אבן האזל/יום טוב/א

אבן האזל ‏ יום טוב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד[עריכה]

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות, וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.

נראה לומר דטעמו של הרמב"ם דסובר דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה משום דסובר דהסוגיא בביצה י"ב ע"א דסברה דאמרינן מתוך גבי עולת נדבה פליגא אסוגיא דכתובות ז' ע"א דסברה דאמרינן מתוך בכל מלאכות דיו"ט, והיינו משום דהסוגיא בכתובות סברה דבעינן צורך אוכל נפש קצת וכמש"כ התוס' שם, ומטעם זה בעיא שיהא שוה לכל נפש, אבל סוגיא דביצה כיון דסברה דאמרינן מתוך גם לגבי עולת נדבה ע"כ דסברה דלא בעינן צורך כלל, ומש"כ התוס' דבעולת נדבה הוה צורך קצת משום שמחת יו"ט שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן, לא מיסתבר כיון דמעיקר הדין אין מקריבין נדרים ונדבות א"כ אין בזה צורך, ועוד דהא לא יזרקו את הדם, ואף דבזה יש לומר דמי ששחט היה סבור שיזרקו את הדם, אך זה אינו דכיון דאמרינן לוקה ע"כ שהתרו בו וידע שאין מקריבין וא"כ לא שייך לומר דאיכא מצוה ולא הוה צורך כלל, ולכן סובר הרמב"ם דהסוגיא דביצה סברה דלא בעינן צורך קצת, וכיון דהסוגיא בביצה בדוכתא פליגא ההיא דכתובות סובר הרמב"ם דלהלכה לא בעינן צורך קצת.

וכיון שכן דלא בעינן צורך קצת אי אמרינן מתוך א"כ רבה ורב חסדא דפליגי בפסחים באופה מיו"ט לחול אי לוקה ע"כ דסברי דלא אמרינן מתוך, דבשלמא לפי הסוגיא דכתובות דבעינן צורך היום קצת מיושב והוא משום דאופה לחול לא הוי צורך היום כלל, אבל לפי הסוגיא דביצה ושכן נקטינן להלכה כיון דנשנית במקומה דלא בעינן צורך קצת ע"כ דלית להו מתוך.

וטעם המחלוקת בין הסוגיות הוא משום דהא איכא קרא דלכם ולא לנכרים, וקשה מאי שנא משלא לצורך ואף שיש מן המפרשים שכתבו דלנכרים גרע טפי אבל לא מסתבר כלל, וע"כ מאן דאית ליה מתוך בכל המלאכות יסבור כמש"כ התוס' דלא הוי אלא עשה ולא אמרינן אהדריה לאסורא קמא, אבל רבה ורב חסדא סברי דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא וע"כ דלא אמרינן מתוך, אבל כיון דמקרא דאך אשר יאכל לכל נפש מוכח דאמרינן מתוך דאל"כ לא הוי לקרא ליכתב בלשון זה דמשמע דהמלאכה שהיא מלאכת אוכל נפש מותרת, לכן אמרינן דבהוצאה והבערה דכתיב ביום השבת גלי קרא דבזה לא דרשינן לכם ולא לנכרים או בהוצאה משום דמלאכה גרועה היא כמו שכתבו המפרשים ולא משום דכתיב ביום השבת משום דההוא בדברי קבלה, והבערה משום דכתיב ביום השבת בקרא.

ובזה מבואר מש"כ המ"מ בתוך דבריו ושאר המלאכות שהן באכילה אפילו עשאן שלא לאכלן אינו לוקה והקשה הפר"ח דהא זהו משום הואיל ואדרבא מכאן מוכח דלא אמרינן מתוך, אכן כונת המ"מ הוא לומר דעכ"פ מדאית לן הואיל מוכח דדרשינן קרא דאך אשר יאכל לכל נפש דמלאכה כזו מותרת אלא דגבי דין מתוך אפקי קרא דלכם ולא לנכרים אבל הואיל נשאר בהיתרו, דאם הוה סברינן דרק לצורך אוכל נפש מותר לא היה שייך לא דינא דמתוך ולא דינא דהואיל, כיון דעיקר המלאכה לא הותרה אלא משום אוכל נפש, ובזה מבואר מה שהקשו התוס' בפסחים מ"ז על מה דסבירא ליה לרבה דאמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים, א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, אבל באמת לק"מ דגבי שבת לא שייך כלל למיפטריה משום דראוי לחולה שיש בו סכנה דדוקא אם עושה לצורך חולה הותרה המלאכה אבל אם עשה לצורך בריא אף שאח"כ אכל חולה לא מיפטר משום דודאי עביד באיסורא משא"כ בדין הואיל דאמרינן גבי יו"ט מהני התירא הואיל ומיקלעי אורחים משום דכתיב קרא אך אשר יאכל, וזהו שצירף המ"מ דין ההואיל לדין דמתוך, והיינו משום דהתירא דמתוך הוא משום דגלי קרא דמלאכה כזו מותרת ולענין מתוך אפקי קרא דלכם ולא לנכרים.

שוב ראיתי שכתב כן להדיא הרשב"א בשבת ל"ט ע"ב גבי במה דאמרי ב"ש לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה וכתבו שם התוס' דדוקא כשמחם אותם לצורך שתייה אבל לצורך רחיצה אע"פ שראויין לשתייה אסרי ב"ש דהא לית להו מתוך, והרשב"א הוסיף לדבריהם ומאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל, והגרעק"א בגליון שם הקשה דיסוד זה נסתר מגמ' מפורשת בפסחים מ"ז ע"ב דהקשו בגמ' למאן דאית ליה הואיל מהמבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו ובביצה שם מבואר דברייתא כב"ש דלית להו מתוך, והתוס' באמת כתבו שם להדיא דמכאן מוכיח ריב"א דאפילו מאן דלית ליה מתוך אית ליה הואיל.

אכן יש לומר בזה עפי"מ שכתב הגאון ר"י מפראג בס' בינה לעתים דברייתא זו דאית לה חילוק מלאכות ביו"ט ע"כ דלא דריש ביום השבת למעוטי יו"ט עיי"ש בדבריו, וא"כ שפיר יש לומר דר' יוחנן דאמר שם דברייתא אתיא כמאן דלית ליה מתוך הוא משום דאית ליה מתוך בכל המלאכות, אבל אביי דפריך בפסחים לרבה דאית ליה הואיל פריך שפיר דרבה ודאי לית ליה מתוך בכל המלאכות כיון דצריך להואיל כמש"כ ואף דחייב שם משום הבערה, ובהבערה כ"ע סברי דאמרי' מתוך היינו דוקא אי דרשינן מביום השבת למעוטי יו"ט אבל האי ברייתא דלא ס"ל דרשא דביום השבת הבערה באמת לא יצא מכלל כל המלאכות וא"כ שפיר מוכח דלהך ברייתא ליתא למתוך אף בהבערה ורק בהוצאה משום דהוי מלאכה גרועה ולכן פליגי ב"ש וב"ה בהוצאה לענין מתוך, ושפיר יש לומר כמו שכתבו הרשב"א והתוס' דכללא הוא דמאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל, דאי סברינן דלא הותרה כלל המלאכה אלא לצורך אוכל נפש ממש בודאי לא שייך האי התירא דהואיל, ועיין עוד מש"כ לקמן בהלכה י"ג באריכות לבאר שיטת התוס' והרשב"א ובמש"כ לתרץ קושית הגרעק"א.

ה[עריכה]

כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהם עסק אין עושין אותן ביום טוב. כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.

השגת הראב"ד כל מלאכה שאפשר כו', כתב הראב"ד ז"ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש עכ"ל, ובמה שכתב הרמב"ם דאסרו קצירה ודישה וכו' משום דאין בהם הפסד, כתב הראב"ד וז"ל א"א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביו"ט מן האילן שהרי בני יומן יפין יותר, והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש, עכ"ל.

והמ"מ תירץ מה שהקשה הראב"ד מקצירה, דכיון דעיקר מלאכת הקצירה אין בה הפסד אם נעשו מבערב יו"ט לכן גם תלישת פירות לא יצא מן הכלל וע"ז הקשה בעצמו משחיקת תבלין דמותר ביו"ט אע"פ שעיקר הטחינה אין בה הפסד ואסורה ביו"ט, וע"ז תירץ דבמכשירין הקילו יותר, וכבר כתב הלח"מ בפ"ג הל' י"ב דאין כונת המ"מ דמכשירין קיל מאוכל נפש דזה בודאי לא יתכן אלא דכונתו לענין זה דלא נימא לא פלוג רבנן אמרינן דשחיקת תבלין כיון שהוא מכשיר האוכל לא גזרו בו, והיינו כיון דעיכוב עשיית התבלין יעכב בישול כל האוכל לא רצו חכמים למנוע משמחת יום טוב, אבל נראה דתבלין באמת לא נקרא מכשירין אלא אוכל נפש ממש, ועוד אפשר לומר דכיון דעיקר הטעם כתב הרמב"ם דאם יהא מותר קצירה וטחינה יניח זה מערב יו"ט על יו"ט וימנע משמחת יו"ט וכ"ז שייך בקצירה וטחינה אבל שחיקת תבלין דהוי דבר מועט לא שייך גזירה שמא ימנע משמחת יו"ט, והראב"ד לא ניחא ליה בטעמא דימנע משמחת יו"ט דאינו דררא דאיסור מלאכה, ולכן כתב הטעם משום מרבה הטורח ליום קדש, ובכונתו יש לומר כמו שכתב הרמב"ן בפי' על התורה הובא במ"מ בהל' שבת פכ"א דמלבד איסורי מלאכה יש דין שביתה ולכן אפשר דכל ההיתר דאוכל נפש מותר ביו"ט הוא בדין איסור מלאכה אבל חיוב דין השביתה הוא בכל ענינים דלא חלקו בין מלאכה למלאכה בדין שביתה, ואם מרבה הטורח ביו"ט חסר מצות שביתה, אמנם אין הדבר מבורר דאפשר כיון שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביו"ט אין בזה גם משום מצות שביתה.

ובמש"כ הרמב"ם דהא דלא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי להרבות בשמחת יו"ט, כתב הראב"ד לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביו"ט וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש עכ"ל ודבריו צריכים ביאור, והנה דברי ראב"ד הוא לתרץ למה התירו הוצאה דהא הראב"ד לא ניחא ליה בסברת הרמב"ם בהיתר ההוצאה משום שמחת יו"ט, וכיון דהוא מפרש הטעם מפני שמרבה הטורח א"כ קשה דבהוצאה נמי מרבה הטורח, אך מה שכתב לא אמרו זה כו' אינו מובן, ונראה דצ"ל בדברי הראב"ד לא אסרו זה וכונתו דמשום הכי לא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי שיהא אפשר לשלוח מנות וכלים ביו"ט איש לרעהו, ומה דמותר משלוח מנות הוא משום כבוד היום, ואף דהראב"ד אינו סובר סברת המ"מ דלא פלוג רבנן שהרי מקשה על איסור תלישת פירות ביו"ט וא"כ היה צריך להיות אסור הוצאה שאינה במשלוח מנות ולהתיר משלוח מנות אפשר לומר דשאני מתלישת פירות דבתלישה וקצירה הוא מגדר כל מלאכת אוכל נפש דהותרה ביו"ט דוקא היכי דלא אפשר לעשותה מבערב יו"ט וה"נ בקצירה דאפשר לקצור מערב יו"ט אסור ביו"ט אבל תלישת פירות שאינן טובים אלו של אמש כשל היום והוה מלאכה שא"א לעשותה מערב יו"ט מותר אבל בהוצאה אם נתיר משלוח מנות ולא כל הוצאה א"כ נתת דבריך לשיעורין אם יש כבוד היום בשילוח מנות או אין כיבוד היום וכן שלא לחלק מי המשלח ומי המוליך אם הנותן או המקבל ולכן לא חילקו חכמים והתירו כל הוצאה.

ו[עריכה]

כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהם עסק אין עושין אותן ביום טוב. כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.

השגת הראב"ד כל מלאכה שאפשר כו', כתב הראב"ד ז"ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש עכ"ל, ובמה שכתב הרמב"ם דאסרו קצירה ודישה וכו' משום דאין בהם הפסד, כתב הראב"ד וז"ל א"א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביו"ט מן האילן שהרי בני יומן יפין יותר, והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש, עכ"ל.

והמ"מ תירץ מה שהקשה הראב"ד מקצירה, דכיון דעיקר מלאכת הקצירה אין בה הפסד אם נעשו מבערב יו"ט לכן גם תלישת פירות לא יצא מן הכלל וע"ז הקשה בעצמו משחיקת תבלין דמותר ביו"ט אע"פ שעיקר הטחינה אין בה הפסד ואסורה ביו"ט, וע"ז תירץ דבמכשירין הקילו יותר, וכבר כתב הלח"מ בפ"ג הל' י"ב דאין כונת המ"מ דמכשירין קיל מאוכל נפש דזה בודאי לא יתכן אלא דכונתו לענין זה דלא נימא לא פלוג רבנן אמרינן דשחיקת תבלין כיון שהוא מכשיר האוכל לא גזרו בו, והיינו כיון דעיכוב עשיית התבלין יעכב בישול כל האוכל לא רצו חכמים למנוע משמחת יום טוב, אבל נראה דתבלין באמת לא נקרא מכשירין אלא אוכל נפש ממש, ועוד אפשר לומר דכיון דעיקר הטעם כתב הרמב"ם דאם יהא מותר קצירה וטחינה יניח זה מערב יו"ט על יו"ט וימנע משמחת יו"ט וכ"ז שייך בקצירה וטחינה אבל שחיקת תבלין דהוי דבר מועט לא שייך גזירה שמא ימנע משמחת יו"ט, והראב"ד לא ניחא ליה בטעמא דימנע משמחת יו"ט דאינו דררא דאיסור מלאכה, ולכן כתב הטעם משום מרבה הטורח ליום קדש, ובכונתו יש לומר כמו שכתב הרמב"ן בפי' על התורה הובא במ"מ בהל' שבת פכ"א דמלבד איסורי מלאכה יש דין שביתה ולכן אפשר דכל ההיתר דאוכל נפש מותר ביו"ט הוא בדין איסור מלאכה אבל חיוב דין השביתה הוא בכל ענינים דלא חלקו בין מלאכה למלאכה בדין שביתה, ואם מרבה הטורח ביו"ט חסר מצות שביתה, אמנם אין הדבר מבורר דאפשר כיון שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביו"ט אין בזה גם משום מצות שביתה.

ובמש"כ הרמב"ם דהא דלא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי להרבות בשמחת יו"ט, כתב הראב"ד לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביו"ט וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש עכ"ל ודבריו צריכים ביאור, והנה דברי ראב"ד הוא לתרץ למה התירו הוצאה דהא הראב"ד לא ניחא ליה בסברת הרמב"ם בהיתר ההוצאה משום שמחת יו"ט, וכיון דהוא מפרש הטעם מפני שמרבה הטורח א"כ קשה דבהוצאה נמי מרבה הטורח, אך מה שכתב לא אמרו זה כו' אינו מובן, ונראה דצ"ל בדברי הראב"ד לא אסרו זה וכונתו דמשום הכי לא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי שיהא אפשר לשלוח מנות וכלים ביו"ט איש לרעהו, ומה דמותר משלוח מנות הוא משום כבוד היום, ואף דהראב"ד אינו סובר סברת המ"מ דלא פלוג רבנן שהרי מקשה על איסור תלישת פירות ביו"ט וא"כ היה צריך להיות אסור הוצאה שאינה במשלוח מנות ולהתיר משלוח מנות אפשר לומר דשאני מתלישת פירות דבתלישה וקצירה הוא מגדר כל מלאכת אוכל נפש דהותרה ביו"ט דוקא היכי דלא אפשר לעשותה מבערב יו"ט וה"נ בקצירה דאפשר לקצור מערב יו"ט אסור ביו"ט אבל תלישת פירות שאינן טובים אלו של אמש כשל היום והוה מלאכה שא"א לעשותה מערב יו"ט מותר אבל בהוצאה אם נתיר משלוח מנות ולא כל הוצאה א"כ נתת דבריך לשיעורין אם יש כבוד היום בשילוח מנות או אין כיבוד היום וכן שלא לחלק מי המשלח ומי המוליך אם הנותן או המקבל ולכן לא חילקו חכמים והתירו כל הוצאה.

ז[עריכה]

כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהם עסק אין עושין אותן ביום טוב. כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.

השגת הראב"ד כל מלאכה שאפשר כו', כתב הראב"ד ז"ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש עכ"ל, ובמה שכתב הרמב"ם דאסרו קצירה ודישה וכו' משום דאין בהם הפסד, כתב הראב"ד וז"ל א"א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביו"ט מן האילן שהרי בני יומן יפין יותר, והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש, עכ"ל.

והמ"מ תירץ מה שהקשה הראב"ד מקצירה, דכיון דעיקר מלאכת הקצירה אין בה הפסד אם נעשו מבערב יו"ט לכן גם תלישת פירות לא יצא מן הכלל וע"ז הקשה בעצמו משחיקת תבלין דמותר ביו"ט אע"פ שעיקר הטחינה אין בה הפסד ואסורה ביו"ט, וע"ז תירץ דבמכשירין הקילו יותר, וכבר כתב הלח"מ בפ"ג הל' י"ב דאין כונת המ"מ דמכשירין קיל מאוכל נפש דזה בודאי לא יתכן אלא דכונתו לענין זה דלא נימא לא פלוג רבנן אמרינן דשחיקת תבלין כיון שהוא מכשיר האוכל לא גזרו בו, והיינו כיון דעיכוב עשיית התבלין יעכב בישול כל האוכל לא רצו חכמים למנוע משמחת יום טוב, אבל נראה דתבלין באמת לא נקרא מכשירין אלא אוכל נפש ממש, ועוד אפשר לומר דכיון דעיקר הטעם כתב הרמב"ם דאם יהא מותר קצירה וטחינה יניח זה מערב יו"ט על יו"ט וימנע משמחת יו"ט וכ"ז שייך בקצירה וטחינה אבל שחיקת תבלין דהוי דבר מועט לא שייך גזירה שמא ימנע משמחת יו"ט, והראב"ד לא ניחא ליה בטעמא דימנע משמחת יו"ט דאינו דררא דאיסור מלאכה, ולכן כתב הטעם משום מרבה הטורח ליום קדש, ובכונתו יש לומר כמו שכתב הרמב"ן בפי' על התורה הובא במ"מ בהל' שבת פכ"א דמלבד איסורי מלאכה יש דין שביתה ולכן אפשר דכל ההיתר דאוכל נפש מותר ביו"ט הוא בדין איסור מלאכה אבל חיוב דין השביתה הוא בכל ענינים דלא חלקו בין מלאכה למלאכה בדין שביתה, ואם מרבה הטורח ביו"ט חסר מצות שביתה, אמנם אין הדבר מבורר דאפשר כיון שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביו"ט אין בזה גם משום מצות שביתה.

ובמש"כ הרמב"ם דהא דלא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי להרבות בשמחת יו"ט, כתב הראב"ד לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביו"ט וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש עכ"ל ודבריו צריכים ביאור, והנה דברי ראב"ד הוא לתרץ למה התירו הוצאה דהא הראב"ד לא ניחא ליה בסברת הרמב"ם בהיתר ההוצאה משום שמחת יו"ט, וכיון דהוא מפרש הטעם מפני שמרבה הטורח א"כ קשה דבהוצאה נמי מרבה הטורח, אך מה שכתב לא אמרו זה כו' אינו מובן, ונראה דצ"ל בדברי הראב"ד לא אסרו זה וכונתו דמשום הכי לא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי שיהא אפשר לשלוח מנות וכלים ביו"ט איש לרעהו, ומה דמותר משלוח מנות הוא משום כבוד היום, ואף דהראב"ד אינו סובר סברת המ"מ דלא פלוג רבנן שהרי מקשה על איסור תלישת פירות ביו"ט וא"כ היה צריך להיות אסור הוצאה שאינה במשלוח מנות ולהתיר משלוח מנות אפשר לומר דשאני מתלישת פירות דבתלישה וקצירה הוא מגדר כל מלאכת אוכל נפש דהותרה ביו"ט דוקא היכי דלא אפשר לעשותה מבערב יו"ט וה"נ בקצירה דאפשר לקצור מערב יו"ט אסור ביו"ט אבל תלישת פירות שאינן טובים אלו של אמש כשל היום והוה מלאכה שא"א לעשותה מערב יו"ט מותר אבל בהוצאה אם נתיר משלוח מנות ולא כל הוצאה א"כ נתת דבריך לשיעורין אם יש כבוד היום בשילוח מנות או אין כיבוד היום וכן שלא לחלק מי המשלח ומי המוליך אם הנותן או המקבל ולכן לא חילקו חכמים והתירו כל הוצאה.

יג[עריכה]

אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל כותים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים לפיכך מזמנין את הכותי בשבת ואין מזמנין אותו ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל אם בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה. בהמה שחציה של כותי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה, אבל עיסה שחציה לכותים וחציה לישראל אסור לאפות אותה מפני שיכול לחלק הבצק, בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות לחם פת ביו"ט, אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפותו להן ביו"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביו"ט.

השגת הראב"ד בני החיל וכו' כתב הראב"ד ז"ל יפה אמר אע"פ שלא הסכים לדעת הרב ז"ל.

בביצה כ"א ע"א אר"ה בהני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא לאפותם ביו"ט דאי יהבי ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי, ופירש"י דר"ה פליג אדרב חסדא דאמר עיסה חציה של נכרים וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה, והנה הרמב"ם דפסק כתרווייהו ע"כ דאינו מפרש כרש"י אלא דר"ה ור"ח לא פליגי, אמנם בתוס' שם כתבו דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי דישראל מצי למיפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוי רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולים ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה עיי"ש, ודבריהם תמוהים וכי משום שהעכו"ם משלם בשביל טורח האפייה מותר לאפות בשבילו ביו"ט.

והנה בביצה כ"א ע"ב תנן ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב"ה מתירין, וכתבו התוס' בשבת דף ל"ט ע"ב בד"ה אא"כ ראויין לשתייה דהא דמותר לב"ש בראויין לשתייה היינו דוקא שמחמם אותם לצורך שתייה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתייה אסרי ב"ש דהא לית להו מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך עיי"ש, והקשה הגרעק"א בחידושיו דמאי ענין זה למתוך ולגבי מתוך אין חילוק בין ראויין לאין ראויין לשתייה, והביא דהרשב"א הוסיף בזה לבאר דמאן דלית ליה מתוך לית ליה נמי הואיל וכונת התוס' לדמות להואיל, ותמה הגרעק"א על זה דהא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים מ"ז ע"ב דפריך שם לרבה דסבר הואיל מברייתא דהמבשל גיד הנשה בי"ט לוקה נמי משום הבערה ואי אמרינן הואיל אהבערה לא יחייב, אע"ג דהך ברייתא מוקמינן בביצה י"ב ע"ב דקאי אליבא דב"ש דלא סברי מתוך גבי הבערה ביו"ט, הרי דלא תלוי דין הואיל בדין מתוך ואף ב"ש סברי דאמרינן הואיל וכ"כ התוס' שם.

והנראה לומר דיש שני עניני הואיל, דין הואיל ומקלעי ליה אורחין וחזיא ליה לצורך יו"ט ומדין הואיל זה בודאי אסור לכתחלה רק דאינו לוקה לרבה וכדמוכח בהדיא בפסחים שם דפלוגתייהו דרבה ורב חסדא היא רק לענין מלקות ולרבה אינו לוקה אבל אסור, ועוד איכא דין הואיל בהיכא דזה גופא ראוי לו ואפשר שיאכל מזה ואפשר דלא יאכל וכדאמרינן בביצה דף כ"א ע"א גבי בני חילא דאי יהבי ריפתא לינוקי ולא קפדי אמרינן כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי, ומשמע דשם ההיתר הוא לא מפני שאוכל אחת וזה מתיר כבר אפית האחרים, כ"א מפני שכל חדא וחדא ראויה בפני עצמה להאכילה, ואף דאפשר דמטעם זה שכל אחת ואחת ראויה לאכילה היה אסור ורק מה שאוכל אחת זה מתיר, מ"מ אינו מוכרח ונראה לומר דבעיקר מתיר מה שכל חדא וחדא ראויה לאכילה אלא דבודאי דבלא צורך אכילה כלל לא היה מותר אבל כשיש כבר צורך אוכל נפש לישראל אז ההיתר הוא משום דכיון לא קפדי כל חדא וחדא חזיא לאכילת יו"ט וכדפירש שם רש"י דרב הונא דמתיר פליג אדרב חסדא והוה כמו בעיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל, (ועיין שם בתוס' שכתבו דלא פליג ושאני עיסה דחציה של עכו"ם וחציה של ישראל דישראל מצי למיפלגה ולאפות אבל הכא גבי בני חילא מיירי דהקמח היה שלהם ולא היו יכולים ליקח מן הקמח קודם האפיה לאפותו לצורך התינוק, אך גם לד' התוס' אפשר לומר כדברינו ורק דגבי בני חילא לא היו יכולים ליקח לעצמן כל זמן שלא אפו בעד הבני חילא).

והנה יש נ"מ בין ב' דיני ההואיל שזכרנו, דדין הואיל משום דאי מיקלעי אורחין וחזיא לצורך יו"ט ההיתר הוא משום דזהו אפשרות דעיקר המלאכה דהיינו האפיה תהיה לצורך אוכל נפש ביו"ט, אבל בהואיל הב' מדכל חדא וחדא חזיא כשאופה הרבה ובודאי לא יאכל כ"א חלק ממנו א"כ בודאי לא יהיה הכל לצורך אוכל נפש רק דעצם המלאכה היא כזו שאפשר שתעשה לצורך אוכל נפש אף דבפעם זו אין בה צורך אכילה, והא דבהואיל דכל חדא חזיא מותר לאפות לכתחלה ובהואיל דאי מקלעי אורחין אף לרבה אסור כנ"ל הוא משום דגבי כל חדא וחדא חזיא לדידיה הוי מפני שכל הפת נאפית יפה כשהתנור מלא ולכן שרי לכתחלה כדאמר רשב"א בביצה י"ז ע"א ממלאה אשה כל התנור פת אף שאינה צריכה לכולן מפני שנאפה יפה וכמו"כ הכא בבני חילא כיון דחדא חזיא להו ואותה האחת הוי לצורך אוכל נפש ממש מותר בשבילה בכדי שתאפה יפה לאפות את כולן אפילו לכתחלה משא"כ בהואיל ואי מקלעי דהתם אין כלל האפיה עכשיו צורך יו"ט ורק משום הואיל ומקלעי ותהיה אז לצורך אוכל נפש כל מלאכת האפיה אין לוקין ע"ז לדעת רבה אבל מ"מ אסור מיהא לכתחלה דאין עכשיו שום שריותא בשעת האפיה דאינו צריך לעצמו כלל.

ולכן אפשר דהרשב"א והתוס' סברי דדין הואיל השני הוה כמו דין מתוך דכמו דבמתוך עצם הפעולה אין בה צורך אוכל נפש והיא אסורה, ורק דאיכות וגדר פעולה כזו מותרת ביו"ט כשעושה אותה לצורך אוכל נפש, כמו כן בהואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה דעצם הדבר ברור לנו דאינו עכשיו וגם לא יהיה לעולם לצורך אוכל נפש ביו"ט, רק דגדר הפעולה ואופן המעשה הוא כזה שמותר לעשותו בשביל אוכל נפש והיינו דאיכותו של דבר זה יש לו היתר ביו"ט ולא עצמותו ופעולותו ממש וכמו דלא סברי ב"ש מתוך אלא דבעינן דהמלאכה עצמה תהא בפועל לצורך אוכל נפש ה"נ בפשיטות לית להו הואיל כזה שבפועל הוא כמו מתוך, אבל בהואיל ואי מקלעי אורחין דשם יש סברא שכל מלאכת האפיה הממשית, לא רק איכותה, יש לה היתר דזה נעשה בשביל צורך אוכל נפש גם ב"ש מודו בזה, ולכן בגמ' פסחים מ"ז ע"ב מקשי שפיר אביי דלמה מחייבינן מלקות משום הבערה ביו"ט הא ההבערה אפשר תהא ראויה בשבילו והיינו ממש כמו הואיל ומקלעי אורחים דגם שם אם יהיה לו איזה צורך אז כל מלאכת ההבערה היתה בהיתר וא"כ אף דאסור אבל ממלקות צריך להיות פטור, אבל בהא דהתוס' והרשב"א דשם אם נימא דבראויין לשתייה מותר לחמם היינו שיהא מותר לחמם מים לצורך רחיצת רגליו ממש הואיל שראויין כך לשתייה ובאמת לעולם לא תבוא עצם הבישול לידי היתר דלא ישתה וגם לא יתן לאחרים לשתות דהא צריך בשביל רחיצה ולא דמי להואיל ומקלעי אורחים דהתם יתן להאורחים את הפת שאפה (ואף אם נאמר דדמי להתם הלא אסור שם רק דאין לוקין) וא"כ חמום זה אין לו היתר בעצמותו והוה כמו הואיל וחזיא ליה דלעולם לא יהיה היתר בזאת המלאכה ולכן ב"ש דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל כזה שהוא דומה למתוך כמש"כ הרשב"א, ולכן פירשו התוס' דהא דאמרי ב"ש אא"כ ראויין לשתייה היינו דוקא במחמם לצורך שתייה, והנה לפי"ז היה בדין דיהא מותר לחמם לב"ש רק בכדי צורך שתייה, ובטעם מה דמותר באמת לחמם יותר אף לצורך רחיצה היכי שמחמם לצורך שתייה הביאו התוס' דזה מותר כדאמר בפ' הדר ס"ח ע"א נישייליה לאימיה אי צריכה ניחיימה אגב אימיה, והקשה הגרעק"א דלמה לא הביאו התוס' ראיה מפורשת מביצה י"ז ע"א דאמרינן ממלא נחתום חבית של מים אף שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אמנם התוס' בביצה כ"א ע"א כתבו דהא דמותר חבית הוא משום הואיל ואף דהתוס' שם הזכירו שני עניני ההואיל אי משום כל חדא וחדא חזיא ליה אי משום הואיל ומקלעי אורחים, אבל לפמש"כ דלא שייך גבי מחמם לצורך רחיצה הואיל ומקלעי אורחים דודאי לא יתן לאורחים ועומד לצורך רחיצה ואין היתר בזה רק משום הואיל דכל חלק וחלק ראויה לשתייה ולכן הר"י דסובר שם בכירה דגדר הואיל זה תלוי בדין מתוך וב"ש דלית להו מתוך באמת יש לומר דאסור לדידהו לחמם יותר מכדי שתייה כיון דכל ההיתר בזה הוא משום הואיל וחזיא לשתייה ולכן הוכרחו להביא ראייתם מפרק הדר דאמר ניחיימה אגב אימיה.

ולפי מה שבארנו מיושב מה שהקשו התוס' במנחות ס"ד ע"א בד"ה שתיים מייתינן, דלמה לא פשטינן בגמ' שם גבי חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן, מהא דממלא נחתום חבית מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד וכמו"כ למה יהא אסור להרבות בשבת, ולפמש"כ יוצא דכל ההיתר ביו"ט להרבות הוא מגדר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה וזהו רק היתר באיכות המעשה לא בעצם המלאכה וכמו בדין מתוך, וכל זה הגדר אינו שייך אלא ביו"ט דשם לא צריכנן שתהא עצם הפעולה מותרת היינו עשייתה, כי אם די לן שאופן פעולה כזה הותר ביו"ט משא"כ בשבת דלא שייך שם כלל גדר מתוך ודאי שאסור, והנה אף דהתוס' בפסחים מ"ו ע"ב הקשו כן לרבה דאית ליה הואיל ומקלעי אורחים א"כ בטלת כל מלאכות שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, הרי דשייך דין הואיל גם בשבת, אכן לפי מה שהסברנו יש נפקותא בין דין הואיל ומקלעי להואיל דכל חדא וחדא חזיא, דבהואיל ומקלעי דיסוד הפטור הוא משום האפשרות שיהיה היתר לכל המעשה ממש ושם בפסחים דאמרינן בהואיל זה שפיר מקשי התוס' דא"כ בטלת כל מלאכות שבת דאי משום זה שאפשר שעשיית הדבר יהיה לצורך אוכל נפש פטרינן ליה ממלקות כמו כן אין לחייב במלאכה בשבת דאפשר יהיה חולה שיש בו סכנה שבשבילו באמת מותר העשייה, והיות דהואיל זה הוא סברא שיהיה בפועל שפיר מדמי התוס' שבת ליו"ט, אבל בהא דגרוגרת לא יהיה היתר בפועל לעולם דהחולה הא לא צריך כ"א לשתי גרוגרות ורק משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה אתינן עלה שיהא מותר להרבות גם בשבת וכיון דהואיל זה אינו רק היתר באופן המלאכה לא בעצמותה אין זה שייך באיסורי שבת רק ביו"ט, ובאמת מוכח כן גם בתוס' שם במנחות בד"ה להעלות דגים דהקשו למה חייב לרבא בהעלה דגים ותינוק מ"ש מאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל ומקלעי אורחים ה"נ הואיל ופטר ליה אתינוק פטור נמי אדגים, ותירצו דהתם האפיה חזיא לצורך יו"ט אבל צידת דגים לא חזיא לשבת וכונתם למש"כ דבאופה ההיתר הוא בפועל אבל צידת דגים לא יהיה לזה היתר בשבת, ומה שאופן הצידה מותרת דהא צד גם תינוק אין לזה היתר באיסורי שבת אלא ביו"ט וכנ"ל, ולפי"ז אפשר דיהיה גם איסורא דאורייתא במרבה בשבילו בשלש גרוגרות ודומיהן, דאלא"ה למה המבשל לחולה אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, הא גם אם ירבה יהיה רק איסורא דרבנן אם נימא דגם בשבת מותר מדאורייתא משום הואיל וחזיא לחולה כל חדא וחדא דהא לא ידעינן איזה חתיכה יאכל החולה, אלא ודאי כדפירשנו דהואיל וכל חדא וחדא חזיא שהוא מגדר מתוך אינו היתר כלל בשבת ואסור מדאורייתא.

איברא דלפי דברי התוס' בשבת דהוכיחו דמותר להרבות ביו"ט מדאמר ניחיימו ליה אגב אימיה ומבואר דדעתם דאפילו בשבת מותר להרבות מדאורייתא באמת קשה מהא דהמבשל לחולה אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, ובאמת דהתוס' בגיטין דף ח' ע"ב הקשה מכאן על הגירסא ניחיימו ליה בסתם וגורסים ע"י נכרי, אבל נראה דיש ליישב ד' בשבת דבגמ' בביצה דף י"ז ע"א איתא בברייתא ממלאה אשה כל הקדרה בשר וממלא נחתום חבית מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו, ואף רשב"א דפליג דממלא כל התנור פת היינו משום שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ופירש"י בטעם החילוק בין קדרה של בשר או חבית מים ובין אפית פת משום דמקודם בחד טרחא סגי אבל באפיה כל ככר וככר צריך אפיה ורדייה לעצמה, והא תימה דלענין טירחא מאי נ"מ, וע"כ נראה דהפי' דקדירה של בשר וחבית של מים נותנים על האש בבת אחת אבל לאפות אופים כשהתנור חם ומניחים כל ככר וככר לבדו ונמצא דהככרות האחרונים אופים ביחוד, ולכן זהו החילוק דלהרבות ע"י שיעשה כל המלאכה בבת אחת וכגון חבית של מים וכן בהא דכתבו התוס' בהא דניחיימה ליה אגב אימיה באמת ליכא איסור דאורייתא כיון דהמלאכה נעשית בהיתר אבל להרבות אח"כ כההיא דפת איכא איסור דאורייתא ובזה גזרינן בהמבשל לחולה דאסור לבריא שמא ירבה בשבילו היינו דירבה אח"כ בשבילו דבזה אסור מדאורייתא בשבת דלא שייך בשבת היתרא דהואיל וכל חדא וחדא חזיא כנ"ל, ומ"מ אין להביא ראיה מההיא דממלא נחתום דמותר להרבות דודאי יש לומר דהיתר זה נמי אינו אלא ביו"ט משום הואיל וב"ש דלית להו מתוך לית להו הואיל וכש"נ.

ובהא דביצה כ"א ע"א דאמר שם רב חסדא דעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם אסור לאפותה ביו"ט ובתר הכי מייתי בגמ' הא דרב הונא שהתיר לאפות בשביל בני חילא ביו"ט ופירש"י דפליג ארב חסדא שאוסר עיסה שחציה של עכו"ם, ובתוס' ד"ה חזינן פירשו דלא פליגי ומשום הכא מותר בבני חילא דהואיל ואפו בשבילם מקמח שלהם ואינן מקפידין אם יקחו לעצמן בשביל טורח האפיה מותר עיי"ש, וזה תמוה וכי בשביל שהעכו"ם משלם בשביל טורח האפייה מותר לאפות בשבילו ביו"ט.

והנה במנחות דף ס"ד ע"א איכא מחלוקת בין רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו בהא דפירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק שטבע בים אי חייב או פטור עיי"ש, וחזינן לחד מאן דאמר דאזיל בתר מחשבתו של עושה הפעולה ומיחייב ליה אף שמעשיו הן היתר גמור, ובזה יש להבין סברת המחלוקת בין רבה ורב חסדא בפסחים מ"ו ע"ב אי אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחין או לא, דרב חסדא סבר דחייב דזיל בתר מחשבתו ולכן חייב דהא מחשבתו לצורך חול, ורבה סבר זיל בתר מעשיו ואין לחייבו מלקות על מעשיו הואיל ואפשר דמיקלעי אורחין ואז יהיה מעשה היתר, ואף דמחשבתו לחול אין בזה כלום דמתחשבים עם המעשה בפועל לא עם הכונה ובהמעשה אין עוד כדי לחייב, ולפי"ז אפשר דרב חסדא פליג רק בהואיל ואי מיקלעי דאיכא מחשבה לאיסור, אבל בהואיל דכל חדא חזיא אף אי אזלינן בתר מחשבתו אין בזה לחייב דהא אופה בשביל צורך אוכל נפש ביו"ט, ולכן אף רב חסדא סובר דמותר להרבות ולהוסיף במלאכת יו"ט דהא התוס' בביצה כ"א ע"א פירשו דהא דממלאה אשה כל התנור פת הוא משום הואיל וכל חדא חזיא, ואי רב חסדא לית ליה נמי הואיל זה צ"ל דפליג על הך ברייתא אבל לפי מה שביארנו גם רב חסדא מודה בהואיל זה דל"ש למימר זיל בתר מחשבתו, יוצא לנו מזה דהא דרב חסדא אוסר בעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם לאפות ביו"ט הוא מפני דאין שם הואיל דכל חדא וחדא חזיא וכדאיתא בתוס' שם, אבל בהא דרב הונא בבני חילא שייך כל חדא וחדא משום דלא קפדי וכדפירשו שם בתוס', ולכן ממילא לא צריכנן למימר דרב חסדא פליג ארב הונא דהא בהואיל דכל חדא חזיא מודה גם רב חסדא דמותר, ומיושב לפי"ז מה דפסק הרמב"ם בפ"א דיו"ט הל' י"ד כרב חסדא דעיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפות, ובני חילא מותר כרב הונא הואיל וכל פת ופת חזיא לינוקא, וכפי שביארנו אין זו סתירה דבהואיל דכל חדא חזיא לא פליג רב חסדא, והא דפירש הרמב"ם דהחילים נתנו הקמח היינו דאף באופן זה מותר וטעם ההיתר משום דכל חדא חזיא ולא משום דבני חילא נותנים פת בעד טורח האפיה.

ולפי מה שבארנו יוצא דרבה דסבר הואיל ואי מיקלעי אורחים הוא משום דסבר זיל בתר מעשיו והמעשה יהיה לו היתר, ולכן שפיר פסק הרמב"ם בפ"ב דשבת הלכה ט"ז דזיל בתר מעשיו ופטור בהעלה תינוק, דהא רבה סבר הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ובהכרח דשם במנחות יסבור דפטור משום דזיל בתר מעשיו, ופסק באמת כרבה וכהלכה דאמרינן הואיל וגירסתו היתה דרבה אמר פטור כש"כ הרה"מ שם וזה מוכרח לפי מה שבארנו, ופסק כרבה ולא כרבא דהוה תלמיד במקום רב, ומיושב השגת הראב"ד דשם.

והנה בעיקר היסוד שהנחנו דב"ש דלית להו מתוך לית להו הואיל וחזיא, משום דלא משגחינן בזה שגדר פעולה כזו הותר ביו"ט אלא דבעינן שעצם העשייה יהיה היתר ולכן סברי התוס' והרשב"א דזה דמי להדדי וגם הואיל וחזיא אסור לב"ש, יש להקשות הא ע"כ מצינו דלא דמי הואיל וחזיא למתוך, דגבי מתוך ממעטינן לכם ולא לעכו"ם ובהואיל דכל חדא חזיא מותר אפילו לצורך עכו"ם, דהא הפת נאפית לצורך עכו"ם בבני חילא.

ונראה לומר דגבי מתוך שכל ההיתר של המעשה הוא מפני שגדר מעשה כזה שעושה מותר ביו"ט אבל להמעשה עצמו אין שום שייכות עם אותו ההיתר ואין נעשה כלל בשבילו, והיות שלא נעשית המלאכה לצורך אוכל נפש רק דמותר מתוך שהותרה מלאכה בשביל צורך אוכל נפש לזה אמרינן דלא הותרה רק לישראל וכדכתיב לכם ולא לעכו"ם אבל בהואיל וכל חדא חזיא טעם ההיתר משום שהפת חזיא לישראל וזה שחזיא לישראל הוי צורך אוכל נפש ודבר השוה לכל נפש דהא ישראל יוכל לאוכלה ביו"ט עצמה, בזה אפילו אופה לנכרי מותר משום דכיון שמותר לישראל כבר מותר לאפותה ולא איכפת לן בשביל מי אופה ולא שייך למעט משום לכם דכיון דכל חדא חזיא לישראל הוה שפיר לכם, משא"כ במתוך שאין במלאכה שום צד שתהא ראויה ושוה לפעולה מותרת וכשעושה זה לנכרי הוה ודאי לכם ולא לעכו"ם, ומ"מ סברי התוס' והרשב"א דב"ש דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל וחזיא משום דגדר ההואיל וחזיא בנוי על סברת מתוך שאין צריך להיתר בפועל, אמנם אחרי שכן סברינן דין הואיל וחזיא הדין נותן שיהא מותר יותר מגבי מתוך ומשום דלא שייך המיעוט של לכם ולא לעכו"ם כש"נ.

יד[עריכה]