא ליה כיון דלהס"ד דלא היה ידע מהך דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל וא"כ אדמקשה מהך ספיקא אסורה ליקשיה מהך דקתני אם נתערבה באלף אסורה למה הלא ספיקא דרבנן לקולא ועיי' במ"מ שכתב להדיא דזה בזה תליא ובפרט לשיטת ר"ת דלא מחלק בין ספק בגופו לספק בתערובות, ועוד מאי קשיא ליה הלא בהדיא קתני לקמן ספק מוכן אסור ומ"ש התוס' דמוקצה הוי כעין של תורה הוא דוחק, ועוד דספק פירות הנושרים הוי ג"כ ספק מוכן וה"ה ביצה דכולה חדא גזירה ומה דלא הקשה לרב נחמן ג"כ אין הטעם דמוקצה הוי כעין תורה רק דדברי ר"נ בלא"ה נסתלק מקושיא דלפלוגי בתרנגולת.

לכן נ"ל לומר דודאי ידע הך סברא דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אמרינן ספיקא להחמיר רק תרתי לא אמרינן אם הך ספק נתערב באחרים ומדין שיבטל רק אינו בטל מחמת דשיל"מ שני פעמים לא אמרינן עד שתאכלנו באיסור וכו' על תחילת ספיקא ואח"כ על תערובות נאמר עוד שנית אדתאכלנה וכו' זהו לא אמרינן, וא"כ אתי שפיר דספק מוכן לא קשה ליה דידע דהוי דשיל"מ וכן מן נתערבה באלף וכו' לא קשה ליה דהוי דשיל"מ, אבל קשיא ליה דקתני ספיקא אסורה למה הא ספיקא דרבנן לקולא, וליכא למימר משום דשיל"מ דא"כ למה נתערבה באלף אסורים דתרתי לא אמרינן משא"כ אי ביצה אסורה משום הכנה דרבה א"כ ספיקא אסורה מדינא לא מטעם דשיל"מ, אתי שפיר אפי' באלף לא בטל משום דשיל"מ דחד פעם אמרינן, ומשני דאתיא לספק טריפה, ופריך הניחא וכו' ואסיק דהך דתנא דליטרא קציעות הוא וכו' דס"ל דביצה הוי דבר שבמנין ולא בטל, וע"ז קאמר ר' אשי השתא דאתית להכי א"כ י"ל לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן ספיקא אסורה ואין לומר דא"כ לבטליה באלף דתרתי לא אמרינן זה אינו הא דלא בטיל לא מתורת דבר שיש לו מתירין רק מכח דהוי דבר שבמנין, ושפיר מועיל דבר שיש לו מתירין לאסור ספיקא ואתי שפיר.

ומעתה דברי השו"ע נכונים, ביו"ד דאיירי בספק דבר שיש לו מתירין דאורייתא כגון חדש וכדומה כמ"ש המג"א וביצה בנולדה ביו"ט אחר שבת שאסורה משום הכנה דאורייתא, פסק דספיקא ונתערבה באלף אסור, דעל ספיקא לאסור אין צריך לטעם דשיל"מ דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ מהני דשיל"מ לאסור תערובתו ואפי' באלף, משא"כ באו"ח איירי בביצה שאסורה מדרבנן, דהיינו בנולדה ביו"ט דעלמא שאסורה משום גזירה אטו יו"ט אחר שבת, ולדידן דקיימ"ל דביצה לא הוי דבר שבמנין, אם אתה אוסר ספיקא מטעם דשיל"מ שוב אי אפשר לאסור תערובתו מהאי טעמא דתרתי לא אמרינן כנ"ל ואתי שפיר.

והנה המ"מ כתב דלכך השמיט רבינו ספיקא דאסור בביצה הואיל וכתב דאוסר תערובתו ואפי' באלף א"כ ה"ה לספיקא, וצ"ל לדבריו א"כ למה הקשה הש"ס מהך דספיקא אסורה, ולא הקשה דלמה נתערבה באלף כולן אסורות כיון דספיקא דרבנן לקולא, ולדברי המ"מ הא בהא תליא, ואפשר לומר דא"כ היה הוצרך לומר הניחא כל שדרכו למנות וכו' ולא יהיה הקושיא אלא לחד מ"ד, אבל לאידך מ"ד דס"ל דביצה הוי דבר שבמנין לא יהיה קשה מידי דלכך אינו בטל מחמת חשיבותו, ולכן הקשה מהך דקתני וספיקא אסורה דבזה הקושיא לדברי הכל.

ובהך סברת המ"מ יש ליישב דברי רבינו שמחה הובא במרדכי פרק כל הצלמים דהביא בשם הר"ת דלא גרס אחרות באחרות דהוי ספק ספיקא, והקשה הר"ש א"כ האיך קתני בביצה ספיקא אסורה ונתערבה באחרים אסורה, ותירץ דהוי דבר שיש לו מתירין ואפי' ספק ספיקא אסור עכ"ל ותמה הפר"ח ביו"ד סימן ק"י וכי לא ידע הר"ש דהר"ת מפרש הך דביצה דנתערבה באלף אוודאי, ונראה דודאי לפי דברי המ"מ דלכך השמיט רבינו הך ספיקא אסורה דנלמד מהך דנתערבה באלף יש לדקדק א"כ למה קתני תרתי בברייתא, ועל כרחך צ"ל דלא כר"ת דאם נתערבה באלף קאי אספיקא וא"כ הוצרך למיתני תרווייהו להודיענו אפי' ספיקא לא די שאסור אף גם שאוסר תערובתו אפי' באלף, והנה סברת המ"מ דזה בזה תליא הוא אם תערובתו אוסר מחמת דשיל"מ דאמרינן עד שתאכלנו באיסור וכו', אבל אם תערובתו לא בטיל מחמת חשיבותו היותו דבר שבמנין אין זה ענין לאסור ספיקא, כי מה ענין לחשיבותו הרי אין דנין על גופו אם הוא אסור או לא, והגע עצמך דמוקמינן הך ברייתא כתנא ליטרא קציעות דביצה הוי דבר שבמנין ומ"מ הוצרך לאוקמי בספק טריפה דלא תקשה הא ספק יו"ט ספק חול ספיקא דרבנן לקולא אף דביצה לא בטיל מחמת חשיבתו אפי' באלף וזה פשוט, ומעתה דברי הר"ש נכונים דבשלמא להך אוקימתא דמיירי מספק טריפה ונתערבה באלף כולן אסורות מטעם דביצה הוי דבר שבמנין שפיר י"ל דנתערבה קאי אוודאי ולא קשה תרתי ל"ל דמה ענין זה לזה כמ"ש לעיל, משא"כ למסקנא דמיירי מספק יו"ט ולכך ספיקו וגם תערובתו לא בטל באלף משום דשיל"מ וקשה א"כ תרתי ל"ל ליתני דאינו בטל באלף ונדע דספיקא אסור כמ"ש המ"מ ועל כרחך צ"ל דנתערבה קאי אספיקא, והקשה הר"ש למה באמת הא הוי ספק ספיקא ולזה תירץ דבדשיל"מ אפי' ספק ספיקא אסור ואתי שפיר וברור דזה דעת הר"ש, [ועיין להלן פרק ב' הלכה י' בסופו בישוב קושית הפר"ח הנ"ל על הר"ש באופן אחר].

אמנם בירושלמי מבואר דלא כמ"מ הנ"ל שכתב נתערבה באלף כולן אסורות כמ"ד ספק מוכן אסור ואפי' למ"ד ספק מוכן מותר מודה הכא דאסור, נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולם עיי"ש, הרי דאין כאן מקום פשיטא לומר הואיל ונתערב באלף אסור דיהיה גם ספיקא אסור, וצ"ל דסמך רבינו על פרק שני שפסק שם ספק מוכן אסור וכ"ש ביצה דיש בו חשש דאורייתא מהכנה דרבה.

והנה בשו"ע או"ח סי' תקי"ג, וגם הטור הביא הך דר' יוחנן דביצה שיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה מותר וכן הך דינא דבדק בקינה של תרנגולת ולמחר השכים ומצא ביצים דיש חילוק אם יש זכר בהדיה ובדליכא עיי"ש, והרמב"ם השמיט הכל ולא ידעתי למה ובכל המפרשים לא ראיתי פותר אותו, ונראה דס"ל להרמב"ם דגם לידה הוי הכנה כמו דאמרינן דכל ביצה דמתילדא [האידנא] מאתמול גמרה לה והוי גמר הכנה וכ"ש לידה ובפרט לפמ"ש בפירוש המשנה דכל הכנה זו הוא מדברי סופרים וא"כ ה"ה הלידה [ועי' בתוס' דביצה דף ד' ד"ה אלא] רק בנולדה ביו"ט דעלמא אין לנו לומר טעם גזירה יו"ט אחר שבת והיינו בנולדה בשבת שאז אסורה ביו"ט מטעם הכנה לידת שבת, זה אינו דבין לידת שבת ללידת יו"ט לא טעו אינשי ולא גזרו כלל כמ"ש האחרונים [בסוף סי' תקי"ג עי' שם] רק חששו בנולדה ביו"ט דעלמא לנולדה ביו"ט אחר שבת דבזה יטעו בקל ואז אסור משום דמאתמול גמרה לה.

ולפ"ז ביצה שיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה ונולדה ביו"ט יש לאסור דאם אתה מתירו ביו"ט דעלמא א"כ אף ביו"ט אחר שבת יטעו בהם להתיר ואז ממ"נ אסורה דאי האי חזרה לא הוי חזרה א"כ נולד מאתמול שהוא שבת דהא יוצאת רובה מתחילה בשבת והוי לידה גמורה בשבת וא"כ אסורה ביו"ט שלאחריו משום הכנה דרבה וא"כ יש לגזור בזה בלידת יו"ט דעלמא ללידת יו"ט אחר שבת [באופן הנ"ל שיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה] והכל הוא ליום אחד וזה אסור מן הדין כמו דאמרינן בכל דוכתי גזירה יו"ט אחר שבת.

אמנם ר' יוחנן דמתיר היינו דלטעמיה אזיל דלית ליה הכנה דרבה וכמו דאמרינן בש"ס להדיא דר"י לא קאמר כרבה הכנה לית ליה ונולדה בשבת מותרת ביו"ט, משא"כ לרבה החולק על ר' יוחנן וס"ל הכנה ודאי דאסור משום דממה נפשך הנ"ל ולכך אמרינן ללישנא בתרא דרב ביצה עם יציאתה כולה נגמרה ולאפוקי מר' יוחנן והיינו הכל לטעם הנ"ל דלשיטתו אזיל דהוא ס"ל הכנה דרבה ולכך ליתא לדר"י, ושוב אין כאן כלל דרב ור' יוחנן הלכה כר"י דהא זו תליא בהכנה דרבה ובהאי הכנה דרבה הלכתא כרב לגבי ר' יוחנן ולכך השמיטו הרמב"ם, ולהיות דהאי דבדק בקינה של תרנגולת תליא הכל במילתא דר' יוחנן ג"כ כדאיתא בש"ס להדיא אף מזאת העלים הרמב"ם עין ממנו ולא זכרו כלל תחת לשונו ודו"ק.

והנה הרא"ש כתב דמותר ליקח ביצים מן הנכרי בליל יו"ט ראשון דרובם של זכרים עכ"ל משמע היכא דליכא רובן של זכרים כגון שנודע לו שבאותו מקום שדר בו הנכרי ליכא כלל זכר באמת אסור, ויש להבין דהא בש"ס דביצה דף ז' מבואר דאם לא בדק מערב יו"ט מותר אף בדספנא מארעא, ופירש"י ותוס' שם אפי' בדספנא מארעא רובן יולדות ביום ולכך תלינן דמאתמול היא נולדה וכן כתב הטור להדיא, ומהרש"ל ביש"ש כתב דדעת הטור להחמיר בביצה היותו דבר שיש לו מתירין דבעי תרי רובא רובן של זכרים ורובא של ספנא מארעא היולדות ביום והוא ג"כ נגד הש"ס דמבואר שם אפי' אין שם זכר אם לא בדק מותר בחד רובא לחוד היולדות ביום כמ"ש לעיל.

וצ"ל דהרא"ש איירי דהנכרי אמר לו שנולדה לו בלילה ומפני שהוא שלו לכך נאמן לאסור ועי' ביו"ד סי' קי"ב ובש"ך עיי"ש, או דידע דנולדה בלילה וא"כ לולא דרובן של זכרים היה אסור ואפשר דגם מזה איירי הטור וצ"ל ג"כ בדספנא מארעא ג"כ רובן יולדות ביום דעל רוב דזכרים לחודא אי אפשר למסמך כיון דעל כרחך צ"ל השתא דיוצאת רובא מערב יו"ט וחזרה וזה לא שכיח כמבואר שם בהש"ס, וא"כ אין לנו לסמוך אהאי רובא לחודא, לכך כתב הטור דאף דספנא מארעא ג"כ רובן יולדות ביום ותרי רובא נגד חד רובא לא אמרינן, אך זהו אי אפשר לכוון בדעת מהרש"ל הנ"ל דכתב דלכך בעינן תרי רובא משום דהוי דשיל"מ וזהו נגד הש"ס דמבואר דסומכין אחד רובא כי לא בדקו אף כי ליכא זכר בהדיה, לכן יותר נאות לומר דהרא"ש איירי דהנכרי אומר או דידע שנולדה בלילה ולכך צ"ל הטעם משום רוב זכרים, והטור משמע להיפוך דאיירי דאין אומר כך רק דידע דלית ליה זכר בשכונתו ולכך צ"ל משום ספנא מארעא ג"כ רובן יולדות ביום וק"ל [ועי' להלן בפרק ב' הלכה ו' בביאור דברי הר"ן בסופו].

כג

כיצד המת ביו"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הגוים וביו"ט שני יתעסקו בו ישראל. ובאיזה מת דברו החכמים אם גדול או אף אם קטן במשמע דעת השו"ע באו"ח סי' תקכ"ו סעיף ט' דאפי' תוך ל' יום דינו כגדול לענין זה ויפה דיבר דהא לענין חליצה קי"ל דאם מת תוך ל' יום אם נשאת לא תצא והיינו מטעם רוב יולדות ולד קיימא רק חכמים גזרו [להצריך חליצה] ולכך בכהן שאם תחלוץ תאסר לבעלה לא גזרו, וזה מבואר, וא"כ אם הוא ולד גמור מהתורה א"כ פשיטא דקבורתו דוחה יו"ט שני דרבנן, וכי בשביל דחכמינו ז"ל גזרו עליו להחמיר לענין חליצה ויבום אנו נחמיר בקבורתו, לענין דאתמר אתמר ולענין דלא אתמר לא אתמר, ואין לדמות כלל גזרות אהדדי, והחולקים בטור מודים דהוא וולד קיימא, רק דס"ל הואיל לענין אבילות מקילין לומר דהוא בחזקת נפל אף גם כאן ליכא בזיון למת אם יהיה מונח יום או יומים אם לא יהיה לו קבורה ולכך יש להמתין עד למחר.

והמג"א בסעיף קטן י"ט הביא ראיה מהל' יבום דתוך ל' יום הרי זה ספק נפל ולכך דעתו להחמיר לענין קבורת יו"ט ולא הבנתי דבריו דהא מבואר דאינו רק מדברי סופרים ומדאורייתא לא שמעינן כלל והוי ולד מעליא, ואף היש"ש החמיר ביו"ט ראשון ע"י גוים, ואף בזה תמהני, כיון דרוב הפוסקים ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה וכל צרכי המת מקרי מלאכה שא"צ לגופה וא"כ הוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו חכמים כלל ודו"ק.

והנה לענין קבורת נפלים ודאי אינו דוחה יו"ט, אך אם חייבים לקבור נפלים אף בחול האריך המג"א בס"ק הנ"ל ודעתו להשיב על הגהת מרדכי ולומר דחייב בקבורה וכתב דמה שהביא הגהת מרדכי ראיה משפחה שהטילה נפל לבור, וכן מבור שהטילה בו נפלים אין ראיה כלל דמ"מ קבורה היא וכ"כ הר"ש וכו' עיי"ש, ואני לא מצאתי דבר בר"ש, ואם כדבריו למה קתני בפרק ט"ז משנה ה' דאהלות, בור שמטילין לתוכו נפלים דאין לו דין תבוסת קבר והיינו משום דלא נתנו לקבורה ואם כדבריו דבור קבורתו הרי נתנו לקבורה, אלא ודאי דאין צריך לקבורה ובזה היה השלכה בעלמא, משא"כ לדעת המג"א, כיון שמטילין לבור נפלים ואין דעתו לפנותו משם הרי זה קבר גמור ומכ"ש [שתקשה על המג"א] לדעת ר' יהודה בתוספתא והעתיקו הר"ש במשנה הנ"ל דבור שמטילין לתוכו נפלים דהוא טהור והיינו משום דחולדה וברדלס אוכלים אותה, ומה שהקשה הר"ש שלחד תירוץ בש"ס דהך עובדא משפחתו של מציק אחד דלא אמרינן דחולדה גררתו רק אי לא ידעינן דנפל וודאי הטילה אבל בנפל וודאי אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ מאי טעמא דר"י בבור שמטילין לתוכו נפלים דהוא טהור, י"ל דהאי מעשה איירי דתיכף בא כהן להביט בה מה הפילה בזאת י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי, דהוי בגדר הספק דיהיה תיכף מצויה חולדה וברדלס שומרים היו עת הפילה ולגרור מתוכו מיד הנפל בלי שהייה משא"כ לאחר זמן (הפילה) [מעת שהפילה] כו"ע מודים דחולדה גררתו ואוכלים, ור"י דקאמר בור שמטילין בו נפלים טהור לא לקבור קאמר וכי זה מקום קבורה להשליך מת במקום שבלי ספק יגררוהו החיות ואוכלים אותה והכתוב צווח נתנו נבלת עבדיך לחיתו ארץ ואין קובר.

ואף מה דתירץ דאיירי בנפל שהוא שפיר לא ידעתי כלל כוונתו דהא במשנה בהדיא קתני בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם והכל טהור ועל זה קאי האי תוספתא ר"י אומר בור שמטילין לתוכו נפלים וכו' ומה עצם יש בשפיר.

ומה שהביא ראיה ממשנה דנדה דאמרינן שם דהכותים היו מטילין נפלים לבור והיו דורשין כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' משמע דלא קי"ל כותייהו, נמשך אחר רש"י דפי' שם בגמ' דאמרינן מאי דרשו ביה קאי לר' יהודה דאמר דהיו מטילין נפלים לבור, אך זהו דוחק גדול דא"כ הו"ל להש"ס לומר להדיא לר"י מאי דרשו ביה לכן נראה לומר דקושיא היא לת"ק דמאי דרשו דהיו קוברים את הנפלים ועושין ממנו שכונת קבורה לאסור אף בהנאה ובכל תבוסתן ולזאת קאמר הש"ס דכל מי שאין לו נחלה אין לו גבול ואין נחשב שוב לקבר לאסור תבוסתן, וכן היה נראה פירוש הר"ש באהלות במשנה הנ"ל דס"ל להר"ש בתוספתא דאין לנפלים תבוסת קבר מהאי דכל מי שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' אמנם לא קי"ל הכי דמסקנת הש"ס דסנהדרין דף מ"ח דרבנן פליגי וס"ל דיש לנפלים תבוסת קבר ואתי שפיר מדאמרינן מאי דרשו ביה ודייקא נמי לישנא דאין להם גבול דהוא קאי אתבוסת קבר והדבר מבואר בהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב והיו הכותים חושבים לאחר דאין להם חלק ונחלה בארץ מותר לקברו בכל מקום ואין זה נכון עכ"ל הרי זה מבואר כמ"ש שדרשו לקבור הנפל בכל מקום ואין להם תבוסה, ואנן דקי"ל דיש להם תבוסה היינו דס"ל נקבר היה תופס הקרקע והרי הוא כשאר מתים, אבל דיהיה הוא צריך דוקא לקבורה זה לא שמענו כלל ובפרט לדעת האומרים דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכמ"ש המ"מ בהרמב"ם הל' טומאת מת [פרק ב' הלכה ב'] עיי"ש, וא"כ קי"ל הלכה כרשב"ג דאין לנפלים תבוסת קבר והיינו דדריש הוא כדרשת הכותים דכל שאין לו נחלה אין להם גבול וא"כ ראיית מג"א מהאי אזלא דהא אנן קי"ל כהאי דרשא.

גם לא הבנתי הצ"ע של המג"א דהאי דנדה מוכח דעוברים בבל תלין אקבורת נפלים, ואני בעניי לא מצאתי ראיה זאת כלל בש"ס דנדה אם לא נאמר דהוא מתכוין למה שכתבו התוס' שם שהכותים היו קוברים את נפליהם באהלים תחילה ואח"כ היו קוברים אותם במקום אחר וס"ל להמג"א דמה להם טורח זה פעמים ולמה לא היו ממתינים את נפליהם מקבורה עד שיהיה להם מקום מוכשר לקבורתם אלא ודאי דס"ל דעוברים אבל תלין ולכך לפעמים בשעה אחת קוברים אותם בחדרים עכ"פ, אך זהו לא ניתן לכתוב ואנן טעמא דכותים ניקום ונפרש וק"ל.

ומה שהביא ראיה מדאיצטריך למעט נפלים מטומאת כהן ש"מ דיש להם קבורה, יש לדחות דמהאי ילפינן הואיל ומיעטה רחמנא לטומאת נפלים א"כ ש"מ על כרחך (הואיל ואינם) [דאינם] בגדר קבורה דבר תורה (א"כ) [דאל"כ] אף כהן נמי יטמא בו לנפל. ומה שהביא ראיה דעושין כוכין לנפלים פשיטא דאין ראיה כלל דמנהג של ישראל מוכרח והא ר"י קאמר במתני' על הכותים שמשליכין את הנפלים מבלי לקבור אותם כלל א"כ ש"מ דאין מנהג של ישראל כלל ואפי' בבורות נחלק תנא קמא עליה דר"י אבל שיהיה קבורת נפלים חייב, זאת לא מוכח מכל ראיה שלו וראיית הגהת מרדכי מבור ראיה גמורה היא ודו"ק.

וזה שנים רבות שנשאלתי מן הרבני החכם המופלא איש רבים השיב מעון מחבר שמחת הנפש ה"ה מהו' אלחנן אשר שם בגלילתו היה איש עני ומחוסר לחם שהפילה אשתו נפל משונה בצורתו ושאם היה יכול לסבב עמו בעיירות וכפרים להראות חזותו לרבים, והיה הרואה אותה יתן פרוטה אחת או שתים וחיתה נפשו בגללו, וכמדומה שהמופלא הנ"ל הרגיש ג"כ בדברי הנ"ל להשיב על המג"א ואני מנעתי להתירו מלבד דעכ"פ מנהג של ישראל לקוברו ואל תטוש תורת אמך אף גם דמת הוא אסור בהנאה, וזה פשוט דאף הנפל הוא בכלל, דאסורו הוא כטומאתו וזה פשוט א"כ הרי זה האיש משתכר באיסורי הנאה ופשוט.

ובסנהדרין מספקא ליה להש"ס אי קבורה הוא משום בזיון המת או משום כפרה עיי"ש. ויש לדקדק א"כ קטן בן יומו דכלו חדשיו דיהיה צריך קבורה מהתורה והכהן מטמא לו מהתורה וא"כ מאי כפרה יש כאן, וצ"ל כיון דיש צער מכי נקבר היינו דהנפש מתאבל עליו ובבזיון הגוף וכדכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, וא"כ הכפרה הוא לאבותיו אשר בעונם מת, וליודעי חן אשר החליטו ענין גלגול הנשמות לא קשה מידי, וזה אחד מן הראיות שדברו חז"ל בתלמוד ודרשו ג"כ דרש הגלגול דלא כהרמב"ם, וא"כ נפל טמון בל חזו שמש אין לו נפש רוחני כלל כי זהו בא לאדם בשעת לידה, וא"כ מה כפרה יש בנפל הא אין לבו של אביו ואמו דוה עליו כלל כידוע וא"כ קשה ותפשוט, ועל כרחך צ"ל דנפל אינו מחויב לקוברו דליכא כאן בזיון וליכא כאן כפרה ולכך א"א לפשוט כלל האי בעיא דהש"ס ופשוט ודו"ק היטב.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.