שרשי הים/יום טוב/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ יום טוב א

ד

שורש מתוך שהותרה כו'

כל מלאכה כו' שמתוך שהותרה הוצאה בי"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כו'. ובגמ' ביצה די"ב עלה דמתני' דאיפליגו ב"ש וב"ה אם מוציאין את הקטן כו' אמרינן בגמ' דקמפלגי ב"ש וב"ה אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך או לא ומתקיף עלה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה לי"ט קמפלגי כו' ורב יוסף מתקיף עלה אלא מעתה לפלגו באבני' כו' ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי ע"כ וכתבו התוספות הכי גריס רש"י ז"ל כו' עד ע"כ פרש"י כו' ורש"י קים ליה דהואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאין בו צורך י"ט כלל עכ"ל.
הנה מדברי הר"ן ז"ל בפי' ההלכות נר' דלדעת רש"י הוצאת כלים אפי' שאין בהם צורך היום כלל שרו לגמרי לכתחילה ואפי' איסורא דרבנן ליכא זולת בהוצאת אבנים איכא איסורא דרבנן משום טירחא וכ"כ מרן ב"י ז"ל בסימן תקי"ח בשם הר"ן ז"ל לדעת רש"י יע"ש ובהיותי יוצק מים בפני מורי הר' מר יאודה אשכנזי זלה"ה שמעתי מפה קדוש שהיה מתמיה על זה ממ"ש רש"י גופיה בפסחים פרק כל שעה דל"ו ע"א גבי הא דתניא אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד ופי' רש"י דבמועד קאמר ולא בי"ט דהבערה שלא לצורך היא יע"ש ואי אמרת דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' מדרבנן א"כ שפיר מתוקמא האי ברייתא אפי' בי"ט גופיה ואף דהבערה שלא לצורך היא אפי' הכי שרי מטעם מתוך ואף למ"ש הפ"ח בסי' תמ"ו דהתם היינו טעמ' שעדיין לא החמיצה ולהכי אי הוי בי"ט יבטילניה מקודם שיחמיץ ובהכי לא קעבר בב"י יע"ש אכתי לא אפרק מחולשא דכיון דמטעם מתוך שרי לגמרי למה לא ישרפנו כדי לקיים מצוה דרבנן ואין לומר דמשו' איסור מוקצה אסור וכמ"ש התוס' ברפ"ק דכתובות דהא ניחא היכא דמונח החמץ במקום שאינו יכול לשורפו דאיכא צורך טלטול אבל היכא דליכא צורך טלטול ישרפנו במקומו ומאי דוחקיה דרש"י לאוקומי הך ברייתא במועד ולא ביו"ט דהא שפי' מתוקמה ביו"ט ובדליכא צורך טלטול ותו דהא משמע מדברי רש"י דעיקר טעמא משום דהבערה שלא לצורך היא ולא משום איסור טלטול ואף לפי מ"ש רש"י בפ' אין צדין דכ"ז ע"ב במתני' דחלה שנטמאת דהיכא דרחמנא אחשיביה להבערה אסורה ואפילו ביו"ט מ"מ אין זה במשמעות דבריו דא"כ לא הול"ל מטעם דהבערה שלא לצורך היא דבכה"ג אפילו לצורך אסו' דומייא דשמן שריפה ואם היינו אומרים דלרש"י ז"ל אסו' להוציא מטעם מתוך דבר שאין בו צורך כלל מדרבנן וכדמשמע להו להתו' ולמרן ב"י ניחא אבל לדעת הר"ן ז"ל ק' ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר"ן כך דאדרב' פשטא דסוגייא מוכח דלפום מסקנא יש ערוב והוצאה ביו"ט וכ"נ מדברי רש"י שכתב וז"ל אלמא משמע דהוצאה שלא לצורך אסירא מדרבנן ולהכי צרכינן עירובי חצרות ביו"ט עכ"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה"ה.
ולע"ד ק"ל תו ממ"ש רש"י לקמן בפ' המביא דל"ד ע"ב עלה דאיבעייא לן התם דרסה או טרפה בכותל מהו ופירש רש"י מי מחזקינן ריעותא משום חשש איסו' מלאכה ביו"ט דילמא משתכח טריפה ונמצא שוחטה שלא לצורך עכ"ל. ואם איתא דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא מאי קמבעייא ליה הא פשיטא דשרי כיון דליכא שום איסורא ואם היינו אומרי' דאף לרש"י ז"ל כל דליכא צורך כלל איכא איסורא מדרבנן מיהא אפשר דהא קמבעייא ליה מי מחזקינן איסור' והו"ל כודאי טריפה כיון דאיכא איסורא דרבנן דכל כה"ג חשיב כשלא לצורך כלל אבל לדעת הר"ן ז"ל ק' ועיין להרפ"ח בסי' תצ"ח סק"ח שכתב דמה"ט פסקו הפוסקים אות' בעייא לקולא משום מתוך יע"ש.
ותו ק"ל מאותה ששנינו בבכורות פרק הלוקח בהמה דכ"ד ע"ב ר"י ן' המשולם או' השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזינו ממקומו כו' ובעינן עלה בגמ' כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י ן' המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור משו' דהו"ל עוקר דבר מגדולו א"ד בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז ובי"ט ה"ט דשרי משו' דהו"ל דבר שאינו מתכוין והדר קאמר דלרב דס"ל דבר שא"מ אסור בי"ט שרי משום דהו"ל עוקר דבר מגדולו כלאחר יד יע"ש. מבואר יוצא מאותה שמועה דליכא טעמא למשרי גבי י"ט אלא או משום דבר שא"מ או משום דהוי כלאחר יד. והשתא לשיטת רש"י תיפוק לי דאפילו מתכוין נמי שרי מטעם מתוך דהא מלאכת הגזיזה הותר לצורך אוכל נפש וכמ"ש הרא"ש שם דמורט נוצה מהעוף אפילו לאחר מיתה איכא משום גוזז והותר ביו"ט וא"כ איכא למימר שפיר מתוך שהותר גזיזה באוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל ובשלמ' לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דלא הותר מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת ניחא דהכא כיון דאפ' לשחיטה בלי תלישה משום חשש שמא תתקלקל שחיטתו לא חיישינן וחשיב כשלא לצורך כלל וכן נראה מדברי ה"ה ז"ל בפ"ג מהל' יו"ט ה"ג דעל מ"ש בשם הרמב"ן דמותר למרוט נוצה של עוף מבית השחיטה כדי שלא תתקלקל שחיטתו מטעם מתוך כתב הוא ז"ל דליכא הכא טעם מתוך משום דהכא הרי אפשר בלא"ה יע"ש איברא דלפי מ"ש ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות יו"ט שדעת רבינו כדעת רש"י דמשום טעמא דמתוך הותר לגמרי ואפילו שלא לצורך כלל זולת בהוצאת אבנים משום טירחא ק' אמאי לא התיר רבינו מריטת נוצה אפי' מחיים אע"ג דליכא צורך כלל מטעם מתוך ולפי מה שנבאר לקמן בדעת רבינו וה"ה ז"ל יתיישבו דברי ה"ה ז"ל הללו.
עוד שמעתי למורי הרב זלה"ה שהיה מתמיה על שיטת רש"י ז"ל מאות' ששנינו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות אין דנין לא בערב שבת ולא בערב י"ט ומפרשינן טעמא בגמרא משום דלא אפשר דאין רציחה דוחה שבת מדתנייא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת"ל כו' אלא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב"ד אף מושבות האמור כאן ב"ד יע"ש והשתא לשיטת רש"י דאפילו בלי שום צורך כלל אמרינן מתוך אמאי אין דנין בי"ט דהא רציחה הותרה ביו"ט במתוך שהותר' שחי' דהיינו נטילת נשמה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היום כלל ודכוותא אמרי' בכתובות פ"ק דמתוך שהותר' חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יע"ש ובשלמא לשיטת התוספות דבעו צורך קצת ניחא דאין דנין ביו"ט דאף דאיכא צורך קיום מ"ע לא חשיב צ"ק מידי דהוי אשריפת קדשים ביו"ט דלא חשיב צ"ק משום דבעינן צורך היום כגון הוצאת קטן ולולב דאית בהו צורך היום אכן לדעת רש"י דלא בעינן צורך כלל קש' אמאי לא הותרה רציחה במתוך וכ"ש דאיכא קיום מ"ע. והוה מצינן למימר דהתם לא אתמר האי טעמא אלא גבי שבתות אבל גבי יו"ט טעמא אחרינא אית בה גזירה שמא יכתוב ובגמרא שפיר הוה מצי למי' דהיינו טעמא נמי דשבת אלא דעדיפא מינה קאמר אבל הא ודאי בורכא היא דמלבד דהתם לא אתמר ה"ט דגזירה שמא יכתוב דמשמע דחד טעמא לתרווייהו עוד בה דפירכת רבה דקפריך התם דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה י"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו ופירש"י דה"ט משום דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד יע"ש הרי משמ' להדיא דמה שאין רציחה דוחה י"ט אינו אלא מטעמא דאינו דוחה גבי שבת.
ואפשר לומר עפ"י מ"ש רש"י בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזינה ממקומה ומעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת כו' וכתב רש"י וז"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהן ובהסקה או לתתה לכלבים אסור שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה דהבערה שלא לצורך דהא אין מדליקין בשמן שריפה הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת ואפי"ה שמן שריפה לא דגזרת הכתוב דאין מבערין קדשים טמאים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ"ל. והנראה בכוונת דבריו דמשום דאית ביה מ"ע דבאש תשרופו חשיבה הבערה דידהו מלאכה ולא הותר ביו"ט משום מתוך דהו"ל צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה כמ"ש התו' שם ובשבת דכ"ד על שם ריב"א וכן הביא הלח"מ ז"ל בפ"ג מהלכות יו"ט יע"ש. ובהכי ניחא נמי מאי דאיכא לאקשויי תו לשיטת רש"י ממילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת ואמר רב אשי בפר"א דמילה דה"ט משום דהו"ל יו"ט עשה ול"ת ואמאי לא שרינן מטעם מתוך שהותרה חבורה לצורך שחיטה הותר' נמי שלא לצורך ותשתרי מילה שלא בזמנה ביו"ט ועפ"י האמור ניחא.
ובהכי יתיישב ג"כ מאי דהוה קשה לכאורה בסוגייא דפר' ב"מ דפרכינן וליתי עשה דשריפת קדשים ולידחי ל"ת דיו"ט והוצרכו אמוראי טובא לפרק האי תיובתא כל חד וחד מטעמיה ומאי קושיא דהא משמע דבשר על גבי גחלים איכא משום כיבוי ולא הותר ביו"ט אלא משום צורך אוכל נפש והכי אמרינן בפרק י"ט גבי עשון פירות דרב הונא אסר משום כיבוי ומאן דשרי היינו משום דחשי' ליה צורך אוכל נפש ומידי דהוי אבשרא אגומרי כדאיתא התם ומשמע ודאי דלאו דוקא בשר החי דמשו' לחלוחית שבה איכא משום כיבוי אלא אף בצל וכיוצא אית ביה משום כיבוי מידי דהוי אעשון פירות וא"כ איכא בשריפת קדשים לאו דהבערה ולאו דכבוי ואין עשה דשרי' קדשי' דוח' תרי לאוי אמנ' בהכי ניחא דמלאכת כיבוי דלא אחשביה רחמנא הותרה במתוך משא"כ הבערה דלא הותר במתוך כדאמרן להכי פריך דמ"מ ליתי עשה ולידחי ל"ת. האמנם בלא"ה הא לא ק"מ שהרי הלכה רווחת בפי רוב הפוסקים ז"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי משאצ"ל היא כל שאינו צריך לפחמין וכדתנן כחס על הנר כחס על השמן כו' וא"כ גבי שריפת קדשי' ליכא אלא לאו דהבערה אבל לאו דכיבוי ליכא כיון דכיבוי זה אינו צריך לפחמין והו"ל משאצ"ל ומש"ה פריך בפשיטות וליתי עשה ולידחי ל"ת למאי דקי"ל דמשאצ"ל פטור עליה ואף לדעת הרמב"ם ז"ל דקבע הילכתא כמ"ד חייב עליה וכחס על הנר ועל השמן חייב עליו איכא למימר דכל הני אמוראי הוצרכו להני טעמי אפילו למ"ד משאצ"ל פטור עליה דלמ"ד חייב בלא"ה אין עשה דשריפת קדשי' דוחה יו"ט כיון דאיכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דכיבוי. ועוד י"ל דכיבוי זה דבשרא אגומרי לא מיחייב דהו"ל כיבוי כלאחר יד מדרבנן וכמ"ש הלח"מ פ"ג מה' יו"ט די"ב יע"ש.
ואיך שיהיה הנך רואה דלדעת רש"י ז"ל ה"ט דשריפת קדשים לא אמרינן ביה מתוך משום דכיון דרחמנא אחשביה להבערתיה דאיכא ביה מ"ע דבאש תשרופו חשיבא מלאכה ואסירא. ומעתה הדרן למאי דאתינן עלה דה"ט דאין רציחה דוח' יו"ט דכיון דרחמנא אחשביה לרציחה דאית בה קיום מ"ע לא דחי יו"ט אלא שלע"ד דברי רש"י תמוהים מההיא דריש פסחים דתניא רע"א אינו צריך הרי הוא או' אך ביום הראשון תשביתו שאור כו' וכתיב וכל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' ואמ' רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וש"מ כו' יע"ש והשתא כיון דשמעינן מר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה תו ליכא למשמע מינה דלא אמרינן מתוך דאיכא למי' דבעלמא ודאי אמרינן מתוך והכא שנייא היא שריפת חמץ דרחמנא אחשביה מלאכה כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומה"ט הוא דלא אמרינן מתוך מידי דהוי אשריפת קדשים דלא אמרינן ביה מתוך מה"ט וכמ"ש רש"י וריב"א ז"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה"ה ששמעתי מפיו פה קדוש.
והן עתה בעומדי בענין זה את זה חזיתיה דמה שיישב מו"ה ז"ל לשיטת רש"י לההי' דשריפת קדשים דלא דחי יו"ט מטעם מתוך והיא קושית הרא"ש בשמעתין וכן לההיא דמילה שלא בזמנה עפ"י מ"ש רש"י בההיא דחלה שנטמאת דמשום דרחמנא אחשביה להבערתן הילכך מלאכה היא וכן מה שהוק' לו לדברי רש"י מההיא דפ"ק דפסחים כבר קדמוהו בזה בספר מגיני שלמה ובספר נצח ישראל יע"ש. וראיתי בס' נצח ישראל שעמד על דברי רש"י דפ' אין צדין בההיא דחלה שנטמאת וכתב שלא הבין כוונתו במ"ש דרחמנא אחשביה להבערתן שאם כוונתו לומר דמשום דאיכא מצוה בשריפתן קיום המצוה חשיבא מלאכה א"כ קשה מההיא דריש פסחים וכמו שהקשה מורי הרב זלה"ה ודוחק לומר דכוונת רש"י על שום יתור ואפשר שהוא מדכתיב באש ישרף ולא כתיב סתם ישרף דא"כ גבי מילה שלא בזמנה מאי יתורא איכא כו' גם אין לומ' דס"ל דלא אמרינן מתוך גבי חבורה וכשיטת הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות י"ט דלא אמרינן מתוך רק גבי הוצאה והבערה בלבד וכמ"ש ה"ה ז"ל דבפ"ק דכתובו' מוכח דס"ל לרב אשי מתוך גבי חבורה ואמרינן התם אלא מעתה מות' לעשות מוגמר ביו"ט כו' וצ"ע בכל זה וכתב עוד דלא עלה על לב רש"י ז"ל לומר דמשום דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה אע"ג דמות' בכל מקום לצורך אבל כוונתו לומ' שאע"פ שנהנה בעת השריפה וכל הנאת אוכל נפש בי"ט מותר אפ"ה כאן כיון שיש ג"כ מצוה בשריפתה גרע והוייא מלאכה וכמ"ש התו' שם ובשבת דכ"ד על שם ריב"א יע"ש.
ולע"ד הדבר מבואר דאין כוונת רש"י ז"ל לא כמ"ש התוספות בשם ריב"א ולא כמ"ש הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה"ה שאילו היה כונת רש"י למ"ש התוס' בשם ריב"א לא היו מיחסין התוס' הך סברא לריב"א אלא לרש"י מלבד שדברי רש"י ז"ל מוכיחין דמשום חשיבותיה דאחשביה רחמנא למצוה הוא דחשיבא מלאכה ולריב"א לאו מה"ט הוא אלא משום דכל דאיכא מצוה חשיב צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה. ואילו היתה נמי כוונת רש"י כמו שהבין הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה"ה דמשום דאחשביה רחמנא למצוה קיום המצוה חשיבא מלאכה בפני עצמה זה אין הדעת סובלתו דא"כ נבטל כל קיום מצוה ביו"ט כמצות כיבוד אב ואם וכיוצא משום דחשיבא מלאכה. אמנם כוונת רש"י ז"ל לע"ד הוא דמצות הבערת קדשים דוקא חשיב' מלאכה משום דרחמ' אפקיה לביעורן של קדשים מן העולם בלשון שריפה דכתיב באש ישרף ושריפה מלאכה היא הילכך אפילו מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתן לפני כלבו וכיוצא אחשביה רחמנא כשריפה ומשמע ליה לרש"י דכל פסולי המוקדשין מן התורה יכול לבערן בכל דבר כגון לפררן ולזרותן לרוח דכל שאינו נהנה ממנו מבוער הוא אלא שחכמים גזרו בנותר ושאר פסולי המוקדשין בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בו וכיון דמן התורה יכול לבערן בכל דבר ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנ' לביעורן כשריפ' דהוייא מלאכה גמורה אע"פ שהוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה מצאתי להר"ב חזון נחום בפ"ק דתמורה דף קל"ג ע"א שכתב דהמקדיש בעל מום לוקה אף על גב שאין בו מעשה משום דאפקיה קרא בלשון לא תקריבו וכתב דכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד"ך ע"א ד"ה דילמא יע"ש והשתא מהאי טעמא ס"ל לרש"י דשריפת קדשים לא דחי יום טוב דאף על גב דמלאכת ההעברה הותרה במתוך מכל מקום שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מידי דלאו מלאכה כמלאכ' לא הות' במתוך כן נראה לענ"ד כוונת דברי רש"י ז"ל. והשתא לא קשיא לרש"י ז"ל מההיא דפ"ק דפסחים כמו שהוקשה להרב נצח ישראל ולמורי הרב זלה"ה כמובן. אמנם לפי זה הדרא קושית מורי הרב ז"ל על דברי רש"י מההיא דפרק אד"מ ומההיא דמילה שלא בזמנה לדוכתא דאמאי לא דחי י"ט מטעם מתוך דהשתא ליכא למימר טעמא משום דאחשביה רחמנא דלפי מה שכתבנו דוקא בשריפת קדשים שייך טעמא דאחשביה רחמנא דאפקיה להבערתן בלשון שריפה אע"פ שיכול לבערן בכל אופן שיהיה אבל בהנהו דלא אחשבינהו רחמנא לישתרו מטעם מתוך.
תו ק"ל לשיטת רש"י מההיא דפרק המביא דף ל"ב ע"ב דאמר ליה רבינא לרב אשי מר שרקין ליה תנורא בי"ט וכתב רש"י וז"ל כלו' דתמיהא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדת לישה הוא כו' והשתא מאי קמתמה רבינא דמה בכך אם הוא תולדת לישה הא כיון שהותרה מלאכת הלישה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך מטעם מתוך כל שכן דהכא איכא צורך שלא יצא חום התנור והרוח ק' לצלי כמ"ש רש"י ז"ל שם והר"ן ז"ל כתב שם דגיבול טיט לסתום פי התנור מדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא אלא היינו טעמא דאסור משום שנראה כמגבל לצורך בעין יע"ש אמנם מדברי רש"י ז"ל נר' דמשום איסור מלאכה עצמה דגיבול זה הוא דאסור ולא חשיב ליה מלאכ' אוכל נפש כיון שאין המלאכה של הגיבול באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וגם אין הגיבול מתקן האוכל אלא גורם לאוכל שלא יתקלקל ומשו' הכי כתב דאיכא איסורא משום מלאכה דלישה. אמנם אכתי קשה דאפילו אינה באוכל עצמו תשתרי מטעם מתוך.
אשר על כן ליישב כל הקושייות שכתבנו לדע' רש"י נראה לענ"ד דאף רש"י ז"ל לא כתב דמשום טעמא דמתוך הותר הכל ואפילו ליכא צורך כלל אלא דוקא בהוצאה משום דההוצא' מלאכה גרועה היא ולא מקרייא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפקא לן מקרא דויעבירו קול במחנה הא לאו הכי הוה שרי וכן כתב הרפ"ח ז"ל בסי' תצ"ה לדעת רבינו אמנם בשאר המלאכות ס"ל לרש"י ז"ל דבעו צ"ק כשיטת התוס' והרא"ש ודעימייהו וכל דליכא צורך קצת ליום אסורות מן התורה והשתא ממילא נוחים כל הני דוכתי שכתבנו לעי' וכמוב' ורבינו ז"ל ברפ"א מה' אלו הלכה ד' כתב וז"ל כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוק' חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפי' מות' ביום טוב להוציא את הקטן ואת הלולב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהם צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובניין וכיוצא בהן עכ"ל. וכתב ה"ה המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבים עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשאה אותה בי"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע"פ שאינה לצורך אכילה אינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה ואם כן היה מן הדין שיהיו ההוצאה וההבערה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך. ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך וההבערה אף על פי שאינה באוכלין ומשקין כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דוקא אסור ולא ביום טוב אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפילו עשאן לצורך אכילה לוקה והמלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה ובשול אפי' עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה עכ"ל.
והנלע"ד בכוונת דברי ה"ה ז"ל הללו שגילה לנו כוונת רבינו דמ"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה שאין כוונתו לומר על כל מלאכה ואפילו על מלאכה של בנין וכתיבה ואריגה שאם עשאן לצורך אכילה היא מותרת שזה אינו שהרי בסוף דבריו עלה לחלק בין מלאכת השחיטה והאפיה והבישול למלאכת הכתיבה והאריגה והבנין וסתם וכ' שמלאכות הללו אסורות ומשמע דלעולם אסורות אלא כוונת רבינו במ"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה כוונתו לומר כל מלאכה שאינה נעשית באוכל ומשקה עצמו ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה והבשול אם עשאן שלא באוכל ומשקה וכגון שעשה חבור' באד' שהחבורה תולדת שחיטה היא וכן אם אפה ובשל סמנים או כלי חרש בתנור שהיא תולדת מבשל הרי זה לוקה עליהן כיון שעשה מלאכות אלו שלא לצורך אכילה כלומר שלא במקום אכילה ושתיה באופן שכשכת' רבינו כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשאה ביום טוב שלא לצורך שם כלל בין מלאכת בנין וכתיבה ואריגה ובין מלאכת שחיטה ואפיה ובשול דכל אלו כשעושה אותם שלא לצורך אכילה כלומר שלא באוכל ומשקה לוקה ועל זה הוציא רבינו מכללן ההוצאה וההבערה שבשתי המלאכות הללו אפילו עשאן שלא במקום אוכל ומשקה כגון שהוציא בגדים או כלים או קטן מרשות לרשות אינו לוקה וכבר ביאר הטעם רבינו ז"ל דהוצאת דברים שאינן באוכלין ומשקין הותרו מטעם מתוך שהותרו דברים שהן באוכלין ומשקין וההבערה גם כן אע"פ שלעולם לא משכחת לה באוכל ומשקה שמלאכת ההבערה לעולם היא נעשית בעצים ובפחמין ולא באוכלין עצמן הותרו ביום טוב מקרא דלא תבערו אש ביום השבת. ואחר זה סיים רבינו וכתב דמלאכת השחיטה והאפיה והבשול אע"פ שהושוו עם מלאכת הבנין והאריגה כשעושה אותם שלא באכילה ושתיה כאופה סמנים וכיוצא כאמור הנה כשעושה אותם לצורך אכילה כלומר באוכל ומשקה השחיטה והאפיה והבשול מותרים אבל הבנין והכתיבה והאריגה אסורים וכאן אסר לנו רבינו מגבן דהוי תולדת בונה כמ"ש רש"י בפר"א דמילה דקל"ג והכתיבה והאריגה נמי אע"ג דלא משכחת לה באוכל ומשקה נקט להו רבינו אגב בנין ולומר דאפי' עשאן מהן אסורות ולקי עליהן.
הנה ע"פ האמור דברי רבינו ז"ל עלו ובאו דבר דבור על אופנו אין בהם נפתל ועקש ודלא כהרב לח"מ ז"ל שכתב דלשון רבינו ז"ל הוא כמו הפוך יע"ש דע"פ מ"ש ה"ה ז"ל בכוונת רבינו דבכלל מ"ש בתחילת דבריו כל מלאכה כו' אם עשאה שלא לצורך אכילה שם כלל אף מלאכת השחיטה והאפיה והבשול כשעשאן בדברים שאינן באכילה ושתיה כמדובר הנה לשונו ז"ל תדבר צחות כדרכו הטוב ואין כאן לשון הפוך.
ומבואר יוצא מדברי הרב ז"ל דדוקא בשתי מלאכות הללו דהוצאה והבערה אמרי' מתוך ולא במלאכת השחיטה והאפיה והבשול שאע"פ שהמלאכות עצמן הותרו לצורך אכילה כלו' באוכל ומשקה כל שעשאן בשאר דברים שאינן באוכל ומשקה כחבורה ואפיה ובשול סמנים לא אמרי' מתוך אלא באיסור לאו דלא תעשה מלאכה הם עומדים ולקי עלייהו כמבואר והנה ה"ה ז"ל ביאר לנו כוונת רבי' אמנם לא ביאר לנו טעם הדבר למה בהוצאה והבערה דוקא סבירא ליה דאמרינן מתוך ולא בשחיטה ואפיה ובשול. ומצאתי כתוב בשיטת כ"י להרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל והרמב"ם ז"ל לא כתב בדין מתוך כי אם הוצאה והבערה ולא שחיטה ואפיה ובשול ונראה הטעם שכל אלו אין עניינם מצוי אלא לצורך אכילה אבל הוצאה והבערה צריכות הן תמיד להרבה דברים שאין בהם צורך אכילה עכ"ל. וכי תימה דבגמ' מוקמינן ההיא ברייתא דהשוחט עולת נדבה ביום טוב כב"ש ולב"ה אמרינן דלא לקי עלה מטעם מתוך הרי דאף בשחיטה אמרי' מתוך כבר נרגש מזה ה' המאירי וכתב דאע"ג דבשחיטה ל"א מתוך מכל מקום אין סברא שילקה השוחט עולת נדבה למאן דאית ליה מתוך בהוצאה כיון דהכא ס"ס הא קעסיק במצוה אלו תורף דבריו ז"ל.
עוד כתב ה"ה ז"ל ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בישל לגוי או לצורך חול אינו לוקה עכ"ל. ונלע"ד שכוונתו ז"ל לומר דאע"ג דלא אמרינן מתוך במלאכות אלו כשעשאן שלא באוכל ומשקה ולקי עלייהו מ"מ אם עשאן באוכל ומשקה אבל עשאן שלא לאוכלן אלא להניחן או לרטיה וכיוצא וכן לבהמה או לצורך חול וכן לצורך גוים אינו לוקה עלייהו מטעם הואיל כמ"ש רבינו לקמן בפ' זה דט"ו אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש ה"ה ז"ל שם. אמנם מטעם מתוך אין להתירן דכי היכי דלא אמרינן מתו' להתיר מלאכות אלו בדברים שאינן באוכל ומשקה ה"נ לא אמרי' להתיר מלאכות אלו באוכל ומשקה כל שאינן לצורך י"ט זה נלע"ד בכוונת ה"ה ז"ל.
ועפי"ז ממילא יתיישב מה שהקשה הלח"ם ז"ל לקמן בדט"ו למה פטר הרמב"ם ז"ל מבשל לצורך גוים וכלבים מטעם הואיל ולא מטעם מתוך כיע"ש ועיין להרב פרשת דרכים בדס"ט ד"ה והואיל הביא דברי התוס' דפ"ק דביצה ותמה על דברי רבינו דלקמן דט"ו כקו' הלח"מ ועיין בספר מרכבת המשנה ואנכי לא ידעתי למה זה סגר הדלת הרב ז"ל וכתב דבאופה לגוים או לכלבים ליכא מלקות משום דאין איסורן בא אלא מכלל עש' שאף התוס' לא כתבו כן אלא בנדרים ונדבות דאיכא צ"ק ליום כמבואר בדבור שאחר זה אבל באופה לגוים או לכלבים אי לית ליה צורך קצת ליום אין ספק דמילקא נמי לקי וכיון שכן אפשר דלהכי יהיב הרמב"ם טעמא דלא לקי משום הואיל לומר דאפילו לית ליה צורך ליום קצת פטור מטעם הואיל וכבר כתבנו דלפי מ"ש ה"ה ז"ל בדעת רבינו לית ליה מתוך כי אם בהוצאה והבערה ועיין להר"ב ז"ל בשיטה המקובצת לביצה בפ"ב ד"ך ע"ב עלה דאמר עולת חגיגה אין עולת ראיה לא וז"ל והעיקר דעולה אין קרבין כלל בי"ט מדאורייתא דלית להו לב"ה מתוך בנדרים ונדבות לפי שהן בדברים שאין בהם צורך קצת דומיא דהוצאת אבנים ולמ"ד קרבין אית להו מתוך עכ"ל. וק"ט דא"כ בנדרים ונדבות לא אמרי' מתוך אמאי לא אוקי בשמעתי' ברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט אף כב"ה ולקי משום לאו דלא תעשה מלאכה וע' במ"ש לקמן הי"ב עלה דבעו מר"ה הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא כו' יע"ש וכי תימא לפי דעת רבינו דלא אמרי' מתוך במלאכת השחיטה והאפיה והבשול איך אמרו בפ"ק דכתובות דף ז' דמותר לבעול בתחילה בי"ט מטעם מתוך שהותרה חבורה דשחיטה באוכל נפש הא בשחיטה לא אמרינן מתוך כבר יישב אותה סו' הרב דרכי נועם בחא"ח סי' ט' ודבריו נכונים בטעמן כיע"ש.
וא"ת וכיון דבהוצאה והבערה אמרי' מתוך לגמרי איך כתב רבינו לקמן בפ"ג ה"ח דאין שורפין קדשים טמאים בי"ט מפני ששריפ' קדשים שנטמאו מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך מלאכה וכיוצא בהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ע"כ. והא כיון דאמרי' מתוך בהבערה ליכ' בשריפת קדשים בי"ט לא תעשה דהא הותרה מלאכה זו בי"ט משום מתוך כבר הוק' לו כן להלח"ם ז"ל שם ותירץ דס"ל לרבינו דלכם ולא לגבוה אהדריה לאיסורי' דלא אמרי' מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא בשורף קדשים טמאים דליכא טעמא דהואיל שהרי אסורים בהנאה יתי' בדוכתיה יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הרב ז"ל גופיה בפ"א דט"ו כתב למה שהוקשה לו למ"ש בדעת רבינו דס"ל דלכם אהדרי' לאיסוריה מדאמרי' בגמ' אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה דאמ' לך הא מני ב"ש היא כו' ולפי דעת רבי' אף כב"ה אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה ותירץ ז"ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרי' מתו' שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל הות' נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בלאו יע"ש וא"כ כיון שרבינו פסק דאמרי' מתוך בהבערה איך כ' דאיכא בשריפת קדשים לאו. ונראה לע"ד דאיכא ט"ס בדברי הלח"ם שם בדט"ו ועיקר תי' שם הוא דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל ולא לקי עליה אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל נמי לא לקי עליה אבל עובר הוא בלאו אלא דלא לקי מטעם הואיל דלא מהני האי טעמא דמתוך אלא לומר דלא לקי על לאו זו אבל לא לעקור הלאו לגמרי וזהו שכתב רבי' כאן דאיכא לאו ועשה. ומיהו זה דוחק כאשר יראה הרואה והנכון יותר מה שתי' עוד ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בפרק אין צדין דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא וכבר עמדנו לעיל בכוונת דברי רש"י הללו יע"ש.
ומרן מלכא בספר מ"ק בפ"ג מהלכות חו"מ הל' ה' תירץ עוד דה"ט דשריפת קדשים דלא אמרינן מתוך משום דבבשרא אגומרי איכא כיבוי ובכיבוי לא אמרי' מתוך אלא אם הוא שוה לכל נפש כבשרא אגומרי שרי וכשאינו שוה לכל נפש כמוגמר אסור כמ"ש מהו לעשן א"ל אסור מפני שמכבה וכ"כ רבינו פ"ד ה"ה אלו אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ונ"ט הלח"מ שלא אמר מפני שמבעיר דקי"ל מתוך שהותרה הבערה כו' וא"כ מה"ט אסרה תורה שריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דתחילתו מכבה ולא אמרינן מתוך עכ"ל. ולענ"ד אין זה נכון שהרי בפר"א דמילה דקל"ג עלה דאמרינן התם דאין ממתקי' את החרדל בגחלת של אש פרכינן ומ"ש מבשרא אגומרי ומשנינן התם אפשר הכא לא אפשר ופי' רש"י דבשרא אגומרי לא אפש' מבע"י אבל מיתוק החרדל אפשר מבע"י יע"ש וכיון דעיקר טעמ' דאיסור' אינו אלא מפני דאפשר מבע"י א"כ ליכא בכיבוי גחלת של עץ באוכל נפש אלא איסורא דרבנן לדעת רבינו ז"ל שסובר דכל מלאכה דאפשר מבע"י כקצירה וטחינה וכיוצא אינה אסורה בי"ט אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא שרי כיבוי לצורך אוכל נפש כמיתוק החרדל בגחלת של עץ ובשרא אגומרי א"כ איכא למי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והדרא קושיין לדוכתא איך כתב דאיכ' בשריפת קדשים בי"ט עשה ול"ת כיון דאפילו משום מלאכה דכיבוי איכא טעמא דמתוך וכ"ש לגירסת הרי"ף ז"ל דגריס בפ"ב דביצה בההיא דפריך ומ"ש מבשרא אגומרי התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי דבכיבוי גחלת למתק את החרדל איכא כיבוי גמור ואסור מה"ט אבל בכיבוי בשרא אגומרי ליכא כיבוי כיון דסופו מבעיר יע"ש וא"כ בשריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דלא חשיב כיבוי איך כתב רבינו דאיכא עשה ול"ת ועיין עוד במ"ש רבינו בפ"ט מהלכות שבת הל' ה' דמדבריו שם נראה דליכא בבשרא אגומרי משום כיבוי כיע"ש כי ע"כ הנכון בזה לדעת רבינו הוא מ"ש הלח"מ ז"ל דשריפת קדשים לא הותרה בי"ט משום דרחמנא אחשביה להבערתן כמ"ש רש"י בפרק אין צדין וברור.
ועפ"י מה שביארנו בדעת ה"ה ז"ל לדעת רבי' דלא אמרינן מתוך כי אם במלאכת ההוצאה וההבערה לבד ולא בשאר מלאכות ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה הנה נכון ג"כ מ"ש רבינו ברפ"ד הל' ב' דהמכבה את האש ביו"ט לוקה והקשו הלח"מ ז"ל לקמן בפ"ג די"ב והרפ"ח בסימן תצ"ה ס"א דאמאי לא הותר מלאכת הכיבוי במתוך שהות' באוכל נפש כגון מיתוק החרדל בגחלת ובשרא אגומרי והלח"מ ז"ל תירץ דבשרא אגומרי כיבוי כלאחר יד הוא ולא אמרינן מתוך שהותר כיבוי כלאחר יד הותר כיבוי בידים ותירוץ זה אינו מעלה ארוכה לההיא דמיתוק החרדל בגחלת דאיכא כיבוי בידים דאע"ג דהתם נמי לא התירו אלא בגחלת של מתכת דלא חשיב כיבוי ולא בשל עץ וכמו שהקשה מרן מלכא בסמ"ק דק"ץ ע"א על דברי הפר"ח ז"ל מ"מ לפי גירסת רש"י דגריס בפר"א דמילה דקל"ג כי פריך הש"ס מ"ש גחלת של עץ מבשרא אגומרי ומשני הכא אפשר מבע"י התם לא אפשר מבע"י משמע דמשום טעמא דאפשר מבע"י לא נאסר גחלת של עץ אלא מדרבנן לדעת רבי' שסובר גבי קצירה וטחינה דמה"ט אינן אסורות אלא מדרבנן אמנם מדאורייתא נראה דשרי כיבוי גחלת של עץ וכיון שכן אכתי איכא טעמא דמתוך גבי כיבוי ולא לקי וכן לגירסת הרי"ף דגריס הכא איכא כיבוי התם ליכא כיבוי כבר הקשה הרז"ה ז"ל שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב"ן ז"ל דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל כאפיה ובישול אלא מתקן את האוכל הו"ל כטחינת חיטין וכיוצא דאסור יע"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לדעת רבינו דטחינת חיטין דרבנן כיון דמדאורייתא שרי כיבוי גחלת של עץ באוכל נפש תשתרי כיבוי גמור במתוך מדאורייתא ולא לילקי עליה. והרפ"ח ז"ל תי' דמשום דמלאכת הכיבוי אינינה באוכל עצמו אלא בעצים ובפחמין לא אמרינן ביה מתוך כמ"ש ה"ה דדוקא בהוצאה אמרי' מתוך לפי שאף היא באוכל ומשקה יע"ש ומתוך דבריו נראה שהבין בכוונת דברי ה"ה ז"ל במ"ש ונר' הטעם לשנים אלו שההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה כו' שבא לתת טעם למה בהוצאה והבערה אמרינן מתוך ולא בכתיבה ואריגה ולזה יהיב טעמא לפי שההוצאה היא באוכל ומשקה עצמו כו' ולא כן אנכי עמדי שאם ה"ה ז"ל בא לתת טעם לענין ההוצאה דאמרינן מתוך מה טעם הוא זה שכתב לפי שההוצאה באוכל ומשקה הוא הרי השחיטה והאפיה והבישול שהן באוכל ומשקה נמי ואפי"ה לא אמרי' בהו מתוך כמ"ש לעיל בהבנת דברי ה"ה ז"ל ועוד שהטעם שכ' בהבערה לאו טעם למתוך וכמו שאכתוב לקמן בע"ה אבל כוונתו ז"ל לע"ד שבא לתת טעם למה לא נאסרו ההוצאה וההבערה אפי' כשעושה אותם לצורך אוכל נפש כיון שאין המלאכה עצמה עושה האוכל כמו אפיה ובישול שהמלאכה עצמה עושה האוכל ומתקנה לגמרי וכיון שכן היה מן הדין שיהיה ההוצאה וההבערה כמו הכתיבה והאריגה שמפני שאין המלאכה עצמה של הכתיבה והאריגה עושה האוכל אלא הם גרמא לבא לידי אכילות אסורות בי"ט ה"נ הוצאה והבערה דכוותייהו הם לזה כתב ז"ל דלא דמי הוצאה לכתיבה ואריגה דאעפ"י שאין ההוצאה מתקן האוכל אלא גורם לבא לידי אכילה כמו הכתיבה מ"מ שנייא היא הוצאה שהמלאכה נעשית באוכל עצמו משא"כ הכתיבה והאריגה וסיים עוד דאף בהוצאת דברים אחרים שאין ההוצאה באוכל עצמו הותר במתוך דבהוצאה אמרינן מתוך אמנם לא ביאר לנו ז"ל למה בהוצאה אמרי' מתוך טפי משאר מלאכות שהן באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וכבר כתבנו לעיל הטעם שכתב הרב המאירי ז"ל. ועפ"י דבריו ז"ל ניחא נמי דלא אמרינן בכיבוי מתוך מפני שאין הכיבוי צורך כ"ך ליו"ט כמו ההוצאה שצריכה תמיד לכל דבר ואפילו שלא לצורך אכילה והו"ל כיבוי כאפיה ובישול דלא שרינן להו כשאינן באוכל ומשקה מטעם מתוך כמדובר. אמנם לפי דברי הרפ"ח ז"ל קשה דכיון דהותר מן התורה כיבוי גחלת של עץ בחרדל אעפ"י שאין הכיבוי בחרדל אלא בגחלת למה לא נאמר מתוך שהות' מלאכת הכביה ביו"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומה יועיל טעמו דכיון שאין הכיבוי באוכל עצמו לא אמרינן מתוך אדרבא מפני שאין הכיבוי באוכל עצמו ואפי"ה שרי ליה רחמנא אית לן למימ' טפי מתוך שאילו היה באוכל עצמו איכא למי' דדוקא באוכל עצמו שרי רחמנא ותו לא אבל השתא דאמרן דאפילו שאין הכיבוי באוכל שרי רחמנא דקילא מילתא טובא כ"ש דאית לן למימר מתוך טפי. ויותר היה לו להרפ"ח ליישב ולומר דכיבוי גחלת של עץ בחרדל ה"ט דשרי מן התורה בי"ט משום שאין הכיבוי צורך לחרדל אלא לחישת הגחלת וחומה הוא העיקר למתק את הגחלת ואם היה באפשר להכניס הגחלת בתוך החרדל ושלא תכבה ה"נ היה נתקן האוכל שפי' דהשתא דמי לבשרא אגומרי שכת' הרב ז"ל דמפני שאין הכיבוי צורך לצלייה הותר ולא אמרינן מתוך.
וא"ת וכיון דבכיבוי לא אמרינן מתוך לדעת רבינו מהני טעמי דאמרן א"כ מאי האי דפריך ר"פ לר"פ בפ"ק דכתובות ד"ז עלה דקאמר דשרי לבעול בתחילה ביו"ט מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והשתא אם איתא דבכיבוי לא אמרינן מתוך מאי פריך ליה ממוגמר דהתם ודאי אסיר משום דאיכא נמי כיבוי בשע' שנותן אבקת הבשמים על האש כמ"ש רש"י בפ"ב דביצה דף כ"ב וכ"כ רבינו בפ"ד אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ובמכבה לא אמרינן מתוך. ולגירסת הרי"ף ז"ל דגריס התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי ניחא דאפשר דס"ל לר"פ דבמוגמר ליכא כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאמ' אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דרבא פליג אדרב הונא דאמ' אסו' מפני שמכבה אמנם לפי גירסת רש"י ז"ל דגריס התם אפשר הכא לא אפשר משמע דבבשרא אגומרי ובמוגמר איכ' משום מכבה אלא דבשרא אגומרי שרו ליה רבנן משום דלא אפשר מבע"י וכיון שכן מאי פריך אמאי לא אמרינן מתוך במוגמר הא בכיבוי לא אמרי' מתוך וכבר הכריח הלח"מ ז"ל בפ"ג די"ב דגירסת רבינו היא כגי' רש"י ז"ל יע"ש. ועוד שהרי רש"י ז"ל גופיה בפ' י"ט דכ"ב ע"א כתב דכיבוי בי"ט לא אשתרי לצורך אכילה כיע"ש. ועפ"י מ"ש הר"ב דרכי נועם חא"ח סימן ט' ליישב אותה סוגייא לדעת רבינו דלית ליה מתוך בחבורה יתיישב זה ודוק.
ודע שהרא"ש ז"ל בביצה די"ב ס"ל דאמרי' מתוך אף בכיבוי שכתב וז"ל והא דאסרינן לקמן לכבות את הנר מפני דבר אחר משום דהוי כעין מכשירין וכ"כ לקמן דכ"ב ע"א וז"ל ואע"פ שהתירו בעילת מצוה ע"י מתוך והכא נמי יתירו כיבוי לצורך בעילה ע"י מתוך שהותר הכיבוי לצורך אוכל נפש כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה י"ל בעילת מצוה שאני א"נ כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש עכ"ל. וכדבריו כתבו ג"כ התוס' בפ"ק דכתובות ד"ה א"ל כו' ועיין בהר"ב שם בשיטה המקובצת שלא נחה דעתו במה שתירץ בתי' הראשון דמשום בעילת מצוה התירו דאדרבא בבעילה הראשונה הו"ל למיסר טפי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכן הרא"ש ז"ל בביצה די"ב לא הביא תי' זה וכוונת התי' השני שכתבו דכיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש נראה דהכוונה לומר דכיון דבעת הכיבוי אינו מתהני מגוף הכיבוי אלא הוא גורם ליהנות מד"א הרי זה מכשיר ממש וכדמוכח אותה סוגייא דלקמן יע"ש. וכתב עוד הרא"ש ז"ל דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו היכא דאפשר להצילו מעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה לבשלו באש אחר עכ"ל וכתב הרב מג"א בסימן תקי"ד ס"ב דאם יכול לעשות אש במקום אחר אפי' שאין לו מוכן עתה אסור לכבות יע"ש ולכאורה אין לזה טעם דכיון דצריך להבעיר במקום אחר למה לא נתיר לכבות עשון זה דהא הבערה וכיבוי כי הדדי נינהו לשיטה זו ולצורך שרו ושלא לצורך אסירי ומפי מו"ר זלה"ה שמעתי דטפי אית לן להתיר הבערה מכיבוי משום דהבערה בלאו טעמא דמתוך שרי מדאורייתא מטעם הואיל לא כן גבי כיבוי דליכא לטעמא דהואיל ועוד יש לחלק ביניהם עיין בב"ח ר"ס תקי"ד ועיין להר"ב דרכי נועם בתשו' סימן י"ג דמשמע מדבריו שחולק על סברת הרב מ"א ז"ל הלזו. ודע דלשיטת הפוסקים דשרי לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה אותה ששנינו בביצה המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דוק' בשבת מתנייא אבל בי"ט ודאי דשרי דלא גרע ממכבה את האש כדי שלא תתעשן הקדירה אמנם מדברי הרא"ש ז"ל שם לא משמע הכי יע"ש וצ"ע ועיין במה שכתבתי לקמן בפ"ד בשורש כיבוי עלה דבעי מהו לכבות את הנר. ועיין עוד בחי' ביצה בדכ"ח עלה דאמר ר"ח אחד סכין שנפגם יע"ש.
ובמ"ש עוד ה"ה ז"ל בטעמא של מלאכת ההבערה שהותרה בי"ט אעפ"י שאין המלאכה באכילה ושתיה כי אם בפחמין הוא משום דקרא כתיב ביום השבת בשבת הוא דאסור אבל בי"ט שרי ודרשו כן לפי שביום השבת מיותר הוא עכ"ל. הנה מלבד מה שקשה לזה מדברי הירושלמי שהביא הרב גופי' לקמיה וכמ"ש בספר מרכבת המשנה עוד זאת יש לתמוה עליו מסוגייא דפרק אד"מ דמפרשינן טעמא דאין רציחה דוחה שבת וי"ט דתניא ר"י לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת נאמר כאן מושבות ונאמר להלן במיתת ב"ד מושבות מה מושבות דלהלן ב"ד אף כאן ב"ד יע"ש ולפי דברי ה"ה ז"ל דקרא מיירי דוקא בשבת ולא בי"ט א"כ רציחה בב"ד בי"ט שרי דהא קרא דוקא בשבת קאמר דאסור ובי"ט שרי וכעת צ"ע.
והר"ב מגן אברהם ז"ל בר"ס תקי"ח הק' עוד על דברי ה"ה ז"ל הללו מההיא דריש פסחים דקאמר ר"ע דאסור לשרוף חמץ בי"ט משום דרח' אמר לא תבערו אש ביום השבת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא"כ ש"מ דאע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלאו דלא תעשה כל מלאכה וא"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמרינן ביה מתוך ואין לומר דזהו דוקא למ"ד הבערה לחלק יצאת אבל למ"ד ללאו יצאת לא אסירא בי"ט כמ"ש התוס' ולכן אמרינן מתוך דא"כ מאי קאמר ש"מ תלת ש"מ לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן מתו' הא הני תרי חדא הוא דהא בהא תלייא וצ"ע עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דלפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת ה"ה שבא לתת טעם למה בהבערה אמרינן מתוך ועל זה מייתי קרא דלא תבערו אש ביום השבת דמשמע ליה דהאי קרא לא אצטריך להבערה דאוכל נפש עצמו אלא להתיר הבערה בי"ט אפי' שלא לצורך אוכל נפש ודרשינן טעמיה דקרא דמשום מתוך הוא א"כ מאי קא ק"ל על דברי ה"ה ז"ל מההיא דר"ע דאסר הבערת חמץ בי"ט דאפשר דר"ע משום דלית ליה מתוך משו"ה לא דריש ביום השבת יתירה להכי ולומר דבשבת אסור ובי"ט שרי אלא איהו מוקי ליה ליום השבת לדרשא אחריתי והיינו דקאמר תלמודא ש"מ מדר"ע דלית ליה מתוך ומשו"ה לא דריש ביום השבת כדדריש מאן דאית ליה מתוך בהבערה. אבל נראה דהרב ז"ל משמע ליה בכוונת ה"ה ז"ל דעיקר קרא דלא תבערו אש בי

יד

שורש נדרים ונדבות אינן קריבין בי"ט

בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר [לשוחטה] בי"ט כו'. נ"ב הכי איתא בגמ' פ"ב דביצה דכ"א ע"א בעא מיניה רב אויא סבא מרב הונא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביום טוב אמר ליה מותר אמר ליה ומה בין זה לנדרים ונדבות כו' אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו ע"כ כתב בספר קול בן לוי שדקדקו על זה דרב אויא סבא דדימה זה לנדרים ונדבות מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מנדרים ונדבות דלמאן דאמר אין קריבין אסו' ולמאן דאמר קריבין מותר והאריך בתירוצו יע"ש. ולע"ד נראה דבפשיטות טפי יש ליישב זה דרב אויא סבא הוה שמיע ליה דבהמה חציה של גוי מותר לשוחטה ביום טוב מטעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא הוה ק"ל מה בין זה לנדרים ונדבות דהוה משמ' ליה טעמא דנדרים ונדבות משום שמא ישהא ולהכי בבהמה של גוי דליכא להאי טעמא שרי אבל בתר דשמעיה לרב הונא דקאמר דנדרים ונדבות מדאורייתא נמי אסור כדקאמר הש"ס לעיל משמיה דרב הונא להכי קא בעא מיניה אי לדידיה סבירא ליה בבהמה חציה של גוי אי מותר לשוחטה ביום טוב דאפשר דאיהו פליג אהך דינא וסבירא ליה דאסור וכי הדר דשרי אקשי ליה לפי שיטתיה מאי שנא מנדרים ונדבות וברור.
והנה בהא דאמרינן דנדרים ונדבות אסורים משום דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו כתב רש"י ז"ל וז"ל וה"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו ונמצאת כל השחיטה לשם גבוה עכ"ל. ולכאורה איכא למידק ממ"ש רש"י ז"ל בפרק מרובה דע"ו ע"א ד"ה דר"י הגלילי וז"ל ל"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמרינן בפ"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר שחיטה לא אלא משולחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבהכי האי שחי' לא אמר רבי יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הן עכ"ל. מבוארים דבריו דלא אמרינן לרבי יוסי הגלילי לגבי בעלים משולחן גבוה קא זכו אלא לאחר שחיטה וזריקה והקטרה אבל בשעת שחיטה אכתי ממון בעלים הן ואילו הכא אמרי' דמשום הכי לא מצי לשחוט נדרים ונדבות ביום טוב משום דהשחיטה היא לשם גבוה ובעלים משולחן גבוה קא זכו וזה נראה הפך מ"ש שם וי"ל דלגבי טביחה להתחייב ד' וה' שאין הדבר תלוי באכילת הבשר לבעלים דמיד ששחטו מתחייב אפילו לא יהיה לו התר בבשר כתב רש"י ז"ל דבשעת טביחה ממון בעלים הוא דאכתי לא זכה ביה גבוה עד אחר זריקה והקטרה אבל לענין שחיטה ביום טוב דלא שרא רחמנא אלא לצורך אוכל נפש ושוחט נדרים ונדבות לא מצי אכיל בשר עד אחר זריקה והקטרה נמצא דבשעת שחיטה אע"ג דאכתי לא זכה ביה גבוה מכל מקום כיון דבעי זריקה והקטרה להתירו באכילת בשר נמצא למפרע שהשחיטה היתה לצורך בעלים.
ומהא דאמרינן בשמעתין בטעמא דנדרים ונדבות אינן קריבין ביום טוב משום דמשולחן גבוה קא זכו. שמעתי מהחכם השלם והכולל יצחק נוניס הי"ו שהוק' לו מ"ש התוס' בפרק קמא דפסחים ד"ה ע"א ד"ה ואומר כו' וז"ל א"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אחר כך אסור כמו נדרים ונדבו' שאין קריבין בי"ט למ"ד אף על פי שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ"ל והשתא לפי דבריהם למה ליה להש"ס בשמעתין למימר טעמא משום דבעלים משולחן גבוה קא זכו תיפוק לי דאפילו לא זכו משולחן גבוה כיון דאינו יכול ליהנות מהבשר עד אחר זריקה והקטרה ומתחילת השחיטה אינו יכול ליהנות ממנו אסו' דומיא דשריפת חמץ ביום טוב דאסור כמ"ש התוס' אלו דבריו נר"ו.
ולפק"ד לא קשייא ולא מידי דהש"ס הכא אצטריך למיהב טעמא מעיקרא למה לא יהא לבעלים היתר אכילה בבשר מיד אחר שחיטה וקאמר דכהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו ומהאי טעמא אין להם התר עד אחר זריקה והקטרה וכן כתב רש"י ז"ל בקידושין דף נ"ג ע"א וכן כתב הרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא גבי קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו יע"ש והיא גופא קאמר הש"ס בשמעתין דשאני בהמה חציה של גוי דמיד לאחר שחיטה שריא לישראל מה שאין כן בנדרים ונדבות דלא שרו באכילה עד לאחר זריקה והקטרה ומהאי טעמא אסור ועיין במ"ש התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין כו'.
ודע שכתבו התוס' וז"ל אבל נדרים ונדבות כו' ואפילו לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים ואפילו לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הן רק במתנות כהונה כו' עכ"ל. הנה הם ז"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דבב"ק די"ב דההיא דמחלק הש"ס התם לדעת רבי יוסי הגלילי בין מחיים לאחר שחיטה לא קאי לפום קושטא דמשני התם מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו ומשמע להו דלפום האי שינויא הדר הש"ס ממאי דהוה בעי מימר מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אלא השתא הדר ביה דלעולם חשיב ממון בעלים ואפי' לאחר שחיטה וההיא דהמקדש בקדשים קלים שאינה מקודשת לרבי יוסי הגלילי מיירי בחלק הכהנים דכהנים דוקא משולחן גבוה קא זכו ואפי' מחיים אבל חלק הבעלים בבשר לעולם של בעלים היא ואפי' לאחר שחיטה וזריקה ומתוך כך הוצרכו לידחק דההיא דמחלק הש"ס בפרק האיש מקדש דף נ"ג עלה דמתני' דהמקדש בקדשים קלים דאינה מקודשת דהיינו דוקא לאחר שחיטה ולא מחיים לא הוי לפי המסקנא דפרק קמא דבבא קמא יע"ש אבל רש"י ז"ל שם בפרק קמא דבבא קמא ובדע"ו ס"ל דלפום קושטא נמי קאי חילוק זה דמחלק הש"ס מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דק"ק הוי ממון בעלים אלא מחיים אבל לאחר שחיטה לא הוי ממון בעלים וזו היא שיטת הרשב"א והריטב"א כמבואר בדבריהם שם בפרק האיש מקדש וזו היא גם כן שיטתו של רשב"ם בפרק יש נוחלין דף קכ"ג ע"א יע"ש. גם הרא"ש בתוספותיו הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבבא קמא קאי בשיטה זו יע"ש.
וראיתי להרשב"א ז"ל שסיים וכתב וז"ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דביצה דבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דמשולחן גבוה קא זכו תי' בתוס' דאף על גב דחלק בעלים חשוב ממונן מכל מקום עיקרן לצורך גבוה קאתו ולכך אינן קרבין ביום טוב עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק"ל מהא די"ט עד דהוצרך לתירוץ התוס' ז"ל מאחר כי הוא ז"ל אזיל בשיטת רש"י דמחלק בין מחיים לאחר שחיטה וסבירא ליה דלאחר שחיטה חשוב ממון גבוה א"כ שפיר קאמר הש"ס הכא דמש"ה נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב דכי זכו בין הבעלים בבשר ובין הכהנים בחלקם משולחן גבוה קא זכו ונמצא שהשחיטה לצורך גבוה היא כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין והתוס' ז"ל לא הוצרכו לתרץ דאע"ג דחלק בעלים חשוב ממונם מ"מ עיקרן לצורך גבוה קאתו אלא לפי שיטתם דס"ל דחלק הבעלים חשוב ממונם אפי' לאחר שחיטה כמבואר מדבריהם בשמעתי'. גם הריטב"א ז"ל שם בפ' האיש מקדש אחר שכתב והסכים לשיטת רש"י ז"ל סיים וכתב וז"ל ולהאי שיטת' אתי שפיר הא דאמרי' במס' י"ט גבי נדרים ונדבות כו' קא זכו משולחן גבוה קזכו ואפי' בעלים דהוי ממונן מחיים לאחר שחיטה מיהא כי זכו משולחן גבוה קזכו וכ"ש כהנים דאפי' מחיים משלחן גבוה קזכו ולא הוייא שחיטה אדעתא דבעלים כלל אלא אדעתא דגבוה לבד וזה נכון עכ"ל. ואפשר דהרשב"א ז"ל משמע ליה כמ"ש רש"י בפרק מרובה דע"ו דבשעת זביחה אכתי ממון בעלים הן עד לאחר זריקה והקטרה ובשעת טביחה לא קרינן בבעלי' עדיין דמשולחן גבוה קזכו ולהכי הוצרך למה שתירצו התוס' לפי שיטתם דאע"ג דממונן הוא אכתי עיקר השחיטה לצורך גבוה הוא ולישנא דמשלחן גבוה קזכו דנקט היינו לחלק הכהנים ודוק.
ולענין הלכה נראה דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים מאחר דסת' לן תנא הכי בפרק קמא דבבא קמא לענין נזיקין כדאמרינן התם מדקתני נכסים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין ודייקינן מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ולשיטת רש"י ודעימיה אף בפרק האיש מקדש דקתני המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת סתם לן כוותיה כדדייק התם מדקתני בחלקו דלאחר שחיטה קמיירי ולא מחיים שמע מינה דמחיים מקודשת משום דקדשים קלים ממון בעלים הוא כרבי יוסי הגלילי. גם מההיא דקאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן מדאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה נראה דס"ל כר"י הגלילי וכמ"ש התוס' ז"ל שם בדי"ג ע"ב ד"ה אמר רבא יע"ש מיהו הרא"ש ז"ל שם בפרק קמא דבבא קמא אחר שכתב כל זה סיים ז"ל ומיהו נראה לי מדאיפליגו אביי ורבינא בפרק הפרה דנ"ג גבי שור ושור פסולי המוקדשין כו' אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הוייא מקודשת וצ"ע עכ"ל משמע דספוקי מספקא ליה לענין הלכה אי קי"ל כרבי יוסי הגלילי ועיין למרן ב"י בא"ה סי' כ"ח ובדברי הרב בית שמואל שם.
אך מדברי רבינו ז"ל ברפ"ח מהלכות נזקי ממון שכתב וז"ל וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזיקין וכן ממ"ש שלמים שהזיקו גובה מבשרן כו' וכן תוד' שהזיקה גובה מבשרה כו' נר' שפסק כר"י הגלילי וכן כתב הלח"ם ז"ל שם והוק' לו לפי זה מ"ש בפרק ב' מה' גניבה דהגונב קדשים קלים מבית בעליהן פטור מן הכפל מט' דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כו' וכיון דהוא פסק הכא דקדשים קלים אקרי רעהו וממון בעלים למה פטרו מן הכפל ותירץ דהתם איכא מיעוטא אחרינא דוגונב מבית האיש כו' יע"ש ועיין בהרב תי"ט בפ' הזהב מ"ט ד"ה אין להם תשלומי כפל שהוק' לו קושיית הלח"ם הלזו ולא הונח לו בתירוץ זה והניחו בצ"ע יע"ש ועיין עוד להלח"ם בפ"ו מה' בכורות ה"ב דהוקשה לו מ"ש רבינו בפ"ה מה' טוען דההקדשות פטור משבועת הפקדון ולא חילק בין קדשים קלים לשאר הקדשות לפי שיטתו דפסק כר"י הגלילי והצריכו עיון יע"ש ועיין עוד להרב משנה למלך פרק ד' מה' מעילה גבי מה שפסק רבינו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום שתמה עליו דבפסחים ד"צ מבואר דלר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא המוכר שלמיו מעשיו קיימים וכן הקשה בספר בני יעקב בהגהותיו יע"ש עוד הוקשה לו להרב מש"ל שם מ"ש רבינו בפ"ד מה' איסורי מזבח דאין מוקצ' אחר הקדש וכן אין אתנן אחר הקדש וכל זה נראה דלא כר' יוסי הגלילי הפך מה שפסק ברפ"ח מה' נזקי ממון יע"ש וכמו כן הוקשה לי מה שהשמיט רבינו בפ"ג מה' נחלות ההיא דת"ר בפרק יש נוחלין דף קכ"ג דבכור נוטל פי שנים במוקדשים דמוקמינן לה התם בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים היא יע"ש והוא ז"ל השמיט חלוקה זו כנראה שדעתו לפסוק כרבנן דר"י הגלילי גם בפ"ה מה' אישות כת' כהן שקד' בנחלתו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת ולא ביאר אם הישראל קדש בחלק הבשר אם היא מקודשת כנראה דס"ל דה"ה בישראל ולא הוצרך לבארו כי נלמד מדין כהן אף כי אין זה הכרח כל כך.
והנה למה שהקשה הרב מש"ל ז"ל בה' מעילה למה פסק רבינו דהמוכ' שלמיו לא עשה ולא כלום ראיתי מתרצים (הנה הוא במפתחות לס' משנה למלך) שתירצו לזה דההיא דאמר אביי בפרק האשה ד"צ דליכא לאוקמי ברייתא דקתני דהממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין כר"י הגלילי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' דמשמע מינה דלר"י הגלילי מה שעשה עשוי היינו כי הוה מוקים אביי ההיא בריית' דנתן לה מוקדשין באתננה דאצטריך להביא קרא דלנדור להתירן כר"י הגלילי ולא כר' הושעיא דמוקי לה כר' ובממנה זוכה על פסחו דהשתא כי מוקים לה כר"י הגלילי ושמעינן מינה דאיסו' אתנן חל על המוקדשין לר"י הגלילי אי לאו קרא דלנדור שמעינן נמי מיניה דהמוכר שלמיו מה שעשה עשוי דמה לי נתנו באתננה מה לי מכרו ועלה הוא דקאמר אביי דאי הוה מוקים ההיא כר"י הגלילי לא הוה מצי מוקי ברייתא דהממנה אחרים כו' כר"י הגלילי דהא לדידיה מה שעשה עשוי אמנם השתא דאוקי רבי אושעיא לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו תו לא שמעינן דלר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים דיכול למכור אותם דאיכא למימר דלדידיה אע"ג דממון בעלים הן מ"מ אסור למוכרן משום בזיון קדשים והשתא רבינו שפסק כההיא דרבי הושעיא דמוקי לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו פסק שפיר דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום אפילו לרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים את"ד יע"ש.
ודרך זה דחוי מעיקרו הוא דודאי לאו הא בהא תליא דהא שמעינן מסוגייא דפרק קמא דבבא קמא די"ב ומההיא דפרק האיש מקדש דף נ"ג דלר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן אדם יכול לקדש בו את האשה ומהאי טעמא הוצרך תלמודא לומר דמתני' דהמקדש בחלקו מיירי לאחר שחיטה ומש"ה אינה מקודשת ואם איתא דלרבי יוסי הגלילי אינו יכול למכור שלמיו ואם מכר לא עשה ולא כלום היאך יכול לקדש בו את האשה דאין לך מכירה גדולה מזו אלא ודאי משמע דלר"י הגלילי דסבר ממון בעלים הן פשיטא ליה להש"ס דאם מכר דמה שעשה עשוי ומשום הכי אם קדש בו את האשה מקודשת והדרא קו' לדוכתא.
ואני בעוניי סבור הייתי ליישב קושיא זו על פי מה שיש לדקדק מדברי רש"י בפר' קמא דב"ק די"ב ע"ב ד"ה מחיים מי אמר דאף לרבי יוסי הגלילי לא חשיבי קדשים קלים ממון בעלים אלא בנדרים שחייב באחריותן אבל נדבות שאינו חייב באחריותן אף לר"י הגלילי ממון גבוה הוא ואפשר דרבינו בהכי איירי אלא דסוגיית הגמרא דפסחים ק' לפי שיטת רש"י ז"ל הלזו וכמ"ש לקמן בע"ה ומ"מ לדידי ק"ל על הרב מש"ל דאדקשיא ליה למר בדברי רבינו ז"ל תיקשי ליה באותה סוגייא דפרק האשה דף צ' דמוקים לההיא ברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כר' ואילו ר' סתם לן בפרק קמא דבב"ק כר"י הגלילי דקתני נכסים שאין בהן מעילה כו' כדדייק הש"ס התם וא"כ לדידיה אמאי לא עשה ולא כלום ואולי לא חש הרב ז"ל לזה משום דאיכא למימר הדר ביה ר' ומעיקרא בברייתא לא הוה ס"ל כרבי יוסי הגלילי והדר ביה במתני' אבל על רבינו ז"ל דפסק לשתיהן ק"ל שפיר.
והנראה לע"ד בדעת רבינו ז"ל דלית ליה כר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים אלא כרבנן דממון גבוה הוא ופסק כרבא דאמר דמתני' דקתני נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה קאמר ומאי נינהו דהדיוט ואע"ג דאקשינן עליה דרבא וליתני דהדיוט ומסיק בקשייא כיון דלא אסיק בתיובתא הלכתא כוותיה כנודע וס"ל דאף לרבנן דשלמים ממון גבוה הוא אפי"ה שלמים שהזיקו גובה מבשרן דהא רבא דמפרש למתני' דאין בהם דין מעילה ולא אוקי למתני' כר"י הגלילי קאמר דתודה שהזיק' גובה מבשר' ולא ס"ל דאליבא דר"י הגלילי דאמר כמ"ש התוס' ז"ל דכיון דסתם מתני' לית ליה כר"י הגלילי לדידיה למאי נפקא מינה אשמועינן רבא מילתא לדעת ר"י הגלילי דלית הלכתא כוותיה אלא ודאי דאף לרבנן קאמר דאע"ג דלדידהו קדשים קלים ממון גבוה הוא ורעהו אמר רחמנא ולא של הקדש סבירא ליה דהיינו דוקא בהקדש שכולו לגבוה אבל בהקדש דאית בהו חלק לבעלים בבשר כשבא הבשר ליד בעלים גובה מהם ורעהו קרינן ביה למפרע ולא מיעט קרא דרעהו ולא של הקדש כל דאית ביה חלק לבעלים אף ע"ג דמשולחן גבוה הוא דזכו ביה הבעלים דהא מיהא דבתר דזכו של רעהו קרינן ביה למפרע והיינו דאיכא בין ר"י הגלילי ובין רבנן דלר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא ויכול למוכרן ולקדש בהן את האשה כשהזיקו מיד זכה הניזק בגוף השלמים לחצי נזק ויש לו זכיה בגויה והוה ליה כהקדש של שותפים ונקרא על שם שניהם משא"כ לרבנן דר"י הגלילי אין לו זכיה בו מחיים עד אחר שחיטה וזריקה והקטר חלביו דאז זוכים הבעלים בבשר והניזק גובה מהם.
והשתא למאי דדייק הש"ס מעיקרא מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ומשמע דהניזק גובה ממנו כשאר נכסי הדיוט קאמר דמתני' רבי יוסי הגלילי היא ולא רבנן דלרבנן אינו גובה ממנו אלא מן הבשר לאחר שנשחט וזכו בו הבעלים ומשום הכי אוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי עד דאתא רבא ופירש דאין בהם דין מעילה קאמר. ובכן רבינו ז"ל שפסק כרבא כתב וז"ל וכל הקדשים שיש בהם מעילה אין בהם דין נזיקים כלומר ואינו גובה מהם כלל אבל קדשים שאין בהם מעילה והן קדש כקדשים קלים יש בהם דין ניזקים לענין שגובה מבשרן וכמו שביאר אח"כ דשלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה כו' והשתא ניחא כל המקומות הנז' שפסק דלא כר"י הגלילי וס"ל דקדשים קלים ממון גבוה הוא כמבואר. ובהכי ניחא ההיא סוגייא דפסחים דמוקי אביי התם לברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום כר' דאפשר דאביי התם ס"ל כרבא דאמר הכא דמתני' אין בהם דין מעילה קאמר וס"ל דממון גבוה הוא ומש"ה לא עשה ולא כלום כנלע"ד.
ויש להכריח פי' זה שכתבנו לדעת רבינו ז"ל מדאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן ופרכינן פשיטא כו' והשתא אם איתא דהא דר' אבא אליבא דר"י הגלילי קאמר תקשי אמאי לא יגבה אף מאמוריהן ולענין שיקריבו האמורים לשם הניזק דהא כי היכי דלר"י הגלילי יכול למכור השלמים ויקריב אותם לשם הלוקח ה"נ כשיזיק יגבה הניזק ממנו ויקריבו אותו לשמו אמנם אי ר' אבא אליבא דרבנן דר"י הגלילי קאי ניחא ודוק ועיין בספר חזון נחום במסכת תמורה דף קפ"ז ע"א שעמד על דברי רבינו ז"ל הללו והעלה בדעת רבינו ז"ל שפסק דלא כר"י הגלילי ומהטעם שכתבנו יע"ש. והשתא לפי האמור בשיטת רבינו ז"ל דלא קי"ל כר"י הגלילי הנה אם קידש אדם אשה בחלק הבשר של קדשים קלים אפילו מחיים אינה מקודשת וכן לענין נחלה אין הבכור נוטל פי שנים בחלק הבשר משום דלאו דידיה הוא וכן לענין שבועת הפקדון אין נשבעין על קדשים קלים משום דלא מקרי של רעהו וכן לענין חיוב כופר וארבעה וחמשה פטורים קדשים קלים כקדשי קדשים זולת לענין חצי נזק קי"ל דגובה מבשר שלמים. אבל לשיטת שאר הפוסקים נר' דקי"ל כר"י הגלילי לכל דבר אלא דיש חילוק בין שי' רש"י ז"ל ודעימיה לשיטת התוס' דלפי שיטת רש"י ז"ל לא חשיב ממון בעלים קדשים קלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אבל לדעת התוס' ז"ל אף לאחר שחיטה חשיב ממון בעלים.
והנה בטעמו של דבר דמחלק הש"ס לדעת ר"י הגלילי בין מחיים ללאחר שחיטה כתב רש"י ז"ל שם בפ"ק דבב"ק די"ב ע"ב דמחיים שהוא חייב באחריותו חשיב ממונו אבל לאחר שחי' דכבר נפטר מחיובו חשיב ממון גבוה יע"ש. ולפי טעם זה נראה דקדשים קלים של נדבה שאינו חייב באחריותו אף מחיים נמי חשיב ממון גבוה. ואם הדבר כן קשה מההיא דפרק מרובה דע"ו ע"א עלה דמתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דקאמר אלא הכא במאי עסקי' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמ' ממון בעלים ופרכינן אבל קדשים קלים מאי משלם תשלומי ד' וה' אדתני רישא גנב וטבח כו' לפלוג ולתני בדידה במד"א בקדשים קלים אבל בקדשי שמים משלם תשלומי ד' וה' יע"ש והשתא אם איתא דבקדשים קלים גופייהו יש חילוק בין נדרים לנדבות דנדרים שחייב באחריותן חשיב ממון בעלים ונדבות שאינו חייב באחריותן לא חשיב ממונו למה ליה למפרך דלפלוג ולתני בין קדשי קדשים לקדשים קלים דבקדשים קלים גופייהו הו"ל לאפלוגי בין נדרים לנדבות וכמו כן ק"ל מאותה סוגייא דפרק האשה דפסחים ד"ץ דקאמר אביי דמש"ה לא אוקי ברייתא דהממנה אחרים על פסחו כר' יוסי משום דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולר"י הגלילי מעשיו קיימים דממונו הוא והשת' נימא דברייתא בשלמים של נדבה דכיון דאינו חייב באחריותו לאו ממונו הוא אלא של גבוה ומשו"ה לא עשה ולא כלום וכעת צ"ע.
ודע שראיתי בספר חזון נחום דקפ"ז ע"ב שהק' בההיא דר"פ הנזקי' ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקים מעידית ק"ו להקדש ופרכי' מאי ק"ו להקדש והא שור רעהו אמר רחמנא כו' ומאי קושיא נימא דר"ע כר"י הגלילי ס"ל ועיין במה שתירץ יע"ש ולע"ד לא ק"מ דמדברי התורת כהנים בס"פ ויקרא דקל"ב ע"ב נר' דר"ע פליג אר"י הגלילי גבי קרא דומעלה מעל בה' יע"ש. ובמ"ש עוד רבינו עיסה חציה של גוי כו' הכי אמרינן בגמרא אמר רב חסדא עיסה חציה של גוי כו' אסורה מ"ט משום דאפשר למפלגה בלישה ע"כ כתב הרא"ש ז"ל דגבי בהמה חציה של גוי דמותר לשוחטה אפילו הן שתיים דאפשר למפלגינהו מותר לשחוט דאי אפשר למיפלגינהו הוי לפי שאינן שוות עכ"ל ותמה עליו מרן בב"י סימן תצ"ח דלמ' תלה הטעם לפי שאינן שוות תיפוק ליה דאפילו הן שוות ואפשר למיפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לצורכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא חציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ועכשיו ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה ומפני חלקו הו"ל למשריה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחי' יע"ש והרב ט"ז ז"ל כתב עליו דאפילו אחת מהן אי לאו טעמא דשוות אסור לשחוט שהרי מבואר מדברי התוס' ד"ה עיסה דכל שראוי לחלוקה אין היתר בשביל תועלת המגיע לחלקו יע"ש. ולע"ד יש לחלק דאף התוס' לא אמרו כן אלא דוקא גבי עיסה דמרבה בטורח האפיה בשביל חלק הגוי לא כן בבהמה חציה של גוי דבין יחלוק עם הגוי בין אם לא יחלוק אי אפשר בלא שחיטה ואין כאן תוספת טירחא בשביל חלקו של גוי כיון דאי אפשר לכזית בשר לעולם בלא שחיטה וכעין זה כתב רש"ל והביא דבריו הרב מ"א בסימן תקי"ב סק"ג גבי מבשל בקדירה אחד לעבדיה ושפחתיה דשרי לכתחילה להרבות בשבילן ולאפות אסור אפילו בתנור אחד אם לא בדאפשר לפיוסינהו בדבר אחר יע"ש וזו היא שיטת מרן כמ"ש המ"א ז"ל שם יע"ש.
וכתבו התוספות בד"ה עיסה חציה כו' וז"ל וא"ת והא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת כו' וקי"ל כרשב"א כו' וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של גוי אסור לאפותה ביו"ט עכ"ל. כתב בספר לשון למודים בא"ח סימן תצ"ח דק"ב ע"ד שדבריהם תמוהים דאליבא דרב חסדא הוא דקי"ל ורב חסדא לית ליה הואיל ולבר מן דין קשה דלפי תירוצם מאי פריך רב חנא ממתני' דעיסת הכלבים דהא שאני התם דכל העיסה חזייא לרועים כלומר או זה או זה משא"כ בהא דרב חסדא כמ"ש התוס' ועוד קשה ממ"ש התוס' אח"כ בד"ה חזינן כו' ולפי מ"ש הר"י החילוק מבואר ואפילו שהיה הקמח של ישראל עכ"ל. והנה במה שהקשה דלפי דבריהם מאי פריך רב חנא לרב חסדא ועוד דרב חסדא לית ליה הואיל נלע"ד דחדא מתרצת חברתה דמתירוצם נראה דעיקר קושייתם לא היתה לרב חסדא גופיה דאיכא למימר דרב חסדא דלית ליה הואיל לית ליה כרשב"א אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרו למלאת את התנור פת כשאינה צריכה לכולם ואע"ג דרבא פסק הילכתא כרשב"א רב חסדא פליג עליה ועיקר קושייתם ותירוצם אינה אלא לדידן דקי"ל כרשב"א וקי"ל כהא דרב חסדא ועל זה תירצו שפיר דהתם קי"ל כרשב"א מתרי טעמי אי מט' דרשב"א שהפת נאפה יפה ואי מטעם דהואיל משא"כ הכא גבי עיסה חציה של גוי דליכא אלא חד טעמא אסור והשתא לרב חסדא דלי' ליה הואיל ואסר הכא גבי עיסה חציה של גוי עכ"ל דפליג אההיא דרשב"א דהתם ולדידיה מקשה הש"ס שפיר מ"ש ממתני' דעיסת הכלבים דלדידיה ליכא לתרוצי מידי אם לא לאוקמה כרשב"א וכיון דרב חסדא לא ס"ל כוותיה דחיקא ליה לאוקמי סתם מתני' כוותיה ומה שהוקשה לו עוד ממ"ש התוס' בד"ה חזינן לא ק"מ ועיין ט"ז סימן תקי"ב סק"ה.
ואולם אי קשייא לדברי הר"ן ז"ל קשיא שכתב בפי' ההלכות וז"ל אמר ר"ח עיסה חציה של גוי כו' איכא מ"ד אפילו בתנור אחד לא שרי לאפותה מטעמא דרשב"א דאמר שהפת נאפה יפה דלא שרינן מה"ט אלא בשלו אבל לרבות בשל גוי אסור ואיכא מ"ד דשרי ור"ח לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור עכ"ל והשתא ק"ט דא"כ מאי קא פריך עליה רב חנא ממתני' דלימא מתני' איירי בדליכא בעיסה יותר ממילוי תנור ואתייא כרשב"א דמתיר מטעמא דהפת נאפה יפה וכן אמרו בירושלמי בהדייא דמתני' אתייא כרשב"א וכמ"ש הר"ש יע"ש. ואפילו אם נאמר דתלמוד' דידן משמע ליה דמתני' סתמא איירי ואפילו בדאיכ' בעיסה יותר מכדי מילוי תנור א"כ היכי משני שאני התם דאפשר לפיוסינהו בנבילה וכי אפשר לפיוסינהו אכתי קשה היכי אפשר לאפותה ביו"ט בשני תנורים כיון דאין צורך לכל הפת לישראל שהרי הוא נותן ממנה לכלבים דאי מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים הא רב חסדא לית ליה הואיל ולאידך איכא מ"ד שכתב דאפי' בתנור אחד אסור ולא שרינן מטעמא דהפת נאפה יפה אלא בשלו ולא בשל גוי איכא למימר שפיר דהכא בדאיכא נבילה שרינן ליה מלא התנור מטעמא דהפת נאפה יפה כיון דחשיב כולו של ישראל ואתי שפיר נמי מאי דאקשי ליה ממתני' דעיס' כלבים ולא משני דהתם איכא טעמא דהפת נאפה יפה משום דכל שאינו שלו אלא של גוים או של כלבים לא שרינן מה"ט אך לאידך מ"ד ק"ט דמאי קושיא ומאי פירוקא ושוב ראיתי למרן ב"י ז"ל בס"ס תקי"ב דחה סברת איכא מ"ד זה מתוך קושיא זו והסכים לסברת מ"ד דלא שרינן לגוים ולכלבים אלא בתנור אחד דאיכ' טעמא דהפת נאפה יפה ובדאפש' לפיוסינהו בדבר אחר יע"ש.
וראיתי להרב דרכי משה שכתב ומה שהקשה ב"י דאע"ג דאפשר לפיוסינהו מ"מ אמאי שרי לאפות כל העיסה כו' לא ק"מ דמאחר דאפשר לפיוסינהו הוי ככוליה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמ' עכ"ל. ולא זכיתי להבין כוונתו דקושית מרן ז"ל היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפיוסינהו להתיר לאפות בשני תנורים יותר מכדי צורכו ליו"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז"ל קודם לזה בשם הר"ן ז"ל דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקה אבל איסורא דרבנן מיהא איכא לאפות שלא לצורך יו"ט והכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה הנה חלק הכלבים הוא שלא לצורכו דהא קתני מתני' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ומבואר בשמעתין שיש בעיסה שיעור אכילת הרועים והכלבים קאמר וא"כ איך אפשר להתיר לאפות לכתחילה שלא לצורכו אפי' חשיב כוליה של ישראל. והנה ראיתי להר"ב לח"מ בפ"א מה' יו"ט די"ד עמ"ש ה"ה בשם העיטור והרשב"א ז"ל דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו שהק' על דבריהם דאפי' מאן דלית ליה הואיל מ"מ איסור' מיהא איכא ולא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כו' ותירץ וז"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורבת של רועים ושל כלבים אין ראוי לומר שיהא איסורא כ"כ וכאילו היתה כולה של כלבים משום ה"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא כו' יע"ש ואין טעם זה מספיק לע"ד דהאי טעמא דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיב כאילו פליגא כבר שהרי בפ' חלק דקי"ב קאמר רב חסדא דעיסה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת שרי משו' דעיסה כמאן דפליגא דמייא ואם להתיר את האיסור מדאורייתא חשבינן לה כמאן דפליגא כ"ש לאסור. ויותר היה לו להרב לח"מ ז"ל לומר דאף ה"ה ז"ל לא התיר אלא בתנור אחד ומשום דאיכא נמי טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ"ד שכתב הר"ן ז"ל וכמו שהסכים מרן ב"י ז"ל. דאילו לתירוץ הלח"מ ז"ל אכתי קשה קושית מרן ב"י ז"ל על דברי ה"ה ז"ל דאפי' אי חשיב כל העיסה של רועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה מטעם הואיל.
ושוב ראיתי להר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שכתב וז"ל וא"ת ואפי' נימא הואיל כו' ליכא למשרי אלא דיעבד אבל לכתחילה אסור מדרבנן וי"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כוונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבילה אבל כשיהיה לו נבילה עיקר כוונתו לרועים עכ"ל ועדיין לא הועיל בזה כלום דאפי' אי חשיב כל העיסה של הרועים אכתי קשה היאך התירו לאפות יותר מכדי צורכם כקושית מרן ב"י ז"ל וכיון דע"כ לומר דהכא איירי בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה שוב אין לנו צורך למ"ש הרב ז"ל ועיין להר"ב פר"ח ז"ל בסימן תק"ו ס"ו שהסכים לסברא זו להחמיר יע"ש.
עוד ראיתי להרב דרכי משה ז"ל שהקשה על מרב"י ז"ל שדבריו סתרי אהדדי דבס"ס תקי"ב הסכים לסברת מ"ד דלא התירו בעיסת הכלבים אלא בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה וגם בדאפשר לפיוסינהו בנבילה ואילו בריש הסימן כתב על דברי הא"ח שאסר לשלוח דורון לגוי ביום טוב לא פת ולא תבשיל אם היה דעתו לשלוח בי"ט משום שא"א שלא ירבה בשבילו ומה שאמרו ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא לצורך ישראל עכ"ל וכתב עליו מרן ז"ל וכבר כתבתי בתחילת סימן זה שאין כן דעת הפוסקים עכ"ל כנראה שדעת הפוסקים להתיר לבשל לצורך הגוי בקדירה אחת אפילו שאי אפשר לפייסן בדבר אחר הפך מ"ש כאן את"ד ז"ל יע"ש והוא תימה שהרי מרן ז"ל כשהביא בריש הסי' דעת הפוסקים כתב בשם הר"ן דשרי להאכיל בי"ט לעבדים ולשפחות ולא חיישי' שמא ירבה קדירה אחרת בשבילן ומיהו משמ' דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאפשר לפרנסינהו כדאמרי' בעיסת הכלבים כו' וכ"כ עוד בשם הגהות מיימון יע"ש הרי שכתב ז"ל שלא התירו לאפות צורך גוים אלא בקדירה אחת בדאפ' לפרנסינהו בדבר אחר הא לאו הכי אסור ואיך אפשר לומר דמ"ש על דברי הא"ח שאין כן דעת הפוסקים הוא שכונתו שלדברי שאר הפוסקים שרי לבשל בקדירה אחת אפילו בשאי אפשר לפייוסינהו בדבר אחר זה דבר שאין הפה יכולה לדבר אבל כוונת מרן מבוארת שבנדון הא"ח דמיירי במשלח דורון לגוי בי"ט דאפשר לשלוח לו ביום אחר או לשלוח לו דורון של דבר אחר שאינו של תבשיל או שאפשר לו שלא לשלוח לו דורון כלל שאינו מחוייב בדבר אלא דורון בעלמא קמשלח אם כן עדיף טפי ממבשל לצורך גוים ואפשר לפיוסינהו בדבר אחר שכתבו הפוסקים דשרי לבשל בי"ט הואיל ואי בעי אכיל ליה אם כן ה"נ דכוותא ומתוך כך דחה דברי הא"ח. ועיין להרב מ"א בסק"ג שכתב וז"ל אך מה שהקשה רמ"א דברי הב"י אהדדי מיושב בדברי היש"ש שכתב דדוקא בקדירה אחת שרי להרבות לעבדיו ושפחותיו אבל בתנור אחד אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמו אא"כ יש לו במה לפייסן וכמ"ש הב"י וכן עיקר עכ"ל. ולדעתי הקצר אין צורך לזה ומעיקרא קושיא ליכא. אלא שהדין דין אמת לחלק בין קדירה לפת דבקדירה אפי' אם אי אפשר לפיוסינהו שרי דליכא אלא טירחא אחת משא"כ באפיה בתנור וזה מבואר בלשון הר"ן שכ' מרן ב"י בריש הסי' ודברי הרמ"א לדידי צ"ע.
ודע שהתוס' ז"ל בפסחים פרק אלו עוברין דמ"ו ע"א ד"ה עד שתאפה הוק' להם באות' ששנינו המפריש חלה בטומאה בי"ט כיצד יעשה לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפותה בטומאה מטעם דהפת נאפה יפה ותרצו שם דלא שייך האי טעמא אלא בתנור ומתני' מיירי אף באופה על הגחלים יע"ש. ונראה לע"ד דלא ניחא להו במה שתרצו הכא דע"כ לא שרינן גבי פת אלא משום דאיכא נמי טעמא דהואיל וגבי חלה טמאה ליכא הואיל דא"כ מאן דלית ליה הואיל לית ליה ההיא דרשב"א וכמ"ש לעיל והא ודאי דחיקא להו מימר התם. ואין ספק דבההוא תירוצא שתירצו התם מתרצי נמי לקושייתם דהכא דרב חסדא מיירי באופה על הגחלים א"נ בדאיכא יותר מכדי מילוי תנור דהשתא ליכא טעמא דהפת נאפה יפה וכמו שתירץ הר"ן ז"ל וזה ברור והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב פר"ח ז"ל בה' פסח סי' תנ"ז שדחה תירוץ התוס' דפרק אלו עוברין ותירץ קושיתם דהתם ע"פ מה שתירצו הכא והכריח כדבריו מהא דשמעתי' יע"ש ואין לזה הכרח דהתוס' התם יתרצו לדשמעתין כמו שתירצו שם כמדובר ועיין בשורש הואיל שהארכתי עוד בסוגייא זאת.
ובמ"ש עוד רבינו בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב אם כשנותנים פת לתינוק כו' תו בשמעתין בעו מיניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו א"ל חזינן אי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי כו' שרי ואי לאו אסור וכתבו התוס' וז"ל פרש"י ופליגא אההיא דלעיל ואר"י הכא דלא פליגי דשאני עיסה כו' אבל הכ' מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח האפיה על בני באגא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח קודם האפיה אבל אחר שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך עכ"ל, והנה ע"פ חילוק זה ישבו הר"ן וה"ה ז"ל בפ"א מה' י"ט דעת רבינו ז"ל שפסק להא דרב הונא דאי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי שרי ופסק ג"כ לההיא דריב"ל דמייתינן לקמן דאין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו יע"ש אמנם הרי"ף ז"ל קאי בשיטת רש"י דהא רב הונא פליג אדריב"ל ודחה להא דרב הונא מקמיה ההיא דריב"ל ורב חסדא יע"ש.
ולע"ד שיטת רש"י והרי"ף ז"ל נכונ' בטעמא וק"ל טובא לדעת התוס' ורבינו ז"ל דאי מיירי הא דרב הונא כשהקמח של בני חילא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח עד אחר האפיה היכי שרי רב הונא לאפותה כיון דבשעת אפיה כל העיסה היא של בני חילא ובתר האפיה הוא דמצי למיהב מינה לינוקא והרי נדרים ונדבות אפילו דלאח' שחיטה יש להם לבעלים חלק בהם מ"מ כיון דעיקר השחיטה אינה אלא בשביל חלק גבוה ובעלים כי זכו בתר שחיטה משולחן גבוה הוא דזכו אסורים בי"ט מלכם ולא לגבוה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה אבל כו' וא"כ הכא נמי כיון דקודם אפיה קפדי ובתר האפיה הוא דלא קפדי הו"ל ממש כנדרים ונדבות ואסיר מקרא דלכם: ובכן אני תמיה למאי דמשמע מדברי הר"ן ז"ל דאף הרי"ף ז"ל אזיל ומודה דהיכא דלא אפשר למשקל רפתא לינוקא אם לא יאפה כולה עיסה שרי דבדידיה קטרח כיע"ש ולא ידעתי מה טעם לחלק בין נדרים ונדבות לנדון זה וצ"ע.
ודע דהא דלא שרינן לאפות ולשחוט לצורך גוים כי הא דבני חילא מטעם מתוך ואף למ"ש התוס' בפ"ק די"ב דבעינן צורך קצת אין לך צורך קצת גדול מזה שאם לא יאפו ויבשלו לצורך בני חילא יצטערו מהם בי"ט משום דגלי לן קרא דלכם ולא לגבוה ולא לגוים גזרת הכתוב הוא שלא נאמר בהם מתוך שהרי בנדרים ונדבות איכא טעם מתוך כמ"ש התוס' בפ"ק די"ב ואפ"ה גזר רחמנא לכם ולא לגוים וא"כ ה"ה נמי לצורך גוים ועיין להלח"מ ז"ל בפ"א מה' י"ט הל' ט"ו וכבר עמדתי על דבריו בשורש מתוך יע"ש.
ובמאי דפריך תלמודא וההיא מעשה בשמעון התמני כו' איכא למידק דאדפריך ליה לרב הונא מהך ברייתא לסייעיה מברייתא דמייתינן לעיל דטו"ב ע"א דקתני ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כו' ואין לומר דהתם היינו דוקא בקדירה דלית בה טירחא יתיר' אבל רב הונא מתיר אפי' בפת דאיכא טירחא יתירא באפיה ובאפיה כ"ע מודו התם דאסור היכא דליכא טעמא דהפת נאפה יפה והכא גבי תינוק ליכא האי טעמא דהא ודאי ליתא דא"כ השתא נמי מאי פרי' ליה מהך ברייתא דשמעון התמני דמיירי לענין בישול דאטו לדידיה מי ניחא כיון דבבשול כ"ע מודו דאע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת שרי למלאות כל הקדרה. וי"ל דהתם שאני שהוא מרבה בשבילו לצורך מחר ואיכא טעמא דהואיל אבל לגוים דליכא טעמא דהואיל ודאי אסור להרבות ולהכי לרב הונא דמתיר לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה אחת דישראל פריך ליה שפיר דא"כ כ"ש בבשול דשרי.
אך קשה שמדברי הר"ן ז"ל לעיל מוכח דטעמא דממלאה אשה קדרה בשר לאו משום דאיכא טעמא דהואיל הוא דשרי אלא משום דהוספה בשיעור בי"ט שרי מדאורייתא וכמו שביארנו דבריו שם. וכיון שכן מאי פריך לרב הונא דלדידן נמי תקשי דכיון דחזי לישראל אפי' חתיכה אחת הוספה בשיעור שרי וליכא משום לכם ולא לגוים וע"כ לאוקמה בטריפה וכדמשני רב יוסף. ואפשר דלרב הונא דוקא הוא דק"ל משום דאיהו קא שרי לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה שנותנין ממנה לתינוק דנמצא שעיקר האפיה הוא לצורך גוים לא כן לתנא דברייתא דלעיל דלא שרי לרבות בשיעורא אלא כשעיקר הבישול הוא לצורך י"ט ואח"כ מרבה בשיעור אבל כשהעיקר הוא לצורך חול ומשום דלא ליתסר אוכל חתיכה ממנו אפשר דאסיר לכ"ע דהו"ל הערמה ומכאן ראיה לדברי הב"ח בסי' תק"ג ועיין להרב מ"א שם בסק"ג יע"ש.
ומ"מ אכתי לא נחה דעתי בזה דאף אם נאמר דאיכא משום הערמה אכתי ליכא איסורא דאורייתא ולישנא דקתני שהרי אמרה תורה לכם ולא לגוים משמע דאיכא איסורא דאורייתא וצ"ע. ועיין להר' ט"ז ז"ל בסימן תקי"ב סק"ו שהקשה דכיון דהערמה אסורה איך התירו לבשל מפני מעט פת או בשר דלאחר אכילה אסיר משום הערמה יע"ש ואין כאן קושיא דכיון דאין כאן איסור תורה התירו לצורך אונס וכן כתב הר"ב ז"ל בשיטה מקובצת: ובמאי דפרכינן תו והא חזי לכלבים הקשה הרב ח"ה ז"ל דהיאך קס"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והא משנה שלימה שנינו עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים נאפית בי"ט אבל אין הרועים אוכלים ממנה אינה נאפית בי"ט יע"ש. ולפי גירסת רש"י ז"ל דלא גריס בהך ברייתא שהרי כבר נאמר לכם ולא לכלבים אלא לכם ולא לגוים לבד אפשר לומר בדוחק דמשום דלא קתני לכם ולא לכלבים והיה שולל הך קושייא דהא חזי לכלבים משמע ליה לתלמודא דסביר' ליה לתנא דברייתא דלכלבים שרי ומשני דתנאי פליגי בהך פלוגתא אם אמעיטו כלבים מקרא דלכם כי היכי דאמעיטו גוים או לא ומאן דדריש לכם ולא לכלבים היינו משום דס"ל דגוים וכלבים כי הדדי נינהו ומה ראית לרבות גוים ולהוציא כלבים. והשתא היא גופא קאמר ליה יאודה בן בבא כבר נאמר לכם ולא לגוים וא"כ איכא למדרש נמי לכם ולא לכלבים וא"כ יצא שכרכם בהפסדכם. וא"נ כיון דאיכא פלוגתא דתנאי בהאי מילתא להכי מספקא ליה ליאודה ב"ב וקאמר תמה אני אם לא יצא שכרכם כו' שהרי לענין לכם ולא לגוים כ"ע מודו בה ולענין לכם ולא לכלבים בספקא תלייא מלתא ואית לן למיזל לחומרא ועיין להר"ב בשיטה המקובצת דגריס בברייתא לכם ולא לכלבים וכתב דתלמודא קס"ד דלאו דוקא יע"ש והוא תימה איך ס"ד דלאו דוקא מאחר דמשנה שלימה הוא וצ"ע.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.